Overblog
Suivre ce blog Administration + Créer mon blog
22 février 2019 5 22 /02 /février /2019 10:42
קרוב למקום הזה, לא ייאמן : יש מקומות האסורים ליהודים בלב ארץ ישראל!

שלום.

לפני שבוע, פרסמתי מאמר קצת ארוך. היות ונאמר לי הן שקשה לקרוא מאמר העובר את האלף מאתיים מילים והן שלא קל היה לתפוס לאן אני חותר, אחזור על תוכן הדברים בקצרה.

השבוע ציינו בצרפת ברוב עם ועדה את הירצחו של אילן הלימי. גם ראש האופוזיציה, מרין לה פן, הגיעה לעיר בניי (Bagneux), בה נחטף הלימי, עם מספר מקורבים ממפלגתה כדי לכבד את זכרו, במקום בו הוצבה לוחית זיכרון[1]. ב2006 למניינם, אילן הי"ד נפל במלכודת. הפיתיון בדמות אשה צעירה הוצג בפניו בכינוי "המה", בחנות הטלפונים הניידים בה הוא עבד, בפריס. היא קבעה לו פגישה בשכונת דיור מוזל בפרפר הקרוב והידוע לשמצה : בניי. שם נחטף וסבל עינויים קשים במשך שלושה שבועות[2]. כשנתגלתה הפרשה המצמררת, לאחר שמצאו אותו גוסס, מושלך ליד פסי רכבת, כולם גינו את המעשה האנטישמי המתועב פה אחד, עד הדרגות הגבוהות ביותר של הממשלה.

מאז נערכים מידי שנה אספות וכנסי זיכרון קהילתיים וממלכתיים. אף כלי תקשורת, בכל קשת העמדות והדעות למיניהן, לא העלה על הדעת שאולי לא מדובר במעשה ממניעים של שנאת היהודים. וכמובן שאף אחד לא העז לדמיין בהקיץ שאולי מדובר ברצח על רקע "רומנטי". שם, בצרפת, כולם עומדים על הרגליים ופועלים עד כמה שאפשר נגד האנטישמיות. זה לא סותר את העובדה כי הסבירות להצלחה של המהלך, במדינה בה חיים כאחוז אחד של יהודים בלבד מול תשעים ותשע אחוז של אינם-יהודים, נמוכה.

אבל הדבר התמוה ביותר הוא שדווקא במדינת היהודים, בה היהודי כבר לא במיעוט ולא בגלות, התקשורת וכל מי שיש לו חלק בעיצוב דעת הקהל, מרשים לעצמם להעביר את בעיית האנטישמיות מסדר היום ולהחליט בחגיגות שרצח נתעב של יהודי בשל היותו יהודי, הוא "בסה"כ" מעשה על "רקע רומנטי". קרבן האנטישמיות מיכל הלימי לא זכתה ולא תזכה לעצרות זיכרון. תושבת היישוב אדם נרצחה באכזריות בחולון לפני כשנה וחצי. לא נשמעו גינויים ואף אחד לא גינה את המעשה האנטישמי. באף מוסד לא הכריזו על מצב חירום כדי להביע את מלוא הזעזוע מול פשע שהדעת לא יכולה להשלים איתו. וכל זה קורה דווקא במרכזה של המדינה היהודית שלכל הדעות יש לה מגמה להוות מקלט בטוח לכל יהודי באשר הוא, כולל הרחוקים ביותר מהמסורת. וגם אין כל טענה כאן של "ואם כאן בכל זאת מדובר ב"רקע רומנטי", לאחר שבית המשפט פסק שלא דובר כלל ברקע שכזה.

אלא שפסיקת בית המשפט היא חצי נחמה למראית העין ולמשמע האוזן בלבד. כי כבכל פעם שנרצחים יהודיים בפיגועים אנטישמיים כאן בארץ, הוא הגדיר את הפשע כבא ממניעים "לאומניים". ואם בצרפת הלימי זוכה בהכרה אפילו מהאופוזיציה בה מזוהים גורמים אנטי-יהודיים, הלימי שבארץ ישראל לא תזכה לכלום. כמובן שניתן להקשות שכל זה כבר לא עוזר להם, אבל ההשפעה החינוכית הרחבה עשויה למנוע או לפחות לרסן את הפיגוע הבא בכוח, מכוון שהרשויות והקהילה היהודית מעבירות מסר ברור שפיגועים אנטישמיים לא יזכו לשום הבנה ושהאנטישמיים לא יחפשו תירוצים של לאומניות כלשהי או הזדהות אם איזושהי לאומניות על פני תבל. כששוב נתעוררה המפלצת האנטישמית בצרפת בתחילת האלף השלישי למניינם, היו מי שניסו להבליג על חומרת שינוי המצב ולדבר על "ייבוא קונפליקט", כלומר על העתקת האלימות האנטי-יהודית של ערבים בא"י לשטח צרפת. אבל ניסיון, רשמית לפחות, כשל. .

נחזור למושג הלאומניות. טמונות בשימוש הלא נכון מספר סכנות. הראשונה היא ה"הבנה" והסלחנות המעוררות תחושת חמלה כלפי האויב, אף על פי שמשקיעים את כל המאמצים כדי לעצור כל רוצח אחר מעשה. אין הרי שום ערבות ליהודי שהרוצח הבא ייעצר בטרם יוציא את זממו לפועל. הערבי-מוסלמי שרצח את תושבת היישוב תקוע היה מוכר לכוחות הביטחון כגורם מסוכן לציבור. ובכל זאת הסתובב חופשי והקרבן היהודי לא נמנע.

כשהאנטישמיות, בפנים החדשות שלה, התחילה לגבות קרבנות יהודיים – שהרי הפנים הישנות כבר הוכרו כבלתי-אנושיות וכחומר הבּערה של אידיאולוגית השואה – הוצדקו במידה מסוימת מסעות הרצח בהבנה עמוקה שהמחבלים פעלו בלית ברירה. דיברו על חופש ההגדרה העצמית, על הלאומניות\לאומיות כערך אצילי. ייתכן מאוד שאכן מדובר במידה טובה, אך השיוך שלה לאנטישמיים של הדור אינו במקום. היא תכונה לפיה האדם הפרטי מוכן להקריב את עצמו למען הכלל.

וגם אם נניח לרגע שאכן מדובר בלאומניות ולא באנטישמיות גרידא, באיזה לאום מדובר? התשובה פשוטה : בלאום הרוצה להשמיד את הלאום שקם לתחייה בארצו הקדושה ולמחוק אותו כדי לתפוס את מקומו. וכפי שהנוצרים רצו להחליף בעבר  (בד"כ) את ישראל כשהם כינו את עצמם בתואר "וורוס ישראל", כך רוצים שליחי העולם הערבי-מוסלמי לגנוב מאיתנו את תואר ה"וורוס פלשתינאי". ולכן הלאומניות בהקשר הזה היא ערך עליון המנוצל כדי להצדיק למפרע את השורש האנטישמי ומנטרל את מדינת היהודים מלפעול כנגדו, גם כשהיא עוצרת את האנטישמיים לאחר מעשה.

ועוד בנושא הלאומניות כערך מוערך, זכור לי כי בשנות השמונים למניינם, התפרסם תור בעיתון מעריב סוף שבוע של כותב מאור יהודה תחת הכותרת "הם לא לאומניים". קריאת הגנאי הופנתה לציבור המתנחלים שהכותב ראה אותם מקרוב כשהוא לדבריו שירת במילויים בהבטחת הסעות תלמידים ביו"ש.

הסכנה השנייה, או הצד השני של המטבע, היא תופעת הלוואי האורבת לאזרחנו שכבר לא יראו בלאומניות ערך עליון, והם יסתייגו ממנה, הם יפחדו ויתרחקו מהלאומניות היהודית וכבר לא ירצו להרגיש שכל ישראל ערבים זה לזה. כל אדם יחיה לעצמו, כתוצאה משחיקת הערך והפיכתו בתת-מודע לרע.

כעת נראה כיצד טשטוש המושגים – אנטישמיות, לאומניות – פועל כאמצעי לסתימת פיות. נניח שיקומו מן העם אנשים שלא יכולים בלבל להם את המוח בקלות, כאלה שלא ישלימו עם מציאות הרכנת הראש ומרירות הגורל מחויב המציאות הדורש למעשה יותר דם יהודי מכל מערכות ישראל. מה יקרה להם? הם יושתקו ויידרשו לשמור על השקט. כי אז מערכות ההסברה תדונה בגופו של אדם ולא בגופו של עניין. ייעשה במי שיחשוב אחרת רצח אופי. המנגנון פשוט : אין אנטישמיות, אז מי שיטען שיש ייחשב לפשיסט וגזען. מה? להעיז לטעון שהאוכלוסייה הערבית-מוסלמית מוציאה מתוך חיקה חדשים לבקרים רוצחים אנטישמיים ? האם מאן דהו יתחצף וידרוש לשים קץ למסע הרציחות ושהתופעה תהיה אחת ולתמיד שייכת אך ורק להיסטוריה הדגושה עצב וצער של הגלות ?

וכמו שכבר הצליחו להשתיק את מי שיתרעם כנגד הסכנה המתמדת האורבת, גם לא מתרעמים מול מציאות של ערים שלמות האסורות ליהודים כאן בארץ ישראל.

לאוכלוסיה ממנה כוחותינו מונעים בממוצע שנתי קרוב לחמש מאות ניסיונות שפיכת דם יהודי בארץ, יש להתייחס בשיא הסבלנות והסלחנות, ואין לעשות "עונש קולקטיבי", כלשון שריד המנוח. אין כאן אנטישמיות. האנטישמיות היא רק בפולין. מי שרוצה להפגין נגד האנטישמיות, שימשיך להרבות בסיורי ה"ירידה לרגל" לארצות נכר כדי להבין איפה האנטישמיות נמצאת. אלא שכיום גם בכך יש קצת בעיה, כי הפולנים לא חושבים שמגיע להם פחות יחס מכובשי א"י שברמאללה בין היתר. הפולנים חוקקו חוק האוסר לטעון שהם אנטישמיים, לא הפולנים של היום כמובן ולא אבותיהם שחיו בעבר הרחוק והלא רחוק. ומי שידבר, יפתחו לו תיק, כפי שפותחים תיקים למי שמדבר בישראל נגד אלה שמתוך תוכם יוצאים גם היום זדים הצדים אחר נפשות יהודיות.

מובן ? אין אנטישמיות, אין להילחם כנגדה, ואין לראות שלא בעין טובה את המציאות הנגדית בה יהודים לא יכולים לחיות בכל מקום בארץ ישראל.

כותב : יהושע סולטן ©

Partager cet article
Repost0
15 février 2019 5 15 /02 /février /2019 10:40

 

הלימון אמנם פרי חמוץ אך הוא בריא. כמו כן דיבור בריא עשוי להישמע חמוץ.

להיראות יפה חשוב יותר מעמידה על עקרונות, גם כתלויים בעקרונות אלה חיים ומוות. כשמילים נמחקות, גם המציאות שהמילים אמורים היו לתאר הופכת כלא הייתה, ומי שידבר עליה ימשוך כהארקת יסוד את ברקי הזעם של החושבים והמנסחים נכון. יוצא מזה שחוסר קריאת התופעות כמות שהן כאן בארץ, שהמסורת האנטישמית ממשיכה לגבות מחיר דמים לאורך כל התקופות, כשזה כולל את העידן החדש של הקוממיות.

ניכנס בס"ד לעיון קצר בנקודה למחשבה בנושא הרודנות שבקביעת אוצר-המילים והטיפול במי שחורג מגדר זו.

ישנם תהליכים מדיניים שלא ניתן להבין כיצד יכלו הבוחרים לתמוך בהם או לשתוק כשהכתיבו להם אותם בעל כורחם. נראה שהכול הינו פועל יוצא של מלחמת מילים. יש מונחים "רשמיים" שחייבים להשתמש בהם, ומונחים אחרים שהנוקט בהם ייחשב לעבריין ובגופו ידונו. כולם חיים בפחד שהדיון ינוהל לא לגופו של עניין אלא לגופו של אדם, ליתר דיוק לגופו של האדם שיגיד אמיתות נגד המוסכמה השקטה.

כולם מכירים את ההחלקה המוציאה את השיח מהעניין ומעבירה אותו אל האדם. הסתכלות מהצד מראה שהסטייה מהעניין לאדם היא לרוב, במציאות החברתית בישראל, חלקו ושיטתו של השמאל מול הימין, או של המרוחקים מהיהדות כנגד העומדים על זכויותיהם בנות אלפי השנים על שמירת המצוות ועל הקשר עם ארצנו. בצורתה הפחות בוטה, שיטת ההטיה מהעניין אל האדם, מלבישה על השיח את המראה החיצוני שכביכול מדובר עדיין בעניין ולא באדם. ברמה היותר נמוכה, מגלים מייד שאין מדובר בדיון ענייני ורעיוני רציני. ברמה ירודה זו, מתנפלים ישירות על הבנאדם, ובריבוי תוויות מנסים לקבוע כי הוא אדם מסוכן, אדם מפחיד, אדם קיצוני, אדם משיחיסטי, אדם חמום מוח, והיד עוד נטויה. באופן הקצת יותר מתוחכם ומתורבת, כאילו לא מדובר בגופו של אדם, אז ייאמר כי אלה דעות מסוכנות, דעות מפחידות, דעות קיצוניות, משיחיסטיות, העשויות לחמם את מוחם של בני אדם שדעתם קלה. (מובנת כוונת החזרה על "אדם" ו"דעה", כי לגבי שניהם אין דיון אלא קביעה נחרצת שאין להשיב כנגדה).

בתקופת הסכמי אוסלו, המחלוקת בין "גופו של עניין" ל"גופו של אדם" התנהלה בערך ככה : "אתה בעד שלום", שאלו את מי שלא ראו בעין יפה את ייבוא ראשי ארגוני הטרור לארץ. "זה לא שלום", ענו. "אבל אתה בעד שלום או לא?" "אני בעד שלום אבל זה לא שלום". "אז אם אתה בעד שלום איך אתה אומר שזה לא שלום?" בקיצור : אנחנו נדון בך, באדם שבך, ולא בעניין שאתה מנסה להטיל עליו ביקורת. ואכן נחרץ המשפט בהחלטיות : "אלה מתנגדי השלום".

והבעיה היא שזה עובד. ותיכף נראה כיצד. כי כמו שאף אחד לא רצה שידביקו עליו תווית של "נגד שלום", כך אף אחד לא רוצה שידביקו עליו תווית של "גזען". לפני כשבוע תפס גוי מתועב בתולת ישראל, גנבה, במובן החמור של גנבת נפשות, והתעלל בה כנאמן לציווי דתו - "איטבח אל-יהוד" – ובהמשך בתר את גופתה עד שמי שנאלץ  לטפל בה נחרד ונזקק לתמיכה נפשית-רפואית. האם בקישינייב הרוסית היינו, לפני כמאה שנה, נתונים לחסדיהם של הקוזאקים ; או בוורמס, עת פלשו הצלבנים לפני אלף שנה? או בפולניה בזמן הפרעות שהוביל חמלניצקי לפני כארבע מאות שנה? או בעבר קרוב יותר, בתקופת גרמניה הנאצית?

לא, כי בזמן שהדם השפוך טרם נתקרר, שוב אנחנו נוכחים לדעת שמדובר במדינת ישראל לה יש היכולת, אם רק תרצה, אם לא להשמיד אז לפחות להרחיק את האויב הנמצא בתוך קירות הבית הלאומי היהודי, למרות שהיא ערבה לכך תיאורטית שזוועות כאלה הינן נחלת העבר והגלות בלבד, וגם כשלא מדובר בהכרח בהרג המוני, ד' ישמרנו. זה לא הגיוני ולא מתקבל על הדעת, ולא מובן מדוע מדינת היהודים לא ממהרת לדרוש את יישום ה"אם תרצו".

כעת ננתח את המנגנון שהשלמה בראש מורכן עם הגורל המר נגזרת ממנו. עלינו ראשית כל לשים לב שכל פעם שבחו"ל, יהודי נחטף, סובל עינויים קשים, נרצח, ומושלך כפגר ביער או ליד פסי רכבת, כאילן חלימי אשר ציינו בצרפת את שלוש-עשרה השנים לחטיפתו והירצחו, ואפילו בכל פעם שיהודי "רק" סופג גידופים או מכות לא מסוכנות, וגם אם הוא "בסה"כ" מוצא בוקר אחד כתובת נאצה בדלת דירתו, בתיבת הדואר, או בחנותו, כל העולם צועק "געוואלט"! ודורש בחוזקה : "לא ניתן למפלצת האנטישמית לקום לתחייה!" ובכלי התקשורת מכנסים מומחי רוח הדנים סביב השאלה : "האם יש לחיה הנאצית עדיין או שוב כוחות העשויות להזיק?"

