שונאי ישראל באים ומתחלפים, דור הולך ודור בא, המהות זהה והפנים חדשות. ובכן, האנטישמיות היום נשענת על התחכמות נלוזה ופשוטה שמציגה אותה כמקובלת ומובנת מאיליה עד כי המתרעמים כנגדה ייחשבו לקיצוניים ולמי שבחר בדרך הטרור.
יד ושם ומדינת ישראל עושים עבודה משובחת בכל הדן בתקופת השואה באירופה. ואכן אין מחלוקת בינינו שיש לתת שם לכל קורבן יהודי, לזכור את גילו, את מקום מגוריו, ואת הנסיבות בהן הוא נרצח. אלא שיש בכך נגזרות לא רצויות : הראשונה היא התחושה שהקמת מדינת ישראל היא התוצאה הישירה של השואה, מה שמגמד את הממד המתפרס לאורך אלפי שנים, והשנייה היא הכיסוי המוסרי כביכול והרעיוני לאנטישמיות המחליפה.
יתר העיסוק בשואה בכל הֶקְשֵׁר אפשרי נוטה ליצור יהדות חדשה המתנתקת בצורה מסוכנת משורשיה האיתנים : ישנה האפלה על "ושבתי אתכם " על יד ההשגחה הפוקדת את עם ישראל כששיבת ציון מהווה את התגלמותה של תוכנית ה' בעולם ; לעומת ניסיון השרשת טעם קיום לאומי מלאכותי תחליפי המבוסס על עקרון של מוות, כאילו ללא ההמתה ההמונית שבשואה לא הייתה משמעות לעם ישראל ולתקומתו, דבר שיכול להידמות לדת אחרת, להבדיל, שלא הייתה קיימת אלמלא נהרג מייסדה ונהפך לסמל אלילי.
נחזור לבעיית האנכרוניזם שבהתעסקות הבלעדית בשואה ברמת מחשבת ישראל בת ימינו. יש מעתק זמן, קיבעון בדור עבר והשארות מאחור לעומת התקדמות העולם ותולדות עמנו, בדומה מאוד לשמרנות בנוגע ללבושים מתקופות שחלפו להם המעוררת תהיה כשהיא כה חזקה שמפעלים לכובעים באיטליה לא היו שורדים אלמלא הלקוחות היהודיים הממשיכים להחיות אותם.
כעת נחיה יסוד שאנחנו חוזרים עליו שנה בשנה. ההגדה היא לא סתם סיפור ילדים. הרי אנחנו מזמרים : "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם." ובכן, שונא ישראל של דור השואה הוא לא שונא ישראל של מצרים, ולא דומה השונא האחרון לשונא של אברהם אבינו, ולא אחשוורוש לאדריאנוס קיסר ; לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה.
השונא הגרמני הנאצי הוא לא השונא של היום. ואם אסור לנו לשכוח את עמלק של גרמניה או (חבל שאין יד ושם לקורבנות איזבלה הקתולית שקטלה – כשמה כן היא – המוני יהודים או יד לקורבנות ירושלים ומודיעין מתקופת דיכוי מרד בר-כוכבא).
ההתעסקות באחת מתקופות העבר גומרת למצב לא-ישוער ולא-יתואר בו שונאי ישראל הקשים ביותר והמסוכנים ביותר של הדור, הזורים הרס והרג, יוכלו להפוך בתפיסה המחשבתית הלקויה למסכנים תמימים ולקרבנות של העם היהודי שהוא דווקא הנרדף על ידם. ולא רק האו"ם והמשטרים הפוחדים ממדינות הנפט יוצרים עולם הפוך שכזה, אלא אנשים טובים בקרב עמנו. לאחרונה נשמעו תפיסות משונות חולניות קשות בגילוי השנאה האחרונים של החמס הממלא את הארץ . "גם אני, אם הייתי נער בעזה, הייתי רוצה לעשות שמות בישראליים" קוראים באיזה מקום, או, כפי שדיקלם ילד יהודי הלומד באחד הגנים בעוטף עזה : "הם עושים לנו את זה כי אנחנו רעים איתם".
