עיקר בעיית הדיסקט שיש להחליפו, היא זיהוי הדיסקט

על אודות מושג הניצחון בארץ ובעולם

להחיל את הריבונות על הארץ וליישב אותה בבני ישראל

עיקר בעיית הדיסקט שיש להחליפו, היא זיהוי הדיסקט

מושג הניצחון במלחמה בגישה הממשלתית, גם אם נניח שתהיה דבקות במטרות המוצהרות עד ביצוען המלא, מבוסס על חיסול או מיטוט חמס ועל השבת החטופים. דרך דובר צה"ל וההצהרות המדיניות, אנו מתבשרים על הצלחות גדולות, ומדי יום אנו מקבלים דיווחים על הישגים (חיסול ראשים וגדודים של מחבלים). אבל לתקן את המעוות, את התוצאה הנגזרת ישירות מהסכמי עזה ויריחו תחילה, אוסלו של רבין/פרס, אוסלו של נתניהו (חברון), ההתנתקות, הפחתת היקף הכוח הצבאי שלנו, ההתנהלות המדינית האובדנית, ושיתוק הכוחות מבית מדרש בג"ץ וכו', הינה עבודה עמוקה ויסודית בה נדרש להחליף את ה תקליטון.

זה כבר 18 שנה (תיכף 19), שאנחנו עובדים על בסיס התרשים הבא : התקפה מצד האויב \ תגובת ישראל וצה"ל האמורה להרתיע את האויב ולהפחית את יכולותיו \ רגיעה \ יציאה מהשטח ; וחוזר חלילה, כתקליט ישן סרוט. וכשבאים באמירה לנתניהו שרק חזרתנו לשטח, סילוק המפלצת מארצנו, חידוש והרחבת היישוב היהודי לכל אורך החוף הדרומי יביאו צדק וביטחון ; כששואלים אותו : "של מי עזה? האם זה חלק מארץ ישראל ? ואם כן מי אמור לחיות בה ?" רה"מ  לא עונה לעניין וטוען שכל דבר בזמנו : "עכשיו נלחמים, ושאלות יום המחרת, נדון בהן ביום המחרת." ואז שותקים. כמעט ולא מנסים להפריך את הסברה החרוטה בתקליטון באמירה : "לא, על הדבר להיעשות תוך כדי עבודה" : נלחמים – משחררים שטח – מיישב אותו בבני ישראל ; נלחמים... וממשיכים על זו הדרך, כי אם לא כן, במקומות שהושגו לפני מספר חודשים הישגים מרשימים, שוב נהרגים חיילים. ואז, במקום לחתור היישר לכיבושה ולשחרורה של הארץ הטובה, מסתובבים כנחש הנושך את זנבו (ביטוי צרפתי).

נתניהו לא רוצה וגם לא יכול להחליף את הדיסקט, לא הוא ולא כל ה"קבינט המצומצם", קריא "הממשלה בפועל", משום שהוא וחבריו בממשלת החירום הם הם הדיסקט שחייבים להחליף. לא שהדיסקט בראש שלהם, אלא שהראש שלהם הוא הדיסקט.

בכל אופן, יש בעיה חדשה ע"פ דפוס התרשים הנ"ל, והיא שבניגוד למה שקרה בסדרה ארוכה של מצבעים – "גשם ראשון", "גשמי קיץ", "עופרת יצוקה", "עמוד ענן"... – אין כבר רגעי רגיעה שיאפשרו להשלים סבב – כולל היציאה מהשטח – ולפתוח בסבב הבא, כפי שהיה עד כה.

כעת נעבור להתייחסותם למושג הניצחון הן אצל האויב והן בעולם הרחב. כבר התרגלנו שארגוני האיבה מציגים את עצמם כמנצחים בכל מצב, דבר המעורר אצלנו גיחוך קל, כי נחרטו בזיכרוננו התמונות של אש"ף, בעת שגורשו מלבנון ועשו את דרכם לתוניסיה, כאשר המחבלים מסמנים "V" בבריחתם. גם באירועים של היום רואה רה"מ את ראשי חמס בורחים ומסתתרים ומסיק : "היות ומטרת המלחמה היא לחסל את מנהיגי חמס וחייליו על גדודיו, והיות ואנחנו עושים זאת באחוזי הצלחה גבוהים, אז הם מתכחשים למציאות".