אבל כאן בארץ, הגינוי החריף והמזעזע ביותר שמותר יהיה לעלות על השפתיים מסתכם במונח "לאומניות". שנבין, זהו ה"פרס" היותר גדול שיסכימו לתת לנו, אחרי שנערכו כל הבדיקות המתחייבות כדי לוודא שלא מדובר ברקע פלילי, או בכל רקע אחר שרק ייתן לאזרח להמשיך לישון בשקט ולא להרים את הראש. רקע השונה קצת מהרקע "הפלילי", והנותן גיוון כדי שלא יחשוב הצופה או המאזין שתמיד אומרים לו את אותם הדברים, הוא הרקע ה"רומנטי". לדוגמה :

רצח תושבת גבע בנימין ב28 במאי 17 בחולון, מיכל חלימי הי"ד (מי בכלל זוכר?), התפרסם תחילה בתקשורת כי הרוצח הערבי "רצח את זוגתו הישראלית שהייתה בהריון מתקדם"[1] . אלא שבגוף הכתבה הדברים נראים כבר לגמרי אחרת. נצטט : " הוא הכחיש שרצח את זוגתו על רקע רומנטי. חארוף אף השתולל ביציאה מהדיון, בעט בסוהר ואמר: "אני הורג את כל היהודים". הוא ציין עוד כי הוא וחלימי כלל לא היו בני זוג. נציג המשטרה בדיון, רס"ב קובי ג'., הדגיש כי הרקע למעשה הוא פלילי."

איך אפשר לקבוע כזו כותרת ואיך אפשר ששוב יהיה פלילי, כשהרוצח "הורג את כל היהודיים"? בכל אופן, בסופו של דבר אותו מוחמד חארוף נאשם בבית המשפט ברצח על רקע "לאומני"[2].

אז על אילן חלימי בצרפת, מתקיימות הפגנו לרוב, וכל החברה מתבקשת לעשות חשבון נפש. ועל מיכל חלימי בארץ, הכל עובר לסדר היום. כאן לא ידרשו מכל מיני גורמים ערבים-מוסלמיים לגנות בכל תוקף את זוועת המעשה המזכיר את התקופות האפילות והקשות של תולדות היהודים. כאן לא יתקיימו כנסים מתוקשרים של מומחים למיניהם סביב השאלה : "האם החיה המוסלמית שראשה אמין חוסייני שיתף פעולה עם העריץ הגרמני, האם החיה שחיכתה לקורפוס אפריקה של רומל מכוון צפון-אפריקה כדי להשמיד את כל היהודים שבארץ ישראל, כשש מאות אלף במספר אז, האם החיה הטורפת והמטורפת שאיימה על הממלכה הבריטית שמרוב פחד ובהלה סגרה ליהודים את שערי הארץ עד שמצאו את עצמם כלואים במלכודת הגרמנית, האם היא יכולה שוב להשתולל ולהכות ביהודים חפים מפשע?" וגם חשבון נפש פנימי לא יישמע : "עד מתי יהודים חפים מפשע שרק רצו לחיות יינתנו כקורבנות לאליל הפוליטי המכונה שלום?" את השאלות האלה לא ישאלו בארץ.

לאחרונה נפגש נשיא ישראל ריבלין עם עמיתו הצרפתי, מקרון, אותו אחד שהתפרסם לאחרונה בדיכוי אזרחי מדינתו (הדורשים שיספיקו לגנוב מכספם במקור לאחר שהעשירים קיבלו כל מיני פטורים ממיסוי ההון). כעת נבין מדוע העמיד מקרון במעמד זה פנים שוחקות, כמי שמספרים לו בדיחה, כשריבלין אמר לו שהוא מודאג מהאנטישמיות בצרפת.

ובכן, כאן בארץ, אין אנטישמיות. אין כאלה אנטישמים משתוללים וצמאי דם האורבים ליהודים כבר בתוך מכלאות הצאן. אדרבה : כאן בארץ, אפשר להיות בטוח שיקומו תמיד אנשים כאלה שיכעסו מבעוד מועד על אחיהם היהודים כדי שלא יעיזו לטעון ואפילו לחשוב שהחברה הזרה ליהדות וכל ההסתה החופשית לרצח שבה, או שהמשכורות המשולמות מידי אחראי הטבחים במינכן ובמעלות לרוצחים, יוצרות אווירה ובית חרושת לאנטישמיות מעשית.  ואם אסור לומר "אין ערבים אין פיגועים" אז קל וחומר שאסור יהיה לטעון על דרך החיוב : "יש ויש". וכל זה לא נאסר בשם האמת, אלא בשם השקר הגורם ליהודים להיות כמנהגו של עולם טרף לאותה התגלמות של שנאה כפי שחוו אותה בשנות הגלות.

ברמאללה, בבית לחם וברוב חברון, מקומות שהערבי אז בארץ, אין בתי כנסת, אין מוסדות חינוך יהודיים, ואף לא בית יהודי אחד. זה בלב מדינת היהודים, אבל שקט חרישי נכפה עלינו! אז למה שקמרון נשיא צרפת לא יצחק ? הוא צוחק כמי שמבטו אומר : "אין כזה דבר בצרפת מקום שלא יכולים להתגורר בהם יהודים".

ובכן, עכשיו ראינו שאין בארץ אנטישמיות. אם כן, מי שבכל זאת יראה אותה ייחשב לגזעני. בחברת המילואים, לכל מי שבא בטענות שונות ומשונות – כמובן בעדינות וברמזים – הייתי אומר לו : "אכן, אני גזעני נגד גזע האנטישמיים". אהבו את ההברקה, ומיעטו לדבר על הנושא.

המינוחים בפיקוח ממשלתי, גם אם לא של הממשלה. ומכוון שבשל ניווט השיח דרך המינוחים המותרים, אין כאמור אנטישמיות בארץ, מאבק ההשתקה עובר לטיפול ב"גופו של אדם" ללא הפרעה. ואם יותר גם במחנה השמאל לדון גורמים מסוימים "לגופו של אדם", אז כפי שכבר ראינו, הוא ייקרא "איש שלום".

הבה נרשה לעצמנו לרגע לדמיין כנגד השמאל דיון שלילי לגופו של אדם. הבה נתאר מציאות בריאה שיכולה להיות נכון לעכשיו רק ברובד הרעיוני. נדמיין מהדורת חדשות בה יימצא השמאלן התורן את עצמו נבוך תחת מטר שאלות לא קלות. נחשוב על מי שטען כנגד הקטנוניות, באופן שיישמע לגופו של אדם אך בכיוון הנגדי: "אם אתה בכל זאת טוען שאין לך בעיה בהימצאותה של אוכלוסייה עוינת בארץ, אז כנראה שיש לך לפחות שתי בעיות :

האחת : ככל הנראה, בעיניך דם יהודי הוא לא דבר יקר כל כך. אה ! פה ושם רוגמים ילדה באבנים, בכפר ביתה או בכביש מודיעין, פה ושם עושים פוגרום בחיילים שטעו בדרך, דבר שגם בסדום המקראית לא היה קורה להם, פה ושם באיתמר רודפים והורגים בירי בבודדת ובתוך ביתה משפחה יהודית שלמה, או שוחטים אותה בעצם מנוחת השבת, או מעמידים אזרחים יהודיים על נשותיהם בהריון, כשהם עומדים בתחנה, כנידונים למוות שהועלו על הגרדום... אז בעינייך חייהם של יהודים לא כל כך חשובים, כי מה שיהיה בעיניך באמת חמור מאוד, זה לטרנספר את מעוזי האנטישמיות אל מחוץ לגבולות ארצנו, ולאלץ אותם להסתדר במקום חדש מהתחלה, דבר שדרך אגב אתה בעד כשמדובר במהגרים העוזבים בהמוניהם את מחוזות מולדתם באפריקה ובאסיה ונוחתים באירופה.

והשנייה : אתה סובל מהקטנוניות שהוטבעה בך במשך כאלפיים שנות גלות. אתה גלותי, וגם ההתנכרות שלך לאורח חיים יהדותי נובעת מפחד תת-מודעי מהאומות שלא רואות את זה בעין טובה ושאתה מפחד להרגיז. אתה פחדן גלותי, ותפסיק כבר עם ה"אנחנו יכולים לחסל אותם בתוך רגע", כי אין לך אומץ לכך, ולא משנה עד כמה פעולות האנטישמיות תהיינה מקוממות וזוועתיות, כי אותך זה לעולם לא יקומם."

על זו הדרך נוכל לחלום ולדמיין כאוות נפשנו, אלא שהמציאות הכואבת קובעת את ההיפך הגמור. יש לקטנות השמאל עוד ימים יפים לפניה, שהרי העומד במשפט בדיון ב"עניינו של אדם", הוא תמיד הימני או הדתי – ואוי לו למי שגם ימני וגם דתי – עד כדי כך שגם כהוא נוטל חלק בשלטון, הוא עדיין מרגיש שהוא נשפט, ושעליו להראות כמה הוא יפה, כמה הוא משלב את הערבים בתוך תוכי החברה הישראלית.

וכשם שמשמעות חייו של החילוני-שמאלני היא להראות לעולם כולו עד כמה הוא יפה והומני, ועד כמה אין שום סיבה לשנוא אותו, כך הימני עם הכיפה הסרוגה עושה הכל כדי להראות לחילוני-שמאלני עד כמה הוא יפה ועד כמה אין כל סיבה לשנוא אותו.

עזיבת העקרונות לטובת המאבק האחר הנ"ל, כלומר הנחיצות להיראות יפה, אינה דבר של מה בכך. כעת נראה שנבנתה לה תפאורה שלמה. ייתכן מאוד שדיון לגופו של אדם, המתמשך והחוזר על אותם האמירות ללא הרף, יכול לגרום לשעמום בקרב הציבור שבסופו של דבר עלול להסתייג ולהפנות גב לתקשורת. עד כמה אפשר לדוש שפלוני קיצוני ואלמוני נאור? כדי להקדים רפואה למכת איבוד האמינות, הושקעה עבודה לעומק ביצירת דמויות רקע של התייחסות תרבותית המשמשות קנה מידה ועמודי תווך לגיבוש כל דעה ועמדה. זאת אומרת שיש דמויות שכדאי להידמות להן ודמויות שכדאי לא להידמות להן.  מדובר בדמויות מופת לטוב ולרע.

לפני כחודש הלך הסופר עמוס עוז לעולמו. ידוע שדעותיו לא התקבלו כסתם דעות. שיחו וכתיבתו של עוז יצגו את קנה המידה של התרבות בה"א הידיעה. הסופר נערץ בכל העולם. מי שחושב כמוהו נחשב אף  הוא לאדם בעל עדינות ואצילות רוחנית, הוא הבנאדם בשיא גילוי המשמעות המזוקקת והזכה שבעולם. אם אני מדבר כמו שהוא דיבר, אז אני בצד הנאור של האנושות. וזאת הדמות המופתית של הצד האחד.

כעת נראה את הצד השני. כשנתניהו נבחר נגד פרס, בתחילת המאבק המדיני שלו, היה ברור לכל שהימין הולך לנצח ברוב קולות, כי רק כל אדם חמישי או ששי התכוון להצביע פרס. היה אפשר פשוט להמליץ להם שלא שווה לטרוח ולהגיש מועמדות. מבחינה שכלית-אנושית, הסכמי אוסלו אפשרו לשונאי ישראל המסוכנים ביותר של הדור לעשות כהוות נפשם. ואם בודדים בלבד דרשו "פושעי אוסלו לדין", כנכד הפוליטיקאים שנתנו לחלום הבהלות (יש מי שאמר "שלום בהלות") להתגשם, הרוב רצה לפחות להיפטר מההנהגה הזו. ומה שטען אז נתניהו, אי-אפשר כבר היה להגיד שזה רק שיח של "ימני קיצוני", כי אי-אפשר היה לזוז מ"לגופו של עניין". "לגופו של אדם" קשור יותר לתחושות הבטן ופחות לכושר הניתוח ולדעת הצלולה. אז הוכנסה לתמונה דמות חדשה, יצירת המופת השלילית, בשם יגאל עמיר. באופן בלתי מובן ניתנה לו במה תקשורתית רחבה העקבות רצח רבין. ומה היו הדעות שהוא דגל בהן? פשוט הועתקו לשיחו כל הטענות והמלל הדורשים את זכות עם ישראל על ארצו ללא איום צורר זר השורר בקרבו. כל הטענות וההסברים ההגיוניים של נתניהו דובבו את פיו של המועמד לדין באשמת רצח רבין. ואם עדיין היה מישהו שלא קלט את המסר, אז היו שדאגו להסביר בציטוט תנ"כי : "הרצחת וגם ירשת?"

ואם אגב כבר הזכרנו את צרפת, אף עיתונאי שהיה עוין למיטראן לא טען שום טיעון מקטר או מקנטר. וגם לא היה מי שטען על מסך הטלוויזיה שבחירת מיטראן היא אסון שנגרם על ידי עם שיש להחליפו. פשוט כולם עפו והוחלפו בין רגע.

יובן אפוא שהעלמת הרקע האנטישמי גורמת לאשליה שהשנאה הפושעת נגד היהודים לא קיימת בארץ שלנו, וזה מה שגורם ליהודים הנאמנים למסורת, לה' ולארצו, לעמוד חסר אונים כמחוסרי יכולת להשמיע את נאקתם עד לב השמים, ולגמגם להגנה על ה"גופו של האדם" שלהם שהם "בטח בעד שלום" ואם יסכימו קצת לדון בגופו של עניין, אז העניין יוסט מעומק הקשר בן אלפי השנים לארץ, לעניינים שוליים כאילו הוויכוח סביב שאלת הביטחון, כמו שרואים בפתגמי תעמולת הבחירות של כמה "ימנים", הוא עיקר. אז למי רוצים להידמות כאשר מדברים?

כותב : יהושע סולטן ©

[1] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4997624,00.html

[2] https://www.10.tv/news/154662

Partager cet article
Repost0
8 février 2019 5 08 /02 /février /2019 09:40

היום (ששי, שבוע פרשת תרומה תשע"ט), בסביבות השעה 5:50, ביושבי בבית נשמעת נביחה, עד לתוך חדר השינה. תחילה, אני חושב על איזה כלב שוטט, אלא שלאחר כמה דקות, נראה שהכיוון ממנו מגיעה ההפרעה הינו מקום קבוע. חוששני ששכן קרוב קשר איזו "חיית מחמד" ליד ביתו וששוב נצטרך להשלים עם מציאות חדשה כזאת, לאחר שמניסיון העבר וההווה (שנתייחס אליו באופן חלקי בהמשך), הפניות לא תמיד עוזרות, גם כשפונים למועצה וגם כשהמועצה היא זו שמשכירה איזה נכס לפלוני-אלמוני שהופך אותו לכלבייה.

אז אחרי כעוד עשר דקות, מנסה אני לאתר את מקור הרעש שלא פוסק. אני פותח את חלון חדר העבודה, והנה אני נושם לרווחה : שני כלבים ענקים, האחד שחור והשני לבן, צובאים על פח הצפרדע השכונתי,במרחק של כארבעים מטר ממני. אנשים בודדים הולכים ברחוב ושומרים מרחק בטיחות. מצדי, די בהשמעת ה"שררר" המיועד מחלון ביתי כדי להבריח אותם (את "חיות המחמד" וקצת גם האנשים) והנה הם נעלמים כלא היו.

ורק כשאני משתדל שלא להעלות על דעתי מה היה קורה אילו היה מדובר במישהו שקשר איזה כלב ליד ביתו, כולי מתמלא פחד ורעדה. לסבר את האוזן, דעו שהרחק כמטחווי קשט, זה כבר כשנה, במקום שהיה הומה בעבר ממשפחות צעירות בעם ישראל, נותר קרוואן בודד שייעודו השתנה. סובב בגדר והוכנס כלב המרעיש לרוב. השעות המועדפות למטרד נעות בין 14:00 ל16:00, למי שזה אומר משהו, ובעיקר בשבתות. דיברתי עם מחזיק הנכס, כשהצלחתי לתפוס אותו סופסוף בהזדמנות אחת, כי הוא לרוב לא גר שם. לא עזר. וכשפניתי למועצה, באופן אקראי מפתיע, נגרם לי נזק : פעם במנעול הבית, שלא ניתן מאז להכניס בו מפתח, ופעם כשככל הנראה ניסו לעקור את מונה המים, שטפטף משני חיבוריו לצנרת. במקרה השני, המועצה טיפלה בנזק.

אז איזה נס הבוקר קרה לנו, כשבסה"כ דובר בכלבים ללא בעלים, כשדי בהשמעת ה"שררר", כי כשיש, אז בוקר טוב.

שבת שלום

כותב : יהושע סולטן

Partager cet article
Repost0
1 février 2019 5 01 /02 /février /2019 10:27

התלבטויות מעניינות מעסיקות את התלמידים ואת התלמידות העולים לכיתה ט'.

