? התחת פער יבוא פאר

התחת פער יבוא פאר ?

תרגיל בדיקת הייתכנות לאובדן יישובים יהודיים בא"י כשהמפלגה הדתית-לאומית בממשלה

כשנהרסו בתי עופרה וכשנמחק ממפת ארץ ישראל היישוב העברי עמונה, נשמעו קולות מוזרים בקרב הציבור המכונה דתי-לאומי, עד כדי קולות שמחה שעוררה סברה הנשענת על הבטחות שאם אכן יהודים הושפלו, ונעשה בהם דברים בבחינת ייתי ולא אחמיניה, הרי שמעתה הנפגעים יושכנו במקום טוב ו"חוקי", וכן יושגו הישגים חסרי תקדים בבנייה ביו"ש, ותחת הכאב בוא תבוא כהרף עין הנחמה.

אם כי קשה להאמין שדווקא במתכונת הפער בין דעת המושל לכיסופים אל הארץ יסתמן אותו הפאר. פעם התעוררה בפריס שערורייה עקב שמועות לפיהן שוחטים קיבלו הוראה שלא לפסול עופות טרפה. שאלתי אדם נאמן, שוחט במקצועו, קריא האדם הנכון שביכולתו להבהיר לי איזו עמדה לגבש בנושא. ידעתי שלא יהיה לי קל כי אדם זה שומר פיו ולשונו. אך הנחתי שאם הוא יידחה מכל וכל את השמועות, אדע שאכן מדובר בסתם שמועות. אלא שהוא הביע בפניי את הצטערותו משום שהוא כבר לא עובד כשוחט והוא כעת בהסבה מקצועית לשרברבות. ואז, היות ואין עשן בלי אש, בחיפושיי אחר כתובת אטליז הנושא אישור כשרות שונה, משהו כמו "שערי צדק", פגשתי אדם בעל חזות מרשימה, נושא חליפה ומגבעת. שאלתיהו והוא הרגיע אותי בניחותא ואנחה עמוקה : "כל אחד מאיתנו אכל לפחות חזירון אחד בחייו". די הוכתי בתדהמה. עד שהתאוששתי, כבר לא ראיתיהו. חשבתי שכנראה שהוא התכוון שכדי לאכול בסה"כ מזון כשר, צריך לפעמים להתפשר.

כבר הורגלנו לכך כי בכל חוג דתי קיים גבול אחד ברור. יש מי שיילחם על כשרות המזון, ויש מי שיילחם על הצניעות, יש מי שיילחם על הרבנות בל יושחלו בה גורמים מדתות אחרות המתיימרות להיות אחת הפנים להבנת התורה – כי כשם שהפרושים ידעו להיזהר מהקראיים או הצדוקים שלא נמנו בין שבעים הפנים, כך גם היום יודעים להיזהר מרפורמיים או קונסרבטיביים בלשון שגיא נהור (המונח בלעז פירושו "שמרן") – ומי על השבת, הן כיום מנוחה והן כיום השביעי בשבוע וכן הלאה. וכשלחוג הדתי- לאומי, היינו מצפים לכאורה כי הגבול, בתחום התורה והמצוות, יעמוד בריבונות של העם הנבחר על ארץ ישראל.

אז בחכמת פלפול יתירה, הסבירו לנו שעל ידי הכניעה, האיפוק, ההבלגה, הסובלנות (מחק את המיותר), שהם השכילו להפגין, אחיזתנו בארץ ישראל תצא דווקא מזה מנצחת, כעין גדול חילול ד' [הבא] מחילול ד'. אבל אם אכן ארץ ישראל לא פחות חשובה בעולם המצוות מאכילה כשרה והנחת תפילין, היות וכל הגדולה של הציונות הדתית היא ההבנה שהיהדות זה לא רק מהבטן ומטה, האמירה הזאת שווה לאמירה הבאה : "אמנם אכלנו שרצים ושקצים, אבל עכשיוווווו הא !!!! אנחנו נוכל רק כשר למהדרין מן המהדרין".

ולא זו בלבד, אלא שהרחיקו לכת בכך שאותו המשגיח שהאכיל אותנו (אותנו כי כל עם ישראל סובל מזה, גם מי שבהרדמה מלאה) בדברים הלא כשרים האלה, הוא זה שמעתה ידאג להאכיל אותנו אך ורק במזון כשר למהדרין מן המהדרין, בנושא א"י כמובן. והנה ! פה ייבנו שש אלף דירות, ושם חמש אלף, ובעוד מקום שטח השיפוט של יישוב זה או אחר יורחב. נכון שזה מטעה ומפתה, כי אותיות להרחיב שוות לאותיות להחריב, ה' יצילנו. אז הבה נאכל קצת מהבהמה אשר איננה טהורה, אחרת לא נהיה בטוחים שנמשיך לאכול כשר.

