מתי פעם אחרונה נרצח יהודי ע"י נאצי ומתי ע"י מוסלמי ? דעה

ניתן לקבוע די בבטחה שהרצח האחרון של יהודי על ידי נאצי התרחשה לפני כשמונים שנה, ובעיקר בצעדות המוות, ושהרצח האחרון של יהודי על ידי מוסלמי הייתה לפני מספר ימים.

שתי מלחמות בעלוֹת היקף רחב היו בהתאמה בשני ההקשרים. מלחמת העולם השנייה ומלחמת ששת הימים. בהקשר הראשון המנצחים היו בעלי הברית בין ארה"ב, בריה"מ ובריטניה בעיקר. במלחמת ששת הימים ניצחו היהודים. ניתן להניח שאילו אמריקה הייתה מתנהגת במלחמתה כמדינת ישראל במלחמתה, תדירות הרציחות של יהודים על ידי נאצים הייתה ממשיכה להיות דבר שבשגרה עד היום. ואם יאמרו שאין מה להשוות, כי הרי מלחמת העולם השנייה הייתה מזמן, אז מחשבה שנייה תיכף תזכיר לנו שהראשונה מביניהן תמה לפני כשמונים שנה והשנייה כששים. אז תכף נתבונן בצורה תמציתית בהבדל.

כשארה"ב היו במלחמה נגד גרמניה, הם התנהגו כבמלחמה, ולא כבמפגש בין נבחרות של אלופי צבא, שבתום המשחק נותנים לחיצת יד והולכים כולם הביתה. ישנה גם טעות תפיסתית רווחת. והיא המחשבה שהמלחמה היא לא נגד אויב אלא נגד הצבא של האויב. יוצא מזה שאם גוברים על צבא האויב והולכים הביתה כאלו הכל נגמר, אז האויב מחדש את צבאו וחוזר חלילה. האמריקנים ידעו היטב שלא רק שאסור לתת לאויב לחדש את צבאו, אלא לבלבל אותו באופן שכבר לא יסמוך על מנוחת הלוחם ועל רגעי ההתרעננות בתוך עירו או כפרו ובקרב משפחתו. דרזדן נחרבה עד חורמה וכבר לא היה לחייל הנאצי לאין לחזור. ומי שבין הנאצים לא הושמד ברח לארגנטינה או לסוריה והראשים שנתפסו נשפטו. ואם זה אולי נשמע אכזרי, זאת הסיבה שנגמרו רציחות יהודים ע"י נאצים.

ומי שירגיש לא נעים בדמיון שהמוסר היהודי לא מאפשר זאת, אז שיזכור בין היתר את פינחס בהורגו את זמרי, את משה רבנו המוכיח את לוחמנו : "החייתם כל נקבה?" או את שמואל המוכיח את שאול על שריחם על "מיטב הצאן". משמע שפשוט המרחם על האויב לא יכול למלוך ולמשול. באלף שנות גלותנו האחרונות נוצרה תבנית מוסרית של היהודי כאוהב שלום וכלא מסוגל מרוב מעלתו האנושית לרעות אפילו לזבוב. נהפך סדר הסיבה והתוצאה. בספרו המהולל ונושא הפרסים הרבים, "אחרון הצדיקים", שוורץ-בארט מנצל את עיקרון ל"ו הצדיקים והוא מתאר בספרו הבדיוני העוקב בכל זאת אחרי התפתחות ההיסטוריה השתלשלות דורות של משפחה בשם לוי, בה היה בכל דור צדיק נסתר, כשהאחרון נהרג באושוויץ. הוא התייחס ליהודי בגלות כמי שלא נלחם מתוך בחירה, למרות שזה לא היה עקרוני אלא מכורח המציאות, כי לא היה ביכולתו להילחם, ולא להיפך, כגיבור בעל כוחות אדירים הנוהג באיפוק מפליא, כאילו הוא זה הגיבור הכובש את יצרו שהתכוונו לו חז"ל.

הידר רחמנות על אכזרים אפשרה לארה"ב להביא את השלום. כי אם לא כן, סביר להניח שהם היו נאלצים להוציא מידי פעם בפעם כוחות צבאיים ועוד כוחות צבאיים כדי למגר את התאוששותם של הנאצים, אחרי שהיו מוציאים משאבים להתחדשות הכוחות בחברת ה-"בלתי מעורבים" שכבר לא נקראים אפילו כאן "חפים מפשע".

אילו היינו הולכים בדרך דומה – חכמה בגויים תאמין – אין ספק כי הרצח האחרון של יהודי על ידי מוסלמי בארץ ישראל לא היה מתרחש אחרי שנת תשכ"ז.