נפתח במשל... הבה נתייחס לשבט החי בחיק הטבע. מולו עומד אתגר. עליו לעבור נהר סוחף ועמוק. אין כל גשר או שורת סלעים המתנשאים מעל פני המים. אפשרות החתירה היחידה היא ברגל ובשחייה. על בני השבט להתגבש כי המעבר מסוכן לבודדים, לפתח דרכי חשיבה ולרכוש מיומנויות וחכמת חיים. צריך להתאמן, ואחרי השתדלויות רבות מצליחים לעבור את הנהר. חלקם פגועים אך המסקנה הרווחת היא שרק משום שלא הייתה ברירה, הם נאלצו לעשות את זה. ואם העיקר זה המטרה, אז היא ההגעה לגדה השנייה.

הזמן עבר ונבנה גשר. האם יעלה על הדעת של מאן דהו מבני השבט להמשיך לשבח את הגבורה, הגיבוש, ההתגברות, הניסיון מהחיים, עם כל הנזקים והאבדות בדרך? האם יטען שיש לוותר על הגשר ולהמשיך לעבור את הנהר בשחייה? עד כאן המשל.

עד העבר הלא רחוק עמדו לרשותם של התלמידים ומשפחותיהם ביתי ספר עד לכיתה ח'. בידוע כי הלימודים מתחלקים לשלושה שלבים : בית הספר היסודי, מכיתה א' עד ו' ; חטיבת הביניים : ז'-ח' ; והתיכון עד י"ב. דא עקא : ביישובים ושכונות רבים לא היה כלום אחרי כיתה ח', או אולי לעיתים מוסדות שממש לא תואמים את רוח היהדות. ולכן נאלצו הצעירים והצעירות להעתיק את מקום מגוריהם לישיבות או לאולפנות, עם כל החסרונות, הקשיים והתסכול הכלולים בעניין. אלא שבדיעבד התפתחה הסתכלות חיובית מעודדת, בניסיון לראות תמיד את הצד הטוב שטרדות החיים. אין כאן כל אילוץ לוותר על ההתפתחות הנפשית הבריאה בחיק המשפחה, בין האחים והאחיות, בחמימות הבית. להיפך : יוצאים לטירונות החיים שממנה הופכים לבוגרים עם חוש אחריות, אכפתיות לזולת, נחישות, כושר החלטה ויוזמה. ובכך נהפך האמצעי למטרה, כמסע הכומתה ביחידות חי"ר שלא משנה אם ניתן לעובר את השבעים ק"מ בטיולית או במאן.

ובכן, כל העידוד הנ"ל מעיד על עומק המשבר הצפוי. כהורי שהוזמן לערב היכרות עם מוסדות המאלצים את הלומדים בם להעתיק את מקום מגוריהם לפנימייה, בו נטלו חלק גם בוגרות "שמיניסטיות", לא התרשמתי מכוח השכנוע שלהן, הן גילו קושי הבעתי, חוסר יכולת לנסח משפט אחד שלם בלי לגמגם או לחזור אין ספור פעמים על מילה בודדת אחת ("כאילו", או "ממש", או "ממש כאילו").

מובן שהנושאים לא יתמקדו במפגשים מכגון זה סביב הפער בין החיים בבית, כשפוגשים את ה"חברי" רק בחלק הציבורי של היום (הימצאות בכיתה, בהפסקות והחוגים) ; ובין חיים בפנימייה עם בנות (או בני) המחזור הכוללים את האילוץ לחיות ביחד, בחוסר פרטיות עשרים וארבע שעות ביממה (ארוחות, המתנה לשירותים ולמקלחות, החזקת החדר וסידורו שינה...)

הבית הוא מרכיב מרכזי וחיוני בבניית האישיות וההתפתחות הבריאה של כל נער. רק כשאין ברירה, כגון אצל יהודים שעלו ועולים לארץ במסגרת עליית הנוער, מתגוררים בפנמיות עם כל אי-הנוחות המשתמע, כי ההורים בחו"ל. במצבים אחרים פחות מחמיאים, הפנימיות שמשו פיתרון למשפחות בעיתיות או מן השורה עם ילדים או בני נוער בעיתיים החייבים טיפול במסגרת סגורה עם תנאי הגבלת חופש מחמירים.    

גם כשלא מדובר בכך, יש בפנימייה צד לא נעים הפוגע באחדות המשפחה. לדוגמה : משפחה ביישוב שלנו נאלצה אף היא אז לשלוח את בתה למוסד הדורש ניתוק. ולאחר שנקבעה העובדה שלא התקיימו שיעורים מארבע אחרי הצהריים עד תשע בבוקר למחרת, ההורים ביקשו לשחרר את הבת כדי שתוכל קצת לרוות נחת בבית. הם נענו בשלילה. מובן שכל הריחוק ואי-הנעימויות המתוארים מעלה נבעו מלית-ברירה. כי הרי, כנזכר, הפנימייה מעולם לא היוותה מטרה אלא נסיבה מכוח המציאות כוון ששוב : לימודים סדירים ניתנו פעם רק עד כיתה ח'.

מאידך, אין מה לצפות מתלמידים שעברו את שלב חיי הפנימייה. הם לא יספרו, לפחות לא בסדנאות פתוחות לקהל, דברים שייתנו לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם מתלהבים כתלמידים היוצאים לטיול שנתי . כי השם הטוב של התלמיד או התלמידה כרוך בשם הטוב של המוסד. אז על מתח, אי-נוחיות, געגועים לבית, בעיות הנגזרות מחוסר דרך ארץ עד לזלזול או אלימות לפעמים, כשעשויה להתברר למשל מציאות של דירוג בצורת סולם בין שולטים לנשלטים, ועל כל מיני תנאים קשים, לא יספרו לכם. כי זה עלול לא רק להוריד בערכם של המוסדות, אלא בשמם האישי. "הא, למדת שמה!"

באחד מיישובי הדרום, תלמיד בכיתה ח' בא להיבחן בישיבת בני-צבי. אחיו למד שם מספר שנים לפניו ועמד בכל הדרישות ; אז אין שום סיבה שהוא לא יצליח כמוהו. הוא עבר את כל המבחנים וגם מצא חן בראיון האישי. אלא שחלה בהמשך תפנית : התברר לאחר מכן שבמרחק של עשר דקות נסיעה באופניים מהבית, ישיבה אזורית פותחת את שערה לכיתה ט'. כמובן שהוא לא היסס פעמיים והמשיך בה את לימודיו.

בבית אל סופסוף, אחרי שנים של קרעים משפחתיים, קמה המועצה ופתחה בית-ספר תיכון (השם אולפנה מבלבל) כדי שתוכלנה בנותינו להמשיך לנהל חיים בלי לחץ ואתגרים, למעט כמובן המאמצים המושקעים בלימודים וביחסים נאותים עם בנות-הגיל, כי לגור בבית זה העיקר, ואין כל מטרה ללמוד להתאקלם ולהסתדר בחברת נערים המנותקים מהחיים הנורמטיביים. הפנימייה באה בדיעבד לשרת את מטרת הלימודים, ולא להיפך : אין הלימודים באים לשרת את חיי ההישרדות של הפנימייה. על פי מסורת ישראל, רוב הילדים עזבו את בית ההורים רק כשהקימו את ביתם.

הבעיה היא שמרוב שהורגלו בגישה המחייבת לבחור באולפנה טובה, נתפס בית הספר שנפתח במיוחד עבורן כאן ביישוב, כשאר האולפנות, ולא כפיתרון טוב ומענה צודק לעשרות שנים של פרידה מהבית. ומשום שלא קפצו על המציאה, בדיעבד, היות ובית הספר כבר נפתח, נאלצו לקלוט בנות מיישובים אחרים, כשחלקן ברמה דתית יחסית נמוכה. ובמקום שבנותינו תבואנה לדרוש : "זה שלנו!!!", הן מפנות את הגב למקום ומפקירות אותו למי שהדבר לא נועד להם מלכתחילה. עליכן לקחת את מה שמגיע לכן "אנחנו בנות המקום ובית הספר יתנהל לרוחנו" – שהוא אגב גם לרוח ההנהלה והסגל – אך כמובן בעבודה חיובית בהשראת מידתו של אברהם אבינו בקבלת אורחים. אך שתדענה לעמוד על שלהן, ובל יהפוך האורח לבעל הבית.

ומובן שעל צוות ההוראה להתגייס לטובת מגמה זו ולא חלילה להכפיש את השם של המוסד היישובי באמירות מהסוג : "אם לא תלמדי כמו שצריך בסוף תמצאי את עצמך ב..."

ולמי שמבין התלמידות "לא יודעת" מה עדיף, אז שהיא תיתן להורים להחליט בשבילה. תמוה הדבר שבגילאי שלוש-עשרה \ ארבע-עשרה, אחריות ההחלטה לא ניתנת להורים.

בהצלחה בקרבה לבית ובלמידה פורה.    

Partager cet article
Repost0
14 janvier 2019 1 14 /01 /janvier /2019 10:40

עליונות מוסרית או ראש מורכן במעמקי הגלותיות ?

יש בארץ הסכמה רחבה בין כל החוגים הפוליטיים. אנחנו הטובים ביותר ואנחנו המנצחים בכל המערכות ובכל המאבקים מול האויב הערבי-מוסלמי, בין אם הוא בעזה, בין אם הוא בנחלת אשר המקראית, ובין אם הוא בכל מקום אחר בארץ ובעולם. אם אנו יוצאים מנקודת ההנחה כי היות וכוונת האויב היא לא פחות מלהכחידנו, אז הישארותנו על המפה אכן יכולה להיחשב כניצחון מוחץ, בניגוד לעמדתו למשל של דוקטור אורי מילשטיין, היסטוריון ישראלי החולק כדעת יחיד על תפיסתה של צמרת הצבא והמדינה באומרו כי במצב של מאבק בצורת גרילה, אי-הכחדת כוחות הגרילה היא בעצם כישלון[1].

האינטלקטואלים משמאל מתאפיינים בתחושת עליונות לעומת האוכלוסיות המייצרות יום-יום מחבלים ורוצחים היוצאים במלחמה נגדנו, ואין כאן תרתי דסתרי (בניגוד לטענה כי אם יש מלחמה, אין רצח כי אם הריגה, המיוחסת ג"כ לד"ר הנ"ל). במשפט נירנברג נשפטו פושעי מלחמה שלפני מאסרם נטלו חלק במלחמה מעמדות שונות של דירוגים צבאיים. ואם הם דאגו לשפוט אותם ולא הסתפקו בהריגתם בקרב או בשטח, זה רק משום שהמלחמה נסתיימה. וכך הפכו אותם ה"לוחמים" לפושעים ברמה הפלילית. אצלנו, היות ולא נגמרה המלחמה, אין כל מניעה להמשיך לחסל רוצחים : עובדה שהם במלחמה. יתר מזו, המלחמה שלהם היא מאבק אנטישמי לכל דבר השואף להשמיד יהודים בשל היותם יהודים ותו לא, ואין זה משנה אם השאיפה מסתכמת באזור מוגדר על פני כדור הארץ או מתפשטת על פני כל כדור הארץ .

ובכן, ישנה עמדה המסתכלת בו-זמנית בנימת ערבוביה של חמלה ובוז על האויב-לוחם-רוצח. דבר הנובע והנגזר כנראה ממקור עליון, מסגולת עם ישראל, העם הנבחר מכל העמים. ומעניין שדווקא בקרב אנשים המסוגלים להגדיר את עצמם כחילונים, ישנה כזו תחושה חזקה של עליונות ואליטיזם עדתיים המוטבעת עמוק בנפש ובנשמה. שגם אנחנו נשיב מלחמה ונתחרה בכובש את עזה, שגם אנחנו נכוון את תחמושתנו לריכוזי הנתינים האזרחיים שלהם? מה פתאו! אנחנו לא כמותם! גם בימין מוסכם שלוּ רק היינו חפצים בכך, יכולנו להיפטר מהאויב על כל אוכלוסיותיו תוך זמן קצר מאוד, אלא שהאצילות והעליונות שלנו אינן נוטות לכיוון זה. אגב, ימין פוליטי שיישאף להעביר את האוכלוסיות העוינות המבקשות להשמידנו ולהחליפנו, כבר לא מצוי בזמן בנוף המדיני שלנו. כל מנהיג שחרף את נפשו להצלת עם ישראל מהניסיון היומיומי לטבוח בנו נרצח. ולא קמו עוד אנשים עם אומץ בעידן חדש בו כולם רוצים למצוא חן בעיני קיצוני התקשורת ומערכות השיפוט שלא שמים לנגד עיניהם את החשיבות להציל את האם היהודייה הבאה שתירצח כשתינוקה בידיה או במעיה.

השב"כ עושה ימים כלילות, וגם ההשקעה בתקציב הביטחון כבדה מאוד למדינה, אבל אין מה לעשות, כי בכל זאת יירצחו כל שנה כששה-עשר יהודים שסך הכל רצו לנהל את חייהם בשלום, עת עומדם מול כיתות יורים צמאי דם יהודי. בסוף השבוע שעבר, נערכו טקסי זיכרון קהילתיים וממלכתיים בפריס, לזכר הקורבנות שפקדו את מכולת ה"היפר-כשר" ; הם נורו למוות  עת ערכו את קניותיהם לכבוד שבת, בשער ווינסן, לפני ארבע שנים. כאן אין דבר כזה וסוף המתים להישכח. קורבנות האיסלם הם כמחויבי המציאות,  כשאר דברים הממיתים בני-אדם. לא יזכו לטקסים ולא לאנדרטת זיכרון. לכל היותר הם ייכללו בחללי מערכות הביטחון כקרבנות פעולות האיבה. ייתכן שהדבר צודק, היות וגם החיילים הנופלים על המשמר הינם חלק מעם ישראל שהאויב מנסה להרוג בכל מאודו. החיילים והאזרחים בעם ישראל הם חלק ממערכה אחת ומאוחדת. בעניין דומה אבל במבחינה רעיונית בלבד, אנחנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בה הן הלוחמים בעיקר של גטו וורשאו, והן שאר האזרחים היהודיים, שהיו שותפים בגורל אחד. שם הפסדנו, כי מחקו אותנו מהמפה, וכאן ניצחנו, כי הרי ב"ה אנחנו רבים ופרצים. ולמי שלא רואה עדיין את הניצחון, די לראות באויבים האכזרים ביותר המתבצרים בבונקרים ולוקים מרוב יגון כצער המן בכל המחלות אשר שם ד' במצרים.

אלא ש... האם מה שמונע מאיתנו להשתמש במלוא כוחנו זה באמת סוג של סבלנות יתירה שממנה אנו מסתכלים אל האויב הירוד במידותיו, בערכיו ובכל אישיותו, כדוגמת מחנכים מול כיתת ילדים שובבים, כשאנחנו מזהירים אותם לפני שאנחנו נתכעס באמת? הלוואי וכן היה, אבל זה לא מה שמבחן המציאות מוכיח. הם יכולים אצל האויב לעשות את כל הפרובוקציות, אבל דא עקא : מדובר בחיי אדם. שלוש מלחמות. ועוד היד נטויה. חטיפות, ממקח וממכר עם מחבלים ושחרור אלפי מחבלים. מי עוד זוכר שפעם הייתה גאווה לאומית המשוריינת בחוק שאסר משא ומתן עם ארגוני טרור? סחיטה וסחטנות, שיגיונות שיגעוניות של הנהגה המגששת באפילה, כשמצד אחד רושמת הישגים מרשימים בהסברה הבינלאומית עם התעוררות יותר ויותר מוסדות ומדינות שמייבשים את הסיוע לחמס ולאונר"א, ומצד שני מאפשרת למדינת מחבלים קריא הקטר, להזרים עשרות מיליוני דולר לרצועה. ועוד ייתכן שיתגלה בעתיד שמשלם המיסים הישראלי הוא זה שמשלם במקומות שמקורות הכסף נסתמו.

הכיצד הגענו למצב בו האויב מצפצף עלינו השכם וערב, ללא שום רתיעה או בושת פנים? הוא מחליט מתי לעשות לנו חיים מרים ולשתק את כל מערכות חיי המדינה בדרום, מתי להפוך את אזרחי ישראל לנרדפים ולנסים בבהלה ומתחבאים במקלטים או חדרי מדרגות, ומתי לתת לנו הרווחה ולהפוך אותנו למכירי טובה כלפיהם על שהם מרפים ממנו את נחת זרועותיהם. ואלה אן התמיהות כשמצמצמים את ראייתנו בהווה בלבד. אבל אם נשוב לשורש הבעיה כפי שהיא נראית במציאות היום, אז נמצא שהכל התחיל ב"עזה ויריחו תחילה", והחמיר ב"התנתקות".

במנהג העולם, כשמתנהלת מלחמה על חבל ארץ נתון בין שני צדדים, לא יתואר כי הצד החזק יהיה זה שיתקפל לטובת הצד החלש תוך כדי מחיקת כל הקהילות שלו החזק, או שייהרס כל המפעל האדיר שהוא השקיע בחבל ארץ זה במהלך שלוש דורות. ואם נניח שהוא בכל זאת יבצע מהלך כזה בטעות של עיוורון או לקוי ראייה, כי נדמה לו מסיבות לא ברורות שבמחיר כזה הוא יקנה לו חבר, אז מדוע אינו מפעיל את מלוא הכוח שלו כדי לבצע מהלך הילוך לאחור ולקבוע עובדות מתקנות, להחזיר את נתיניו לשטח תוך כדי סילוק נתיני האויב?