סיפורים מצמררים מתקופות אפלות מתארים לנו מצבים בקהילות הגולה, בהם פריץ או רודן פונה לרב וקובע תנאי כי אם הרב יבוא לו רשימת שמות, רק הם ייאסרו והקהילה תינצל. בסיפורים אלה, הרב תמיד היה מסרב, או שהיה כותב את שמו במספר הפעמים התואם את מספר הקרבנות שהוא מיאן לנקוב בשמותיהם. למותר לציין שזה לא תמיד נגמר בנס. בין קהילות צרפת נטבחו בגזרות תתנ"ו אלפי יהודים שלא כרעו ולא השתחוו לבעל של הנצרות. גם לא בתור אנוסים, אבל אנוסים ממש, לא אנוס על כסא מרופד הקרוב למלכות והעושה חשבונות של רווח והפסד. אך אותו הקרוב לא מודע שבסופו של דבר הוא עלול להפסיד את כל הקופה, כדוגמת המשרת שבסיפור האשכנזי העממי שקיבל את שלושת העונשים (הביא דג מקולקל לאדונו וכו'). וההתחבטות היא : האם כדאי להישאר צמוד למושל שמא יקום תחתיו מושל גרוע ממנו?

לדאבון, המפלגה ה"דתית-לאומית" הופנטה בתרגילים פוליטיים. היה כאן מבחן : המבחן על פן האפשרי והמעשי של מחיקת נוכחות יהודית לטובת האויב בארץ ישראל. כמובן שתמיד, בתאיי מעבדה, הניסוי נעשה בזעיר אנפין, לפני שעושים הכללה וקובעים כלל, בדומה למשקל של : "כל המציל בית אחד מישראל, כאילו הציל את כל ההתיישבות אם לא כל המדינה", אבל בכיוון ההפוך : "כל היכול להרוס בית אחד משיראל..." חבל שלא התמקדו על רמת העיקרון והאיכות במקום על יחסי כמויות. והנה הניסוי הצליח.

ובאופן כללי יותר, למרבה הצער, הכוחות המתנגדים לשיבת ציון ניצחו את הכוחות המצדדים בעד יישוב וישיבת הארץ. המערכה הוכרעה בין מי שרצה לגרש אויבים ומי שרצה לגרש אחים. אם בכוח ואם בעדינות (טרנספר), ראשי המאבק חוסלו ; ואם בכוח ואם בעדינות, הכניעו כוחות הגירוש את המדינה. חברון נשלטת ברובה על ידי אויבים, ולא יעזור בכהוא זה הצבא העומד בין החזקים בעולם. ולעומת זאת, ורוצח הבחורים בתש"מ, ידו על העליונה : הנה הוא ראש העיר והתרדמה כה חזקה שאין פוצה פה ומצפצף, כשלא פסקה התופעה בה יהודים מגורשים בחברון גם מבתים ששילמו לזרים בכסף מלא. ואלה שרצו לשמור על ה"הישגים" של פוגרום תרפ"ת הם אלה שקובעים את צביונה של חברון עד היום.

וכן הוא ובין השאיפה לחסל או לפחות להעמיד לדין את מחמוד עבס, ובין הנכונות להושיבו על כס מלכות בלב ארץ ישראל, שוב האחרונים קובעים. וכבימי הגלות, היהודי הוא זה שעליו לפחד על עתיד אחיזתו בארץ אבותיו, ולא הפולש הזוכה בתמיכת הממשלות החולפות וברשויות בתי המשפט המגלים תדיר בחוק פנים שלא כהלכה.

והמפד"ל בפניו החדשות מתפאר בהישגיו ובתוצאותיו כביכול. במקום לחולל מהפכה בעולם המשפט ולשים קץ לעוול, ולדאוג להוראת שעה שתשעה את החגיגה, הם חגגו מנגד על הכנסת קומץ שופטים מהחוג הנכון מבחינתם. שמחת המפסידים הזו מזכירה, להבדיל, את שמחת ראשי ארגוני הטרור שהעתיקו את מקומם מבירות לתוניס במלחמת לבנון הראשונה.

היום, מאז עמונה ועפרה, הובן שהמפלגה הולכת אחר העדר. על הבטחות שווא בלעו הנציגים את השרץ. אמנם המתפקדים עינם בראשם. כשהם נמנעו בשיעור כה גבוה להצביע בבחירות האחרונות למי ראוי להנהיג את, הם סימנו לנבחרים שהם מעלו בתפקידם. וכן רבים היו התגובות, מתחת למאמרים על הרדיפה שפקדה את יהודי עמונה ועפרה, שהכילו נוסח ברוח : "בנט, ניפגש בבחירות לכנסת".

