Overblog
Suivre ce blog Administration + Créer mon blog
22 octobre 2020 4 22 /10 /octobre /2020 12:46

במתכונת מצבנו היום, מסתמנות שלוש נקודות.

  • המחלוקת האם סגרים ובידודים הכרחיים או מיותרים, אם בשיח מומחי הרפואה ואם ברמת ההיגיון ;
  • ההתדרדרות המוסרית ;
  • ניסיון להבין את תכונות אופי והתנהגות האדם אם בפן האישי ואם בפן ההמוני.

א. בקשר לנקודה הראשונה, אבקש ראשית כל להודות לכל מי שהגיב למה שכתבתי בנושא, אם בפרסום תגובות בהמשך למאמרים ואם באופן אישי או פגישתי, ובעיקר למי שלא הסכים. היעדר ההסכמה העיר את עיניי. הדבר הראשון והתמוה לכאורה הוא שלרוב, מי שלא מסכים אינו עונה ומציע טענות סותרות בניסיון להפריך את הדברים, כי בעצם לא כל כך חשוב איזו שיטה היא הצודקת. המאפיין היחיד שכן קובע,  הוא איזוהי השיטה שהשלטון אימץ אותה. 

ב. הנקודה השנייה, היא הקלות בה מקבלים את האלימות המשטרתית המופנית כנגד ציבור יהודי המנסה להמשיך לחיות על פי האמונה והערכים שלו. האיום הפך למקובל. האכזרים שמחים : "מגיע להם". ומי שלבו מלא חמלה וחס עליהם אומר : "המראות קשים, אבל יש חוק ויש הוראות". לפני פסח אשתקד אמרו שיש להתאזר בסבלנות, זה יעבור. כמו כן אמרו שאין כאן גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אבל לקיים מעמד של חופה וקידושין ירד למחתרת. רק שהמשטרה לא תבוא להרוס את בשמחה.

אתמול, חבר יותר מג' עשורים חיתן בת. הורי הכלה הזמינו אותנו. אשתי ובני הבכור נסכו לשם, כדי שהוא יקבל ברכה מהחתן. בשל ההגבלות התקיימה המשחה בגג של בית פרטי. כבר בהגעתם הבחינו בנוכחות משטרתית "סבירה" שעמדה בצד. כשעלתה הכלה לחופה, התערבה המשטרה ובקשה מהקבל הדליל להתפזר. תחושה לא נעימה החלה לאפוף את האורחים. בעל הבית המארח דיבר עם נציג המשטרה שנאות לתת לרוב הנוכחים לעמוד בצד הבניין בחוץ. וכשהסתיימה החופה, נתבקשו האורחים לעזוב את המקום. לא כל החלטה רודנית מלווה במהומות. אשתי ובני חזרו מבלי לטום כלום, בשני אוטובוסים מאזור הגוש עד הנה.  אך בכל אופן לא היו יכולים להתמהמה, כי אלמלא המשטרה לחץ עליהם אילוץ הגבלת התחבורה הציבורית.

בני עדיין מחפש את דרכו והוא נוטה להזדהות עם זרמים לא הכי ממלכתיים. לא קל. הוא ראה חתונה יהודית ופוזרה בהתערבות משטרתית. הוא לא ראה מבצע של מניעה רפואית הבאה להציל אנשים חסרי אחראיות ממגיפה. לצד זה הוא גם שמע שמחבל צר ואויב קודם לאחינו בטיפול רפואי ומקבל מכשיר הנשמה. והוא גם ראה ליד גשר המיתרים הפגנה עם פי כמה יותר נוכחים מאלה שהגיעו לחתונה והתפנו תחת איום, שהרי בדרך חזרה ראה בסמוך לאותו היישוב תגבורת כוחות בחיפוי.  

ג. מה משותף בין א' לב'? ההתבטלות מפני רשות. יש אנשים שמבחינתם ממשיכים בתוך תוכם להתייחס לדברים לא הגיוניים כאל חוסר צדק, גם כאין בידם לשנות דבר. אבל יש גם אנשים שמפסיקים לחשוב. כאז, כשהאמינו שאם נותנים רובים לרוצחים זה יביא שלום כי אלה שמחליטים מחזיקים בכל הקלפים וראייתם רחבה. בנקודה א' דלעיל, הגרסה שהשלטון בוחר בה היא המחייבת גם ברמת השכל. רק אז ניתן להבין את התגובות : "אבל לאין אתה חותר עם כל הטענות למיניהן שאתה דוגל בהן?"

בנקודה ב', הנגזרת ישירות מא', מתחילים להבין את הסכנה שטומן בחובו כל חוק היוצא מבית מדרשם של בני תבל ועד כמה הוא יכול לדרדר ובאיזו קלות ומהירות את כל קנייני האדם ועשו אותו ראוי להיקרא אדם.

הניסיון של מילגרם (ב-1962 למניינם בארה"ב באוניברסיטת ייל) בוחן את התופעה וקובע בשיטה יחידנית את הגבול בין האכזריות שהיא פועל יוצא של קבלת הסמכות ובין החמלה שבזכותה יתעורר הנבחן ויגיד : "עד כאן", או אם בכלל. בסרט "י' כמו יקר", מביימים את הניסוי. שני מועמדים, כשאחד בחשאי משתף פעולה עם המעבדה, מתחלקים בתפקידים : השואל והנשאל. כל פעם שהנשאל נכשל, הוא נענש בקבלת זרם חשמלי ההולך וגובר מפעם לפעם. מטרת הניסוי היא קביעת הסף בו הנבחן באמת יתקומם ויסרב להמשיך לענות את חברו.

בצה"ל מודעים היטב לבעיה. כדי להקדים רפואה למכה נוסח מושג בשם "פקודה בלתי חוקית בעליל". לצד ההכשרה לקבלת וביצוע פקודות במהירות וביעילות המרביות, החשיבו את הגבול שממנו והלאה יש למצפון ולמוסר אמירה. הדבר דורש יכולת הבחנה ואחריות אישית לא פשוטות, והוא הפתח לסכנות גדולות ואף גורליות למדינה. למשל : חיילי מילואים סרבו למנוע את כניסתם לשטחנו למסתננים בלתי חוקיים. אלא שבמוסריותם העיוורת לא השכילו להבין את ההשלכות לטווח היותר ארוך, לא ראו בתופעה את חיתוליה של מנגנון פלישה וכיבוש שבשקט תופס את מקומו של הישראלי, וכבר הניס אותו מכמה מקומות. התקשורת מסתירה או מגמדת את התופעה על כל מה שמתלווה לה.

אבל הסכנה שיכולה להיות בהתקוממותו של האדם בשל ערכיו המוסרים הטמונים במצפונו, לא צריכה לגרום לנו להסתתר מאחורי הטענה לפיה היינו אזרחים טובים וממושמעים המקבלים את סמכות החוקים וההוראות.

אז איך נדע את הגבול הדק בין סמכות המשמעת לסירוב המתבקש? בחזרה לא' ובדיון אמיתי בכל הדברים הסותרים והבלתי הגיוניים שהתעלמנו מהם. ובעמידה על קני מידה שלא ייתכן שייתנו לנו להשלים עם מה שאסור לקבל. האם מקובל עלינו שמתפללים ייזרקו בחוזקה מבית כנסת, שחתן וכלה יספגו מכות? שמחצית המשפחות החיות במדינתנו יתפרקו וירדו לפת לחם?

חכמי האומות מסכימים שערך עמיד ונצחי הוא כזה שמוכנים להקריב את הנפש עבורו או לפחות להיאבק בעדו. חוכמה בגויים תאמין. פעם אמר לי צרפתי (הכוונה ללא יהודי) שהוא לא אוהב מלחמות ושאם תהיה אי פעם מלחמה בין צרפת לגורם אחר הוא ייקח את רגליו למקום אחר. והנה,  איך פני צרפת נראים היום, גם בלי מלחמה...

מצד אחד, "הווה מתפלל בשלומה של מלכות, כי אלמלא הוראה, איש את רעהו חיים בלעו", ומצד שני, "ויאמר אליו למה יומת מה עשה?"

ושוב חוזר חלילה : אבל יש הוראות... ומה עם המוסר?... אבל יש הוראה...   

Partager cet article
Repost0
27 juillet 2020 1 27 /07 /juillet /2020 11:30

לפני מספר שבתות ישבנו בעונג השבת בקידוש החותם את תפילת שחרית. למי ששאל קצת בתמיהה על אודות מנהג הקידוש אם הוא מתקיים בכל שבת, אז התשובה היא שבמנייני החוצות אי אפשר לנדב תרומות. זו אכן הדרך היחידה לא לעלות חינם בדומה למי שלא רוצה להיות אוכל חינם. אז פעם יש בר-מצווה, פעם תאריך בר-מצווה, פעם תאריך עלייה של איזה עולה וותיק בשכונה, ואם אין, אז הקידוש מקודש לאחדות ולאחווה בעם ישראל.

ומי שחושש לדעות מסוימות הולך לו בשקט ובכבוד אחר השיר החותם את מעמד השחר. בין קרקר להרינג, חזרתי על דבר של חכם אחד מהיישוב, שאמרוֹ בביקור אצלו לרגל שלום זכר לנכדו : "או שאתה אוכל, או שאתה חובש מסכה". אחד הצעירים העיר כלא מבין : "אתה לא נראה לי מחסידי המסכה". יכולתי אולי לענות לו שהנה אני גם ככה מתפלל בחוץ ושומר מרחק ארבע אמות של חזון איש, ושלהיפך הסירותי את המסכה רק כי לא נראה שניתן לשתות רוב כוס או מלוא לוגמיו בקש מתקפל משוכלל. אבל בין אנשי אמת השיבותי לו :

"אכן. למה הדבר דומה? לעמידה בצפירה של יום הזיכרון. כשפלוני הולך ברחוב ופתאום נשמעת ההזעקה, גם אם הוא חושב שאין שום קשר בין השמעת קול זה ובין הכבוד והצער שרוחשים לקדושים שנפלו למען תחיית מולדתנו והגנתה, הוא יעמוד עד יעבור הזעם שהיה מחולל לו היה ממשיך ללכת. כמו כן הוא לו יפנה לכל העומדים שם בניסיון להסביר שהוא מכיר טובה ותודה לכל הנופלים אלא שהצפירה לא אמורה להביע דבר בהקשר זה. כי אם כך ינהג, הוא פשוט יכשיל את ההמון בשנאת חינם. [אגב החרדה בעת השמעת הצפירה אין זה חיקוי הנהגות גויים (לעומת החזקת דבר אחר בעל אתנן פסול שאין המקום להזכיר כאן), משום שכשספרי החיים והמתים נפתחים לפניו, יום תרועה יהיה דווקא לנו.

והנמשל בחבישת המסכה שמי שלא יכסה בה פניו ייראה כרוצח המונים. ובשיעור לצפייה במחשב בליל ששי האחרון, הרב הדיין משה ח' דן בשאלה : "האם מי שהולך בלי מסכה יחול עליו דין רודף?" לכאורה השאלה מגוחכת אבל לאחד הצופים היה נראה שוודאי כן : "זה כמי שקודח בחלקו בספינה?!?!" בסיכומו של עניין, הרב הסביר שניתן לומר הרבה דברים לא נעימים למי שלא חובש, שהוא לא נזהר בבריאות הציבור, ועל זו הדרך, אך אין כאן דין רודף.

מה שלא נאמר בפירוש הוא שאם נאמץ את השיטה הפוסקת שיש דין רודף, זאת אומרת שמותר להציל את הנרדף (קל וחומר הנרדפים?!) בנפשו של הרודף. במילים אחרות (שאינני מייחס למגיד השיעור אם לא מובן), ניתן לקחת תת-מקלע לרחובה של עיר ולהוריד את כל מי שייראה ויימצא בלי מסכה. אז בהפוך על הפוך ניתן לפסוק שחובה ללכת עם מסכה שמא יקום עליך מאן דהו שסבור שאתה רודף. אם כן זה פיקוח נפש ללא כל צל של ספק וחייב ללכת עם מסכה.

אך כעת, אילו היו לא עלינו אנשים מתים כבמגיפות המתוארות בספר במדבר, ייתכן שהחשש היה אמיתי ולא בשמא. לפני שבע שנים השפעת העונתית הרגה בארץ כתשע-מאות איש. מאז נבהלו לחסן את כל המדינה, אבל מי שלא בא להתחסן הניחו לו. כשבועיים לפני פורים השנה נפוצו שמועות שעוד חמישה-עשר עד עשרים יום כל המדינה תיכנס להסגר לחצי חודש כאורך התקופה הנדרשת לנגיף להעלות תסמינים. כשאשתי השמיעה לי את הדברים המוקלטים דרך רשתות חברתיות ושאלה אותי על סברתי, עניתי : "לא יכול להיות. זה אומנם נשמע הגיוני, אבל אם זה היה נכון, העוצר היה מתחיל כבר עכשיו, ולא אחרי זמן ארוך מאוד בהקשר שכזה".