עוד שאלה : מדוע יחשוב וידמה לעצמו שרק הצמרת השלטונית של האויב היא האויב, כאילו כל האוכלוסייה העומדת מאחוריה עשויה מאזרחים תמימים "חפים מפשע"? הכיצד אפשר להגיע להרגשה של ניצחון מוחץ באמירה מוזרה של "הצלחנו שלא לפגוע באף אזרח אחד"? וזאת אחרי מכה של כחמש מאות טילים שכוונו ללב ריכוזי האוכלוסייה היהודיים. ולא זו בלבד. בעל הדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל יוצא עם פרח בקנה והבעת חמלה עמוקה כלפי האויב, כאשר העם היושב בציון דורש לשים קץ לשרפת הארץ ולהפיכתה לשיממון תוך כדי סיכון ילדים רכים בין היתר. והוא בשלו טוען שרמתו המוסרית אינה נותנת לו לפעול נגד ילדים המשחקים בעפיפונים הרסניים ומתעסקים בשרפת מדינתנו. האויב קולט את המסר. הוא יכול להזיק ולסכן בכפוף לכלל משחק אחד : שיישלח את הילדים שלו להשחית, והוא סמוך ובטוח שלא ירע לא כל רע.

כל הנ"ל אינו עולה בקנה אחד עם התפיסה הרווחת בה אנחנו החזקים ביותר והמנצחים תמיד. עובדה שלא עושים מזה כלום ושגם מסתבכים בעיני העולם הרחב, ושוב במציאות מפריכה את דפוסי ההיגיון הראשוני. הטענה שכבר ירדה לתת-מודע הלאומית שלנו פעם הסבירה : "אם אנחנו ננהג ביד קשה באויב, אם נכה בו בהתאם לחומרת התקפותיו או אם נסלק אותו מהארץ, אז אנחנו נגרום בעקיפין ונהיה אחראיים לפגיעה באחינו היהודיים בכל קצוות תבל". המציאות הוכיחה כי ההיפך הוא הנכון. הבה נתבונן רגע באירוע היסטורי אחד מסיום וסיכום מלחמת העולם השנייה : כוחות הברית לא הסתפקו בניצחון מוחלט, כולל פירוק כל המסגרת והמנגנונים הנאציים. הם גם הסתכלו צעד אחד קדימה, וכדי שלא תהיינה טענות טריטוריאליות הטומנות בחובן את ניצני המלחמה הבאה, הם דאגו להעביר לתוך שטח גרמניה על פי גבולותיה המוסכמים את כל יוצאי העם הגרמני. גרמני בוהמיה והקרפטים, במבצע ענק של העברת אוכלוסין, הועברו לתוך שטח גרמניה. המהלך הבטיח שלעתיד הקרוב או הרחוק, לא תתעוררנה דרישות על עצמאויות או על סיפוח חבלי ארץ למיניהם לגרמניה.[2]

כאן, בארץ ישראל, לא רק שהאוכלוסייה הזרה הוּשארה, ולא רק שהיא הייתה עוינת מתחילה, אלא שמשקיעים בשגשוגה דרך הענקת אזרחות וזכויות לחלקה ממנה, ומאפשרים להם מעמד כלכלי לפחות פי עשר יותר גבוה מבכל מדינה ערבית-מוסלמית באזור, מהפרץ הפרסי ועד לאוקיינוס האטלנטי.  וכל זה, הדורות האחרונים הוכיחו, לא שיחק לטובתה של מדינת ישראל. שבעים שנה אחרי השחרור המדיני וחמישים שנה אחרי השחרור המשלים של מרכז ארץ ישראל, מחברון ועד שכם, אותה השאלה והמועקה מטרידה את סדר היום שעה שעה. דברים שמטבעם היו הולכים ונעלמים עומדים בעינם עד עצם היום הזה. כי העוינים ליונים שאנחנו מחיים פה אכן באים בטענות טריטוריאליות לא רק בעזה, יהודה ושומרון, אלא על כל שטח המדינה, עד כדי כך שרבים וטובים שואלים בעולם : "האם יש לישראל זכות קיום?". ובמקום שהאנטישמיות כמחלת העמים תיחשב ככזו שכבר החלימו ממנה וטופלה היטב, וכמידה רעה שמתביישים בה לפחות במערב – ש שאל את עצמו למחרת מלחמת העולם השנייה איך הוא יכול היה לעשות את מה שהוא עשה, וכתוצאה מכך כבר נמנעו מרוב נקיפות מצפון מלהאשים את היודים ברציחת אותו האיש, בהרעלת מקורות המים, בשוד כל המשאבים הכלכליים של האומות שהתרוששו בגללם, וכן הלאה – היא אדרבה קמה מאפרנו עם פנים חדשות שהיססה בחיתוליה לבוא. האנטישמיות של העידן המודרני צרכה דלק חדש והסתפקה במה שדלק חדש זה נתן לה : האנטי-ציונות. לאיטה התפתחה מכוח שולי ומגומד לממדים המפלצתיים הכוחניים, שהרי היא אשפרה להחזיר לסדר היום את שנאת כל יהודי באשר הוא, כי הוא רואה באחיו הישראלי שותפים לגורל ומרכז חייו של עם ישראל הקם לתחייה. יותר מזה : לאחרונה, האנטי-ציונות הכשירה למפרע מחדש את כל סממני האנטישמיות ה"מסורתית".

אז, נעצור רגע : אנחנו ה"הכי חזקים" אלא שמי שקובע הוא דווקא הפחות חזק. אנחנו יכולים לפתור את הבעיה בן רגע, אבל אנחנו לא עושים את זה, עד כדי קושי עצום לנהל את המדינה ועד כדי נפילת ממשלות זו אחר זו כמשחקי קלפים.

ישנו רק כיוון אחד שיכול להסביר את התופעה, אבל הוא מוחרם מהסדר הציבורי בארץ. אסור לדבר על מנטאליות של עבדים או על אי-שחרור המוחות מהתפיסה הגלותית. אם נלך מנקודת התבוננות במובן הזה, דומה כי כן נוכל להכניס את כל הנ"ל לתוך גישה הגיונית המחברת להפליא בין כל החלקים, שסופסוף ימצא להם חוט מחשבה סביר.

מנטאליות גלותית כזו של העבד. כשעבדים היינו לפרעה במצרים, טוב היה לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. ומה עוזרת לו לעבד כל אבירות כוחותיו הגשמיים, כשהוא משמש כידא אריכתא לאדונו? כך שככל שהעבד יהיה חזק יותר, כך תתפתחנה יכולותיו של אדונו לבצע תוכניות רחבות היקף יותר. במלחמת העבדים השלישית נגד רומא, אירוע שהתרחש לפני כאלפיים ושבעים שנה, מרדו המשועבדים. בראשם עמד גיבור בשם ספרטקוס, גלדיאטור במקצועו. ברגע האחרון חזר לטבעו המוקנה בשל מעמדו הקודם והוא נכנע וכך כשלה מלחמת העבדים.[3] הן לשיטתו של אפיאנוס והן לשיטתו של פלוט ארכוס, ספרטקוס לא ראה את עצמו כמסוגל לגבור על העיר רומא למרות כל הניצחונות.

אם נחזור לעניינו, בפרשת בשלח – פרשת השבוע שלנו – פרעה נמלח בדעתו ויוצא מלווה בחייליו לקראת עם ישראל, אחרי שהוא זה שנתן להם הרשות לצאת ממצרים. נחמה ליבוביץ', בספרה "עיונים בספר שמות", מתארת את יחסי הכוחות בין ישראל למצרים. הרי יצאו בני ישראל חמושים והיו כשש מאות אלף רגלי. ופרעה לקח "שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו". נחמה ליבוביץ מוכיחה שלישראל היה היתרון מספרי אלא שלא הוכנו נפשית להילחם ולעמוד על נפשם. אותו הדור שלא פעם צידד בנתינת ראש וחזרה למצרים לא היה בשל לחירות ורק הדור שנולד כעם חופשי אך טרם בארצו, היה כשיר לקרב. אנחנו יכולים לתמוה מדוע דור גנרלים שנולדו אחרי תש"ח עדיין זקוקים ל"ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" ואינם יכולים ליזום מהלך מלחמתי שיבטיח שלום בטוח לבני עמם. שמא האסכולה שלהם מעולם לא יצאה ממצרים?!

הביקורת וההבנה הרואה בתפיסת המנהיגים ראש גלותי אינן מתקבלות בשיח הציבורי בשיראל. נסו לשלוח כתבות לאתרים המגדירים את עצמם כלא מושפעים מתפיסות נסיגתיות וגלותיות. הם לא יענו לכם. גם תגובות של קוראים ברוח זו תמחקנה אם בכלל ניתן יהיה להכניסן. מי שלמשל יימצא קשר בין חוסר המלחמתיות מול אויב אכזרי היורה בנשים יהודיות הרות והמחלק עוגיות ברחובות כשזוג יהודי נשחט בשלוות השבת על תינוקם בביתם, ובין הביקורים הכפייתיים באושוויץ, יורחק מהשיח. כי כשבאים לטעון כנגד הצורך בזיכרון – בל נשכח את מה שעשו לעמנו בגלות אירופה, כשתועלת הזיכרון היא החיזוק בתודעה של רעיון חיוניות היותנו עם ריבוני בארצנו – שביקורי של צעירנו שם משדרים להם מסר של הזהרה : "יהודים, ראו מה עשוי לצפות לכם. אל תרימו יותר מדי את הראש...", אז הדעת אינה מסוגלת להשלים עם מציאות כזאת והשיח נחסם.

ושוב חוזרת המנטרה : אנחנו אצילים ומאופקים, ידנו על העליונה ורק אם נרצה, נוכל לכלות את אויבנו ולא יוכלו קום... אם רק נרצה... אם תרצו...

החתום : יהושע סולטן ©

 

[1] ד"ר אורי מלשטיין רואיין על ידי יגאל לוי במעריב ב17 באוקטובר 2014, במסגרת סיום מבצע צוק איתן.

המאמר תורגם בצרפתית ע"י הבלוגר מאי בניון. http://jerusalem24.com/blog/2014/10/20/vainqueurs/

[3] ניתן לעיין בקישור https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%93%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%AA

Partager cet article
Repost0
7 janvier 2019 1 07 /01 /janvier /2019 15:02

Décorticage et commentaire d'une citation-clé

Amos Oz : terre et paix

Çà et là en terre d'Israël

Décorticage d'une citation-clé

La magie d'Oz

Est-il nécessaire d'avoir connu la vie et lu l'œuvre d'un auteur pour en déchiffrer la pensée et les tendances politiques? Amos Oz restera l'écrivain contemporain par excellence des sept premières décennies de l'Etat d'Israël, n'ayant eu que neuf ans le jour de l'indépendance. Par ses nombreuses déclarations et entretiens, Amos Oz nous épargne le fastidieux labeur de la lecture ou de l'étude de ses textes. Nous allons nous pencher ici sur un passage digne d'un résumé de fiche de lecture, qui est un condensé de la doctrine de l'écrivain israélien favori des médias, et qui en dit long sur sa considération de l'attache qu'il semble simultanément défendre et contester, entre Israël, le peuple, et Israël, la terre.

Si Finkielkraut, le penseur français, s'est vivement érigé contre le principe qui précède, s'il s'est plaint récemment de voir son imposant travail de recherche simplifié voire caricaturé, parce que d'indénombrables non-lecteurs résument l'homme d'une manière simpliste par le prisme de telle ou telle allocution filmée, il reste néanmoins honnête pour l'observateur neutre de se faire une idée d'après quelques phrases émanant du propre crû d'un auteur, à condition cependant qu'elles ne soient pas isolées de leur contexte ou déformées, sans qu'il ne soit besoin de procéder à un travail de doctorat en passant au peigne fin tous ses romans, biographies, articles etc.

Or, il se trouve qu'Amos Oz, en symbiose avec le parti Meretz, qui lui réserve la 116ème place de sa liste électorale en 2003, ne reflète pas l'opinion de la société israélienne dans son ensemble. Proche de Pérès et du parti travailliste jusqu'au début des années 90, il tourne à gauche et se rapproche de Choulamit Aloni, qui considère les habitants juifs de Judée-Samarie comme des étrangers dans leur propre patrie.

 C'est lui qui avait personnellement réduit son approche géopolitique en quelques traits de plume où sont traités côte à côte le lien du peuple d'Israël à sa terre et la concurrence sanglante que lui oppose un monde arabo-musulman impitoyable qui tente d'en effacer sinon l'existence en général, du moins d'en réduire localement la présence. Les termes aux allures de postulat et de logique improbable ne peuvent être démontrés et compris qu'en faisant intervenir le contexte et les a priori d'une conceptualisation politico-médiatique consternante et déconcertante pas toujours en phase avec la réalité sur le terrain : 

«Il faut comprendre que pendant tout ce temps, sont menées ici, des deux côtés, deux guerres, menées par des hommes : il y a la guerre du peuple palestinien, qui veut être libre sur sa terre, et qui dans le principe représente une guerre juste que tout homme irréprochable doit soutenir, même s'il réprouve les moyens auxquels ils ont recours dans cette guerre. Et il y a une seconde guerre, nationaliste, islamique, destinée à prendre du peuple juif son droit à l'autodétermination, et c'est une guerre où Israël a absolument raison, et elle doit elle aussi être soutenue par tout homme irréprochable.[1]»

Cette déclaration est à première vue surprenante. La trouver tout à fait logique est le symptôme de la décérébration voulue par un travail de sape vieux de cinquante et un ans pour Oz ou l'Israélien moyen et de trois de plus pour ses instigateurs. Une petite explication de texte s'impose. On relèvera tout d'abord des termes a priori synonymes : «peuple palestinien», «peuple juif», «Israël».

Les bons élèves de la désinformation contesteront ce constat. Pourtant, quand l'empereur Hadrien tente d'effacer le nom de Yéhouda de sa terre, il n'aura pas d'autre inspiration pour trouver une appellation de substitut, que de reprendre le nom d'un envahisseur d'origine crétoise, le Philistin. La Palestine est née, mais son lien avec Yéhouda n'est pas mort, car la tentative avorte. En effet, désormais, puisque le pays change de nom, son peuple est automatiquement désigné lui aussi par ce néologisme, et le Judéen devient Palestinien. Il gardera ce sobriquet jusqu'à la veille de son indépendance qui renaîtra de ses cendres, ce que confirme la quasi-totalité des institutions juives présentes en terre d'Israël, à l'exemple de la banque de Palestine rebaptisée banque Nationale (Leumi).

Or, puisque le Palestinien reprend en 48 son nom Israël, cette désignation pour lui provisoire redevient vacante pour la seconde fois. La première, c'était à la disparition de ce premier ennemi acharné d'Israël, quand le Philistin s'est éteint sans laisser de traces ou presque. C'est donc au Kremlin que sont jetées les bases d'un néo-peuple voué à usurper la place d'Israël, en l'an 64 du siècle dernier, comme le révéla intégralement Ion Mihai Pacepa, lieutenant général du bloc soviétique exilé par la suite en Occident. Et c'est ce «peuple palestinien», groupuscule terroriste arabo-musulman constitué autour d'une charte appelant explicitement à l'anéantissement, qui vient donner une seconde chance à Hadrien dans sa tentative, en appliquant le nom de substitution de la terre d'Israël à un autre groupe censé devenir peuple de la terre d'Israël à la place du peuple d'Israël, ce qu'Amos Oz admet comme légitime.

Ce stratagème est une variation sur le thème des tentatives d'accaparement de l'identité de l'autre, dont l'une des formes oubliées, à l'heure de gloire du catholicisme, a consisté à dire à Israël : «Vous n'êtes plus le peuple du Livre, car nous prenons votre place». Comme on le voit, celle de l'antisionisme vient lui dire aujourd'hui : «Vous n'êtes plus le peuple de la Terre, car nous prenons votre place».

Donc Oz accepte l'imposition de ce «peuple palestinien» qui n'est autre qu'un ramassis d'individus censé devenir le nouveau peuple palestinien en aspirant à supplanter l'ancien.

Cette compréhension de son texte ne vient que partiellement éclairer notre lanterne. Car sa première articulation est on ne peut plus claire : même si le néo palestinien a recours à des méthodes meurtrières et immorales, dignes des pires antisémites que la planète n'ait jamais portés, il faut néanmoins serrer les dents, avaler la pilule (et la couleuvre) et approuver son combat, car la fin qui se veut noble justifie en quelque sorte les moyens. La défense contre lesdites méthodes est dépréciée et sa légitimité ravalée au rang de l'instinct de conservation.  