לאחרונה נתקלתי בכתבה תמוהה ברמת תפיסתה. באחד העלונים המחולקים חינם לקראת שבת (אני כבר לא מוצא אותו) דוּבר בצעיר שהקים חזית הסברתית במרשתת נגד טמטום המוחות התומך בארגוני המחבלים המוסלמיים. טענת השונאים היא : "למה אתם הורגים נשים וילדים בעזה?" והוא עונה : "מכוון שהמחבלים מסתתרים מאחורי האזרחים שלהם ומשתמשים בהם כבמגן אנושי". להערכתי זה קצת מזכיר את הטענה השמאלנית של פעם. "למה אתם לא מוותרים להם על השטח?" והתשובה הייתה : "אנחנו כן רוצים לוותר, אבל הם לא מוכנים לשלום". טענות אלה נאחזות בחיצוניות וברבדים הנסיבתיים. כי בעצם הם דומות במבניהן המשותף, שהוא הודאה באשמה ותירוץ המצפה להבנת דעת הקהל העוינת השופטת : "נכון, אני לא אמור להיות בארץ הזאת, אבל..." ; "נכון, אני לא צריך לפגוע באזרחים שלהם, אבל..."

אלא שמעיקרא פירכא. "סליחה, הם כובשים את הארץ שלנו, וגם אם ייתנו לנו שלום, אין להם מה לעשות כאן". היות והשמאלני תמיד התחמק מדיונים מהותיים, נוצרה תחושה אצל הגויים המערערים על זכויותינו כי אנחנו מסכימים לכאורה שהארץ אינה באמת נחלתנו ושאם רק נגיע להסדר, נוכל לעזוב אותה. והרי זו התפיסה הרשמית מתקופת משה דיין ועד לימינו דרך ההתנתקות, כאשר אחרי שנה של מלחמה עדיין לא שחררנו את רצועת עזה מהפולש המוסלמי.

ובקשר לטענה שקראתי באותו עיתון, גם כאן ניתן להפוך את הטענה על פיה : "על הילדים ועל הנשים היהודיים אינכם חסים? דווקא לאזרחים שבאוכלוסייה האנטישמית ביותר אתם דואגים?" "בואו תוכיחו שאתם לא נוהגים באיפה ואיפה. אילו ה-7 באוקטובר היה מתרחש הפוך, ואילו אנחנו היינו עד היום מחזיקים ב-100 בני ערובה, הייתם לומדים בעל פה את כל רשימת השמות ולומדים על הרקע של כל אחד ואחד. כאשר על משפחת ביבס בטח לא שמעתם. והאם לא הייתם דורשים שלא נקבל טיפת מים והספקת חשמל או כל מוצר אחר עד שחרור האחרון שביניהם?" "אנטישמיים הייתם, אנטישמיים נשארתם".

משום שכאשר אנחנו כנאשמים מבקשים את רחמנותם של הבאים בטענות נגדנו, ומזדהים עם כאבם ודאגתם כלפי הבלתי מעורבים כביכול, עצם הדבר הוא שמאפשר לאויב האכזר להמשיך להחזיק בבני ערובה היהודיים ולהתעלל בהם. זה : " או ש... או ש..." : או שאנחנו חסים על נשות וילדי האויב ואז אין תקווה לאחינו הנתונים בצרה, או שאנחנו מטפלים באויב ללא הפלייה ואז תהיה לאחינו תקומה.

הייתי מציע לצעיר שכוונותיו רצויות להחליף את התקליטור. חבל שכתב העת ככל הנראה הלך למחזור. אולם ההבדל המהותי היחיד בין מלחמתם של האמריקנים שכאמור נגרמה בגרמניה לפני שמונים שנה ובין המלחמה שלנו שממשיכה גם אחרי ששים שנה, הוא שהאמריקנים, אחרי שהרגו עד אחרון הנאצים, השאירו את הגרמנים בגרמניה כי בסה"כ הם נלחמו מחוץ לשטחם ; כאשר אצלנו על הפולש הזר לצאת מתוך שטחנו, כי המלחמה כאן בתוך הארץ.

ועוד עובדה המחזקת את הנ"ל, היא כי שכאשר גרמניים נמצאו מחוץ לגרמנייה  - הסודטים - הם נאלצו לעזוב את השטחים.

וכן כאן, שכל אחד מהפולשים ישוב לארץ אבותיו, אם למצריים, אם לכווית, וכן הלאה.