ברפואת הנפש יש מושג המכונה "חרדת בריאות" (היפוכונדריה לעולים). זו מחלת נפש בעלת השלכות הרות גורל, כי הלוקה בה מושפע עד כדי הסתגרות בביתו וביטול עשייה מוחלט עד חרפת רעב וקריסת כל מערכות חיי אנוש. כמה מדינות שלמות יכולות לחיות מהמלאי התוצר והכסף, או כמה ימים רצופים אדם יכול לצום ולחיות? אז הדברים דלעיל אינם במאת האחוזים? אז בסדר, נחבוש מסיכות בגלל ספק ספקא של פיקוח נפש "ישיר". אך העיקר, שלא נשנא את אחינו בלבבנו, גם אם כוונתנו בטח רצויה. שלא נהיה דומים לקמצא ובר-קמצא שאנו בזים להם, בעיקר כשבלשון עם זר שמותם מזכירים את הביטוי שפירושו "ככה, ככה", או "בין כך ובין כך". כי עם כל הכבוד לגננת (שגם אותי זה מאוד מצער שלא אובן לא נכון)  על ילד שנחנק עד מוות כי שכחו אותו באוטו (כנראה שהנהג היה בשיחה חשובה), ועל אדם שנמחץ בכביש, אף אחד לא קם והתרעם בדרישה דחופה להוציא את הניידים ואת הרכבים מהנוף שלנו. ואף אחד לא מקפיד לטובתם כמובן על כל הנהגים על הפעלתם כלי משחית לצורך האישי שלהם לעבור ממקום זה למקום זה וחזרה. ומדוע? כי אולי נשענים בכל זאת על הצטברות המקרים בהם מי שלקח (לוקח וייקח) הגה בידיו יהרוג או יפצע את הנפש. אז איכן נעלמה השפיות במסכת המסכה? (ההולך ברחוב ספק נושא ספק לא נושא, ספק רוקו ייגע לדרכי נשימתו של הזולת ספק לא ייגע, ספק יידבק מהרוק ספק לא, ספק השני בקבוצת סיכון וכו'.)

אך כעת יש אומרים שעידן הניסיון עומד להסתיים, אם לא בשבת הקרובה אז בזו שאחריה, כבר נחזור לבתי הכנסת והמכה תהיה כלא הייתה. נחיה בס"ד ונראה כי כמאמר הכתוב "כי אין עוד נביא ולא איתנו יודע עד מה".   

Partager cet article
Repost0
16 mars 2020 1 16 /03 /mars /2020 16:07

בתאריך ה' באייר תש"ח, עם ישראל מימש את הזכות שלו להגדרה עצמית, הן בהקמת מדינת לאום הנאחזת בשטח מוגדר והן בהחלת משטר הנותן לו לשלוט בעצמו באמצעות בחירות. שלטון העם, קרי דמוקרטיה בלע"ז : דמו = עם, קרטיה = שלטון. מקור המונח מהיוונית העתיקה דרך הלטינית. עם ישראל תפס את המושכות להנהגת גורלו. ובכך יצא משיעבוד המלכויות או הגלויות. אלא שכפי שאמרו חכמנו האחרונים בני דורנו, מתערפל הערך העליון הזה בשל השהיה הממושכת בגלות כאשר "קשה יותר להוציא את הגלות מישראל מלהוציא את ישראל מהגלות". נכון להיום, במדינת ישראל, כוח ההצבעה של היהודים מתבטא בכמאה וחמישה חברי כנסת מתוך המאה ועשרים שהיו לכתחילה בקום-המדינה. ולכן הרוב, בכפוף לעיקרון זכות ההגדרה העצמית של היהודים, במספר עגול הוא חמישים ושלוש נבחרים ולא ששי ואחד.

כל הגורמים המדיניים רואים את ה"רשימה המשותפת" כגוף זר ומאיים, אף על פי שאין לכל המפלגות גישה זהה בנוגע ליחס הנכון אליה. בין מי שאומר שאסור לכרות לה ברית להקמת ממשלה ובין מי שאומר שניתן לעשות זאת כי המטרה מקדשת את האמצעים, כולם מבינים שהם "לא משלנו". הכיצד אנשים שחוששים מהם עד כדי מתן פטור מקיף משירות צבאי יוכלו להשתלט על מערכות הצבא מלמעלה, בידוע שהדרג הצבאי אינו פועל על דעת  עצמו אלא על פי הנחיות הדרג המדיני.

כולם מודעים לסכנה האורבת על הזכות להגדרה העצמית של העם היהודי, ובעיקר אחרי שלוש מערכות בחירות רצופות שגרמו למצב בו לא יכולים היהודים להקים להם ממשלה. זה כבר שלוש רגלים שהקול היהודי אינו חזק כדי להשמיע את עצמו ולהגדיר שלטון כמאווייו. 

שוד הזהות הישראלית

או ההתחכמות הערמומית המשתקת את המוחות

"מדינת כל אזרחיה" היא המצאת מושג מלאכותי ואחיזת עניים. אין בו פיתרון לבעיה הנ"ל אלא טשטוש. יש כאן חטיפת זהות. כשבאים באמירה שאין יותר עם ישראל במובן המקובל כי יש להחליפו מעתה בישראליות חדשה של "יש ויש", אז באים לגנוב ממנו את זכותו להגדרה העצמית הבלעדית. המסר הוא שאין יותר עם יהודי שחזר לארצו וזכאי לעצמאות בה. הוא נהיה רק חלק מאישות חדשה באופן שכבר לא תהיה שום מניעה שה"דבר האחר" הנחשב אף הוא ישראלי ידחק את הלאום הישראלי הקדום, זאת אומרת שהלאום ששם ישראל עליו מעיקרו, יידחה החוצה, כאשר בעילוֹת שונות ומשונות יחליט הגוף הזר שהתעצם  - בהתיימרות לנקיטת צעד דמוקרטי - על גירושו של הלאום המייסד מהארץ. עד שהדבר על פי ההיגיון האנושי יוכל ח"ו לבוא כהתגשמות חלום בלהות, מנסים להוליך אותנו שולל אחר תפיסה חדשה יפיפייה וסובלנית להפליא של "מדינת כל אזרחיה".

ניסיון חטיפת זהות זה הוא רק אחד מבין כמה ניסיונות ישנים יותר : פעם ניסתה כת מסוימת לגזול את זהותנו בהפרדה זהה בין המושגי "היהודי" ו"הישראלי", כשהיהודי הוא כעין שריד נע ונד בעולם של מי שפעם בחר בו הקב"ה עד שהוא נתן לו ספר כריתו, היות ובני הכת המסוימת זכו בתואר של "ישראל האמיתי". הטענה כלפינו של היום נראית יותר מתונה כי במקום להגיד לנו : "את כבר לא ישראלי", אומרים : "אתה לא הישראלי היחיד".

הראש והרגליים

במאמר שהוא פרסם בערוץ שבע, "כישלון הגנרלים", חברנו מאיר גרוס שיחיה, שיתף אותנו בפרי מחשבתו בניתוח העובדות שליוו את התקופות בהן משלו במדינת ישראל אלופי צבא בדימוס. כנקודה מרכזית ניתן להבין שאין תפקודו השכלי של איש צבא דומה לזה של מדינאי. המוח של איש צבא פועל כאדם המקבל פקודות והמעביר פקודות. במשטר דמוקרטי הגנרל צריך להתמודד בשאלת ההתחשבות בדעות שונות, בגיבוש דעות מקוריות ויצירתיות וגם לדעת שברגע שהוא נותן הוראות יש סיכוי שהן לא תתקבלנה ברמה הביצועית (ראה ערך רפול בהקשר הסכמי אוסלו). לחלופין הגנרל לשעבר ירמוס את זכויותיהם של האזרחים ויעשה במערכות המדינה שימוש כבדרגות במערך הפיקוד. על הבנתי את מאמרו של חברנו, הייתי רוצה להרחיק לכת ולהגדיר את שתי מערכות המדינה כדלקמן : הדרג המדיני הוא הראש והדרג הצבאי הוא הגוף. אז לא משנה עד כמה המערכת הצבאית תהיה ראויה לשבח ולהערכה, כנגד ידה המכוונת בשיא הדייקנות בטיפולה האמיץ והמסור באיומים ובאויבים, וכנגד מעשי האומן המפליאים באמת והכה רבים שהיא מצטיינת בהם ללא כל ספק. כי היא בחינת הגוף המקבל הוראות מהראש. וכשהגוף עולה לדרגה של הראש, אז נוצר ייצור מפלצתי שהוא כעין גוף הזז לכל הכיוונים למרות שאין לו ראש, כמראה העוף השחוט הנותן תאוצה לריצתו. אגב, אם כבר הזכרנו עוף, איך אומרים אווז בגרמנית?

אם יש חוק שיש לחשוב עליו ברצינות במדינתנו, זה חוק שייאסר לצמיתות מראשי הצבא להציג את מועמדותם להנהגת המדינה. כי הנה רואים אנו במו עינינו כיצד ראשי הצבא ששמו נודע לתהילה בכל העולם נהיים לשמצה בקמנו כשלאחר שנלחמו באויב בהופעתו בשטח, מתרפסים לו בהופעתו בחליפות ועניבות?

בין יהודי לגוי המחקה אותו, ההבדל הוא תהומי

הנטייה לחשוב שהיות ודעותיהם של הנקראים שמאלנים נראות קרובות לאלה של הערבים, כשהם סבורים שלא צריכים להיות חיים יהודיים בכל ארץ ישראל, שאין ליצור כמאמרם "מדינת הלכה", או לשמור שבת או להיות ריבוניים על המקומות הקדושים והמשמעותיים ביותר לתולדותינו כעם ישראל בארץ, אז אין זה כבר מהותי כל כך שהשמאלניים ייעזרו בכאלה שלא מסתירים את שנאתם ליהודים ולמדינתם, היא טעות ביסודה.

הרי כבר מתחילת תקופת ה"המשכילים" - שהיא לשון סגי נהור כדי לא לכתוב "הכסילים" - ישנם חוגים יהודיים נרחבים השואפים לחיות בתוך חברתם כגויים. אלא שהבעיה בגלות הייתה שגם אם היהודי יהיה יותר גוי מהגוי, תמיד יבוא הגוי להתריס בפניו : "הא, זה לא זה, כי אתה יהודי". הרצל כתב בספרו "ארץ ישנה-חדשה" שאנחנו זקוקים למקום בו נוכל להיות עם אף כפוף ורגליים עקומות מבלי שיבואו להזכיר לנו את זה. במילים אחרות, שלא יתנכלו לנו באופן שיטתי חרף מאמצנו להידמות להם כדי להגיד לנו : "זה לא זה". היהודי יכול לחיות כמו גוי לכל דבר רק בתוך גבולותיה של מדינה יהודית המוגנת היטב על ידי יהודים. דא עקא שקשה להפיח רוח לטווח ארוך למדינה כזאת וקל מאוד לחשוב שגויים שדומים ליהודים שרוצים להידמות לגויים יבואו לעזרת אותם היהודים. זה הפרדוקס של התפיסה החילונית-ישראלית, משום שכפי שאמר הוגי הדעות הצרפתי פייר דפרוג' : "העולם מחולק לשתי אוכלוסיות, היהודים והאנטישמיים".

אין להתעלם ההיגיון

לסיכום, בל ניבהל מהנימוק הקובע שהרוב הדמוקרטי עומד על 53 ח"כים. כי בכל זאת לא נאמר לעיל שיש לשלול ממאן דהו את הזכות לבחור ולהיבחר שהרי פחדי הגלות טרם נעקרו מליבותינו, אלא לעשות את המהלך המתבקש שישיב לעם ישראל את הזכות להגדרה העצמית ולמינוי מושלים משלו.

ואגב, מי שנבהל כי בגלל תפיסות כאלה עלולה להישלל האזרחות של היהודים החיים עדיין בארצות הפזורה, ישביע את רצונו בשני נימוקים. האחד הוא כי בניגוד למי שלא על שם ישראל ייקרא כאן בארצנו, אין היהודים בחו"ל מהווים גוש חד-גוני המתלכד והמתגבר על כל מחלוקותיו הפנימיות מכוח השנאה לאומות המארחות. הם נוהגים כשאר אזרחי המדינות המקנות להם שוויון זכויות. יצביעו על ימין ועל שמאל בהתאם לשיקוליהם האישיים הנובעים מדאגתם להטיב למדינה בה הם שוהים. ועכשיו הנימוק השני : האם יש כאן מישהו שבאמת חושב שההצבעה של היהודים בגולה תשנה משהו שם? הרי משום שאנו יודעים שאין לזה כל כוח ומשמעות הקמנו כאן מדינה!