Cette première clarification étant faite, ce qui exige explication, à présent, c'est l'affirmation contradictoire qui intervient juste après, selon laquelle une seconde guerre refuserait au peuple juif son droit à l'autodétermination. Quelle autodétermination reste-t-il donc après ce qui vient d'être établi? Car si le peuple palestinien n'est plus le peuple d'Israël, cette dernière proposition laisserait donc entendre que ce néo peuple palestinien, devenu peuple palestinien à la place de l'ancien peuple palestinien, accepterait sans contester (puisqu'il n'est pas selon Oz mêlé à cette seconde guerre) le droit du peuple juif à se définir, ou s'autodéterminer, en tant que tel. Ce qui voudrait donc dire que ces bons princes accepteraient l'idée d'un peuple d'Israël uniquement spirituel ou théorique, qui aurait le droit soit de se sentir lié internationalement à partir de tous les points de son exil, leur nation restant alors dans le cadre du virtuel, soit de se réunir géographiquement ailleurs, à condition que cela se passe en dehors de la terre d'Israël.

C'est là qu'une nouvelle donne imposée par une propagande made in extrême gauche d'Israël intervient : et c'est à présent la dernière articulation du raisonnement qui permet de nouveau de ne pas être dans l'incompréhension la plus absolue vis-à-vis du raisonnement d'Oz : la ligne verte en langue israélienne. Il s'agit de la frontière provisoire qui a tenu pendant dix-neuf ans, pendant la période qui a démarré à la guerre d'indépendance et pris fin à l'issue de la guerre des Six jours.

Une théorie farfelue s'est mise à déprécier la terre sainte, où les yeux du peuple juif convergent depuis deux mille ans, pour la transformer en une sorte de bien de consommation qui peut se monnayer et se marchander sous la formule commerciale des «territoires contre la paix». C'est magique : on vous donne les territoires, et vous nous donnez la paix. Idée totalement coupée de toutes les contingences terrestres et imaginaires, car en admettant qu'un ou des roitelets accordent sincèrement la paix en échange du centre de la patrie d'Israël, qui garantit sur le moyen terme que ses successeurs ou les révolutionnaires qui le renverseront se sentiront engagés par lesdits traités? Et qui nous dit qu'il ne risque pas lui-même, ledit roitelet, de se démentir? Israël n'a-t-il pas dans son historique un «nouveau roi qui n'avait pas connu Yossef?», et qui a pu n'être qu'une seule et même personne, comme l'explique Rachi?

Bien sûr, rassuraient les partisans de cette formule magique d'échange miraculeux entre terre et paix : «Si ça ne marche pas, on leur rentre dedans et on reprend tout». Or, l'histoire de ce dernier quart de siècle a montré qu'Israël ne reprenait jamais les territoires quand la contrepartie non seulement n'était pas livrée, mais qu'il obtenait en échange de chaque parcelle cédée une recrudescence de la violence et des actes de guerre à son égard. L'Olp a été introduite au cœur de la terre d'Israël, mais les milliers de victimes juives innocentes n'ont jamais décidé aucun gouvernement israélien à reprendre ses droits. Il en est de même pour Gaza : le terrain a été cédé contre la paix tacitement, officieusement, mais jamais les bombardements intensifs qui se sont ensuivis n'ont décidé le leadership à se dire que, tout compte fait, ce n'étaient pas les Juifs qu'il fallait expulser de Gaza, puis à en tirer les conclusions concrètes.

Donc, pour Oz, et pour la logique de sa tirade, une ligne de démarcation autorise l'existence parallèle de deux peuples palestiniens, chacune consistant en une guerre bien distincte qu'il convient d'approuver. Le problème de cette conception des mondes parallèles, c'est qu'elle n'affecte aucunement l'intellect des partisans de l'autre Palestine. Cette conception de la maison d'étude de la gauche puis de l'extrême gauche israélienne, défendue pendant un demi-siècle par Shimon Pérès, conçoit que si Israël se contracte pour exister exclusivement dans les frontières de 1948, le monde arabe et les néo-Palestiniens subiront une métamorphose surréaliste et seront les loups qui soudainement se mettront à paître avec les agneaux. Il est dangereux pour les non-initiés de lire et d'interpréter fabuleusement les prophéties bibliques. Car tout ce qu'ont fait les apprentis magiciens d'Oz ne s'est soldé que par une aggravation de la situation de guerre.

Le combat des néo-Palestiniens consiste dans l'aspiration à occuper toute la terre d'Israël et à en «chasser l'occupant sioniste». Les sigles des différentes organisations usurpatrices arborent pourtant, sans ambigüité aucune, une carte qui reprend trait pour trait les contours de la carte d'Israël. En outre, l'Olp a été fondée trois ans avant la reprise par Israël de sa souveraineté sur la Judée-Samarie et Gaza, sans compter le Golan et le Sinaï qui ne figurent pas sur la carte de ladite organisation négationniste, dans le sens où elle nie à Israël son droit à vivre sur son sol.

Il faut croire qu'Oz n'est pas à une affabulation près, car cet anachronisme ne semble pas le déranger, et c'est comme s'il accordait aux organisations terroristes la faculté de divination, car, comme précité, si cette organisation n'a pour objectif que de se contenter des territoires libérés par Israël en 67, c'est qu'elle savait trois ans avant ce qui allait se passer.

Une autre déclaration d'Oz, consignée elle aussi par la presse, fustige la volonté politique qui ne conçoit la paix pour Israël que par l'extirpation de ses entrailles d'une population haineuse dont les attaques n'ont rien à envier aux agissements des antisémites les plus acharnés. Comme le rabbin Kahane avait bousculé la pensée bienpensante en parlant de l'urgence d'une expulsion de cette nébuleuse qui produit chaque jour son quota d'attaques antijuives, le général de réserve Réhavam Zéévi, surnommé Gandhi, à la tête de son parti Molédeth, parlait plus délicatement en 88 d'un transfert.

Voici ce qu'avait déclaré Oz en réaction :

«Face à l'idée d'expulsion et d'exil des Arabes, surnommée chez nous dans un langage mensonger «transfert»… nous devons nous ériger et dire avec véhémence et simplement : c'est une idée irréalisable car nous ne vous laisserons pas expulser les Arabes même si nous devons scinder le pays et l'armée. Même si nous devons nous allonger sous les roues des camions (…) ou faire sauter les ponts. Un exil massif par la force n'aura pas lieu, car nous l'empêcherons… La droite israélienne doit savoir que si elle tente de réaliser certains actes, elle entraînera la dislocation de l'Etat.»

 Inutile de chercher chez cet auteur une relation équitable ou un peu de sentiments de solidarité envers ses frères juifs expulsés en masse de Goush Katif. Meir Gross, directeur à la retraite du centre universitaire Lifschitz, et pigiste sur Aroutz 7, avait relevé en 2005, à l'époque de l'anéantissement de cette zone désertique reverdie, le manque d'empathie des habitants de localités du pourtour de Gaza envers les expulsés auxquels ils n'ont pas tendu «du pain et de l'eau». Les bonnes consciences accusatrices qui voyaient dans les habitants juifs de Gaza la source de tous les maux et de toutes les haines ennemies, se sont retrouvées sur le front à leur place. Pour ses frères juifs, Monsieur Oz ne s'est pas couché sous les roues des camions.

En tout état de cause, il s'est toujours considéré sioniste. Il critiquait les gens de son camp qui n'étaient pas ou plus sionistes. La nuance n'est pas évidente, et semble trop subtile au premier abord. C'est pourtant sa revendication personnelle en tant que sioniste qui explique la dernière articulation de la précédente citation : le droit du peuple juif à l'autodétermination, ce qui est défendu par Israël : il réfutait catégoriquement l'exigence des Arabes d'inonder les frontières étriquées d'Israël de 48 par des millions d'arrière-descendants de réfugiés ou de présumés réfugiés.

On peut s'interroger sur la solidité et l'efficience de ce tracé géographique dans la théorie qui impose une distinction entre deux terres là où il n'y en a qu'une. Cette distinction est circonstancielle et absolument pas fondamentale. D'autant que la grande tolérance d'Oz obtient l'effet inverse de ce qu'il pourrait escompter.

Le maintien par la menace et le recours à la force, au prix de la dislocation de l'Etat, n'est pas perçu à l'étranger comme une grande noblesse de cœur, prête à supporter des «moyens» que la conscience humaine réprouve. Il est appréhendé comme le symptôme de l'attitude d'un homme qui a quelque chose à se reprocher : à savoir que si la terre lui appartient, pour quelle raison se coucherait-il sous les roues des camions en prenant le parti de ses ennemis contre ses frères? Oz exprime sciemment ou non l'aveu que la terre ne lui appartiendrait pas, tandis que son explication alambiquée qui voit une séparation là où il n'y en a pas n'est pas retenue par l'opinion ou, si elle n'est, c'est encore plus grave. Au contraire, l'expulsion et l'exil de l'ennemi seraient perçus pour finir avec compréhension quand la non-violence et le ménagement de l'autre passent pour de la faiblesse et un manque d'intime conviction. Un Israélien conquérant, comme il l'a montré au monde entier lorsque ses frontières se sont élargies entre 1947 (l'ultime plan de partage) et 1948 sans soulever de contestations, aurait fait pencher la balance en sa faveur et l'on eût dit : «Puisque c'est sa terre, pourquoi voulez-vous qu'il s'accommode d'une présence tellement hostile et menaçante?»

Qu'on le veuille ou non, l'observation objective confirme que le plus violent est le plus convaincant. Les attaques les plus antisémites ont été largement commentées comme des actes de désespoir où la victime devient la propre responsable de sa situation.

Quant à la «ligne verte» dont nous évoquions plus haut l'insignifiance, la considérer comme effective ne changerait rien et ne jouerait pas en faveur d'Israël, car cela nous ramènerait au schéma de la Mishna : «Deux personnes revendiquent un même talith en arguant : "Il est entièrement à moi", on le partage en deux parties égales. Que l'un en revendique la totalité et l'autre le quart, le premier en obtient les trois quarts et l'autre le quart.»[2] Oz revendiquait la moitié. Cette revendication où le quart tend vers zéro n'est probablement pas étrangère au succès et aux flatteries obtenues par l'auteur çà et là en dehors de la terre d'Israël[3], auprès de publics non désintéressés.

Yéochoua Sultan ©

 

[1] Propos recueillis pour le journal Haaretz du 6 septembre 2002. (La traduction se veut proche du texte original et en reprend les répétitions : être mené, mené ; ou le terme «guerre», qui apparaît pas moins de six fois).   

[2]  Talmud, traité Baba Méciya, chapitre 2, Michna 1.

[3]  Allusion au titre d'un livre d'Amos Oz : «Ça et là en terre d'Israël».

 

[1] Propos recueillis pour le journal Haaretz du 6 septembre 2002. (La traduction se veut proche du texte original et en reprend les répétitions : être mené, mené ; ou le terme «guerre», qui apparaît pas moins de six fois).   

[2]  Talmud, traité Baba Méciya, chapitre 2, Michna 1.

[3]  Allusion au titre d'un livre d'Amos Oz : «Ça et là en terre d'Israël».

Partager cet article
Repost0
31 décembre 2018 1 31 /12 /décembre /2018 12:13

אין כאן כל כוונה לערוך מאמר מדעי על הדיכוטומיה שבהגות עוז, אלא רק לשימת לב לנקודה למחשבה אודות אפיון תפיסתו הדואלית מניכאיסטית.

ככל, מעבר לחוברות ולספרים הדורשים מהקורא עבודה עיונית כדי להסיק מתוכן הכתיבה את הנחות ומנגנוני החשיבה של המחבר, ישנם אמירות קצרות ומבריקות בלשון סגי נהור היוצאות הישר מפיו של ההוגה הנותנות מבט כללי וקולע על כל התפיסה כולה. לאחרונה השכיל להגדיר זאת הוגה הדעות היהודי-צרפתי אלן פינקלקראוט, בנימה של התמרמרות. הוא קבל על כך שמצד אחד אדם מקים מפעל חיים אדיר של מחשבה פילוסופית, עמל בעבודות ממושכות כשהוא נובר באין-ספור ספריות וארכיונים למטרת איסוף מקורות מידע ומעבד אותם עד שהוא מגיע למחשבה האישית-ייחודית שלו, ושלעומת זאת, מצד שני, ההמון ננעל על איזו אמירה קצרה התופסת כמה שניות בסרטון כדי לשפוט הן את האיש והן כל מפעל חייו. הסופר והוגה הדעות שנכנס לחוג האקדמיה הצרפתית, בה הייתה אגב חברה הגברת סימון וייל, תולה את התופעה בהתפתחות האדירה של כלי התקשורת כשבאמצעותם ניתן להפיץ בפני אלפי רבבות משועממים סרטון המראה את האדם אומר משהו.

חכמים, היזהרו מדבריכם! מאיימת התקשורת, בה מתפרסמת התמונה שכבר לא זקוקה להתעכב במכונת הפיתוח, ובה נקראים הדברים הנכתבים בדילוג גמור על שלבי ההדפסה וההפצה באמצעות עגלות הנרתמות לסוסים, על האדם שיש בו דעה. רגע אחרי שהדבר נאמר, אם לא תוך כדי, הוא כבר על המסך של כל ניידי תבל.

צודק ההוגה. אלא אם כן המשפט הוצא מהקשרו, ואלא אם כן משמעותו עוותה, אכן אמירה קצרה תגיע לקהל הרבה יותר משמעותי מכל מאמר עיוני גם אם הוא יתפרסם בתקשורת הממוחשבת.

נחזור לעמוס עוז. אם אמנם ניתן – אם כי ללא וודאות מוחלטת - לזהות הסתכלות המצמצמת את המציאות בשחור ובלבן בלבד, ללא כל הבחנה בגוון אפור כלשהו, בספריו ובהתבטאויותיו הפוליטיות, בהם הוא מחלק את החשיבה בין שתי רשויות, הרע והטוב, ישנה לעומת זאת אמירה המשקפת את תפיסתו הרואה שתי רשויות בשיטתיות :

צריך להבין שכל הזמן הזה מתנהלות כאן, משני הצדדים, שתי מלחמות, שמנהלים אותן אנשים: יש מלחמה של העם הפלסטיני, שרוצה להיות עם חופשי בארצו, וזו בעיקרה מלחמה צודקת שכל אדם הגון צריך לתמוך בה, גם אם הוא סולד מהאמצעים שהם נוקטים במלחמה הזו. ויש מלחמה שנייה, לאומנית, אסלאמית, שמיועדת לקחת מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, וזו מלחמה שבה ישראל צודקת לחלוטין, וגם בה צריך כל אדם הגון לתמוך[1]

הבה נתבונן באמירה התמוה לכאורה. ראשית, לא ניתן להבין אותה מבלי להסמיכה על הרקע הגדוש בדעות קדומות שעוצבו מאופן מלאכותי במהלך שנות יובל שהתחיל למחרת מלחמת ששת הימים, משום שלפני מסע השקר התקשורתי-מדיני, העם הפלסטיני, טרם כבשה לה השיטה החדשה את המוחות שעייפו מלחשוב, שנכתב גם לרוב באות שי"ן, העם הפלשתינאי, הוא העם היהודי. כאשר הדריאנוס קיסר ניסה להשכיח את שם יהודה מהעולם, הוא שינה את שם הארץ לפלשתין, אלא שמזימתו נכשלה, היות ומאותו היום נהפך גם שמם של היהודים שכונו מעתה פלשתינאיים. רק בהכרזת המדינה החזיר העם היהודי את שם סבו ישראל (כפי שאמר האומן האורח גולן אזולאי לתושבי בית-אל בהופעתו במוצ"ש פ' שמות תשע"ט, כשהוא ציין שהאומה הישראלית היא המדינה היחידה הנקראת בשם האב של העם). יהודים עלו לפלשתינה כדוגמת בן-גוריון בשיר, הפייטן המפורסם אשר מזרחי שעבר להתגורר בשכונת לריינה בתוניס זוהה כפלשתינאי, בנק לאומי היה הבנק של פלשתינה, היו ליגות ספורטאים לאומיות שנשוא את אותו השם, וכן הלאה. כל מה שנשא את השם "פלשתינה-פלסטין" היה יהודי.

גנבת השם והעתקתו לקומץ של ערבים או מוסלמים שבאו לארץ ישראל היא ניסיון בשנית לתת ניצחון להדריאנוס קיסר. אם יצליחו לגזול מעם ישראל את זיקתו לארץ ישראל, אז יימצא כי שם ישראל ח"ו יימחק מהמפה, אבל באופן הפרדוקסאלי בו השם ישויך לקבוצה אחרת שהתארגנה ולא גובשה כדי לשרת את המטרה. ניסיון לגנוב מישראל את שמו כבר נעשה על ידי אבות הנצרות שכינו את עצמם בשם "ישראל האמיתי", ה"וורוס ישראל" בלטינית, הידוע לשמצה. אם הנוצרים של אז באו בבשורה של "אתם לא העם של התורה", הלחץ החיצוני שלצערנו מאומץ במידה רבה גם בפנים כיום מבשרת לנו : "אתם לא העם של הארץ". כאן ניתן להבין את פשר האמירה של עוז ב"עם פלסטיני הרוצה להיות חופשי בארצו", במשמעות של עם המחליף את ישראל ושולל ממנו כל זכות על ארצו שהפכה להיות ארצו של אחר.

