המושל שבמקום להציל את המדינה נעל מעל ראשם את המלכודת

יישוב בני נצרים, לשעבר נצרים

הכיצד ניתן לחזור על אותו ניסוי פעמים רבות ולצפות כל פעם שהתוצאה תשתנה?

פעם, לפני כשלושה עשורים, אמרו מועמדים לבוחרים : "מה אתם מעדיפים? ארץ גדולה ורחבה אבל גם מלחמה, או ארץ קטנה אבל ביטחון ושלום?" תחילה לא קפצו על המציאה, כי הסתמן כבר אז חשש שהמהלך עתיד להביא למציאות של ארץ מוקטנת ומלחמה. המועמדים הפצירו ואמרו : "צריך יהיה הרבה אומץ, כי עם אויבים עושים שלום. לא נעים לשמוע אותם ולדבר איתם. אבל חייבים להתגבר על הסלידה. כולם חייבים לוותר קצת. אי אפשר בלי לוותר. גם האויב צריך לוותר ואנחנו נשכנע אותו שכדאי לו." הבוחרים אמרו : "זה נשמע יפה. אבל זה הימור. ואם זה לא יעבוד?" צחקו המועמדים, הביטו בבוחר כבילד קטן : "אז אנחנו נכבוש ונשחרר את כל הארץ בחזרה, ואז יבינו העולם... כי אם נגלה שהכנסנו את עצמנו למלכודת, אז נשאיר פתח מלמעלה ונחלץ את עצמנו".

הבוחרים שוכנעו שחבל לפספס הזדמנות כזאת היסטורית. מה הבעיה? אם ההיסטוריה תהפוך להיסטריה, אז פשוט, יש לנו הנהגה נחושה וצבא חזק ומהר מאוד נתקן. שלא נישאר בבכי של דורות כי לא ניסינו."

ומהר הפך חלום השלום לבלהות. אבל המועמדים אחרי שנהיו לראש כבר לא מהרו להוציא את הבוחרים מהמלכודת. כי הם תמיד טענו שלא מיצינו מספיק את ההזדמנות וחבל לפוצץ את הכל כשאנחנו כל כך קרובים למטרה : "אולי בכל זאת. אולי צריך רק לחכות שהאויב יקיים את התחייבויותיו, כי תיכף הוא יקלוט שכדאי לו. גם הוא רוצה שלום."

ואז בא מועמד חדש ששידר רוח ניצחון. הוא יודע מה המשמעות של חברון, והוא יודע של"פרטנרים" יש להאמין כשהם מדברים בשפת אימם ולא באנגלית או בצרפתית. כולם ייחלו למהפך : "מהפך? מהפך"... כולם הביטו בתקווה מחודשת, אחרי שהניסוי כשל, למעלה אל פתח המלכודת, שיבוא המחלץ ויוציאם משם. אלא שבמקום זאת המושיע בכוח אכזב בפועל ומחץ כל פיסה של תקווה : הוא נעל את הפתח מעל ראשם. אין מה לעשות. אין ברירה. יש לחץ, כי למועמד להושיע חיסרון קטן : הוא לחיץ. הטבח ביהודים בפיגועי תופת בתוך מדינתם העצמאית לא ייפסק. יש לצעוד בראש מורכן להמשך ספיגת המכות. הרי התבדו המומחים : "אי אפשר לעשות כלום נגד פיגועי התאבדות." וגם אין ברירה, חייבים להרחיב את כוח האויב ולהושיבו גם בחברון. וכן נשיא ארה"ב התורן לא מסכים אחרת.

אז רצה העם להיפטר מתבוסתנותו של התבוסתן. לפחות קודמו אלמלא הפסדו היה ממשיך את התהליך בשמחה ובראש מורם : "קח, בבקשה, אויבי הגיבור שנהיה לאוהב". אז הבוחרים אמרו למי שנעל את המלכודת : "לך מעימנו". יש דיבור והבטחות ויש מבחן המציאות, מבחן העמידה בעקרונות ובאמון... ובלחץ. זה פשוט.

מה שלא מובן הוא שאחרי שכמה מנהיגים – שלפחות אחד מהם החזיר את השליטה ברוב הארץ אך לא בדרום מערבה – עברו זה אחר זה, החזירו את המבין והנותן את חברון. פיתתה בליבות האשליה המרגיעה : "בטח עכשיו הוא בוגר יותר, למד ממחדליו, עכשיו הוא כבר מבין כמדינאי ממולח מה כדאי ומה לא".

אלא ששוב אכזב. הפעם הוא הצביע – כי לחצו עליו – בעד חורבן היישוב היהודי בעזה, בעד הטיהור האתני שמותר היה לנו לצפות שבמדינת היהודים דבר כזה לו יהיה. אך מצד שני הייתה הוה אמינא שהפעם הבין הבוחר. על מה הוא התבסס כאשר הוא חוזר על אותו ניסוי בדיוק כדי לחשוב שהפעם התוצאה תהיה לא רק שונה אלא הפוכה? וכשלא הובן אחרי שהוא הציג את עצמו כימין וברגעי אמת הפך את עורו לארסי והרסני יותר מהקיצונים שבשמאל (זכרו, הם הסתפקו באיום על נצרים), בגריפת קולות ליצירת גולם שלטוני מאולתר ומסוכן שאיש לא בחר במתכונתו, איך הוא שוב מקבל את אמון הציבור ונהיה שוב ושוב רוה"מ?