נעצור רגע. נכון שמלחמת האין-שלום (איסלם בלע"ז), היא מלחמה אידיאולוגית דתית פונדמנטליסטית כנגד כל חוצות תבל, אבל בזעיר אנפין מלחמתם מתייחסת לכל שעל אדמה בעולם. עצם העובדה כמסתמן (והלוואי ותהיה תפנית), אין כל כוונה להחיל את הריבונות שלנו ולו בכינון ממשל צבאי/אזרחי במקרה הגרוע שהאויב יישאר כאן. האויב מצידו רואה את עצמו כמנצח מעצם העובדה שהוא לא סולק מארצנו וגם לא נשלט על ידינו במסגרת מטרות המלחמה.

וכשלמטרה הסופית שלו, שנכשלה נכון להיום, אחרי שהוא נעצר, בדרכו לבאר-שבע, תל-אביב וירושלים, בנתיבות, שדרות ואופקים ונסוג לאחור, אז ככל שלא תוחלף הדיסקט, הוא פשוט ימתין בקור רוח להזדמנות הבאה. הרי הוא כאן ! בהבנת המלחמה הרווחת, מבחן התוצאה הוא על פי מי שולט בשטח, ולא על פי מספר החיילים\מחבלים וכמות הציוד שהושמדו או נשללו. אדרבה, התופס את השטח בסופו של דבר רואה את הנופלים כמחיר שהוא שילם להשגת הניצחון.

נתייחס לדוגמה לאזור אלזס-לורן, ששמו מתנדנד בין Alsace-Lorraine ובין Elsaß-Lothringen, בהתאם לניצחונות. במלחמת 1870, גרמניה ניצחה את צרפת, אז היא סיפחה את השטח לתחומה ; במלחמת העולם הראשונה חזר האזור לשליטה צרפתית, בתחילת השנייה לגרמניה ובניצחון כוחות הברית לצרפת עד היום בינתיים ; כי מי שמנצח זה מי שתופס את השטח. מספר ההרוגים בצבא ובאזרחות אין בו הגדרה של ייעוד כי אם של אמצעי לבד. אגב זה לא סותר את עצם השאיפה לשוב ממלחמה כשאצלנו "לא נפקד ממנו איש".

באמירת רה"מ : "מה פתאום, השגנו שליטה מלאה ויצאנו על דעת עצמנו". הדרך היחידה להבנת ההיגיון שלו תמונה בהישרדות התפיסה הטבועה בדיסקט, אותו הגיון שדוחף להחלטות פירוק מאחזים, כי עדיין טבוע במוחות החלודים של המנהיגים הרעיון שאין לגעת בשטח כי הוא תיכף הולך להימסר לאויב תמורת הכרת הערבים במדינת ישראל.

דברים אלה נכונות בכל רובדי החיים, לא דווקא ברובד המדיני. כאשר שני יריבים מתחרים במטרה שרק אחד מהם יוכל לזכות בה, הדבר בעל המשמעות הוא : מי שיחזיק בהישג בתום התחרות הוא המנצח ; ולא משנה אם הוא ינצח בכוחות עצמו או משום שיריבו יוותר או ייכנע מעצמו אחרי שכבר גבר עליו, ועזב לידיו את ההישג. אין זה חשוב אם חמס שולט בעזה כי הוא גובר צבאית על ישראל או משום שמחליטי ההחלטות כאן נכנעו.

[נדמיין משל. מטייל נתקל בחזיר בר המאיים עליו, משמיע את הקולות האופייניים לו ומתחיל לדהור לכיוון המטייל שזה לא נרתע והולך בהחלטיות לכיוון חיית הבר. ופתאום החיה נעמדת, מסתובבת ומסתלקת. (עד כאן הסיפור שגרתי לחלוטין). ואם יאמרו לדבר אחר הבר שהוא הובס, האם זה יטען : "לא! אני פשוט החלטתי לעזוב, כי לו הייתי רוצה, הייתי מפרק את המטייל לפרקים." וכבר אמרנו שההבדל בין דור המדבר ובין דורנו הוא שבדור המדבר למנהיג הייתה רוח חרות ולעם רוח עבדות, ושהיום זה הפוך.]

[ועוד דוגמה. ניתן להחכים מכל אדם וכן מדברים טיפשיים. אם רק דבר אחד נלמד מכדורגל, הוא כששוער עוצר את הכדור בצורה מקצועית שמעוררת הערכה רבה אצל הצופים. אבל אם הוא יצעד אחורנית ויעביר את הכדור לתוך השער, לא יעזור לו להתפאר מרמתו ומיומנותו באומנות הכדורגל, הנקודה היא לקבוצה היריבה.]

 אז חזרנו לעזה ? לא סביר ללא החלפת הדיסקט.