עוד דבר תעמולתי תקשורתי יש לקחת בחשבון כדי להבין לנכון את אמרתו של עוז. כי לכאורה, אם העם הזה הוא כבר עם אחר, אז לא מובן במה צריכה להיות בעיה בשלילתו של "העם היהודי את זכותו להגדרה לאומית". ובכן, אם מנסים להבין את פשט הדברים, הרי שלעם האחר יש זכות על הארץ וכדי שלא תהיה סתירה בהגיון הדבר, אז הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית יכולה להימצא במישור הרעיוני בלבד כשהיהודים מבחינת מציאותם הגופנית מפוזרים בכל קצוות תבל, או במקרה הטוב באיזושהי טריטוריה המצויה מחוץ לשטחה של ארץ ישראל.

ושוב אנחנו זקוקים למרכיב חדש של הפרדה היוצרת נגידויות : החלוקה הפנימית של הארץ, בין שני עברי קו הדמיון המכונה "הקו הירוק", הפוסל את חלקה המרכזי בכינוי הבזוי של "השטחים". יש באמירה זו נימת זלזול כשלעצמה, גם בלי תואר השם "כבושים". אז נגרר השיח סביב הוויכוח על הצדדה בעד או נגד "החזקת שטחים", ושוכחים שמדובר במהות עניין שיבת עם ישראל ללב לבה של ארצו ; פירוש השאלה "בעד או נגד החזקת שטחים" היא במילים בריאות שווה : "בעד או נגד גאולת עם ישראל והשבת ריבונותו?"

אז ממילא מובנת גם במאמר ההבחנה בין "העם היהודי" ל"ישראל". כך קורמת לה עור וגידים ברית חדשה בין העם היהודי ובין חלק פריפרי-היקפי בלבד מארצו, דרך צמצום שטח מדינתו בחלוקתו לשתי רשויות.

מה שלא תופסים תלמידי בית מדרשו של עוז, הוא עצם העניין שאצל הגויים אין מושג כזה המבחין בין שני חלקים, או "שתי מדינות". כולם רואים כאן רק ארץ אחת. מסתמנת דרך ההפוכה מזו של אברהם אבי האומה, שידע שלשמש, לירח, ליום וללילה ישנו רק בורא ומנהיג אחד. כאן הולכים בדרך הפוכה המנסה לקבוע שיש כמה רשויות וארצות במקום שיש רק אחת.

רק המהלך החשיבתי המסובך הנ"ל יכול לתת חזות של היגיון לדרישת הזכות של מדינת ישראל להתקיים תוך כדי הכחשה הקשר לארץ. אבל ההיגיון הזה לא עובר. כי לשאלה : מי הוא זה שיכול לדרוש בצורה לגיטימית שהוא אכן שייך לארץ הזו? רק מי שיכיר שאין כאן פירוד בין שתי רשויות, בין שתי מלחמות. הכל נובע ממציאות אחת ובריאת עולם אחת בלבד. כאשר "וורוס פלסינאי" שואף להיות עם חופשי בארץ לא לו, הוא בו-זמנית מערער על זכותו של היהודי לחיות בכל מקום בארץ ישראל, וההבדל בין חיפה לחברון קיים בתפיסה המנותקת מהמציאות והדבקה במגדל קלפים כבדת. קוראים לדת הזו גם "שלום", בהעתקת אחד משמות ד' למכלול מושגים של רשות אחרת.

וכשבעולם מתבוננים בדעותיו של עוז ותומכיו שהיללו לו, לא חושבים : "איזה אדם פתוח, חכם, מתון..." אלא רואים בו כאדם המודה במקצת, כי לטענתו חלק מהארץ בבעלות צד אחר. העולם לא צריך לדעת משנה, כשתפיסת עוז היא כמי שאומר לכתחילה על הטלית שרק חציה שלו, ואז אם יישאר לו משהו בידיים, במקרה הטוב, זה יהיה רבע טלית, כי מובן אז לכל העולם שלשני הדורש את כל הטלית, מגיע שלושה רבעים. על זו הדרך, כל מאבקו של האיש נגד הטרנספר מתפרש באופן שהוא לא ממש פרדוקסאלי מכוון שהוא מתפרש כהודאה שכביכול הארץ אינה שלו כיהודי. הקל וחומר הבולט לעין אינו מטריד את בית מדרש עוז. אבל אם חברון לא שלו, היות והיא ב"שטחים", למרות זיקת עם ישראל לעיר האבות בת שנות ארבעת אלפים, מה דינה של תל-אביב החדשה? ושוב, לדידן של הטוענים "ליסטים אתם", אין כל משמעות ל"קו הירוק", לא בגלל איזה עיוורון צבעים אלא משום שהקמת ה"ארגון לשחרור פלסטין" הפועלת למחיקת "פלשתינה היהודית", ח"ו, קדמה בשלוש שנים את שיבת השליטה הישראלית על חבלי הארץ המרכזיים. קריא : הקמת אש"ף ע"י גורמי הקרמלין קדמה בג' שנים את שחרור ירושלים ויהודה ושומרון.

או שמא עוז ייחס להם כישרונות של נבואה. ייאמר לזכותו כי הוא אכן התנגד ל"זכות השיבה", שהיא עוד מושג שגונבים מהיהודים, אלא שה"שמאל הלא ציוני", כפי שהוא הגדיר אותו ואף תקף אותו, מנצל את דעותיו עד לנישול ידנו מהרבע האחרון של הטלית.

יהושע סולטן ©

 

 

[1] ראיון לטל בשן, "עוז לתמורה", הארץ, 6 בספטמבר 2002 (על פי המאמר בוויקיפדיה).

Partager cet article
Repost0
23 décembre 2018 7 23 /12 /décembre /2018 10:25
בית הכנסת הראשי בלה גולט תשמ"ה

תוניסיה היא מדינת פלאית שלנו בישראל יש הרבה מה ללמוד. אילו בארצנו, הייתה משבחת אותה רק התקשורת השמאלנית, אפשר היה לעבור לסדר היום ולהגיד : "נו, הם רגילים להסתכל תמיד על החצי המלא של הכוס הריקה לגמרי". הרי מי שכח את התלהבות רעיון ניגוב החומוס בדמשק, למרות חוסר כל הווה אמינא לשלום, כשהכלל קובע כי בכל פעם שהשמאל וה"מתהשמאלים" מדברים על שלום, האזרח השפוי מרגיש בדאגה אמיתית. על זה נאמר שמי שבכל זאת ילך לנגב בסוריה, שלא ישכח לקחת את המגבונים.

לא ולא. כאן, הפלא הגדול בקשר למדינת תוניסיה, הוא ששבחים יימצאו לה דווקא בתקשורת הנגד, האמורה לתת משקל נגד שיתרום קצת איזון בתמונה הכללית. שמדובר בעלונים המופצים חינם מידי יום ששי, בין השאר בבתי הכנסת. ובכן, בגיליון מספר 508 של כתב העת "מצב רוח", ניתן לקרוא :

"הקהילה היהודית בתוניסיה נהנית מאוטונומיה מלאה, עם זכויות מלאות, והשלטונות מכבדים אותה ואת מנהיגיה." למי שחי עם התחושה העמוקה שבמצב הטוב ביותר, מסוגלים ה"אינם-יהודים" בחו"ל להשלים עם מציאותם של היהודים רק כשהם לא חיים בארץ משום שאותם גויים לוקים בקוצר רוח קיצוני ומסוכן ברגע שמדובר בישראל, המאמר מבשר ישועה ; כי כשמדובר בהגדלת מספר התיירים בתוניסיה, מובהר : "כולל תיירים מישראל, כדי להגיע להיקפי התיירות הישראלית הפוקדת בשנים האחרונות את המדינה הצפון אפריקנית השכנה מרוקו".

אמנם אל נוציא את התעמולה מהקשרה, כי המאמר פורסם עקב מינויו של יהודי ושמו רנה טרבלסי, לשר התיירות במדינה הנ"ל. אך נסיגה בהכללה הגאולתית, ניתן לראות כבר בחיתולי המינוי, כאשר השר נאלץ להתבטא באמירות שייתכן שהיה מעדיף שלא לאמרן : "אני גאה באזרחות התוניסאית שלי ואין לי אזרחות ישראלית". האם אמירה כזאת הייתה מתבקשת במדינה אחרת, בעברו הצפוני של ים התיכון, שעדיין נחשבת לעת עתה כנאורה? לכאורה לא.

מאיר חביב מייצג בפרלמנט הצרפתי את אזרחי צרפת השוהים מחוץ לגבולות המדינה במחוז השמיני בהתאם לחלוקת העולם לאזורי הצבעה. אלא שבמחוזו כלולים ה"צרפתים" שעשו עלייה וחיים במדינת ישראל. מובן שמשקל הקולות המתקבל בקרב "צרפתי" ישראל הכריע ולכן נשמע קול החביב לנו מתוך כתלי הפרלמנט הצרפתי. זוהי זכות שבאופן פרדוקסאלי לא ניתנה לנו כל עוד היינו חיים בצרפת, כי שם אין כזה דבר הצבעה עדתית שתאשפר ליהודים למנות נציג בלב הרשות המחוקקת. אך מעולם לא נתבקש מועדינו להתבטא בכאלה אמירות בוטות. טרבלסי מונה בשל כישרונותיו בתחום התיירות המשאירות רחוק מאחור את הטוב שבתוניסאיים הלא יהודיים, אלא ש"סולחים" לו על היותו יהודי כל עוד, דבר שלא צריך להיאמר מפורשות, שהוא לא "יגזים", כפי שהוא מבין כבר לבד, הגם כי יהדותו משמשת כקלף תעמולתי, כפי שמוכיח זאת עיתון שלא מאבד כשמו כן הוא את "מצב הרוח".

מסתמן אפוא שטוב להיות יהודי ממוצא תוניסאי פשוט בארץ ישראל, מלהיות יהודי בגלות במעמד של שר בארמונות ואהולי קדר. וטוב להיות בממציאות בה ניתן להכריז "אני גאה באזרחות הישראלית שלי ואין לי אזרחות תוניסאית".

המאמר מטייח בקורא. למשל : "בתוניסיה ובאי ג'רבה בתי כנסת רבים, כולם פעילים.". כאן המקום לומר : אין בכלל אלא מה שבפרט. המקום היחיד בו מתקיימות תפילות באופן מלא הוא ג'רבה, קרוב לקצה הדרומי של המדינה. בתוניס, הבירה, בית הכנסת הגדול רוב הזמן סגור, ויש בו עשרות ספרי תורה יקרי ערך המוחזקים כבני ערובה כי החוק קובע שהם חלק ממורשת המדינה. ורק מי שיכול להשתמש ב"מזוודה הדיפלומטית" יכול למעשה לאפשר לבעלים לקבל את רכושם הרוחני בחזרה. בעיר "חלק אל וואד" או "לה גולט", עיר בה עוצרת הרכבת "תוניס-מארסה" בכחמש תחנות, ששליש מתושביה היו יהודים לפני דור-דור וחצי (ועוד כשליש איטלקי-מלטי ושליש צרפתי לא יהודי), נשארו נכון להיום כעשרים עד שלושים יהודים, רובם בבית האבות המקומי, ואין מקום אם כן לדבר על מניינים בבית הכנסת הגדול השוכן במרכז אותה העיר. בנאבל, בלה-מארסה, בתי הכנסת כבר לא פעילים. הנחמה היחידה היא שלפחות הם לא נהפכו לבתי פולחן זרים ושהופקד בקרבתם שומר. במילים אחרות, בתי הכנסת הפעילים הרבים הם בערך עשרה במספר, כמו בשכונה לא דתית בכל עיר בישראל. הם רבים כמו שמרוקו היא שכנה של תוניס, כשהמרחק ביניהם הוא כאלף חמש מאות קילומטרים.

מספר היהודים בתוניסיה, אם נספור את מי שמתגורר בה רוב ימות השנה, נאמד בכדי אלף תושבים, לעומת אוכלוסייה המונה כעשר מיליון. אחוז האוכלוסייה היהודית בתוניסיה הוא : 0.0001

למותר לציין כי חיו עד לפני יובל ועשור כ120,000 יהודים, מספר שהיה עשוי לשלש את עצמו במרוצת השנים. אבל איזו מדינה, מבין תוניסיה לישראל, תמיד מופלית לרעה בכל הנוגע ליחס שלה לזרים ולמיעוטים? לא ייאמן כי יסופר!

אולם ביחסים שווים, היו כדוגמת המופת של תוניסיה צריכים להיות כאן בארץ ישראל בסך הכל כ400 ערבים, לא יותר. ואם היינו מחקים את הדוגמה של תוניסיה, היינו נותנים לשכונה מוסלמית אחת להתקיים כמוזיאון חי, ומרבים בכתבות וצילומים של המקום, בהצגת פנים חייכניות של ישמעאליים מאושרים, הנהנים מחופש דת וההולכים לפולחנם ללא כל הפרעה ודאגה.

באותו עניין, מדינת ישראל הייתה מאפשרת לכעוד אלפים בודדים של מוסלמים לפקוד את המקום המתועד לרוב במצלמות לביקור של שלושה ימים עד שבוע. איזה פלא היא תוניסיה!

החתום : יהושע סולטן ©

Partager cet article
Repost0
19 novembre 2018 1 19 /11 /novembre /2018 13:01

Et voilà. Un énième cessez-le-feu a été conclu avec le Hamas. Le Premier ministre Netanyahou l'a imposé non seulement au cabinet restreint mais également à tout le gouvernement, à la différence près que cette fois-ci, le ministre de la Défense a démissionné.

Va-t-en guerre ou pacifiste

Sur les réseaux sociaux, les semeurs de zizanie n'ont pas raté le coche. Et d'accuser les mécontents de va-t-en guerre, se flattant quant à eux d'être les inconditionnels partisans de la paix, les seuls citoyens qui ne considèreraient pas les soldats de Tsahal comme de la chair à canon, les seuls soucieux de la personne de ces derniers et du bonheur auquel ont droit leurs familles. Curieusement, ces moralisateurs champions de l'autosatisfaction se retrouvent géographiquement plus volontiers entre Guédéra et Hédéra, ou plus ponctuellement Tel-Aviv et Netanya, qu'entre Zikim et Ashkelon. Sciemment ou non, ils savent que du moment que le premier missile atteindra Tel-Aviv, la machine de guerre se mettra en marche et investira Gaza provisoirement pour donner une bonne raclée et du fil à retordre aux terroristes pour rebâtir leurs ruines, histoire que le calme se fasse sentir pendant environ trois ans, jusqu'à la prochaine vague. Si Tel-Aviv et Netanya devaient subir des salves de roquettes en tous genres, il est à parier que les donneurs de leçons mettraient en veilleuse leur dégoût de la guerre, soutenant que là, ce n'est plus possible. Et c'est en attendant ce qu'ils reprochent aux habitants d'Ashkelon qui disent la même chose en anticipant.

Nous verrons en ces lignes tout d'abord que les partisans d'une opération de grande envergure à Gaza et ceux du cessez-le-feu ne forment pas deux camps distincts qui s'affrontent mais les mêmes citoyens responsables tiraillés entre ces deux nécessités conjointes, puis qu'opter pour l'une ou l'autre de ces possibilités résulte d'un conditionnement sans issue des cerveaux et des mentalités.

Une réalité irritante

Le premier élément qui irrite notre entendement, quand nous apprenons qu'un cessez-le-feu a été convenu, c'est la tromperie portée par cette terminologie. Les terroristes bombardent l'Etat des Juifs en augmentant progressivement ou brutalement la dose et la pression, alors que ledit Etat ne les bombarde pas en retour, ou alors laisse tomber quelques bombes dans des champs ou des immeubles vides, tout en faisant croire à ses propres citoyens qu'il aurait anéanti des infrastructures pour la réorganisation desquelles il faudrait du temps et de l'argent aux agresseurs, puis, quand ils sentent que les Juifs pourraient se fâcher, ils se disent prêts à se montrer conciliants.

Les citoyens d'Israël sont d'autant plus mécontents, à l'heure où de plus en plus de pays réduisent voire annulent leur aide à une organisation terroriste tentaculaire qui menace le monde libre, à l'heure où les Usa ont coupé les vivres pour l'Unrwa, que leur gouvernement vient de céder au chantage et aux menaces de coups redoublés en permettant au sponsor du terrorisme mondial, le Qatar, de renflouer les caisses du mal. Le citoyen israélien se demande même, à raison, si ce n'est pas l'argent du contribuable qui va être ponctionné quand le vaste monde ne versera plus son obole.

Ou alors, le sens courant donné à la notion de cessez-le-feu a changé. On ne parle plus de belligérants qui s'affrontent les uns les autres et parviennent pour finir à une entente, mais à une seule entité hostile qui frappe à sens unique un voisin nourrisseur mais qui daigne prendre de temps en temps des pauses, dès que ledit voisin risque de sortir de sa torpeur.