האם תהיה ההקבלה הבאה מקובלת במוחם של הנ"ל ? "גם אני, אילו הייתי נער גרמני בברלין, הייתי רוצה לעשות משפט ביהודים", וכן לא היו מקבלים על הדעת אמירה הזויה של ילד יהודי בעת מצוד ולודרום ד'איבר מכגון : "הם עושים לנו את זה כי אנחנו רעים איתם". וודאי שלא.
אבל כאן הופכים את האמת. שונאי ישראל שכבשו את עזה רק בשל אזלת היד של ההנהגה בארץ, הינם שונאי ישראל האכזרים והממשיים ביותר בדורנו, וכן חבריהם שבשל שנאתם הידועה הוצבו שלטי אזהרה בארץ האוסרים תנועת יהודיים, מרוב האנטישמיות הכל כך וודאית שבמקומות שטוהרו אתנית מכל נוכחות יהודית. אומנם השלטים מנוסחים בלשון סגי נהור, כשכתוב "הכניסה אסורה לישראליים", כאילו, היות ויש שונאים המחזיקים מנהלית באותה האזרחות, הדבר לא מופנה בלעדית ליהודים. העיוורון הרווח אף הוא נגזר מהתעסקות היתר בתקופות העבר. כל דבר נשאר טוב כשהוא במידה, ולא כשהוא תופס את כל מרחב המחשבה. אז אפשר לדבר על קריקטורה, כי מגדילים בקנה מידה מופרז עצם אחד מתוך כל ההקשר.
אז גם באירופה, ממשיכים לחפש אחר תנועות נאציות פן תקומנה לתחייה, או אחר ניאו-נאצים צעירים, כשבו בזמן היהודים נוטשים את אירופה בשל אנטישמיות מסוג שכובשים את העיניים בקרקע מולה.
יש לדעת שלא רק שנאת היהודים של ימינו היא עטופה בגלולה מבריקה ומתוקה. כיום הופכים את האנטישמיות המכחידה ביותר לשאיפה לאומנית, וכולם נופלים ברגליים צמודות הישר לתוך המלכודת. המניע לאנטישמיות מכונה "פלסטינאי", והיא הגושפנקא, חותמת הכשרות ההופכת את השנאה ההרסנית הפוגענית בחפים מפשע למאבק לגיטימי ומקובל. אבל גם לנאצים הייתה שאיפה לאומנית וכל מיני הצדקות, וכן למשטר הקומוניסטי שאסר מטעמים הומניטאריים את ברית המילה או שדאג מבגידה מצד מי שלמד או לימד עברית.
מצד אחד כאמור לא נשכח את השואה, אבל מאידך יש להגדיר היטב את השונא שבדורנו. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ובכל דור ודור מצדיקים את השנאה בעמידת פנים חדשה. ועלינו להפריך לבטל ולדחות מכל וכל את הטענות הנותנות מסווה ומסך של צדק ומשפט לשנאה כלפינו.
היום המועמד לכלותנו אינו גרמני נאצי או שופט בבית משפט האינקוויזיציה אלא ערבי מוסלמי היוצא ללא שום הפרעה מוסרית לטבוח במשפחה יהודית על ילדיה ותינוקיה בשלוות מנוחת השבת הביתי. הוא מצדיק הפיכת ארץ פורייה לעיי חורבות, את תחיית הארץ והאומה להיפך הגמור, את ההעמדה של אבות וילדים יהודיים בפני כיתת יורים המחסלת משפחות שלמות, כי בתוך החברה שלנו לא משכילים לעשות את השדרוג המדובר, את המעתק מאויב השלב הקודם לאויב השלב הנוכחי. ממשיכים לחפש אסימונים גם אחרי שהטלקארט הלך לו, ואין אנו מזהים את האויב הנתעב בלבושו של היום.
נוח במקום זה לחפש הצדקות. לפני גירוש היהודים וליל הבדולח דגוש קטיף, טענו בעלי עמדות שלטוניות, בניתוק מוחלט והמציאות ומעל במת הכנסת, שהאויב האכזר אינו שונא אותנו במהותו, אלא שאנחנו כביכול מרגיזים אותו. הוא בסך הכל רוצה שלא נכפה עליו את הריבונות שלנו. וכן סנוורו את עיניהם ואטמו את מוחם יוזמי הסכמי אוסלו שהכניסו את האויב לפתח חיינו ונתנו להם לטבוח ביהודיים באופן שאוטובוסים נהיו לתאי השמדה. ובכל זאת לא ראו דבר כי את העבר לא נשכח ואת ההווה לא נלמד.