וכהרגלו, ראש הליכוד מתעתע בנו. הוא לכאורה הולך יחד עם עמו. הוא יודע את הזיקה לארץ ישראל, וכי היא צודקת ואין כל עם ולשון יכולים להתחרות בארבע אלף שנות היסטוריה ובשפה כה עתיקה שזהותה וזהות הארץ זהות. וכשהוא מדבר בגאות על חברון לקראת הכנסת הארבע-עשרה, וכשמיד לאחר מכן הוא נכנע ללא קרב למחבלים, זה לא מדבר אל אף אחד. מעטים הם אלה שאמרו שאין לסמוך על האיש. כי כולם שוכנעו, "הבינו", שזה לא תלוי בו. זה תמיד בגלל מישהו אחר. וזה מסביר ומפענח את העובדה שכולם כה תלו תקוות בבחירת טרמפ בארה"ב. הורגלנו לכך שהמדינה לא עצמאית ושעליה לקבל אישור על כל מישוש זכות בלב ארצנו. אז היות ואובמה היה "נשיא ארה"ב הקשה ביותר לישראל", והיות, שוב, ונתניהו מכל מקום לא אחראי, כדאי שייבחר טראמפ.

אך כעת הובן כי הנשיא האמריקני החדש אינו שונה מקודמיו. הוא קיבל את המרצח עבס כמנהיג מדינה, מה ששוב מצביע על ניצחון מחנה הכחשת זכויות עם ישראל. לדבר הזה יש משמעות כבדה, ולא תעזורנה תנועת היד הקמוצה וסיבובי האגודל. ה"אין ברירה" של נתניהו שונה קצת מה"אין ברירה" של פרס, בכך שנתניהו "באמת היה רוצה לנהוג אחרת".

הבנאדם אף פעם לא אחראי ואף פעם לא אשם. יש דבר דומה ביחסים מקולקלים בקרב משפחות מסוימות. אחד מבני הזוג שם את עצמו במרכז, כופה על כולם את רצונותיו, והאחרים בסביבתו יחושו תחושות אשמה כל פעם שאינם משכילים "להבין אותו". מוחקים יישוב יהודי, אבל שקט, אסור להעציב את נתניהו.

וכך הוא הדבר ב"שלום", במובנו ה"תקשורתי". "אם אין שלום, זה לא בגללנו, זה בגלל האויבים. הנה הם לא רוצים להכיר בנו, הנה הם לא רוצים לשבת סביב שולחן המשא ומתן." ואם הם ירצו? מקשה בדאגה האדם הציוני. "לא, זה לא ריאלי..." ואז פתאום הכריז סאדאת שהוא עונה להזמנתו של בגין, מגיע לכנסת, והנה מתחילים בהרס עצמי בימית ואופירה, והנה היום נשמעות קולות מלחמה מסיני בחלוצה. ומה אם שוב אויב יכריז שאין לו בעיה עם מדינת ישראל יהודית? או שהוא מוכן לקבל מתנות חד-צדדיות (כי כל מה שהוא "ייתן" בתמורה הרי הוא לא שייך לו) ?

אין אמירה ברורה של עם בני חורין כי "אין שלום לרשעים", וכי חזרנו לארצנו ולא נתייחס למולדתנו כאל סחורה. נרוויח אגב בכך שנכחיש את ההאשמות האנטישמיות הטוענות שיהודי זה מי שעושה מכל דבר כסף או מסחר.

וכשלרע במיעוטו, אם יש עדיין הסוסים, הוא היה עומד על במה במרכז עמונה או עפרה בקריאות תגר וגורם לממשלה להימנע מהמעשה הרע הזה.

ולסיכום, אמנם בנט תמיד מכריז שאל לו ליהודי לבקש סליחה על עצם העובדה שהוא חי, ואל לו להעמיד פנים מנומסות שוחקות ומנומסות כלפי חוץ, כדי שהעולם יבין סופסוף שאין לו סיבה לשנוא אותנו. אלא שזו בדיוק הנקודה : הוא לוקה במה שהוא מטיף : מפלגתו חבריה ומנהיגיה מתנהגים בדיוק בצורה הזאת, אולי לא כלפי הגויים, אלא כלפי החילונים, בשאיפה לשכנע אותם שאין להם כל סיבה לשנוא את הדתיים ו\או את אוהבי ארץ ישראל.

נותר לנו להתפלל אל ד' כי יצילנו מנתניהו, כשם שהוא הצילנו ממזימת ברק, בעת שהוא עמוד לכלות מאה יישובים, וכשכל הכוחות שבעולם צדדו בעדו. שד' ירחם עלינו, ויבטל את מחשבותיו של מלך שגזרותיו קשות כהמן, ויגאל אותנו מיד, אם לא למעננו אז למען שמו.