שיא שפל הגלותיות הוא שהיהודי ישים עצמו רשע בפני שונאו

בנושא האנטישמיות, הקרבן המושפל ביותר, הקרבן שהגיע לשיא השפל הוא ללא ספק מי שהשתכנע שהוא עצמו מגלם את הרע ושהאנטישמי מגלם את השופט הדורש את עשיית הצדק. ניצולת השואה רחל זיני, שפורסמו מעדויותיה השבוע, לא איבדה לרגע את עשתונותיה, והיא תמיד ידעה, גם כשראתה את מנגלה, ששונאי ישראל הם התגלמות הרוע ומפלצות האדם. מסופר גם על חסידים שעד יום היעלותם בסערה השמימה, נקלעו לידם של ניני העמלקי ונהיו לקרבנות עולה.

ובכן אין בין יום השואה ליום הזיכרון כי אם זהות הצוררים בלבד, הגם שהרשימה הקודמת נסגרה ושעצמאותנו מונעת מהשנייה בע"ה להדביק את קודמתה. ביום השואה מתייחדים עם זכרם של הקדושים שנפלו בידי הגרמנים ועוזריהם, וביום הזיכרון עם קרבנות הערבים.

שיא השפל בקרב קהל היהודים הוא לאמץ את שיטתם של שונאנו כאילו היהודי הוא הרע והוא האשם ושהשונא אמנם לא צודק אז, לפחות רגשותיו כלפי ישראל מובנים כשהוא שם אותו כשופט המבקש לעשות ביהודים שפטים.

לפני כמה עשורים, היה בצרפת הומוריסט בשם פייר דפרוז'. יום אחד הוא הציג מערכון מפתיע בנושא היהודים, מקומם לכאורה. וכשהוא רואיין, נשאל האם הוא לא פחד להיחשב אנטישמי. הוא ענה בחיוב והוא הסביר שלמערכון הנ"ל, יש להתייחס בדרגה השנייה ואף השלישית, כלומר שאין להיתפס במשמע אלא בדרש. וכך היה הסגנון שלו, כשהוא פתח את הופעותיו באמירות פוגעניות כביכול, כגון : "אני מקווה שלא תצטערו על כך שבאתם לכאן, לפחות לא כמו שאני בעצמי מצטער שבאתי".

ובכן, אצטט ברשותכם קטע מהמערכון בנושא היהודים[1] : "אמנם אף אחד לא יניא אותי מהדעה שבתקופת מלחמת העולם השנייה, ליהודים רבים הייתה עמדה עוינת לחלוטין כלפי המשטר הנאצי". בהבנה ראשונית, בהיתפס במשמע של המילים, היינו מתרעמים על המאמר, שהרי היהודים לא עשו דבר או חצי דבר כנגד הגרמנים, אלא להיפך תרמו ככל יכולתם לתרבות, לחברה וכן הלאה. ולכן, במבט שני, חייבם להודות שאכן לא הייתה לגרמנים שום סיבה הגיונית רציונאלית לשנוא את היהודים, מה שהופך את המאמר לביקורת חריפה לשונאיהם של ישראל.

ומה לגבי המעלה השלישית? האם ההומוריסט צפה שבעתיד, במדינת היהודים, יהיו כאלה שיאשימו את עצמם ואת אחריהם באחריות לשנאתם של שונאי ישראל, רק בהחלפת ה"משטר הנאצי" ב"זר הערבי"? והאם הוא התכוון שאמירות כאלה תצאנה מפיהן של הדרגות הגבוהות ביותר במדינת היהודים? סגן הרמטכ"ל הרי אינו רואה את הפרעות שמבצעים הערבים ביהודיים ואת הניסיונות החוזרות ונשנות השכם וערב כמות שהם. הוא לא מזכיר לא את פרעות תרפ"ט ולא את פרעות אוסלו, לא את הפגיעות הזדוניות למשל באם יהודיה ובתינוק שלה באמצעות מכוניות ולא את רציחת אם במפתן ביתה מול עיני ילדיה הביולוגיים והמאומצים. כמו כן אינו אומר מילה על כל הטוב שהיהודים גמלו לערבים כחברה וכפרט. הוא רק רואה שליהודים רבים יש עמדה עוינת לחלוטין כלפי התרבות שיוצאים ממנה יומיום שעה-שעה מפגעים.

עובדתית, אם כי עדיין אין אמונה בגויים, ואין לסמוך על זה לצמיתות, גרמניה חזרה בה מדעותיה הנאציות. היא משתפת פעולה עם ישראל, משלמת פיצויים, וכבר אינה מתייחסת להקמת המדינה כאל יום "נכבה" או "אסון לאומי". מנהיגיה דאז נלכדו ונשפטו בנירנברג. לעומתם, המנהיג הערבי הדגול, אמין חוסייני,שגרם לסגירת המלכודת האירופית, לאחר שבעקבות הלחץ הערבי על בריטניה נסגרו שערי פלשתינא היהודית, הוצא מרשימת פושעי המלחמה, בלחץ צרפת על יוגוסלביה, ואוהדיו עד היום מתגעגעים לפתרון הסופי.

ויהי רצון שה' יצילנו מהקטנוניות שאחזה במוחם ובחושיהם של אנשים שהועמדו בצמרת ההנהגה הארצישראלית, וייתן לנו אנשים שלא יראים ולא פוחדים משונאנו, וודאי לא יהיו משוכנעים שליהודי מגיע מה שהאנטישמי זומם לעשות לו. שלו ינהיגו אותנו אנשים שמחזיקים את המפה הפוך ואומרים למזרח שהוא מערב ולצפון שהוא דרום. והמצפין והמדרים, האוחז את המפה כשהצפון בצפון והדרום בדרום גם יעשיר וגם יחכים.

[1] https://www.youtube.com/watch?v=Ts7H0swNz0g