ודבר אחרון, 53 זה במקרה הטוב, כלומר במצב ששאר המפלגות נבחרות באמת על ידי יהודים. כי אם ניקח בחשבון את נתוני הרבנות המעידים על כשלוש מאות וחמישים אלף אזרחים שאינם יהודים – מה שזרמים בתוכנו חושבים שבמעשה קסם ניתן להפוך אותם ליהודים – ואם נתבונן במאפיינים אנטישמיים שגילו לנו יהודים מבין עולי ברית המועצות לשעבר הנמצאים בתעמולת הבחירות בשפה, יש לחשב כלפי מטה את ה-53.

 

 

Partager cet article
Repost0
23 janvier 2020 4 23 /01 /janvier /2020 23:34

בערב לימוד אבות ובנים בישיבת מטה בנימין, שמענו הרצאה מרתקת מפי הרב חיים נבון, שאני מודה שתחילת ההיכרות שלי איתו הייתה לפני ימים ספורים, לאחר פרסום נושא הערב על ידי המארגנים. אז תרתי אחר שמו וגיליתי מאמר באנציקלופדיה מקוונת. החומר שחולק ללימוד כלל את המבוא לספרו : "מכים שורשים". שואל המחבר שאלות נוקבות על המלחמה בין חסידי הבחירה ובין המגנים על הזכות לזהות בכמה רבדים : לאום, משפחה, והאדם הפרטי גופו.  

הדיון מתחיל בעניין המפקפקים והמערערים אחר מצוות ברית המילה, הטוענים שיש לתת לאדם לכשיגדל להחליט לבד אם רצונו להיות מהול או לא. אתבונן תחילה בתוכן ההרצאה, ובהמשך נגלה היבט מיוחד בעניין.

בעצם, השואלים, מנתח הרב נבון, אינם באים כי אם במגמה לפרק את הערכים עליהם מהותו וזהותו של האדם מושתתות ולחולל בו דקונסטרוקציה. הדוגלים בחופש הבחירה באם להיות מהול או לא להיות מהול מרחיבים את מעגל הסתייגויותיהם כנגד תחומי הלאום, השפה, הדת, המשפחה, המין, המגדר, וכן הלאה, בטענה שיש להשאיר בידי האדם הפרטי את ההחלטה על השתייכותו אליהם לכשיהיה בר דעת או על הישארותו מחוץ לכל הגדרה.  

המרצה הסביר שאין הסוגיה מעסיקה את החברה הישראלית בלבד, אלא את כלל העולם המערבי. הבעיה היא שהבחירה בה מדובר לא באה להציג בפני האדם אפשרויות שונות של תעסוקה או העשרה, כגון מגוון רחב של מקצועות, תחביבים, כלי נגינה, וכוי, שעליו לבחון אותם ולראות מה מתאים לו, אלא לכרסם בזהותו כלאום, משפחה, פרט, כאשר האדם כבר עומד על רגליו ובנוי בזהותו ובתכונותיו האישיות, משפחתיות, לאומיות. ואז באים לשאול אותו אם לא כדאי לו להתנכר לכל מה שמחזיק אותו ומקנה לו משמעות במציאות, אם בגשמיות ואם ברוחניות.

הובן מדברי המרצה שבמידה והאדם יתפתה לצאת ממקור חיותו, כמו במשל של השועל המציע לדגים לצאת מהמים אל היבשה, בתור בחירה נכונה כביכול עבורם, הפוגעים במהות האדם בעילת חופש הבחירה הזהותית לא יציעו לו שום חלופה שתתן לו עמידות.

וכשאין לאדם נקודות מוצא של עם, משפחה, שפה... אז אין ביכולתו להתחבר לעולם הרחב, כי כדי להבין את כל העמים ואת כל השפות והתרבויות, אז יש צורך בנקודת התחלה שבלעדיה לא יהיה מסוגל האדם להבין שום שפה ותרבות אנוש. וכל זה תחת הכותרת של איום תפיסת הפוסט מודרניזם.

הנואם סיפר שקיימת תופעה באנגליה בה זוגות בוחרים להפוך במכוון לעקרים כדי לא להביא ילדים לעולם. אין ספק שהגישה קשורה לדאגה אקולוגית מאכלוס יתר של העולם ומניצול משאבי העולם שהטבע כבר לא יוכל לסבול. המרצה ראה בהנהגה זו בעיה בכך שלבית-ספר זה לא יהיו תלמידים בעתיד שיתנהגו בדרכם.

אולם ניתן להוסיף ולומר שכאשר מתבוננים בחברות האלה שבאירופה, מבינים שהתפיסה עומדת בסתירה עם המציאות משני בחינות. על הראשונה ניתן לומר שהיא זמנית והכרחית, כי כאשר לא מביאים ילדים לעולם, לא קם דור המשך והחברה מזדקנת. כשאדם עובד, מופרשים מהכנסותיו סכומים המבטיחים לו להמשיך לקבל שכר לכשיפרוש ממעגל התעסוקה. במוחו הפשטני, הוא מסכם זאת ככה : "אני שם את הכסף הזה בצד, והוא יחזור אליי בחישובי הצמדה לכשאהיה גמלאי". הפער בין תפיסתו לאמת לא חשובה כל עוד מדובר בחברה בריאה רגילה. אבל כשהחברה מתמעטת באופן שאחוז הגמלאים עולה על אחוז העובדים, ההבדל מאוד משמעותי, מכוון שבפועל, את הכסף שהעובד מפריש ממשכורתו, מעבירים אותו מייד לחשבונותיהם של אלה שכבר בטלים ממלאכה, לאחר שכספם של אלה האחרונים שהופרש בעבר ממשכורתם שימש את אלה שהיו בפנסיה כשהם עבדו. אבל ברגע שלא קם דור חדש, או שהוא חלש במספר, אז אין כבר מאיפה לקחת את הכסף שיפרנס את הזקנים של היום.

בצרפת, למשל, אחת הבעיות המעסיקות ביותר את הממשלה, היא חוסר מקורות מימון הפנסיה לגמלאים, כי לא רק שאין מספיק עובדים, אלא שבלי עין הרע מתארכת והולכת תחולת החיים, עד שהממשלה מחליטה החלטות לא נחמדות, כמו להאריך את תקופת העבודה של הפרט או לקזז את הפנסיות במיסים חדשים. זאת היא הבעיה הראשונה, שאפשר להתייחס אליה כזמנית, כאל דבר כואב ונחוץ לקראת הגעה לעולם טוב יותר בו לא תהיה אוכלוסיה שאין אמצעי כדור הארץ הדלים מסוגלים לשאת אותה.

הבעיה השנייה היא שהתמעטות האוכלוסייה המקומית האנדמית יצרה ואקום אדיר ששאב לתוך מדינות אלה מיליוני מאגרים מיבשות בהן אין שום קשר תרבותי לאומי זהותי (וכן הלאה) עם ארצות פלישתם. פה ושם באירופה נשמעות קריאות של פוליטיקאים המכריזים בלי לחייך שהנה מגיעים כוח העבודה החדש והמהנדסים של מחר שירעננו את כלכלת אירופה המזדקנת. אלא ששוב בפועל אוכלוסיות אלה החדשות הן נטל מאוד כבד המתפרנסות מכספו של משלם המיסים האירופאי שטרם יצא לפנסיה.

ומה נותן לאירופאים להתנהג באופן כה סביל? אותה הדקונסטרוקציה ששטפה להם מזמן את המוח שהרי אין דבר כזה : לאום, דת, שפה, משפחה, כי ראינו : הכל תלוי בבחירתו של האדם לכשיגדל או לכשיחליט. וכנראה שעד היום לא הייתה בינתיים כל החלטה בעניין. אבל הדבר הזה, כלומר התפיסה הקיצונית הקובעת כי אין משמעות והבדל בין כל המרכיבים שמגדירים את העמים ואת הזהויות השונות, מוצאת לה מקום רק בראשם של נתיני המערב. אין לה שום מקום ושום אחיזה בראשו של מי שיוצא מיבשת אסיה או אפריקה. וכשמעירים זאת לאנשי התפיסה הפוסט מודרנית, הם עונים בלעג : "נו, באמת, אתם לא רואים שהם באים מרקע תרבותי ותפיסתי מאוד קשה? עלינו לשמש עבורם דוגמה אישית ורק בדרך זו נשפיע עליהם. כמובן שצריך להתאזר בסבלנות." ושוב בפועל, לא רק שהשינוי המיוחל לא מתרחש, אלא שהאזרחים המקומיים המקוריים בורחים ונוטשים אזורים נחרבים לטובת מחליפיהם.

הסכנה האורבת אצלנו בישראל, אם נתפתה לחשוב שאין כבר כל הבדל בין יהודים לאינם יהודיים, גם כשהאינם-יהודיים מאוד עיונים ליהודים, בנימת זלזול כי עם הזמן הם ילמדו להעריך אותנו ולהפוך את איבתם לאהבה, כאשר בו בזמן אצל האוכלוסיות העוינות אין שום הווה אמינא שאין הבדל, היא ששוב יתערב גורם תפיסתי חיצוני שיבוא להזכיר לנו את ייחודיותנו ברדיפות וגירושים שדי יהיה לשונאינו להעביר כחוק בכנסת, בהכשר הבג"ץ.

נחזור לנאומו של המרצה. הוא עמד על חוסר עמידות ועל סתירות פנימיות באסכולת הפוסט-מודרניזם. מצד אחד הם אומרים שאין כל הבדל מהותי בין זהויות לאומיות שונות, כמו בין יהודי לערבי, ושהכל עניין של בחירה כשיש לתת לכל אחד את החופש לבחור כיצד להגדיר את עצמו ולאיזו קבוצה להשתייך. אך מאידך הם טוענים שאין כזה דבר לאום, דת, משפחה, מין, מגדר. אז לאן החופש הזה הולך?

וכאן נעמוד על הנקודה בה אנחנו נבין שאין כל חדש בתפיסה החדישה לכאורה של הפוסט-מודרניזם, ושאין כל המצאה בהגותם. כשגישה מתעוררת ובאה לעולם כדי לפרק ולהרוס חברה בעלת ערכים, הסתירות שבהגותה לא מפריעות לה כלל ועיקר. הנצרות, הטוענת שהיא תחליף ליהדות, יכולה בנשימה אחת לטעון שאותו האיש לא נולד מזרעו של בעלה של אימו ושהוא דור עשירי מצד אביו הארצי לדוד המלך.

כמו כן, על איזה דפוס חוזר הטוען נגד קיום מצוות ברית המילה? בדיוק על גזרת השמד שאסרה על היהודים לקיים את אותה המצווה. הגזרות של אנטיוכוס, בהקשר של מרד המכבים, כללו בין היתר את האיסור לקיים ברית-מילה, וזה קרה לפני למעלה מאלפיים שנה. אז אין כל חדש גם היום. בניתוח קצר של ההטחה יובן הקשר. יש באמירת מי שלא מקיים מצוות ברית המילה פן המעורר כעס. וכוון שכשאדם מכריז בפומבי שיש לתת לרך הנולד להחליט לכשיגדל, הוא לא מכעיס רק בגלל השקר שבאמירתו, היות והוא לא מתכוון באמת שהילד יחליט לבד, אלא שהוא יישאר ערל לכל הדורות, בהמשיכו לנהוג בדומה לתלם בה הושם, אלא מכוון שבעצם הוא אומר לנו : "אתם מקפחים את זכותו של האדם הזה לבחירה חופשית על פי שיקול דעתו, ואתם מנצלים את חולשתו כדי לכפות עליו את הניתוח האכזרי הזה". וכפי שמדגיש מר ראש הישיבה, כל הפוסל במומו הוא פוסל. הוא פוסל אותי בראותו בי לכאורה אדם כוחני השולל מהזולת את הזכות להחליט על עצמו, אבל למעשה הוא שולל ממני את הזכות לקיים בחופשיות וללא פחד מרדיפה את המצווה הכה קיומית של עם ישראל. ובכך הוא גם שולל את מהותי בתור אביו של הנולד. ובזה הוא מאמץ את רודנותו של אנטיוכוס. אם חס ושלום יהודי אחד ישתכנע או יירתע מלקיים את המצווה בגלל ה"נאורות" של המוכיח, אז בפועל יימנע אותו היהודי מקיום המצווה ממניעי הפחדה. ואין מקום לזלזל בסכנה זו, כפי שכבר רואים את ההשפעה של "אנשי המוסר", כאשר אין פוצה פה ומצפצף כנגד הכיבוש הערבי מוסלמי בנתחים נרחבים מארצנו שלינו נאסר להגיע בשל היותנו יהודים. אבל שקט...