Un autre élément révoltant est le droit de dévaster et de tuer accordé aux enfants et aux handicapés de chez l'ennemi. Après trois guerres lourdes de conséquences pour Israël sur le front créé artificiellement par ses propres dirigeants, une méthode intermédiaire entre l'engagement terrestre et rester les bras croisés avait pourtant fait ses preuves. En mai dernier, l'occupant de Gaza avait feint d'organiser des manifestations pacifiques le long de la clôture. Israël avait géré la crise d'une main de maître en mettant hors d'état de nuire plus de cinquante miliciens armés dont l'organisation a reconnu qu'il ne s'agissait pas de civils inoffensifs.

En quelques mois, ne faisant pas le poids, ils ont changé de tactique : prendre des handicapés et des mineurs pour faire le travail. Les réactions immorales ne se sont pas fait attendre: au lieu de condamner un mouvement terroriste qui pousse et expose ses civils sur les premières lignes, et qui maltraite ses infirmes en les prenant en photo avec une fronde volontairement dérisoire, les exposant aux nuées de mouches et les laissant macérer tels des civets dans leur crasse semi-liquide en plein soleil, ne voilà-t-il pas que le Hamas se retrouve félicité et encouragé dans sa victimisation, obtenant douze points non pas à l'Eurovision mais dans cette Gazavision outrancière.

A première vue, les manipulateurs d'opinion ne devraient pas faire peur aux gens qui sont dans leur bon droit, et Israël, Etat souverain, ne devrait pas craindre les propagandistes antijuifs. Le problème, c'est que les chefs politiques et militaires foncent tête baissée dans le panneau. Le pays peut brûler, le désert avancer, les espèces animales et végétales endémiques disparaître des réserves naturelles, les nourrissons humains potentiellement griller dans leur crèche (cf. le ballon incendiaire qui n'a pas fonctionné), les valeurs d'un Azenkot chef d'état major lui dictent que l'on ne tire pas sur des enfants qui préparent des cerfs-volants incendiaires, quitte à ce que nous soyons ramenés à l'épopée glorieuse de la guerre du feu à la différence près que ce n'est plus celui qui sait en allumer en frottant deux bouts de bois qui mène la danse mais celui qui sait piéger un aéronef de fortune.

L'argument logique de Netanyahou et sa faille

Quoi qu'il en soit, Netanyahou présente des arguments logiques. L'Iran est un serpent venimeux qui reste très dangereux quoique moribond. S'introduire à Gaza pour la quatrième fois en treize ans serait céder à une précipitation pulsionnelle et irréfléchie. Il ne faut pas se laisser enliser dans Gaza alors que l'Iran menace via le Hezbollah. C'est du Nord que le danger risque de frapper. D'ailleurs le Hamas a reconnu que son missile téléguidé ayant touché le car de soldats avait été fourni par l'Iran. Heureusement qu'il ne dort ni ne sommeil, le Gardien d'Israël, quand on sait que des quatre cents missiles ayant eu un impact, il n'y a eu qu'une victime directe, un occupant de Hébron qui passait par là. Permettons-nous de rappeler en apposition cette controverse entre inconditionnels : les étudiants de la Torah ou du service militaire. Bien entendu, on peut être étudiant et militaire, ça existe, mais sur l'indécision qui peut une fois encore toucher tout un chacun quant au choix entre ces deux options, nous sommes dans une situation où toute l'armée compte sur le miracle. Il n'est bien entendu pas question ici de minimiser l'abnégation et les risques pris par les meilleures de nos unités, sur le pied de guerre jours et nuits – et il faut toujours prier pour notre soldat D. B. blessé il y a huit jours (dimanche 11 nov. 18) – mais quand on sait qu'Israël pourrait militairement reprendre Gaza et en chasser l'occupant haineux en moins de temps qu'il n'en faut pour le dire, on peut sensément se dire que l'on s'appuie a priori sur le miracle.

Or on sait que le judaïsme ne préconise pas l'inaction confiante, mais l'action en mettant le maximum de chances de son côté non sans prier pour l'aide du Ciel.

Donc, l'acceptation du «cessez-le-feu» ne relèverait non pas de ce qui précède – escompter le miracle – mais d'une fine stratégie. Néanmoins, il y a une faille dans le raisonnement. Si le Hamas cherche à entraîner Tsahal à Gaza en avouant cette intention car il reconnaît qui est son fournisseur, pourquoi a-t-il limité les bombardements au Sud du pays sans toucher Tel-Aviv?

Conditionnement des esprits

En fermant les yeux sur cette faille, il reste néanmoins possible de juger la position de Netanyahou raisonnable. Or, comme évoqué plus haut, l'acceptation comme le refus de sa décision s'inscrivent dans les sentiers battus du conditionnement des esprits. Il repose sur un système d'idées reçues qui canalisent la pensée. Le premier axiome veut que tout retour de Tsahal dans la bande de Gaza ne doit être que momentané. La pensée dictée dit : «Personne ne veut reprendre l'administration de ce territoire infesté». La litanie est bien rodée : pas question d'imposer notre pouvoir à cette population étrangère, encore moins de la faire déguerpir.

La proto-victimisation

De victime, on établit le concept de victimisation. Que construit-on à partir d'innocent?

La victimisation possède un phénomène jumeau, ou une sorte de grande sœur, pour laquelle il faudrait un terme de construction similaire, où le radical «victime» soit remplacé par «innocent». Cette approche, bien avant de faire de l'agresseur violent une victime, fait tout d'abord de lui un innocent. Des sondages d'opinions, des constats plus ou moins représentatifs, sont diffusés dans la presse pour faire de l'occupant civil de Gaza une victime de ce même Hamas élu par lui. Qu'elle est la conséquence logique de ce travail? C'est qu'à la limite, il ressort de ces démarches qu'un Netanyahou qui parviendrait à débarrasser du Hamas cette population de Gaza pourtant allergique à la diversité, deviendrait un héros planétaire. (N'oublions pas que toute la planète est très inquiète du sort des obèses de Gaza qu'elle craint de voir mourir de faim à l'heure où le Yémen souffre d'une famine réelle). Dans le prolongement de cette inquiétude pour l'innocent qui ne saurait devenir victime, Netanyahou fait en sorte que l'innocent ne manque de rien. La file infinie des camions de ravitaillement des denrées ou produits les plus inattendus, au passage de Kerem Chalom, ou encore l'eau et l'électricité, ne sauraient être interrompus. Et si l'Amérique et l'Europe se réveillent enfin pour couper les vivres à la plus grosse organisation terroriste jouissant de l'impunité totale, alors on laissera le Qatar l'inonder d'argent, ou sinon, ce sera le contribuable bombardé qui règlera l'addition. Toujours dans le même ordre d'idée, il ne faudra pas faire peur à cette population de Gaza. Et si elle manifeste derrière la clôture parce qu'il faut bien qu'elle gagne sa vie, non sans polluer au passage l'air pur de toute la région, qu'elle sache qu'elle bénéficiera de la compréhension et de l'indulgence d'Israël, dont le message porté par son dirigeant est limpide : «Nous sommes les gentils, le Hamas les méchants, et patientez, on va vous en débarrasser.»

De la distinction arbitraire entre une population et son pouvoir

Le problème, c'est que le message n'est pas perçu seulement par les «innocents». Le pouvoir peut dormir tranquille. Il peut tirer des centaines de missiles sur Israël puisqu'au maximum, ils seront personnellement en danger. Mais ça fait belle lurette que les têtes de l'hydre n'ont plus été sélectivement éliminées. Or, que feraient ces dirigeants terroristes sur une île déserte où ils ne se retrouveraient qu'entre eux? Ils perdraient tout pouvoir de nuire. C'est une stratégie de base que les Américains ont comprise il y a plus de soixante-dix ans, et que l'Europe avait également comprise il y a quelques siècles, avant de prendre le contrôle des territoires d'où sortaient les pirates des mers.

Est-ce que l'Amérique a fourni des vivres, de l'électricité, de l'eau potable à l'Allemagne nazie? La réponse est tellement claire qu'elle devient inutile. L'Amérique a-t-elle innocenté le civil allemand de Berlin ou de Dresde, ou au contraire a-t-elle fait de ces villes des champs de ruines, et ce sans se demander si les habitants avaient eu ou non le temps de descendre aux abris, ou s'ils soutenaient ou non le régime de leur pays? Ils ne se sont pas contenter du débarquement en Normandie, entre autres opérations militaires. Ils ont écrasé les arrières quand la menace armée se trouvait sur les différents fronts et le commandement du Reich dans ses bunkers, qui voyait son empire se décomposer autour de lui. Analogiquement, la stratégie de guerre qui nous intéresse aujourd'hui devrait trouver la situation moins alambiquées: puisque les terroristes se terrent derrière et sous leurs civils, les frapper directement ferait d'une pierre deux coups.

Et pourtant, les Américains ont contribué largement à la reconstruction de l'Allemagne, sans pour autant avoir mis la charrue avant les bœufs ; ce qui veut dire que l'hésitation entre l'opinion visant à rejudaïser Gaza et celle de la maintenir en l'état de judenrein n'entre pas à ce stade en considération. Faire le beau devant les innocents, c'est avant tout faire le beau devant les pires terroristes qui ne se cachent même plus de leurs rires.

Innocent ou erreur sur la personne

A présent, est-ce que le civil innocent abusé par le Hamas en aime pour autant les Israéliens? Les études et autres sondages d'opinions ne vont pas jusque là. Il ne faut  pas trop leur en demander, tout de même. Au maximum, le colon de Gaza préfèrerait travailler pour Israël, sans oublier de cacher un long couteau sous ses vêtements.

Cette interrogation rend cette vision dichotomique (entre méchant Hamas et gentille population) brimbalante à la racine. Si Sharon, avant l'interversion de la polarisation de son cerveau qui l'a fait passer de l'étiquette de faucon à celle de destructeur de Goush Katif, dénonçait un jeu politique dangereux consistant à distinguer entre les bons terroristes – l'Olp soi-disant repenti – et les mauvais terroristes, il est tout aussi périlleux de vouloir faire une distinction entre les dictatures sanguinaires et leurs sujets. L'Europe accueille à bras ouvert, au grand dam de ses populations non consultées, des millions de migrants qu'elle prend en pitié sous prétexte qu'ils fuient des régimes dictatoriaux. Le résultat est celui que nous révèle la dure actualité de l'insécurité et de la terreur semée sur le passage de populations non préparées aux systèmes et à la clémence des régimes démocratiques. Elles se sentent soudain pousser les ailes de l'impunité et de la victimisation collective, ce qui profite à leur masse en mouvement. L'environnement où tout semble permis, car les peines capitales ou d'amputation leur font défaut, ne parvient pas à les faire prendre conscience de la réflexion civilisationnelle et humaine qui s'impose, forgée par des générations d'évolution sociale.

A titre illustratif, nous citions la mésaventure du rabbin Malka de l'école talmudique du Machon Meir de Jérusalem, précisant que la publication de son cas par la presse en Israël nous permettait de le citer nommément. Alors qu'il n'était pas encore religieux et encore moins rabbin, il parcourait le monde à l'instar de nombre de ses compatriotes ayant fraîchement achevé leur service militaire. Il avait économisé un petit pécule pour se déplacer et marquer des pauses dans des auberges ou autres solutions de logement provisoire à bas prix. Un jour, il fait la connaissance d'un autre jeune en vadrouille, avec qui il se découvre des atomes crochus spontanés. Il est fort sympathique, lui aussi se trouvant loin de son pays. Et il est agréablement surpris quand l'autre lui révèle être de nationalité syrienne, et qu'il s'avère porter en lui bien des qualités humaines. M. Malka lui propose le gîte pour la nuit, ayant pour sa part une petite chambre à bas prix. Il se réveille au petit matin. Dans la chambre, plus de ressortissant syrien, plus de pécule. Juste quelques vêtements. Impossible de remettre la main sur le voleur. Ayant de la famille sur Paris, il se fait prêter l'argent du retour. Adieu l'escapade! Pour finir, il s'estime heureux de s'en être sorti vivant.

Nous venons d'effleurer trois jeux dangereux : s'estimer au-dessus des conventions admises en cas de conflit, et se considérer comme dispensé de frapper en retour un belligérant qui bombarde par prédilection tout particulièrement vos populations civiles, s'imaginer faire partie du même camp que la population de l'ennemi que l'on veut aider à se débarrasser du fardeau de son régime, et plus généralement le dissocier coûte que coûte des forces qui le gouvernent, comme nous l'avons vu par ailleurs quand Netanyahou s'est mis à proposer selon le même schéma au peuple iranien des solutions à leurs problèmes économiques en général et d'eau en particulier.

«Paix, paix, et il n'y a pas de paix»

Depuis le désengagement, pour reprendre cette désignation édulcorée d'un décret d'expulsion des Juifs de toute une région, nous tournons en rond, ou en rounds. Tous les trois à quatre ans, Tsahal rentre à Gaza, administre une correction aux terroristes et se retire sur la ligne de ce funeste départ du 9 av 5765 du calendrier que nous suivons.

 Mais qu'est-ce qui a pu mettre dans la tête des gens que le retrait de Tsahal comme des civils juifs serait l'avènement d'une paix sans précédent? Comment a-t-on pu être autant coupé de la réalité? Certes, il y avait un raisonnement. A-t-on voulu prendre une réflexion virtuelle pour tangible et réelle? Ils ont des yeux et ne voient pas, des oreilles et n'entendent pas.

Considérons ce raisonnement de l'école de la gauche à cheval sur les deux derniers siècles succinctement : «Gaza est occupée par Israël. Ses habitants souffrent d'une occupation étrangère. Les civils israéliens ne font qu'exacerber par la provocation de leur présence la rancœur des opprimés. Ce sont eux les coupables de notre mauvaise image.» Le docteur Meir Gross de l'école Lifschitz se rappelle avec amertume l'attitude de certains habitants du pourtour de Gaza, à l'heure où leurs frères avaient été entassés dans des cars, encore fraîchement arrachés à la quiétude de leur foyer. «Enfin, vous voilà mis au pas ; enfin vous avez ce que vous méritez», disaient-ils ou semblaient-ils dire. Il déplore qu'il ne se soit pas trouvé de public compatissant pour leur apporter un peu de vivres ou de boissons.

Parviendra-t-on aujourd'hui à une prise de conscience qui tarde à se faire entendre ? «Tous ces malheurs nous frappent aujourd'hui parce que nous avons vu la détresse de son âme quand il était suppliant et que nous n'avons pas prêté attention.» Certes, si les marches de protestation avaient démarré non pas à Kfar Maïmon mais à Erez ou à Ziquim, si les participants n'avaient pas été principalement identifiés au sionisme religieux, la situation en eût été changée.

Quant à la «grandeur d'âme» de Netanyahou ou d'Azenkot, émane-t-elle réellement d'une noblesse para humaine ou doit-elle bien au contraire être appréhendée comme le symptôme d'une mentalité dépressive d'anciens exilés ayant touché le fond? Comme s'ils se demandaient si on a le droit d'en vouloir à des antisémites d'avoir l'attitude qu'ils ont? Ils voudraient détruire nos kibboutzim et nos villes, nous égorger et faire de nos femmes et de nos filles leurs captives ; selon le dicton israélien à moitié cynique seulement, qui est entré dans le langage après la guerre des Six jours : «Excusez-nous d'avoir gagné la guerre», et de ne pas vous avoir laissé perpétrer votre génocide. «Peut-on tirer sur un mineur rien que parce qu'il envoie un cerf-volant piégé pour brûler vifs des Juifs prisonniers de flammes à l'intérieur de leur maison ou de leur école?» se demandent des gens placés aux commandes de l'armée de défense.

Similitude et cause commune aux principaux dangers

La menace qui pèse aujourd'hui sur Israël se focalise à Gaza et au Liban. Ils sont le bras long de l'Iran. Mais ces deux problèmes dérivent d'une même démarche dangereuse d'Israël : tous deux se sont implantés dans des sites lâchés par Israël : le Sud-Liban et la bande de Gaza. A-t-on pensé qu'une hypothétique communauté internationale viendrait à la rescousse d'Israël si, après leur avoir obéi en se retirant jusqu'au dernier centimètre carré, la situation tournait mal? Allait-on, en se cantonnant dans son rôle de petit garçon obéissant, se mettre sous la protection de ces nations paternantes et maternantes?  

Le peuple multimillénaire rentre chez lui suite à la destruction du Deuxième Temple. Sa légitimité en sa Palestine a été reconnue officiellement entre 1917 et 20 par les Nations, dont les Britanniques ont porté le mandat. Cette aspiration à son rétablissement n'est pas née il y a soixante-dix ans dans les fours crématoires. La place de la terre d'Israël dans la religion de ce peuple n'est pas à subordonner à la mort d'un homme ou d'un peuple, ce serait confondre le judaïsme avec un autre culte. Et ce n'est pas accessoirement que ce lieu a été désigné pour cette souveraineté, sur la base du vœu pieux de «l'an prochain à Jérusalem», juste pour le folklore.

