בלי השואה, היינו בארץ 66 מיליון יהודים

יש מכחישי שואה, ויש אחרים שגוערים ביהודים העושים לטעמם ולטענתם שימוש וניצול מופרז מהעניין. אף על פי שאינם נאחזים בשקר ההכחשה הקורץ להם, הם דומים למכחישים בכך ששאיפתם היא שהעניין שכוח יישכח וירד מסדר היום. ולמרות שמדינת ישראל דווקא לא מנצלת את העניין – אחרת לא היה מדינאי אחד בעולם שיעיז להתיימר להציג את עצמו כמטיף לנו מוסר על אודות ערך כבוד האדם – רבים בעולם הלא כל-כך חופשי באים בטענה : "נו, ומה הייתם היום בלי השואה?", כשכוונתם הינה : "ללא ניצול מצפונם של בני העולם החופשי שחזרו הרי בתשובה שלמה, וללא הטפת מוסר תמידית, לא הייתם מגיעים לאן שהגעתם". על זה נשיב שהישגינו היו, ללא השואה, ניכרים בשלושה מישורים בצורה משמעותית ביותר.

ובכן, המצב שלנו היה ללא ספק נראה אחרת. במבט ראשון, התגובה הבסיסית שלנו שהייתה עולה לנו למחשבה היא שהיינו מגיעים בארץ לאוכלוסייה פי שתיים יותר גדלוה מזו של היום : הרי אנחנו בארץ כשש מיליון יהודים, כן נרבה וכן נפרוץ, והגרמנים – בסיוע האי-הומאניטארי של ממשלות ונתיני המדינות הכבושות והנספחות, וכן של הלחץ הערבי שגרם דרך גזרת הספר-הלבן לנעילת המלכודת הנאצית על היהודים באירופה – רצחו מבני עמנו כשש מיליון נשמות. אך במחשבה שנייה ניתן להעריך שלא רק פי שתיים היינו ללא השואה אלא פי 11. כי הרי אם שש מאות אלף איש התפתחו במרוצת השנים לכדי שש מיליון, אז עוד שש מיליון, אילו הגיעו לחופי ארץ-ישראל אז, היו גדלים לכדי פי עשר אף הם, ביחד ששים ושש מיליון.

המגמה של אומרי ה"מה הייתם בלי השואה" היא לנסות להוכיח שמספרנו לא היה בעל שמשעות כלל, כי עבורם בשל תפיסת השקר שלהם, המדינה הוקמה בהחלטת האומות כפיצוי למה שהתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר למען האמת ההקמה הייתה כבר בדרך וגם הסכמה בינלאומית כבר הושגה בתהליך שארך כשלוש שנים מהצהרת בלפור ועד לוועידת סאן-רמו. וכל הנ"ל נאמר רק לגבי מספרנו שהיה ללא השואה מגיעה לאוכלוסייה של למעלה מחמישים מיליון איש. (למי שיקשה באומרו כי קצת אחרי קום המדינה הובאו ארצה כמיליון יהודים מהעולם המוסלמי-ערבי, אז ניתן לענות – אם כי אולי לא בוודאות מוחלטת – שמיליון נוסף של יהודים שנמלטו ליבשת האמריקנית היו גם הם מגיעים באותה התקופה לארץ-ישראל ומשלימים את התמונה).

כעת נעבור להיבט השני : השטח. הרי לא ניתן להפריד בין המדיניות הגרמנית לזו של הממלכה הבריטית, שנוהלו בצוותא. הבריטים, כידוע, נסוגו אחור מהבטחותיהם לאומה היהודית ברגע שנהיו עדים לפרעות הערבים כנגד ההחלטה לאשר ליהודים לשוב לפלשתינה. ואז הקדימו הבריטיים מכה למכה, כאשר בגדו ביהודים ומסרו כארבעה רבעיים מהשטח שהוקצה להם לרשות אחרת שהם המציאו לצורך העניין. ההמצאה הייתה כל כך תמוהה שאפילו כמה שנים לאחר מכן, ב1973 למניינם, נשיא תוניסיה, חביב בורגיבה, התרעם באומרו שאין כזה דבר, מדינת ירדן, מה שהרגיז את שלטונה ודחף אותה לנתק את הקשרים הדיפלומטיים*. ללא ההתקפלות של אנגליה מול העולם הערבי, זה האחרון לא היה תולה תקוות באפשרות כלשהי לרשת את הארץ ותאוותם לא הייתה מגרה אותם בקיצוניות ואלימות כה חריפות. ניתן אפוא להניח ששטח מדינת ישראל לא היה הולך ומתגמד עד לבערך גבולות הצעת החלוקה שקדמה בכשנה את ההכרזה על מדינתנו.