כותב : יהושע סולטן

 

 

Partager cet article
Repost0
12 novembre 2019 2 12 /11 /novembre /2019 20:37

אז איכן נורה ר"מ רבין? בכיכר או ברכב? כשהשחצנות זורה ארס במסווה של שיחת מוסר

בשבועון "שביעי", בגיליון מספר 379 לסדרת לך-לך, פורסמו דברי בלע הממוקדים נקודתית כנגד אישיותו של דוקטור קידר והגורפים באופן רחב כנגד כל מי שיעיז לערער אחר הגרסה הרשמית האופפת את רצח רוה"מ רבין. לדאבוננו, מכתבו זה של האלוף המצוטט אינו לא לתפארת מדינת ישראל וצבאה ולא לחיזוק העמדה שגורסים אותה כבר עשרים וארבע שנים. מצוטט ב"שביעי" אדם בעל דרגות מהגבוהות בצה"ל המשתמש בארטילריה המילולית הבוטה והפוגענית ביותר והשכיחה בפיהם של אבירי הפוליטיקאים השמאלניים הקיצוניים. לצערנו, בנקיטות העמדות המגמתיות הבאות להתריס כנגד הישראליות השפויה, כבר פרקו הבכירים הצבאיים כל זכר לעול של בושת פנים, כשהם חושפים יותר ויותר את עמדותיהם לאחרונה, כפי שראינו לא מזמן כשבכיר אחר גילה כביכול בהתפתחות החברה הישראלית כיוון המזכיר לו את התפנית שפקדה את החברה הגרמנית לקראת מלחמת העולם השנייה.  

ואם האלוף התורן ש"שביעי" מפרסם את רעיונותיו משחרר את כל השנאה ואת כל הזעם בהטחות חמורות כלפי כל מי שיעיז לפקפק כנגד הגרסה הרשמית, אין כאן כי אם ניסיון להדליק נורה אדומה מפני הסכנה שהוא רואה בדת ו\או בלאומיות של עם ישראל באופן הכללי והקולקטיבי ביותר, כשסכנה זו אורבת בעיניו על המדינה החילונית הנאורה.

הגידופים, הקללות הנמרצות וההאשמות הקשות ביותר כלפי ד"ר קידר הם בפשטות רצח אופי בכיכר העיר. ואם  רצינו למצוא נקודה של אנושיות מסוימת אצל המאשים הרוחש אולי בכל זאת קצת כבוד לאדם, שהרי הוא לא כותב ישירות שבשבילו ד"ר קידר הוא "חשוך ומכחיש" ; וכן אם היה נראה לכאורה שהוא לא פוגע בו ישירות, לא כן הדבר. כי הרי כשהוא כותב : "כבר קמים אנשים חשוכים ומכחישים", הוא לא חס על כבודו של הד"ר, אלא בעצם מנצל את ההזדמנות כדי להתייחס בבוז ובביטול לכל האנשים, בלשון רבים, שעבורם העמדה המקובלת איננה כל כך מקובלת. ובכן, ניתן לראות בדאגה הקשורה לזהותו של הרוצח, את הדאגה מפני זהותו הלאומית והרעיונית של מי שבעם ישראל לא מתפתה להחניף לתרבות המערב. בל נשכח שהושמו בפיו המדבר של יגאל עמיר כל טעוני הימין ביחס לאהבת עם ישראל וארץ ישראל, וביחס לאיום שהסכמי אוסלו ודומיהם מטילים על העם היהודי. "תראו איך מדבר רוצח, וכך תדעו למי אין להצביע בבחירות הבאות".

אלא שתגובתו של תת-האלוף המדובר בגיליון דווקא מערערת עוד יותר את הגרסה שהוא בא להגן עלייה כשהוא מתבטא בצורה לא שקולה, לא עניינית, בקיצור לא לגופו של עניין אלא מתוך תחושת בטן בלבד. הוא רק פוגע בעמדה הרשמית שעד כה אמצו גורמי המדינה. ככלל, מדינה או גוף או אישיות ממלכתית אינם נגררים להגיב או לענות על כל טיעון העולה על רוחו של כל אדם בציבור. איש הצבא לוקה בשתי טעויות אסטרטגיות.

הראשונה היא כאמור שהוא לא שמר על השתיקה, כפי שכל גוף רציני בעל מעמד וחוסן מדיני נוהג. לא ראינו למשל שמתרעם מישהו במערכת השלטונית בצרפת בשל רעיונם של כמה היסטוריונים הטוענים שמי שחולל את המהפכה הצרפתית, זה לא העם המתקומם. הרפובליקה לא רואה את עצמה חייבת להוקיע את כל מי שיעיז לחשוב שההמון שצבא על פתח הבסטיליה בעצם לא הוא זה שהפיל אותה באמת. הטעות השנייה היא שאם כבר הוא בחר להגיב, אז היה עליו להיכנס לעובי הקורה בראיות ברורות שאין להכחישן. אלא שכאן הוא הסיח את הדעת בהסתה קיצונית השוללת כל זכות לכבוד מד"ר קידר, בהשלכת בשרו לכלבים.

עוד דרך אופיינית לזרמים הקיצוניים המשתלטים על המערכות החיוניות ביותר של מדינתנו, והיא שיטת פסילת זכות השימוש במילים חריפות ביותר למי שחולק עליהם כשהם בו זמנית לא רואים כל מניעה מצידם. בזמנו היה אסור להגיד : "רבין בוגד", אבל לאותו האלוף מותר לראות בד"ר קידר יותר מאשר בדבריו  "בגידה בערכי הדמוקרטיה". מותר לו לפסול את מר קידר באשמת בגידה. בתלמוד ראינו שמי שנוטה בקלות לראות בזולתו עבד מתגלה בסופו של דבר כעבד בעצמו. כמו כן יש להיזהר ממי שבכל הזדמנות אפשרית רואה באחרים גורמים אנטי-דמוקראטיים.

וכל זה מעבר לניסיון לטשטש את ערכי היהדות ולהחליפם ב"ערכי הדמוקרטיה" כשאלה בסך הכל הם רק שיטת מינוי שלטון ולא דבר במהות. אף על פי כן לתת-אלופנו אין לומר את המילה "דמוקרטיה" כי אם ברטט בזיעה.

הפסילה היא שיטת הפחדה, מקל או כלב שמירה להשתקת השיח והמוחות. עלינו להיות ערים לכך שמי שצועק "דמוקרטיה, דמוקרטיה!" הורג את הדמוקרטיה. לפני נפילת חומת ברלין, היו שתי מדינות גרמניה, ודווקא זו שנקראה דמוקרטית הייתה סגורה ומסוגרת וסובלת מידה הקשה של ברית המועצות הידועה לשמצה כפוגעת בזכויות האדם ובאדם. כל מי שערער אחרי השלטון קיבל יחס של "רוחות הרוע" והיה כדאי להיענש במלוא כובד ערכאות ומערכות הדיכוי, בל ייפגעו "יסודות המדינה".

לו דובר במערכון, הייתה התגובה הראויה להיקרא קריקטורה מצחיקה, אלא שאלה הם פני המשתלטים על מערכות הצבא והמדינה שלנו והנזק שהם מחוללים בכל העולם עצום.

התפיסה הזאת היא שעוררה לתחייה את האנטישמיות העולמית, לאחר ששככה עוצמת הטיעונים שהיו נהוגים עד השואה. והיא מתגלמת בהפיכת היוצרות, כאשר מטמאים את הטהור ומטהרים את הטמא, כשמתייחסים ליהודים כאל מכחישי שואה, וכשבאופן כללי יותר הופכים את הקרבן היהודי למוציא להורג, כאשר האויב הערבי לא חדל מתקיפותיו הגזעניות בתום מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה שתפו פעולה חוסייני והיטלר, אלא שתלמידי חוסייני עדיין לא זזו מהתפיסה שהייתה להם כשחיכו לרומל שיעבור את אל-אלמעיין. ובינתיים, אינם בוחלים במעשי טבח כשחיטת בני משפחה יהודית בשלוות השבת על עולליה ותינוקותיה, וכרציחת נערה יהודיה רק בשל היותה יהודיה.

המבקשים לתת לנו שיחות מוסר לא יוכלו לטעון שאין להם יד בטשטוש תמונת הילד היהודי המרים את ידיו כשחיל SS מכוון עליו את הרובה. הם לא יוכלו לטעון שאין להם יד בהחלפת תמונת הילד היהודי בתודעה העולמית בתמונת ילד ערבי שמחליף את זהותו של הילד היהודי. אם היום כל מניע אנטישמי "קלאסי" עדיין מעורר תחושות אשמה, המניע השקרי של סבל ה"עם הפלסטיני" – שהוא אגב המצאה סובייטית – לא רק מרענן את ה"אנטישמיות הבריאה", אלא שהוא מצדיק למפרע את כל המניעים שבלעדי שקר ה"נאציות" של היהודי-ישראלי היו נשארים מיושנים מתום מלחמת העולם השנייה. האנטי-ציונות היא חותמת הכשרות של האנטישמיות, והיא מאפשרת לכל נתין לא-יהודי בעולם להתנכל לכל יהודי באשר הוא בשל זיקתו אל עם ישראל וארץ ישראל.  

אם כן לתא"ל דרור שלום, נביא הזעם של הדמוקרטיה, כדאי היה לשתוק או להביא ראיות חותכות. כל התקפת העצבים המפגינה חוסר בגרות אינה פועלת אלא כמכה במים סרוחים הנראים במבט ראשון צלולים כאשר מכוח המכה עולה כל הטינופת למעלה ומתערבת במים (כמי שמנסה להעלות בחזרה כלי שנפל במקווה כלים תוך כדי שהוא בוחש במימיו במקל).

דברי מטיף המוסר לא מדברים אל השכל אלא מעוררים תחושת פחד. לא רק שלא יעיזו לדבר, אלא גם לחשוב. שלא יעיזו לחשוב שאולי רבין לא נרצח בכיכר מלכי ישראל דאז, לפחות לא לפני שרכבו כבר עזב את הזירה.

כי ממש לא ברור מה קרה כשרבין נרצח, במוצאי שבת לפני כ"ד שנה. בדף הFB של כתב AFP בצרפתית, שזרק כותרת לועגת נגד ד"ר קידר, בתמיהה שהוא לא מבין כיצד אוניברסיטאי רציני נגרר אחרי הרעיונות האלה, כתבתי בעניין דבר מנקודת המבט שלי, כאשר אין כאן שום הבעת עמדה או חשדנות. אותה שבת, ביליתי אצל דודתי בפריס. ישבנו עם עוד אורחים בסלון, אחרי ההבדלה. חבר של המשפחה שידע שאני שם התקשר. המארחת ביקשה שאענה לטלפון ויצא שהוא דווקא חיפש אותי. "אתה יודע מה קרה? ירו ברבין!" עניתי לו שאני לא מאמין לא ושזה לא מצחיק. "אז תדליקו טלוויזיה". ברגעים הראשונים נראית סתם תוכנית. אך תיכף מופיעה כיתובית עם נוסח המודיע שלכאורה ירו ברבין ושתיכף יוקרן מבזק חדשות מיוחד. בקיצור, רואים את רבין הולך עם אנשי בטחון המלווים אותו במבנה אבטחה. פתאום רואים אדם שלכאורה יורה לעבר ראש הממשלה באקדח (טרם נודע שמו עמיר). מתנפלים עליו מאבטחים. רבין מסתובב לאחור, כמעיף מבט במתרחש, ושוב פונה לקדים וממשיך ללכת עד למכונית הממתינה לו בכביש, בצמוד למדרכה. המאבטחים מאיצים בו שיתיישב יותר מהר. מאוחר יותר (כשעה או שעתיים) הודיעו שרבין נרצח. ללא פרטים נוספים. בתומי, כשקישרתי בין הסרטון להודעה, חשבתי שרבין חטף כדור שגרם לו לדימום פנימי שהרג אותו בהמשך. אך כשהודיעו לאחר עוד כשעה נוספת שהוא נרצח מירי בעמוד השגרה, אז לא צריך להיות רופא כדי להבין שהוא לא היה יכול לעשות אפילו עוד צעד אחד. מה שלא היה, רבין לא עזב את המקום בניידת לטיפול נמרץ ולא בכל אמצעי תחבורה רפואי אחר.