שני אויבים אכזרים הלכו יד ביד נגד עמנו במלחמת העולם השנייה. אחד מהם רצח אותם והשני מנע מהם לצאת מהתופת. אחד הקים מחנות השמדה ואחד הפעיל לחץ על האנגליים שסגרו את שערי הארץ ליהודיים. אחד הובס בסוף המלחמה ואחד מצא מקלט מדיני בצרפת. אותם המניעים האידיאולוגיים של אותו חוסייני שלא מצא את עצמו בין נאשמי משפט נירנברג, ממשיכים עד היום להניע את מכונת השמדת היהודים, אלא שהקב"ה מצילנו מידם ומעניק למדינתנו ולצבא שלנו הצלחות ניסיות שכל העולם רואה בהם את השגחת הבורא על ישראל.
ולכן עלינו להתקומם כנגד השקר הגס ההופך אותנו לרודנים ואת שונאנו ההרסניים ביותר לקרבנות תמימים. ושלא ניפול שולל למתיימרים ללמד אותנו מה זה מוסר יהודי. כשדוד המלך נתבקש להביא מאה עורלות של פלשתים, הוא הידר במצווה והביא מאתיים. לא שמענו שהוא אמר : "אבל למה לעשות בהם עונש קולקטיבי? לא כולם רעים. יש הרבה פלשתים שאוהבים אותנו ורוצים רק לחיות על ידינו בשלום".
אותה הלאומניות שמנסים להרגיע אותה במתן סמכויות מדיניות על חורבות מדינת היהודיים, כפי שזה מתרחש בנדבכים ענקים בלב ארץ ישראל, בליווי שלטי אזהרה גזעניים וכבישים עוקפים שלמרבה הציניות פתוחים לאויב, היא היא ההתגלמות של האמרה : "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". ויש להפסיק לאלתר לכנות את האויב בתיאור "פלסטינאי" המשתמע כהודאה ח"ו שהארץ שייכת לו ושאנחנו לעומתו עם נע ונד בעולם. אם כבר משתמשים במונח זה, אז הפלשתינאי, זה אני וזה אתה. ערמומיות הפיכת הטוב לרע והרע לטוב היא ההמשך המתמשך היוצא מבית מדרשו של הקרמלין, שבשנת 1964 למניינם, החליט להפוך את שנאת ישראל למאבק לאומני לגיטימי, כפי שפרסם זאת יון מיחאי פצ'פה (בכיר הונגרי שריגל לטובת ברית המועצות ולבסוף חזר בו ומצא מקלט בארה"ב).
אז הבה נודה בארצנו ונכיר באויב המנסה לכלותנו כקם העכשווי. הזמן לא עמד מלכת לפני שבעים שנה. והנוף משתנה רק בחיצוניותו.
לסיכום, ויתר על כן, העם היהודי הוא כעין אח גדול לכל האנושות כולה. והוא משמש דוגמה אישית. כשהוא ממשיך להוקיע את הנאציזם, כל העולם הנאור עומד על המשמר ומוקיע כל התעוררות נאצית בשטחו, אבל כאשר מייצגי עמנו נותנים לאויב רשת הסוואה ומלבישים אותו בפרוות כבשה בעלת רגל לבנה, אז נאותים באירופה לכל היותר להכיר ב"קונפליקט", אז גם באירופה מתייחסים לאנטישמיות המוסלמית כאל "ייבוא הקונפליקט המזרח-תיכוני". עובדה שהמאבק המשפטי להכיר בשרה הלימי כקרבן האנטישמיות, אותה האישה היהודייה המבוגרת שרצח אותה בדירתה מוסלמי קיצוני לא הצליח, כי הרי גם בארץ, יותם עובדיה הי"ד "נהרג בפיגוע".
יהי רצון שד' יקום את דמם של כל בני עמו השפוך לדורותיו.
/image%2F0671034%2F20211018%2Fob_7d29f7_dscn7992.JPG)