מ"למהדרין" ועד ל"דוגמה אישית"

זכורני שלפני כשלושה עשורים, מר ראש הישיבה, באחת השבתות, בדרשתו השבועית שבסעודה השלישית, רצה להדגים לנו מה זה "למהדרין". למהדרין זה דבר שהוא מושלם לכל הדעות. הוא הרים את היוגורט שהיה מונח על שולחנו ואמר (אגב אני לא מתחייב על דיוק הציטוט) : "למהדרין, זה אומר שלא תמצאו למאכל הזה פוסק שיגיד לכם שהוא לא כשר". הדבר נאמר אז בהקשרה של ארץ ישראל, כשעלינו לצייר מפה שאף פוסק לא יגיד שחסר בה חלק.

בצעירותי נרשמתי במוסד ללימודי ה"השכלה הגבוהה" למגמת המוזיקולוגיה. את עוונותיי אני מזכיר היום כשלא ראיתי את הנולד. אכן, אחרי כמה שיעורים נתבקשו כל המתלמדים לשיר בקול רם ניגון מסוים שהמרצה הראתה כתוב בצורה של תווים. היות ודובר במוסד דתי, פניתי לרב הקמפוס והוא הרגיע את נקיפות מצפוני בפסיקה שהיות וכל הקהל שר ביחד, אין כאן בעיה של שירת נשים. דמיינתי לעצמי שכאשר שאלתי מיד אחר כך אם הדבר הוא לכתחילה, הוא בהבזק של שנייה העמיד פנים של מי שאומר בשתיקה : "ומה חשבת שיהיה כשבאת לכאן?" אבל תיכף ההבעה הזו נעלמה. אחרי עוד כברת זמן, המרצה בחנה את הסטודנטים באופן יחידני : כל אחד ואחת נתבקש לפתוח את חוברת התווים בעמוד מסוים ולשיר את הכתוב בהקפדה גם על הניגון וגם על המקצב. שוב מצאתי את עצמי יושב בשלכתו של רב הקמפוס. הוא שאל אותי אם זה דחוף וביקש יום יומיים כדי לעיין. וכששבתי אליו, הוא גילה [לי] שהיות ואותה הנבחנת באותו הרגע דואגת להצלחתה במבחן והיות והממתינים במצב רוח דומה, שוב אין כאן בעיה של שירת נשים. משום מה פרשתי מאותה יחידת הלימוד ומאוחר יותר ומהמקום.

עברו שנים ועשורים והשנה, בעיצומם של תשעת הימים, הוצע לקהל ההורים ביישוב ערב בנושא חינוך. הדבר הראשון שקצת נשמע לי מוזר היה בכותרת ההרצאה, כשדובר ב"מוטיבציה", או באיך להעביר את ה"מוטיבציה". כבר הזכרתי באחד המאמרים הקודמים לפחות את ירידת הוקרת לשון הקודש, בשימוש הרווח דווקא במונחים לועזים, הנותנים תחושה שלדובר ערך הלע"ז שווה יותר. כמו כן המרצה הסביר את רעיונותיו באמצעות האנשה והמחשה כשבמקום לדבר על המושגים המופשטים של יצר טוב או יצר רע, הוא רצה שנדמיין שני גמדים, אחד טוב ואחד רע, היושבים לנו בהתאמה על הכתפיים הימנית והשמאלית, והמציעים לנו עצות בהתאמה. זאת אומרת שלא רק בתחום אוצר המילים נותנים העדפה לתרבויות העמים הזרים אלא גם להגשמה שבהן, לעומת עולם היהדות המופשט, עולם שאין בו גוף ולא דמות הגוף, כי לא ראינו כל תמונה.

אבל הדבר המעניין ביותר היה שמוּר להמשך הערב. פתאום הגיח צוות בידור שביקש מקהל ההורים לספר קטעים מחיי היחסים בין הורים לילדים. תפקידו של צוות הבידור הוא להדגים את אותם הקטעים בצורה עוד יותר מצחיקה. הורה אחד שהתנדב סיפר עד כמה הוא לא רצה שיגעו לו בברגים ובמסור של השכן, עוד הורה סיפר שהוא לקח את ילדיו לטיול שנתי על בסיס נושא התחבורה הציבורית : הוא לקח אותם לנסיעה באוטובוס וברכבת, והראה להם מטוסים.

עוד טרם עבר העניין לחלק השני הנ"ל, הובהר לנו שנמצא לכל התכנית התמוהה היתר של רב. אולם לא הובררו לקהל תוכן השאלה והתשובה, ולא שמענו אם הדבר היה לכתחילה, או אם השאלה נשאלה מכבר בעת ארגון הערב או בבהלה כשכבר לא היה נעים להגיד לאנשים לחזור הביתה. אבל כנראה שהיות ומדובר בסיפורים, ולא בהופעה חייה של פסנתרן, הותר לנו לשמוע את הליווי המוזיקאלי שנשמע במקביל למערכונים בתור רקע.

ההבדל עבורי - מנקודת המבט האישית שלי בלבד, בלי לחייב אף אחד אחר - בין ההיתר של רב הקמפוס  אז ובין ההיתר של רב המקום לפני שבוע, הוא שבחלוף העשורים עברתי מעמדה של בוגר צעיר לעמדה של הורה. זאת אומרת שעברתי למצב בו עליי לשמש כדוגמה אישית לפחות לילדיי. מה הייתה יכולה להיות התגובה של בתי בת הארבע-עשרה, לה אמרתי נחרצת שלא שומעים שירים בשלושת השבועות, לו יצויר שהיא הייתה נכנסת לאולם בו שהייתי כשלושה ימים לפני ט' באב, ושומעת ניגוני פסנתר (חשמלי אומנם) מלהיבים ובקולי קולות ? (ב"פול ווליום" כפי שמלמדים כיום את לשוננו בקודש את ילדנו).