מעניין שמי שהגיב למה שכתבתי, הוא לא אחר מהכתב לשעבר של הטלוויזיה הצרפתית. הוא הגיב לדבריי וכתב שלא יכול להיות שראיתי סרטון כזה, כי הוא היה שם וכל מה שצולם שם באותו זמן צולם על ידי הצוות שלו. אולי, כותב לי אנדרלין, הראו תמונות ארכיון. בקיצור, אם אתה אומר "ראיתי", יגידו לך : "לא ראית". יהיה טוב למען האמת והעולם שאם יש אנשים שתיעדו את הסרטון שהראו בטלוויזיה הצרפתית אז שיואילו לקדד את זה ולפרסם במרשתת. דרך אגב, שארל אנדרלין הוא גם נמנה בין התורמים להתחדשות הנ"ל, בהפיצו סרט בו הקול המלווה מסביר שרואים ילד ערבי בו עושים חיילים יהודים טבח יריות כשאביו מנסה להגן עליו בגופו. זכור לי שאנשים חסרי כל שכל ובעלי דרגות מהגבוהות ביותר אצלנו, מיהרו לגנות את החיילים לפני כל תחקיר ובדיקה. הראשונים שפקפקו בגרסת סרטו של אנדרלין היו מהעיתון מקור ראשון, בו הוכח שלפי זווית הפגיעה של הקליעים, אלה לא יכלו להגיע מעמדת צה"ל. מאוחר יותר, הוכיח פיליפ קרסנטי, יהודי צרפתי, סגן עיריית נויי הצמודה לפריס, שהילד כלל לא נהרג, לפחות לא בתקרית הזו. וכשאנדרלין הגיב ותבע אותו בבית המשפט, זה האחרון אילץ אותו להביא את כל מה שצולם שם, בצומת נצרים תבנה ותיקונם, כולל מה שמראה בוודאות שהכתבה כולה מבוימת. וכשלצלקת שבידו של אבי הילד, שטען שהיא תוצאה מירי צה"ל, פרופסור יהודה שטיפל בו העיד שמדובר בפציעה הרבה יותר ישנה עקב מכת גרזן שערבי אחר נתן לו.

יהי רצון שהקב"ה יעמיד בראשנו אנשים חכמים ונבונים, שונאי בצע, שידעו להבחין בוודאות שמי שראוי להשוות לנאצים זה לא הקרבנות של הנאצים אלא אלה שמבקשים להשלים את מלאכת ההשמדה של הנאצים. כי חבל שהמביעים עמדה ודעה הם עדיין מבית הספר לשכלתניים שנפלו בשתי רגליהם לתוך מלכודת שפרסו להם לוחמי האויב המשקיעים בגזרת התודעה העולמית ובדעת הקהל.

וכשלעמדה של העיתון "שביעי", המציג את עצמו בתור "עיתון לציבור הדתי", מתעוררת תמיהה ברגע שרואים את עמוד השער. יש הרגשה שהעיתון מחפש להפיל עלינו את איום סתימת הפיות של דוברי השלום עם רעיהם כשרעה בלבבם. ולמרות ההסתייגויות,  הציטוטים במירכאות ועובדת הזעם הקיצוני של מביע הדעה הפוליטית המיישרת קו עם הגרסה הרשמית : "קצין בכיר... יוצא במפגיע..." יצא במתקפה", לא כל כך ברור לאן חותר העיתון. עובדה שבדף הצמוד לדברי הבלע מופיעה הודעה על הזכרתו של הרב כהנה הי"ד, ועמוד השער לא מתייחס למעמד. בכל אופן, בין העמדה האומרת לי "לא ראית כלום או נדמה לך שראית" והאמירה המנוגדת הקובעת : "רבין לא נרצח ע"י עמיר", ברור איזו מהן משלימה עבורי את התמונה.

נקודה אחרונה: כל מי שסבור או נוטה להאמין שרבין לא נרצח במדרכה בתל-אביב, מוצג כמפנטז הרואה בדמיונו הבלתי מרוסן ברצח תוצאה של קשר פוליטי אפל המנחית הוראות מגבוה, בקיצור כחבר כת הזויים המנותקת מהמציאות והדבק ב"תיאוריית הקונספירציה". אבל שוב אין מי שפוסל אלא מי שסובל מאותו המום שהוא עוקר מתוך עצמו ועושה לו מעתק למי שמולו. כי כדי להתכחש לדברי עדת הראייה החוזרת מספר פעמים על אותו המשפט "רבין לא נפגע" למרות השאלה המנסה לטשטש את הוודאות מליבה, צריך קודם כל להניח שאותה הגברת נוטלת חלק בקונספירציה נגדית. וכן העיתונאית המדווחת ברקע הסרט מהחדשות על נטילת אחריות : "ארגון יהודי נוקם... בניסיון ההתנקשות בראש הממשלה, כך אומרת ההודעה... הפעם פספסנו". האם גם היא חלק מהנוטלים חלק בקונספירציה הנגדית שתעורר ספק כבד בעיני העדה ? יש  ארגון שאומר שהוא פספס ? מניין לו שהוא רק פספס ? הציבור כבר לא נוטה להשתכנע שאכן קיים ארגון כזה. ולאה רבין ? גם היא חלק מחוליית הקונספירציה, שלא הבינה למה הרכב בו נסע בעלה לא המתין לה ? אם יש חשד לקונספירציות למיניהן, אז אפשר לראותן הן כאן והן כאן.

נב : פנייה לד"ר קידר : אם אכן אתה מחזיק בסרטון שראיתי בטלוויזיה הצרפתית, אז אנא הפץ אותו מייד, כי כבר למדנו מבית הספר של השמאל שמי שקורא לחברו בוגד מתיר את דמו.

Partager cet article
Repost0
20 septembre 2019 5 20 /09 /septembre /2019 12:00

מי בעם ישראל יכול לחשוב שאם הוא לא רוצה להילחם, זה אומר שלא תהיה מלחמה? ועוד בהכרה ושפיות מלאה?

קרוב לארבע אלף שנות קיום חייבות להביא את היהודי להכרה מלאה שאם הוא לא רוצה מלחמה, דווקא עליו להילחם. כן : על היהודי להילחם אם הוא לא רוצה מלחמה. אין זו סתם סיסמה : יש להילחם על השלום. נביא בקצרה תמציתית שלוש דוגמאות : מלפני אלפיים שנה, מלפני מאתיים שנה, ומהיום

בזמן החשמונאים היו שחשבו שאם נעשה הכל כדי לא להרגיז את היוונים ולא לתת להם עילה להתנכל לנו, אז יעזבו אותנו בשקט. זה לא עבד ולא מנע מהם לעלות את רף הצרות עם הטלת גזרות משד.

בגרמניה דהרו רבים, כדי להיות בטוחים שהגרמניים יהיו מרוצים מאיתנו ולא תהיה להם ברירה כי אם לאהוב אותנו אהבת נפש, להתנצר. מה? הייתכן שהיה לו יהודי אחד שחשב שהנצרות אמת? בטח שלא. הם ידעו שזה שקר מתמשך מרבה רגליים. אבל טענו שם מנגד שהינה נתנו ליהודים זכויות שוויוניות, ואיך ייתכן שקבוצה שהיא בעצם מוגדרת כעם זר להם (איך אמר המשורר? דברים שרואים משם...) יוכלו ליהנות מאותן הזכויות המגיעות לגרמניים? אז רצו ליישב את הסתירה. התנצרו כי לא רצו להילחם והסוף המר מוכר.

וכהיום, זה אותו דבר מול השאיפות הערביות. אסור להרגיז אותם וכל מניע של תקיפה או חבלה מצידם מתפרש דווקא באשמת היהודים שלא השכילו לרצות אותם עד הסוף. בעצם מתן  בסיס לארגוני המחבלים בתוך ארצנו, בהגיון מטורף קבעו גורמים בשלטון ובחדשות שהאכזריות ההופכת כלי תחבורה למשרפות נגזרה מאשמתם של היהודים, שלא עשו מספיק. מבחינת אותם הגורמים, ההימור הנמהר היה שווה. כי מי שיש לרצות ביותר זה מי ששונא אותנו ביותר, ואחרי שהשונא השקה מכולם יבין שאין לו שום סיבה לשנוא אותנו, כבר לא יישארו שונאים וממילא גם מלחמות.

לא רוצים להילחם. וכיצד מיישמים זאת ? פשוט : יוצאים מלבנון ויוצאים מעזה. ובכן. בעזה מי כדאי יותר לרצות? את האויב דווקא. הגיוני כנ"ל. כי הרי לא רוצים להילחם. ואז באה מלחמה. פורצת מלחמת לבנון השנייה ובא איום הטילים מהצפון, פורצים שלוש מלחמות בעזה והיד נטויה, מתרחשות הפגזות, שרפת שדות, כורים מנהרות. לא רוצים להילחם ואז ידינו על התחתונה : משחררים מחבלים באלפים על בן ערובה אחד. וכבר לא יכולים לפעול כפי שפעלנו באנטבה כשאז עדיין רצינו להילחם. ותמורת אי הרצון להילחם קבלים איום טילים מהדרום ואיום טילים מהצפון, ואיום מאירן גם מהצפון וגם מהדרום. ושוב : כשלא רוצים להילחם, אז באה מלחמה. אך כשלא הפריע לנו להילחם, לא הייתה מלחמה, וטירונים עד שנת תשמ"ז סיירו בסדג'ייה עם הנשק בגב.

לא זו בלבד. למי שלא אוהב אותנו נותנים או את אזרחותנו או את ארצנו, או את שתיהן. ואף פעם לא מגיעים למסקנה שאולי מי שלא רוצה להילחם דווקא מקבל מלחמה. שאיפות שונאינו עלו בכמה מדרגות. והנה : וכהיום היו כבר כמה סבבי בחירות שבמסגרתם התלכדו הכוחות הזרים יהדות, האנטי יהודיים מלוכדים בכוח השנאה. השנאה ליהודים היא מאחדת אותם ועולה על כל מחלוקת ביניהם.

ההנהגה היהודית מבינה שסכנה תארוב למדינה אם המפלגה הערבית שראשה מכריז בגלוי על כוונותיו הזדוניות, תיכנס לממשלה. ראש הימין הכריז זאת, והשני מבין. אבל צריך תפילה, כי מי במטיח לנו שלא יתפסנו בולמוס ורעבון בלתי נשלט רק במטרה לשלוט?

אם כן הפיתרון להרכיב ממשלה הוא כדלקמן במובן שתמשיך מדינתנו להתנהל ככזאת הוא : יש לנכות מ120 מושבי הכנסת את מספר המושבים המוחזקים על ידי המפלגה הערבית, לחצות את התוצאה לשתיים ולהוסיף אחד. וזה יהיה מספר היעד של חברי הכנסת הנחוץ להרכבת ממשלה.

ואיך הגענו לסכנה הגדולה הזו? שוב כי לא רוצים להילחם ושוב נופלת עלינו מלחמה. ועיקר המלחמה נכון להיום על הארץ. לא שהתייאשו סופית מלפגוע באופי היהודי-יהדותי שלנו ושל מדינתנו, אלא שעיקר המלחמה על הארץ. היום יש פחות אנטישמיות ויותר אנטי ציוניות : קריא : יותר ניסיונות לקחת מהיהודי את הזיקה לארצו.

בצרפת, אף אחד (או כמעט) לא ינסה להכניס ספק בליבו של היהודי לגבי שמירת כשרות ושבת, בקרב הציבור הנאמן למסורת ישראל. לא, את הספק, את החרדה, את ביטול העשייה, את כל אלה יכניסו ליהודי שרוצה לעלות ארצה. ומי יקרר כקיפאון הקרח בדרך את היהודי? מסביר לנו זאת היטב בכתב העת הישראלי בצרפתית של השבוע (Le Ptit'Hebdoכי תבוא תשע"ט, מספר 916), הרב אברהם דרעי, תושב בית אל לשעבר, תחת הנושא : "לעלות ארצה? אבל למה?"

כשהיהודי רוצה לעלות ארצה, לא יבואו אליו בנימוק של איסור, דחיקת הקץ וכדומה. לא. לעלות, זה דבר גדול, ענק, קדוש, אבל יותר מדי. הטיעון אשר קרחו בדרך הוא : "ספק גדול אם תצליח במשימה. מה חסר לך כאן?"

אבל דא עקא. המלחמה על הארץ אינה באופן בלעדי בעיתו של היהודי בחו"ל. אכן, מדוע נתפלא על היהודי ועל רבו בצרפת? אדם אחד כאן, אצלנו, מוכן להילחם על הארץ, להילחם נגד האויב ובראש ובתחילה במערכות הפנימיות הכובלות את ידי היהודי והמקררות אותו. הבנאדם הזה צועק : "אחיי! אחריי!" המפקד הולך קדימה, את כל כוחותיו, את כל משאביו ואת כל חייו הוא משקיע במלחמה על הארץ. אבל החיילים רק במיעוטם הולכים אחריו. אין סיכוי, טוענים, והלוחם נופל. הארץ והנהגת המדינה נשארות בסכנה, כי לא באים להילחם, ואז המלחמה מתקשה.