למי שלא הבין אחרי הצבעתו בעד חרבן גוש קטיף, המבינים הסבירו את הדקויות : "לא, בסוף הוא לא הלך לקדימה, הוא נשאר ליכוד".

ואז החלה מדיניות הסבבים : שמונה-עשרה שנים התנהלה מלחמת סבבים ללא במטרת ניצחון. הרי מובן שהניצחון יהיה למי שיתפוס את השטח, ישלוט בו ויאכלס אותו באזרחיו בני עמו. ואז אומצו כעקרונות ברזל שתי המצאות של ראשי דור שלא יוכלו להיגמל מהגלות : הראשונה היא שלא לכבוש ולשחרר שטח. רק מראים להם מה זה. רק מלמדים את האויב שלא שווה לו להתעסק איתנו. כאילו מדובר בלהקות עבריינים המסתובבים בין שכונות. והרי השנייה : החזרת שבויים במאזן של אחד לאלף.

והנה בא השביעי באוקטובר. "אזרחי ישראל, אנחנו במלחמה, לא במבצע, לא בסבבים", הצהיר המנהיג. יופי, עכשיו ביחד ננצח. סופסוף נפל האסימון. כך רצו כולם לחשוב. חוזרים לעזה, מחזירים את החטופים והתנחלנו את הארץ לנצח. צריך לגמור עם החומסים את ארצנו. המנהיג הבין : לא עוד סבב, משמע, חושב האזרח הישר, נכנסים ונשארים. חוזרים לגוש קטיף. המנהיג הבין : לא כניעה לתכתיבי האויב, אלא ניצחון מוחץ. והנה העם ביישור קו מסתער כבר אל היעד. הפעם זה שונה, המציאות של ה-7 כבר לא זו של ה-6. אבל מה הוא יודע לעשות חוץ מסבבים ולשחרר אלף רוצחים תמורת שבוי אחד? ואם יש לחץ?

אם מסרתי כבר שלוש פעמים למשקיען הון ולא רק שהוא לא הניב רווחים אלא שהוא איבד את כל הכסף, האם אתן לו פעם רביעית הון רב כי עכשיו הוא בטח כבר יעבוד? וכנחל שתמיד זורם אל הים, כך יחזור הנגמל מעישונו ומשכרותו להתמכרויותיו ברגע שיזדמנו שוב הנסיבות בהן נפל. הסבבים הולכים ומחמירים. סבב יותר ארוך, עם יותר קרבנות אדם, יותר הרס וחורבן במיטב אזרחינו... כהיום מעגל הסבבים עלה לתשע-עשרה שנים.

אבל הרי הצבא נכנס. מלא היה כמו בעסקת שליט שהצבא נשאר בחוץ.

ואז קיבלנו : גם חללים רבים, גם עסקה, גם לחץ בינלאומי, וגם צווי מעצר נגד ראשים.

משל למה הדבר דומה. לאדם חולה שחשב שהוא גרגיר חיטה. אחרי שהות ממושכת וטיפולים בבית לחולי נפש הרחק מהעיר, אחרי סדרת טיפולים מעולים, הוא החלים ואשתו באה לקבל את פניו וללוותו הביתה. "איך אתה המרגיש? אתה עכשיו יודע מה אתה?" שואלת היא בנימה המהולה בחרדה. "בטח, מה את מפחדת. אני בנאדם, ובטח לא גרגיר חיטה. איזו שטות!" הם מהלכים לאורך השביל המוביל למגרש החנייה. והנה, בשולי הדרך, הם מבחינים בתרנגולת המנקרת בין החול ובין החצץ. האיש מתחיל לפחד ולרעוד. אשתו מנערת אותו  : "אבל לפני רגע אמרת לי ועוד צחקת שאתה יודע שאתה אדם ולא גרגיר חיטה!!!" "כן, כן, אני יודע, אבל מי אמר שגם התרנגולת יודעת?"

הוא יודע ששיטת הסבבים ושחרורי המרצחים מועדים לפורענות. הוא יודע שאין לשחרר אלף רוצחים עבור השבת בן ערובה אחד. הוא יודע שיש לסמוך על חיילנו הגיבורים שמוסרים את נפשם כדי להחזירם לחיק משפחתם. אבל האם גם נשיא ארה"ב יודע את זה?

ובינתיים המנהיג הממושמע מתייצב שוב ושוב כדי להישפט ולהוכיח שהוא לא קיבל שלמונים לפני עשורים, בו בזמן שמתמנה על ראש מערכת המשפט מאן דהו שהחוק לא בשבילו.

פני הדור כפני הכלב. הפנים המייצגות אותנו בכל העולם. הפנים הנפולות והמרכינות ראש בפני כל נשיאי ארה"ב התורנים מהסכמי "אבוי" ועד הכניעה האחרונה.