וכעת נעבור להיבט השלישי של ה"מה הייתם בלי השואה?" פעולות השינאה המשולשת משלוש החזיתות הנ"ל, הבריטית-ערבית והגרמנית, עוררה בקרב היישוב תפיסה של הצטדקות התנקות במקום התרעמות מול שערוריית השקר הגס של הצורר המוסלמי המומחה בהתבכיינות ובהצגת עצמו כקרבן, כאילו יש ליהודי היושב בציון כוונה להתנכל לו. ואז התחילו כאן בניסיון להוכיח שאין ליהודים דבר וחצי דבר נגד הנוכחות המוסלמית בארץ ישראל. וברוח זו הגיבו לספר הלבן הראשן, של צ'ורשיל, אשר פורסם רק כחמש שנים אחרי הצהרת בלפור. את אותה הרוח אנו מגלים במגילת העצמאות בקשר לעולם הערבי, הן כלפי אלה שבפנים והן כלפי המדינות שמסביב. אולי חשבו שההצהרות הפייסניות יגרמו לעולם הערבי לקבל בברכה ובחיוך רחב את הקמתה המחודשת של מדינת היהודים. אבל הדבר שבטח היינו יכולים לחיות בלעדיו היום, הוא המשך קיום אותה הנטייה החולנית והקריקטורלית להוכיח בכל מחיר – כולל בוויתורים כואבים של הרס עצמי בליווי הרג אנטישמי מצד המשתכרים מהוויתורים, וגם אחרי שאותן סכנות ההשמדה האורבות על היישוב חלפו ואינן – שאין לנו שום איבה כלפי הערבים. וראשי היישוב של היום ממשיכים לפחד פחת אימים כמקול עלה נידף מכל צל של האשמה בחוסר מוסריות מעולם הבקיא בשיטת : "עשה מה שאני אומר, לא מה שאני עושה". והצרה השלישית הזו, הוסיפה לנו שלוש מלחמות מחזית דרום-מערבית שלא הייתה מתקיימת מאליה, כי החולי הזה מונע מהנהגתנו להכריז קבל עם ועדה שעזה היא ארץ יהודית ואם יש אוכלוסייה שעלייה להסתלק משם, זו בטח לא האוכלוסייה היהודית. וכן הוא הדבר בגליל העליון, כשהתרחשה מלחמת לבנון שנייה.

בכל העולם הגבולות משתנים. כל ילד יכול לקחת ספר היסטוריה ולהשוות בין מפות אירופה מתקופות שונות. אבל כאן אותו החולי גובר על ההיגיון הפשוט, כאלו גבולות הצמצום הם קודש קודשים.

החשש שמא באומות יאמרו שבישראל לא אוהבים את הערבים גרם מסמא את עיני השכל. עובדה שהלילה בו נשרפו בבת אחת בתי הכנסת בגרמניה זכה להנצחה תחת הכותרת : "ליל הבדולח". רבים מבינינו שולטים היטב בנושא ומסוגלים להזכיר את התאריך המדויק של האירוע ואף את הרשימה המדויקת. ומה קורה עם לילה דומה בארץ שלנו, בו נהרסו ונשרפו כל בתי הכנסת שבחבל עזה? באיזה תואר מכונה אותו הלילה ? ליל ה... ? אך בעולם שהשקר מככב כאמת והאמת נרמסת, העיקר הוא שהיהודי לא יהיה גזעני כלפי שונאו.

נב : מאמר זה נועד לכל מי שאולי מתחיל להשתכנע עקב הלחץ ולחשוב שעדיף יהיה לא להזכיר את העניין.

ואין כאן טענות ח"ו כלפי שמיא כל עיקר

* https://www.youtube.com/watch?v=vQageX08EVA

בנושא הספרים הלבנים : http://www.amalnet.k12.il/meida/history/hisi1115.htm