ד' יצילנו בכל אתר ואתר, הן בארץ והן בחו"ל, וכפי שאף תנועה ואף רשות לא שאפה ואפילו לא חלמה לשחרר את הכותל, כך נראה בימינו נפלאות. שבת שלום

Partager cet article
Repost0
30 août 2019 5 30 /08 /août /2019 11:29

1 ההוגים המשכילים הרגיעו אותנו בקשר ל"לא תחונם"

בפרשת מסעי (שלישי) כתוב : "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם..."[1] , "והורשתם את הארץ וישבתם בה וכו'"[2], ובסוף פרשת ואתחנן כתוב : "לא תכרות להם ברית ולא תחונם"[3].  בנוסף לכך מצווים בני ישראל לאבד גם כל סממן של עבודה זרה : "ואבדתם את משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו"[4]. ובכן, בפסוקים רבים אחרים, התורה מביעה את החשש להשפעות זרות רעות, חשש הנראה לכאורה כנותן טעם וכהסבר הגיוני לציווי :

"לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, כי תעבוד את אליהם כי יהיה לך למוקש"[5]. ובפרשת השבוע, פרשת ראה, אנו מוזהרים מהחשש שנתלהב מדרכי הגויים ונרגיש שהכול זורם בחיקוים : "איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם, ואעשה כן, גם אני?"[6]

גם בתהילים אנו קוראים : "לא השמידו את העמים אשר אמר ד' להם". ושוב מצורף במבט ראשון הטעם לבעיה : "ויתערבו בגוים, וילמדו מעשיהם. ויעבדו את עצביהם, ויהיו להם למוקש".[7]

2 האם הטעם עקרוני או האם הוא רק גילוי היבט מסוים ?

שאלה ידועה ביהדות היא האם הסבר או הטעם למצווה הוא מהותי, זאת אומרת שבהיעדר אותו החשש אין הכרח להישמע למצווה, או שמא הוא רק בגדר של אפשרות שיתרחש דבר כתוצאה מאי-שמירת המצווה.

יש ג' דרכים בהן מתערב טעם או הסבר :

א' : ההסבר הצורף לפסוק או המופיע בהקשר הכללי ;

ב' : הסבר מחז"ל, שהוא בד"כ מצדיק גזרה הלכתית  ;

ג' : הסבר מכוח המציאות.

למשל :

א' : לאיסור המוטל על המלך להרבות בין היתר סוסים. ואם המלך בטוח שהוא לא יחזור למצרים לצורך כך, אז מותר יהיה לו להרבות סוסים?

ב' : בקשר לקריאה לאור הנר בשבת שמא יטה, על פי המעשייה בגמרא, אין לסמוך על יכולת עמידה כנגד התוצאה הצפויה ;

ג' : וכשלאכילת בהמות מסוימות, ראו למשל באירופה שהחזיר גרם לשפעת על שמו, ושאכילת צדפות גרמה לחשיפה לנגיף הפטיטיס ב'. 

וכשלשאלת הפתיחה, בעניין נוכחות כוחות זרים בשטחנו, יש המבקשים להסיק שהיות ומדובר בתקופה בה היו הגויים שטופי עבודה זרה, וכן היות והכתוב נוקב מפורשות בשמות שבעת העמים, אז אין המצווה נוהגת לכאורה בימינו. כיום רוב הגויים הנאחזים בארצנו אינם עכו"ם מבחינת ההשתחוויה לצלמים, וכן אין לדמות את צאצאי נתיני הכיבוש העותומאני לכנעניים, לפריזיים, ליבוסיים, וכו'.

אז נותרים כמה דברים תמוהים, שלא מסתדרים עם ההסבר הנ"ל. ראשית, ההזהרה המצורפת למצוות ירושת הארץ מצד ההתנחלות בה[8], לא הייתה אמורה להדאיג אותנו היום. אלא שההתראה מתקיימת להפליא כיום : "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". די במעקב אחרי החדשות הקשות כדי להבין את זה. הפצצות מעזה או ממרומי הגליל העליון, על חטיפתם ו\או רציחתם של נערות ונערים כדי נוטים להבנה על פיה אין "שיכים והצנינים" מצטמצמים בכנענים עובדי גילולים בלבד. וכן, במקומות שלא הורשנו מהם את ה"אינם- יהודיים", אין אנחנו יכולים להתיישב בהם. כמה משפחות יהודיות יש בכל בניין מגורים ברמאללה?  

עוד טיעון שגור בפיהם של הסוברים כי מצווה זו מבוטלת ושייכת לעבר הרחוק בלבד. הם מנסים להסביר לנו שלא כולם כאלה ורבים אוהבים אותנו וכן הלאה. כאילו מי שנרצח לא באמת נרצח ומי שציודו החקלאי ועדריו נגנבים לא באמת נגנבים, וכנ"ל למי שרכבו נגנב, ולמי ששדהו עולה באש.

אז ניחא. אף על פי כן נגיד שאנחנו בכל זאת מקבלים את הטענות הנ"ל : הגויים שיושבים בארצנו היום לא ממש עובדי עבודה זרה והפסוקים מתייחסים רק לשבעת העמים או רק לעשרה אם נרחיב את הציווי לקיני, לקניזי ולקדמוני.

3 ההקשר של "לא תתחתן בם" הוא זה של "לא תחונם"

אם כן נעבור כעת לגישה הפוכה בעוד נושא הנוגע ליחס לגויים. שוב מדובר באינם יהודיים, ושוב בשבעת העמים ובארץ ישראל. אלא שהפעם, במקום מלחמת חורמה – או למי שרוצה להיות מתון במקום "טרנספר מרצון" – מדובר בנושא של הרכב המשפחה : "ולא תתחתן בם..." "פן יסיר את בנך..."[9] ולא התרחקנו בפסוקים כי עדיין אנחנו נמצאים באותו מקום בפרשת ואתחנן.

אנחנו עוברים מ"לא תחונם" ל"לא תתחתן בם" באותם הנימוקים בדיוק.

אז על פי המובן למעלה, היה אמור להיות מותר, ד' יצילנו, להתחתן עם גויות אך בתנאי שלא תהיינה משבעת העמים – או עשרת העמים כנ"ל – ולא תעבודנה עבודת אלילים במוחש.

אבל למעשה, לא רק שלמרות ההקשר המגביל בפסוקים, אסור להתחתן עם כל גויה באשר היא גויה, ולא זו בלבד, שהרי העוברים על הציווי ייאבדו את יהדותם של צאצאיהם.

 

[1] והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם. (במדבר ל"ג, נ"ב).

[2] במדבר ל"ג, נ"ג.

[3] דברים ז', ב'.

[4] כנ"ל : במדבר ל"ג, נ"ב.

[5] שמות כ"ג, ל"ג.

[6] פרשת ראה, דברים י"ב, ל'.

[7] תהילים ק"ו, פסוקים ל"ד-ל"ו.

[8] "והתנחלתם את הארץ..." פרשת מסעי, במדבר ל"ג, נ"ד.

[9] פרשת ואתחנן, דברים ז', ג'.

Partager cet article
Repost0
12 août 2019 1 12 /08 /août /2019 22:00

זכורני שלפני כשלושה עשורים, מר ראש הישיבה, באחת השבתות, בדרשתו השבועית שבסעודה השלישית, רצה להדגים לנו מה זה "למהדרין". למהדרין זה דבר שהוא מושלם לכל הדעות. הוא הרים את היוגורט שהיה מונח על שולחנו ואמר (אגב אני לא מתחייב על דיוק הציטוט) : "למהדרין, זה אומר שלא תמצאו למאכל הזה פוסק שיגיד לכם שהוא לא כשר". הדבר נאמר אז בהקשרה של ארץ ישראל, כשעלינו לצייר מפה שאף פוסק לא יגיד שחסר בה חלק.

בצעירותי נרשמתי במוסד ללימודי ה"השכלה הגבוהה" למגמת המוזיקולוגיה. את עוונותיי אני מזכיר היום כשלא ראיתי את הנולד. אכן, אחרי כמה שיעורים נתבקשו כל המתלמדים לשיר בקול רם ניגון מסוים שהמרצה הראתה כתוב בצורה של תווים. היות ודובר במוסד דתי, פניתי לרב הקמפוס והוא הרגיע את נקיפות מצפוני בפסיקה שהיות וכל הקהל שר ביחד, אין כאן בעיה של שירת נשים. דמיינתי לעצמי שכאשר שאלתי מיד אחר כך אם הדבר הוא לכתחילה, הוא בהבזק של שנייה העמיד פנים של מי שאומר בשתיקה : "ומה חשבת שיהיה כשבאת לכאן?" אבל תיכף ההבעה הזו נעלמה. אחרי עוד כברת זמן, המרצה בחנה את הסטודנטים באופן יחידני : כל אחד ואחת נתבקש לפתוח את חוברת התווים בעמוד מסוים ולשיר את הכתוב בהקפדה גם על הניגון וגם על המקצב. שוב מצאתי את עצמי יושב בשלכתו של רב הקמפוס. הוא שאל אותי אם זה דחוף וביקש יום יומיים כדי לעיין. וכששבתי אליו, הוא גילה [לי] שהיות ואותה הנבחנת באותו הרגע דואגת להצלחתה במבחן והיות והממתינים במצב רוח דומה, שוב אין כאן בעיה של שירת נשים. משום מה פרשתי מאותה יחידת הלימוד ומאוחר יותר ומהמקום.

עברו שנים ועשורים והשנה, בעיצומם של תשעת הימים, הוצע לקהל ההורים ביישוב ערב בנושא חינוך. הדבר הראשון שקצת נשמע לי מוזר היה בכותרת ההרצאה, כשדובר ב"מוטיבציה", או באיך להעביר את ה"מוטיבציה". כבר הזכרתי באחד המאמרים הקודמים לפחות את ירידת הוקרת לשון הקודש, בשימוש הרווח דווקא במונחים לועזים, הנותנים תחושה שלדובר ערך הלע"ז שווה יותר. כמו כן המרצה הסביר את רעיונותיו באמצעות האנשה והמחשה כשבמקום לדבר על המושגים המופשטים של יצר טוב או יצר רע, הוא רצה שנדמיין שני גמדים, אחד טוב ואחד רע, היושבים לנו בהתאמה על הכתפיים הימנית והשמאלית, והמציעים לנו עצות בהתאמה. זאת אומרת שלא רק בתחום אוצר המילים נותנים העדפה לתרבויות העמים הזרים אלא גם להגשמה שבהן, לעומת עולם היהדות המופשט, עולם שאין בו גוף ולא דמות הגוף, כי לא ראינו כל תמונה.

אבל הדבר המעניין ביותר היה שמר להמשך הערב. פתאום הגיח צוות בידור שביקש מקהל ההורים לספר קטעים מחיי היחסים בין הורים לילדים. תפקידו של צוות הבידור הוא להדגים את אותם הקטעים בצורה עוד יותר מצחיקה. הורה אחד שהתנדב סיפר עד כמה הוא לא רצה שיגעו לו בברגים ובמסור של השכן, עוד הורה סיפר שהוא לקח את ילדיו לטיול שנתי על בסיס נושא התחבורה הציבורית : הוא לקח אותם לנסיעה באוטובוס וברכבת, והראה להם מטוסים.

עוד טרם עבר העניין לחלק השני הנ"ל, הובהר לנו שנמצא לכל התכנית התמוהה היתר של רב. אולם לא הובררו לקהל תוכן השאלה והתשובה, ולא שמענו אם הדבר היה לכתחילה, או אם השאלה נשאלה מכבר בעת ארגון הערב או בבהלה כשכבר לא היה נעים להגיד לאנשים לחזור הביתה. אבל כנראה שהיות ומדובר בסיפורים, ולא בהופעה חייה של פסנתרן, הותר לנו לשמוע את הליווי המוזיקאלי שנשמע במקביל למערכונים בתור רקע.

ההבדל עבורי - מנקודת המבט האישית שלי בלבד, בלי לחייב אף אחד אחר - בין ההיתר של רב הקמפוס  אז ובין ההיתר של רב המקום לפני שבוע, הוא שבחלוף העשורים עברתי מעמדה של בוגר צעיר לעמדה של הורה. זאת אומרת שעברתי למצב בו עליי לשמש כדוגמה אישית לפחות לילדיי. מה הייתה יכולה להיות התגובה של בתי בת הארבע-עשרה, לה אמרתי נחרצת שלא שומעים שירים בשלושת השבועות, לו יצויר שהיא הייתה נכנסת לאולם בו שהייתי כשלושה ימים לפני ט' באב, ושומעת ניגוני פסנתר (חשמלי אומנם) מלהיבים ובקולי קולות ? (ב"פול ווליום" כפי שמלמדים כיום את לשוננו בקודש את ילדנו).  

Partager cet article
Repost0
9 août 2019 5 09 /08 /août /2019 12:38

בתשעת הימים, הוזמנו תושבי ב"א, להרצאה בנושא חינוך. לסיכום הדברים עולה כי המרצה התמקד בשני עקרונות עיקריים :

לא לכפות על מקבל החינוך ולא לזלזל בו. יכול להיות שהדבר מניב הצלחות. הדיבור של המרצה הזכיר לי באופן מדהים את שיטת הדייג. כל מי שהתנשא פעם בעיסוק או בתחביב הזה יודע שהליכה ראש בראש נגד הדג רק תביא לנתק החוט. אומנם דילגתי על השלב הראשון כי הוא לכאורה פשוט ביותר  : הפיתיון. תוחבים את החכה בתוך דבר האהוב על הדג או לתוך חיקוי של מאכל, בדמות דג קטן או תולעת. הקושי הוא דווקא אחרי שהדג תקע לעצמו בסיוע תנועה קלה של הדייג את החכה בחיכו.

והנה : הציוד המקצועי של הדייג תמוה לכאורה : צמוד לקנה מותקן גליל ארוך מאוד של חוט. האם המים כה עמוקים או הזריקה כה רחוקה עד שצריך להצטייד באופן הנראה במבט ראשון מוגזם?

לא ולא. אלא שהדייג בשלב הנ"ל נותן לדג להתקדם לאיזה כיוון שירצה : להתרחק מהחוף או לצלול לעומקם של המים. תוך כדי בריחתו של הדג, הדייג מתחיל לבלום אותו בהפעלת כוח נגדי מתון שהולך ומתעצם ביחס הפוך להתעייפותו של הדג. ככל שהדג מגלה יותר סימני עייפות, כך הדייג מחזק יותר את מאמציו למשוך אותו אליו וכן הוא מצמצם את אורך זמנן של ההפוגות בהן הוא נותן לחוט להתארך.

כך לפחות הבינותי את שיטתו של המרצה. לכל חידוש של הילד, התלמיד, החניך, המטופל נפשית, ראשית כל, הוא נותן לו לפרוס את כל תוכן הדבר ביושב לו על הלב ועל הנשמה, ואף מעודד אותו כדי שהלז יסביר לו לקראת מה הדברים יוליכו אותו. בשאלות קטנות המכוונות בחכמה, הוא מנווט את הילד \ נער \ בוגר שעדיין מחפש את עצמו, לחוף מבטחים.

עד כאן המשל, כי ההבדל המהותי באמת בין הדג לילד הוא שסביבתו הטבעית של הדג היא דווקא הים ושל הילד דווקא החוף, וכך קורה שבמעשים זהים לחלוטין בין מלאכתו של הדייג לזו של המחנך, יוצא הדייג רמאי והמחנך מציל.

בהמשך הדבר, קיימת התפתחות תפישתית אצל הילד ההולך להפוך לנער ולבוגר, הרואה בסביבה המשפחתית שלו רקע כפייתי ומזלזל, משעמם, עלוב, המונע מממנו להביע את פריצת כוחותיו הבריאים והחיוּתיים. לעומת זאת, החוץ נותן לו לדמיין שיש שם הרבה אנשים טובים, שווים, שחבל שלא להתחבר אליהם.

אכן כאן יש מקום להציב את המשל המדובר בהקבלה יותר אמיתית : המשפיעים החיצוניים ינסו לפתות את הבנאדם – בכלליות ניתן לומר שהדברים אינם נכונים רק לגבי הילד המתבגר – ויתנו לו להרגיש בשקר שהפיתיון שלהם בא מהבית שלו, ולכן הם מהמרים על זה שהטרף לא יהיה חשדן ושהוא ייפול ביתר קלות לרשת שלהם. כי גם הרשת היא נשק של הדייג, בתרתי משמע, כי מרשת חבלים קשורים חזק נולד המושג של רשת  המרשתת.

נעבור בקיצור נמרץ על כמה דוגמאות : המיסיונרים בהקשר העבודה הזרה והפוגעים בעיקרון המשפחה המאוזנת משתמשים בפיתויי "האהבה", "הסובלנות" ; הנרקומנים בפיתוי "השמחה והעונג", כשכל הפיתויים באים מתוך הבית שלנו, וכן הלאה.

עבודת המחנך היא להראות כפיתוי מעניין דבר שבא דווקא מהבית ושנועד להחזיר את ה"מפותה" הביתה. כי "פיתוי" זה קודם כל דבר מה שמייחסים לו יוקר וחשיבות.

אז כיצד מגיעים למצב כזה שהילד מתייחס לסביבתו המשפחתית בפנים של "לא רוצה"? יכול להיות שמבלי להתכוון, אנחנו, בסביבה הביתית והתומכת שלו, עוזרים לו. אדם יעשה הכל כדי לתמוך ביוצאי חלציו. רוב הכסף שהוא מרוויח בחייו, בסופו של דבר, הולך לבני משפחתו. אבל קורה שהורים מראים מרוב דאגתם שהילדים יהיו מוצלחים, פרצוף חמוץ. הדבר מתפרש כחוסר אהבה, כשלעומת זה גורמים חיצוניים שלו יוציאו גרוש מכיסם ייראו כאוהבים ואכפתיים ביותר, כאשר הכסף שהם בכל זאת משקיעים בא ממקורות מימון לא כשרים (שוב תרתי משמע).

ישנו עוד מישור : להפריך את פן החידוש שבפיתיון המלהיב את האדם, ולהראות לו בפשטות שאין שום חידוש בדברים שלמעשה כבר נוסו וכשלו בעבר אצל בני-עמים אחרים. לדוגמה : ישנם כאלה שנדמה להם שהגענו לימות המשיח : אין יותר מושג של מדינת לאום, הגבולות פתוחים, ולכל אוכלוסיית העולם השלישי או הרביעי נאמר לה : "העלן". וגם אם מתחת לפני השטח אלה שמעודדים את אגירת אפריקה אצלנו אינם ממונעים כי אם על ידי התעניינותם בתועלת כוח העבודה הזול שינקה להם את הדירה (בצפון ת"א אבל יש גבול : על האריתראי לגור בדרום), יציגו את זה כשאיפה רעיונית עילאית.

אז ראה, יכולים אנו לומר לבן טיפש-עשרה, או עשרים וטיפש, או שלושים וטיפש וכו',  שניסו את זה כבר באירופה לפני ארבעים שנה וכעת זה יצא מכלל שליטה והמקומיים המקוריים נאלצים לעזוב את נחלתם מפאת אלימותם הקשה של בני תרבויות הסקילה וההרג.

בהיותי נער, החלה שטיפת מוח בסדר גודל אדיר בניסיון לכפות על אוכלוסיית התלמידים בדרכים שונות סוג של שירים שהיינו אמורים להתלהב ממנו. בלטה בין היתר דמות אמריקנית ממוצא איטלקי עם פרצוף ותנועתיות של קוף ששרה בצמד עם אשה כמעט לבקנית הלוקה בגיהוקים כפייתיים והמשמיעה קול שמזכיר יותר צרחות מאשר נעימת שירה.

התלבטתי אם גם עליי מוטלת החובה להתלהב. בינתיים צץ במוחם של בני הצמד רעיון מסוכן : הם הופיעו בטלוויזיה כשישבתי בבית עם ההורים. מעניין, עכשיו שההורים שלי רואים את זה, נראה מה הם יגידו. תיכף קיבלתי אישור שה"כוכב" אכן קופני ובת זוגו צעקנית. הם זכו לעוד כמה כינויים וכשניסיתי להקשות שזה מה שהולך מבחינה אופנתית, הוסבר לי שפשוט מצאו רעיון להתעשר בזול וששווה להיעזר בחוש הביקורתיות, ערך שאז עדיין נחשב לבין החשובים במדינת צרפת.

אז אם כן, לסיכום, אנחנו לא כופים דבר על הילד ואנחנו לא מזלזלים בילד, אלא אנחנו משחררים אותו מהכפייה הזרה והחיצונית ומזלזלים במי שבא "יעני" עם ערכים, כאשר אלה שמתיימרים לשחרר לא גילו את אבקת השרפה ולא המציאו את חוט חיתוך החמאה. לעומת זאת, והרי אשרינו כי ה' בחר בנו ונתן לנו את השבת, אל לנו להראות לילדנו כביכול את ההיפך. אנחנו ונעלה מעדני מלך על שולחננו ולא נתקמצן בחיוך המגיע לסביבתנו הקרובה.

בציפייה לבניין ביתנו ומנוסתם של המשתלטים על בית מקדשנו.

שבת שלום.

החתום : יהושע סולטן ©

Partager cet article
Repost0
23 juillet 2019 2 23 /07 /juillet /2019 16:05

אתמול התקיים חוג בית אליו הוזמנתי של מפלגה חדשה. הרעיון המנחה שלה הוא הצד הנורמאלי של המשפחה, האבא, האימא והילדים.

אכן ישנה מלחמה הנערכת בכלים כבדים נגד מדינת ישראל. מלחמת מונחים והגדרות, ניסיון טשטוש הערכים, כשזה כולל הטלת אימה ורצח אופי לכל פוצה פה. קצב מצעדי התועבה בארץ הרבה יותר גבוה מזה שבכל מדינה אחרת בעולם. אם מצד אחד זה סימן שלא נכנענו, זה גם מראה שהעם לו נאמר : "קדושים תהיו כי קדוש..." מעורר בכוחות שמנגד הרבה זעם.

אולם אין כאן תופעה חסרת תקדים, מכוון שכבר חווינו את מלחמת אוסלו המילולית ביסודה כשהדואגים לשלום העם ולשלמות הארץ כונו בהתאם לשיטת היפוך הערכים : "מתנגדי השלום", ואילו אלה שביקשו וגם חיזקו את אחיזתם של האויבים שפגעו באלפי אזרחים בין כותלי הבית, כתוצאה ישירה מהתמיכה מבפנים באויב, אלה דווקא זכו לתואר של "אנשי או מחנה השלום".

ובכן, הכלים הם לא המרגמה והתותח המתכתיים, אלא מילים שהופכים אותן לנשק לפגיעה המונית. יש שתי תתי מערכות, על דרך החיוב והשלילה, ושתיהן כלולות באותה המלחמה : הסובלנות שבשמה יש להשלים עם הלא ניתן להשלמה, והקיצוניות שנותנת סלקטיבית להשתיק פנים שלמים בחברה.

אחד מתכסיסי המלחמה הוא בחירת נושא מסוים שלא מעניין אף אחד והעיסוק בו בצורה כפייתית ואילוץ הציבור לעסוק אך ורק באותו הנושא. ושוב הבעיה היא השבי כבת ערובה בה נתונים כל התקשורת הממלכתיים בידי מיעוט המתאפיין בדעות שלא מעניינות את הרוב השפוי במדינה. אבל המיעוט הזה מצליח להעמיד ולמקם את האובססיות שלו במרכז השיח הציבורי.

השבת המלחמה היעילה ביותר כבר היא אינה ניסיון להסביר למי שתוקף למה הוא טועה ולמה דעותיו מזיקות. הוא לא מחפש שיח. הוא שם את עצמו כערכאה שמולה כל מה שהצד השני יטען יוכל לשמש כראיה נגדו. כל אמירה תשמש עילה לטובת התוקף כדי לירות בצרורות צרורות במי שעדיין חושב במושגים של חופש ביטוי ושיח נאור. מול משתיקי הפיות, הדבר היחיד הוא תביעת זכות השתיקה. "אני לא רוצה לדבר על זה ואתה לא תכפה עליי את העיסוק באובססיה שלך". דיבור כן וישר מול חסרי תום לב בשיח שהם בחרו, רק ייתן להם להעצים את התופעה.

ובאמת התופעה היא שולית. וכל אלה שמדברים על זכויות השואפים לאסוציאציות חד גוניות רק עושים שימוש באלה שביניהם יש באמת שונות מוטבעת במידה אופיינית בהם כשאלה לא מרבים להתגאות. בעיירת "לה גולט", כשעדיין חייתי בחו"ל, היו כמה כאלה. הם לא עשו בעיות ולא עשו להם בעיות. והכי נכון, אף אחד לא חשב להפוך אותם לבשר תותחים כדי לנגח את החברה ואת ערכיה.

אבל אלה שקובעים את השיח הציבורי נוטלים לעצמם את הזכות לקבוע נורמות חברתיות. גם אם הומו מסוים יגיד שהוא שונה כשהוא מודה שהנטייה הטבעית בדרכי הבריאה התקינים היא שגבר ואישה מקימים בית ביחד, יגידו לו : "לא נכון, אתה נורמאלי לכל דבר, רק שהטעם שלך הוא כזה ובענייני טעם וריח, אין להתווכח". רבים נופלים בפח של האיום, וחלילה להם מלהיראות קיצוניים ובלתי-סובלניים. הם נכנסים לפנים משורת הדין ורצים להראות עד כמה הם סובלניים.

יש לי חבר עם כיפה שהולך למצעדי התועבה לא כי הוא חושב שזה מה שצריך להיות, אלא כדי להראות למפגינים עד כמה הוא לא שונא אותם ולא מתערב בחייהם הפרטיים. אבל מה הוא גילה בעצם? שאלה שמפגינים אינם כלל דוברי עברית. מדובר בייבוא לא כל כך המוני (מי שרואה צילומים יראה את נקודות המבט הנותנים הרגשה של המון) נקודתי לסוג משונה ומכעיס של פסטיבלים שתדירותם אף היא מראה על הכוונות הזדוניות של מארגניהם.

אגב, הם עושים עבודה דומה בתמיכתם ברפורמים, כי המכנה המשותף הוא : במה אפשר לתקוף את היהדות האיתנה בת אלפי השנים שלא מזדעזעת מסופות ההיסטוריה?

אבל לפני הכל, הם מוציאים את רעיון הרפורמיות מהקשרו. מה זה רפורמי? מדובר ביהודי שחי בגלות בסביבה שרובה לא יהודית והוא מוותר על עקרונות אמונתו בניסיון להגיע לפשרה שתהפוך אותו למקובל בחברה הכללית בחו"ל. בל נשכח שהרעיון היה חזק בגרמניה, שהיא אומה קשה במיוחד. כי בשביל לשמור שבת כהלכתה, זה יעלה מחיר חברתי קשה מנשוא. אלא שבארץ, ב"ה, זה לא שייך. ליהודי יש חופש מוחלט להיות נאמן למסורת אבותיו ובניו הקיימת מעבר לתחלואי הזמן. בעת צרה, אבותיו לא היססו למסור את הנפש, אבל עכשיו, לא רק שהוא יכול לשמור על קלה כחמורה, אלא שהוא יכול לארגן את כל מערכת חייו סביב יהדותו : הוא יכול להתחיל לעבוד ביום ראשון בבוקר בלי למשוך איבה ולסיים את עבודתו ביום חמישי בערב או לכל היותר מספר שעות לפני שבת כדי להיות מוכן מכל הבחינות בעת כניסתו ליום הקדוש הזה. אלא שיש אנשים אינטרסנטיים שלא סובלים לראות את היהודי השלם מאושר באמונתו בארצו. והם מנסים להאשים אותו באשמות שונות ומשונות.

הדובר בחוג הבית אתמול הדגיש את חוסר הסובלנות המוחלט של אלה שמתיימרים להילחם למענה. שלטי החוצות של תנועתו הושחתו ונתלשו, פעילים הותקפו בכמה מקומות באלימות פיזית. ואלה קוראים לעצמם אנשי הסובלנות. אבל אין זה פלא. הנה, למשל : במשך למעלה מארבעים שנה, התקיימו שתי מדינות גרמניה זו לצד זו. הבה נשחק עכשיו בחידה. לאחת קראו "דויטשה דמוקרטישה רפובליק", ולשנייה "בונדסרפובליק". איזו מהן הייתה דמוקרטית ואיזו מהן הייתה רודנית, רודפת אזרחים בשיטות רודניות וכוחניות? והנה, דווקא זו שנשאה את התואר "דמוקרטית" הייתה הרודנית. אז לא צריכים להתרגש יתר על המידה מכאלה שיעני מציגים את עצמם כמגיני החופש והדמוקרטיה.

יש עוד מלכודת שנוטים לפול בה ברצון : והיא סביב רעיון ההתערבות בחיי הפרט. המרצה בחוג אתמול הזכיר את זה. והוא הוכיח שאכן בכל חברה מתוקנת יש דברים שהחוק לא מאפשר, גם כשמדובר בחיי הפרט. כי יש נורמות חברתיות ואלה המרכזים את השיח הציבורי סביב מוויהם מכרסמים באמות המידה המקובלות. למשל : בהרבה מדינות יש איסור אפליה בגיוס עובדים. ומה אם אני רוצה לעשות פרוטקציה דווקא לקרוב שלי או לזה שאני מרגיש קרוב לו?

אבל גם אם יצליחו לפגוע באמצעות חקיקה במוסר החברתי המקובל, זה לא ישרת אותם. למעט מי שאצלו הבעיה היא מהותית, מה שמדרבן  את אלה שרוצים לחיות במסגרת זוגית חד-גונית, זה לרוב בגלל ה"דווקא" שבדבר : זו התרסה נגד החברה והכללים שלה. בחינה של "מים גנובים ימתקו". אבל ברגע שהדבר בכמה מדינות באירופה הדועכת הפך להיתר, עם כל ההתקשרויות והחובות המשתמעות מכך, פרצה מגפה של גירושין בין בני זוג ממין אחד. והם באים לפתוח בהליך גירושין ומבזבזים הרבה כסף על העסקת עו"ד. ואז מאוחר מדי כדי להאשים את החברה ואת המחוקק שלא כפה עליהם את אמות המוסר שהיו נהוגות מקדמת דנא. הם רצו להילחם ב"כאילו" נגד המוסר של החברה המעגן בחוק והם מצאו את עצמם "באמת" נתונים לתוצאות של חוסר אחריותם.

אמרו שיש להימנע ממידת הליצנות בכל מחיר, חוץ מבקשר לעבודה זרה. כי זה כבר מעבר לוויכוח בין דעות וטענות. אז יכול להיות שבנושא הזה יש לנהוג באותו יחס. כפי שהוזכר קודם, מותר לשתוק ולא להוסיף שמן למדורה בוויכוחים ריקים אינסופיים. אבל מותר לצחוק על לוחמי הכפייה. המרצה בחוג הבית אתמול הביא איתו חומר הסברה מקומם המיועד לטשטוש הערכים אצל ילדי הגן. מדובר בחוברת צבעונית בה העלילה פשוטה : סביב נושא יום ההולדת של הילדים בגן, כל אחד ביומו מספר על המשפחה שלו. אלא שלגיבור יש בעיה "מעצבנת" : אין לו משהו מעניין לספר כי הוא חי בבית שיש בו אבא (גבר) ואמא (אשה). ואז החוברת הצבעונית והמושקעת מציגה את חבריו המתחרים בתימהוניות הרכב משפחותם. לא למדתי את החוברת אבל זה הולך בערך ככה : לרן יש שני אבות וללירן שתי אמהות, לרון אם חד הורית ולרוני אב חד הורי. ועל זו הדרך. כמובן שבחירת קהל ההורים על ידי המחבר או המחברים לא נעשתה באקראי אלא דווקא בדברים שהם מנסים להחדיר כנורמות לתוך התודעה הציבורית.

זכור לכם הדיון בכנסת לפני שנים רבות, במסגרתו קרא הרב יצחק לוי (אם אני לא טועה) את הפסוקים שהם פשוט המקור לעם ישראל לאופן ההתייחסות לעניין. אז מיד אחרי הזוג החד גוני הנתעב מופיע הזוג הבין-גוני בו חיים יחד יצור אנוש ובהמה. אז קפצו והתרעמו הוגים, הכיצד ניתן להשוות בין אהבה זכה לדבר שהוא "באמת" תועבה? אז כנראה שיש למתרעמים פיגור ברמת המתירנות, ושהם ילדים קטנים לעומת המומחים הזרים, שהרי הסובלות תחת שמיים אחרים מקבלת גם את זה. כי בלי התורה, בלי ציוני הדרך האיתנים שלה, אשפר לגרור כל חברה אנושית לכל הקצבות הבלתי ניתנות לתיאור שבעולם. או שמא הזוג החד-גוני הוא רק מנוף והכנת השחיקה הציבורית לפני שיכניסו גם את הזוגיות בין מין ושאינו מינו תחת כותרת ה"סובלנות"?

נחזור לנושא חוברת ההסברה ה"חינוכית". הבה נכתוב לה את חלק ב' : "זה ממש מעצבן, אין לי שום דבר מעניין לספר על המשפחה שלי, כי אני בסה"כ חיי עם שני אבות שקנו אותי בשוק השחור לסחר בבני אדם אי שם בעולם השלישי או הרביעי. אצל רן זה באמת מעניין, כי אבא שלו סוס ואמא שלו נאקה. ואצל לירן עוד יותר. איזה כיף לחיות עם אמא קרצייה ואבא כינה."

אם הרעיון של החוברת עובד, זה מראה שב"ה, יש עדיין הרבה ילדים שחיים באושר אצל אבא ואמא המקוריים. כאן ניתן לציין אגב שמסתתר עוד ערך שלילי שהופכים אותו לחיובי : כפיות הטובה. ואם יש טשטוש ערכים שמתבצע מבלי שישימו לב, זה אכן בשימת כפיות הטובה בחזית העניינים. נפתח בשתי מילים סוגריים או הפנייה לנושא הרע הזה. בעל כורחי שמעתי "חדשות" (היה זה בשבוע שעבר ערב יום השרב). הקריין במבטא פולני כבד ומחריד הופך את הברכה לקללה. ריבוי הגשמים שירדו אשתקד הנה הם הגורם להופעת צמחייה יוצאת דופן העלולה לשמש כחומר בערה מאוד דליק. עוד דוגמה : אני קורא בעלוני המחזור המחולקים חינם מידי יום ששי כתבה על זוג שהכלה נישאה בגיל שבע-עשרה עם בחור טיפה יותר מבוגר. הכל טוב : הבחור מעריך אותה וההורים תומכים כלכלית בתחילת דרכם. אז במקום שהמסר יהיה "תודה לא-ל", יוצאים מנקודת הנחה שהיה יכול להיות גרוע ושהיא הייתה יכולה להיות גרושה עם שני תינוקות, וזה מה שכתוב באותיות גדולות תחת הכותרת.

אז כעת ב"ה, תא המשפחה בלי עין הרע רווח, ודווקא אלה שמוצגים בחוברת משרד החינוך כמעניינים יכולים לגרום להרמת גבה. במקום כמו צרפת, זוג במשמעותו הבריאה מורכב מצמד של שני הטרוסקסואלים ; וזוג חד-גוני מהומוסקסואלים, זאת אומרת שהזוג המסורתי המשתמש בדרכי הבריאה כדרכם ירדו מערכם הבלעדי ונסוגו אחור כדי להוות רק פן אחד מהרבגוניות הכללית. אז ניתן לומר שלמי שדוגל ב"קידמה" מיושן כשהוא חושב שזוגות מהסוגים האחרים המוצגים בחוברת ההסברה והטשטוש מעניינים. כי במדינות כמו צרפת, בלגיה או גרמניה, זה כבר לא כל כך משנה אם איש ייקח אשה או איש או כל בהמה, כי חיי הזוג כבר לא נועדו לקיים את מצוות פריה ורביה. עובדה שהאוכלוסיות המקוריות שם מוחלפות בקצב מסחרר בבני תרבויות ההורגות את בני הזוגות החד-גונים והנה פלא, אף אחד לא בא בטענות נגדם, כמו שכאן אף אחד לא חושב לקיים מצעד תועבה ברמאללה.

הבה נמשיך אל הכרך השלישי של חוברת ההסברה. אז, אחרי שרן ולירן יציגו את תמונת המצב המשפחתית שבביתו של כל אחד, יבוא הגיבור שבהתחלה ויגיד : "אני חי בבית עם אבא ואמא שלי". ואז כול שאר הילדים יתפעלו, וגם הגננות תשתהינה , ותמחינה דמעה בהיחבא. והילדים שאול ישאלו : "מה? באמת? אבא שלך שהביא אותך לעולם? אמא שלך שילדה אותך? הההה... "  והמיושן הישן נושן יצא מנצח, כמו בציור המשעשע בו יושב אדם בתוך קהל של בעלי טלפונים מדור ששי ושביעי כשהוא מדפדף בספר מניר לאיטו ולהנאתו.   

לסיכום : אמנם הסכנה רצינית, אבל אל לנו להעצים אותם. לא ניתן להם חשיבות בהתעסקות כפייתית בנושאים שגורמים זרים קובעים לנו בתור מרכזי השיח הציבורי. מותר לנו לדבר על דברים אחרים. ואם נראה בין המועמדים לכנסת אנשים שהם לכאורה חושבים כמונו ואומרים בחנפנות אמירות לא טהורות – כי כך הם חושבים שיצביעו להם מכל המגזרים -  אז נוכל לסמן אותם כלא רצויים, כפי שהיו פעם חברי כנסת שאמרו : "מי אנחנו שנשמע לרבנים?" והבוחרים חיכו להם בקלפי.

ובקשר להקמת מפלגה שקמה רק מתוך תגובה לאלה שמקעקעים את הנורמות, ניתן לומר שאדרבא : זה מראה על חשיבות יתר שמייחסים לצד האחר. כי הצד האחר יראה בכך הצלחה משום שהוא הצליח לגרום לעוד פירוד ולעוד בזבוזי קולות ; לעוד מפלגה קטנה שלא תעבור את אחוז החסימה ותפזר את הכוחות בשטח. רוצים אנשים שדוגלים בטהרת הבית היהודי? ישנם כאלה. כולנו מכירים אותם. אלא שכשנמצאים תחת מטח אש, הם תופסים מסתור או מחסה, אבל הם כאן.

Partager cet article
Repost0