Le retour d'Israël s'inscrit dans le projet d'une religion très ancienne et non pas d'une religion nouvelle qui se fonderait sur la foi dans des accords de paix, ou l'aspiration à une paix déconnectée de son support biblique. Et ce même Livre qui nous dit «et je vous rassemblerai des quatre coins de la terre», nous dit aussi que Gaza comme le Sud-Liban font partie de la terre d'Israël, ce dernier territoire étant celui d'Acher.

Le raisonnement mathématique par récurrence doit être remis dans le bon sens. Ce n'est pas la réalité historique de la décolonisation et de la propagation du phénomène des revendications nationalistes et des prises d'indépendances qui a fait qu'Israël a pris le train en marche pour avoir lui aussi son morceau. C'est parce qu'Israël devait rentrer chez lui que le monde s'est ébranlé, que les souverainetés et les empires se sont écroulés, car sans cela, même le pôle sud et l'Alaska ne pourraient être revendiqués par une ethnie polaire ou alaskienne sans levée de boucliers.

Le Rav Sabato, auteur notamment du Talmud expliqué en plus de mille heures d'enregistrement, avait à l'époque interrogé le grand rabbin kabbaliste, le Rav Guez, grand rabbin du Mur Occidental après la libération de Jérusalem de l'occupant jordanien. «C'est merveilleux, on va peut-être à ce rythme remettre la main sur l'Arche d'Alliance.» Dubitatif, il lui avait répondu : «En l'état des choses, qu'en ferait le gouvernement? Il la mettrait dans un musée?»

Les nations pressentent la restauration d'Israël alors que le miraculé ne voit pas son miracle. Le Psalmiste évoque la reconnaissance des prodiges réalisés par le Créateur pour Israël en premier lieu chez les nations et seulement après chez le peuple lui-même.

A l'époque où l'ordinateur se faisait une place grandissante dans la société, l'hébreu moderne avait adopté sans le changer le mot «disquette», pour en créer l'expression idiomatique : «changer la disquette». Quand un système de valeurs ou de pensée, quand une méthode invariablement conduit aux mêmes échecs, il faut changer de disquette. Céder des territoires, signer avec les ennemis les plus acharnés des accords de paix pompeux, les traiter avec des pincettes quand ils déçoivent, tout cela ne marche pas? Alors, il faut changer de disquette, et se replonger dans cet antique disque dur comme on n'en fait plus…

© Yéochoua Sultan

 .

 

  

 

Partager cet article
Repost0
4 novembre 2018 7 04 /11 /novembre /2018 11:54

Qu'arrive-t-il donc au célèbre «hebdomadaire israélien des francophones», pour ne pas le nommer? Comment peut-il poser sur sa première de couverture une question aussi peu crédible au regard de la réalité sur le terrain? Pour ceux qui ne l'auraient pas vue, on peut lire en haut de page : «Arabes et Juifs : une coexistence possible?» Admettons que le titre comporte tout de même un point d'interrogation, mais la question a-t-elle lieu d'être posée? Tout esprit critique non encore endommagé ou dépourvu d'idée derrière la tête se dit que c'est comme si on nous demandait si on peut respirer sans équipement adéquat sous l'eau ou sur la lune.

Et pourtant, il semble que la question ne doive pas être traitée à la légère, en dépit de son côté à première vue fantaisiste. Car elle s'inscrit dans un long travail de sape et de bourrage de crâne, qui a permis de faire dire à un intervenant un peu spécial, sur la première chaîne israélienne, pendant la période des terrifiants attentats antisémites qui ont secoué le pays suite aux accords d'Oslo, dans la mesure où il participait au débat en tant que rescapé des camps : «Vous vous demandez comment nous avons pu nous laisser mener comme des moutons à l'abattoir, alors que nous n'avions pas de pays ou d'armée pour nous défendre. Voyez, nous avons maintenant un pays et des Juifs se font assassiner et déchiqueter par dizaines sans la moindre réaction.»

Sur le coup, personne n'a répondu à cette cinglante objection, mais une piste probable consiste en toute logique dans l'entretien de ce mythe du vivre-ensemble avec un ennemi juré qui n'a jamais déposé les armes, ni à l'issue de la deuxième guerre mondiale ni suite à l'indépendance d'Israël, contrairement à nos pires ennemis qui avaient cessé de nous menacer lors de leur reconnaissance de leur défaite en 45 du siècle passé.

Or non seulement aujourd'hui encore on minimise le danger en reposant une millionième fois la question de savoir si la coexistence est possible, mais il nous faut de surcroît constater que cette épidémie médiatique s'en prend aujourd'hui jusqu'à l'un des derniers bastions qui par ses nombreux articles informatifs et témoignages restitue le plus naturellement possible le lien entre Israël et sa terre.

Vous nous diriez peut-être que la question de la cohabitation bien que dénoncée reste esquivée. Elle nous indigne, nous révolte, semble faire abstraction totale de la mémoire des milliers de victimes juives innocentes des attentats et des guerres racistes et antisémites menées par le monde arabe quelle que soit sa position géographique, qu'elle soit incarnée de l'extérieur par une agression égyptienne ou de l'intérieur par un «arabe israélien» ; mais de réponse point.

Soit. Commençons par regarder autour de nous, à ouvrir les yeux et le cerveau. Ramallah, en plein cœur géographique de l'Etat d'Israël. Combien y a-t-il de synagogues, d'écoles juives, de boucheries ou épiceries cachères? Combien y a-t-il de portes relevées d'une mézouza? Combien de gens y portent le taleth ou la kippa? Aucune présence juive revendiquée ne s'y trouve. Alors, la coexistence, je vous le demande, est-elle possible? Ne serait-il pas pourtant pratique pour des Juifs d'habiter à une minute de trajet de leur capitale? Un argument mensonger vient opposer qu'ils ne sont pas tous comme ça. Allons donc… Et Bethléem en Judée, berceau de la famille royale de David ? Idem. Pour se rendre au tombeau de Rachel, il faut une forte escorte militaire, et le site lui-même est blindé. Autre exemple : Timnat 'Hérès? Autrement dit le site du successeur de Moshé, dont le nom n'a été que légèrement déformé? Personne ne peut y vivre et il faut une lourde escorte, et encore en pleine nuit, pour se rendre et se recueillir au mausolée de Josué, ou Yéochoua.

Et ne parlons pas de Gaza, où non seulement aucune présence juive n'est possible mais où la proximité n'est pas non plus tranquille. Une première conclusion s'impose : la coexistence est totalement impossible et impensable partout où les Arabes sont au pouvoir.

Passons aux lieux à majorité arabe mais sous souveraineté israélienne. Nous allons rapidement constater une fois encore l'inutilité de s'étendre. Pki'in, la cité talmudique de Rabbi Shimon, était encore habitée par quelques familles juives jusqu'à la dernière décennie. Elles en ont été chassées et leurs biens ont été incendiés, et elles ont dû s'estimer heureuses de s'en être miraculeusement tirées vivantes. Passons à un autre grand homme d'Israël, également nommé Shimon, autour duquel vivent quelques familles juives. Il s'agit de Shimon le Juste, l'un des derniers membres de la Grande Assemblée ; celle qui, comme chacun sait, était formée de cent-vingt Sages, dont les derniers géants de l'ère prophétique. Une pression terriblement antijuive est exercée contre cette communauté, avec renforts de manifestations pour le nettoyage ethnique, auxquelles prennent part des partisans de la haine de soi, trop faibles pour résister à cette tentation et à plus forte raison pour être heureux d'être juifs. Un combat judiciaire de plusieurs décennies a enfin rendu à un propriétaire juif spolié sa maison. et les «sept familles» de Beth Hanina? Idem. Et que penser des simples chauffeurs ayant suivi les indications de leur logiciel de navigation mais qui ont faillé y laisser leur peau simplement parce que le trajet passait par des quartiers occupés par les Arabes?

Les bourreurs de crâne qui ne s'attardent pas trop sur ce qui précède ont un argument qu'ils font mine de trouver juste : grâce à Israël, il y a des citoyens arabes très bien intégrés qui sont médecins, pharmaciens, ou informaticiens, et y a le gentil village d'Abou Gosh, qui n'a pas subi le sort d'autres localités justement parce qu'il n'avait pas été, déjà en 48, hostile aux Juifs.

En ce cas, en allant dans le sens de cette objection et avant de la réfuter, nous avons la preuve que pour que la coexistence soit possible, il faut nécessairement et impérativement que les Juifs soient au pouvoir et que ce soient eux qui dispensent les études dans des institutions leur appartenant, et que ce soient encore eux qui délivrent les diplômes et aussi les postes. Car concrètement, selon cette belle intégration, une femme juive de Beth-El ou d'Eli, peut accoucher à Hadassah Har Hatsofim mais pas à la maternité ultramoderne de Ramallah pourtant plus proche en kilomètres.

Mais qu'en est-il réellement de cette merveilleuse coexistence? Il convient ici de citer un cas qui fait école. Lors de la troisième guerre de Gaza, une soldate devait se faire soigner à l'hôpital Soroka. Il s'est trouvé qu'elle est tombée sur un médecin arabe qui l'a traitée avec mépris, lui disant qu'elle n'avait qu'à aller voir Netanyahou pour se faire soigner. Une fois encore, on peut se dire que ladite soldate a eu de la chance, car il aurait aussi bien pu s'en occuper et la laisser sur le billard. Si on objecte que ce médecin était énervé par la situation sécuritaire tendue, alors on se retrouve comme en Tunisie : les Arabes sont très accueillants, avenants et tout et tout tant qu'il n'y a pas de conflit actif entre Israël et se voisins. Ou alors, on objectera que ce médecin arabe ne parle que pour lui-même, et qu'il ne faut pas généraliser. C'est à voir. Car ce genre d'objection est caractéristique d'une tendance qui cherche à innocenter en généralisant tous les Arabes quand un des leurs assassine un ou des Juifs par racisme et antisémitisme. Ces objecteurs vont même jusqu'à haïr les leurs quand ils osent remettre en question cette coexistence qui tue.

Achevons l'objection à l'objection : Abou Gosh… Les usagers qui empruntent la route n°1, celle qui descend de Jérusalem vers la plaine côtière, pourront le remarquer s'ils n'ont pas fait attention : outre l'énorme mosquée aux multiples minarets ostentatoires et de fabrication récente, on peut voir que les dernières habitations se présentent sous la forme d'une rangée de maisons à l'écala localité juive voisine de Kiryat Yé'arim. Par ailleurs, malgré leur houmous casher, les élections pour la Knesset ont montré que plus de 90% des électeurs ont soutenu les listes antijuives dont l'abjection de la haine s'exprime quasi quotidiennement au sein de l'hémicycle et dont l'hostilité n'a plus besoin d'être prouvée.

Les bornés de la coexistence meurtrière affectionnent les poses en compagnie de rares exceptions qui confirment la règle, comme la Zouabi reconnaissante, parente de la tristement célèbre Zouabi ingrate et haineuse. Seulement, on sait qui des deux Zouabi siège dans la liste arabe unifiée de la Knesset. Mais cela n'empêche pas certains de se bercer d'illusions et à devenir totalement passifs dans le meilleur des cas et accusateurs envers leurs propres frères comme susdit dans les pires situations, mais surtout ils perdent toute volonté ou opinion contre cette coexistence factice.

On ne se contente pas d'imposer un décor artificiel de bonne entente, on écrase aussi outre le bon sens les valeurs et les aspirations les plus profondes. Quand la machine à tuer fut introduite en plein cœur de la terre d'Israël, et vit la porte grand s'ouvrir aux attentats-suicides en série, d'aucuns se sont écriés : «Il est mort, le rêve du grand Israël!» Malheureusement, certains ont renoncé à leurs aspirations, en fait à l'aspiration du retour et de la restauration du peuple juif à redevenir hébreu (pour reprendre la formulation de la pensée du Rav Ashkénasy), et ont commencé à faire contre mauvaise fortune bon cœur et à faire taire aussi leur cerveau pour aimer la coexistence toute en espérant s'en sortir vivants.

Il serait injuste d'oublier que le signal d'alarme avait toutefois été tiré par certaines personnalités connues du grand public, présageant qu'outre notre droit indéfectible à vivre partout sur notre terre et donc sous souveraineté israélienne, la seule paix raisonnablement viable devait consister à éloigner les populations antisémites et hostiles. La commémoration de Re'havam Zéévi, qui fut ministre, d'où l'officialité de la cérémonie, ou celle du rabbin Meir Cahana, en cercle privé bien qu'il fût député de la Knesset, ont obtenu un accueil sinon glacial du moins mitigé. Il suffit de parcourir les pages FB et de constater le petit nombre de «j'aime».

Ils ont été ostracisés, diabolisés puis finalement assassinés. Et pourtant, que nous montre la réalité quand tout le contraire de ce qu'ils revendiquaient a été imposé? Quand au lieu d'éloigner l'ennemi qui occupe Gaza, ce sont les Juifs qui ont été chassés? Honnêtement, refuser aujourd'hui de reconnaître qu'ils avaient raison revient à se dire que les Juifs assassinés parce qu'ils étaient juifs, ici en terre d'Israël, dans le pays d'Israël, ne pèsent pas bien lourd. Nous n'allons pas ici présenter un liste exhaustive ou partielle des victimes qui mériteraient une journée du souvenir où leurs noms seraient énumérés dans le recueillement, ni de l'atrocité des crimes antijuifs, mais que chacun tente de se commémorer les personnes assassinées qu'il connaissait personnellement, ou qu'il aurait pu connaître. Que l'on prenne en compte également ces rapports du Shin Beth qui font état d'un ordre de grandeur de quatre cents attentats contrecarrés chaque année.

On peut honnêtement se demander, alors que la vérité hurle d'elle-même, ce qui donne encore aujourd'hui la force à ces apprentis sorciers de la coexistence de ne pas se cacher sous terre d'opprobre. Eh bien, c'est précisément leur façon d'entretenir le déni de la réalité. Non, pour eux, les attentats ne sont pas antisémites, quand ils assassinent des Juifs en Israël. Nous l'évoquions récemment. Le vocabulaire est truqué, manipulé, et le prisme déformé. Les attaques seraient «nationalistes», les attaquants par désespoir (dont seuls les Juifs israéliens sont coupables) revendiqueraient des droits «sociaux», «socialistes». Bref, le Juif est coupable de ne pas reconnaître cette double appartenance. Personne n'y trouve à redire, pas même les feuillets hebdomadaires religieux ou de droite, selon l'appellation courante, qui se battent pour faire valoir que tel crime ne relevait pas du droit commun mais d'une motivation nationaliste. Alors, comment se fait-il que les observateurs qui ne voient que du nationalisme et du socialisme ici n'en disent pas autant pour l'Allemagne du IIIème Reich, quand les Juifs contrariaient selon ce régime des aspirations également nationales et socialistes?

Sans entrer dans l'analyse historique, ni chercher à répondre à la question sur la complicité ou l'indifférence des peuples et nations quand il se passait entre l'Allemagne et la Pologne ce que nous ne connaissons que trop bien, il se peut que la non désignation de l'antisémitisme par son nom ait neutralisé les bonnes volontés. Nous évoquions dans un autre papier (qui n'est pas notre sujet ici), que l'occultation du caractère antisémite des attaques contre les Juifs en Israël peut ne pas être étrangère à la recrudescence de l'antisémitisme en Europe, parce que si un coup porté par un Arabe à un Juif en Israël ne relève pas de l'antisémitisme, il en devient analogiquement de même en Europe, où il ne peut tout au plus qu'être question de glissement ou d'importation de conflit (bien qu'on tentera d'abord de voir s'il ne s'agit pas d'un règlement de compte entre voyous). Le dicton populaire dit : «Il faut appeler un chat un chat». Si on ne le désigne pas par son nom, alors il n'y a plus de chat. «Un chat? Mais où donc voyez-vous un chat? Espèce d'extrémiste parano!»

Nous parlions l'an dernier de l'effritement de la droite en Israël. Cet effritement s'accompagne aussi d'un dénigrement de valeurs du Livre. Les populations ennemies que vous laisseriez se transformeront en aiguillons sur vos flancs. Nous ne l'avons que trop expérimenté, et en avons récolté un énième phénomène ou une énième manifestation nouvelle : les cerfs-volants et autres ballons incendiaires.

Pour garder le cœur chaud et la tête froide, chez tous les observateurs dont l'expression peut s'apparenter au journalisme (terme devenu malheureusement péjoratif), il faut impérativement garder son indépendance. La presse n'est pas autonome, pas même la presse satirique. Ce n'est un secret pour personne : tous les organes de presse sont subventionnés par des gouvernements ou groupes d'intérêt.

Pour ne pas tomber dans l'admiration béate d'une coexistence hallucinatoire, il faut être prêt à rédiger ses analyses et opinions sans aucune rémunération en échange, en ayant en parallèle un autre métier pour gagner sa vie.

Rares sont ceux qui peuvent rester lucides ou revendiquer leur lucidité en gardant leur place dans une presse qui corrompt les cerveaux et les âmes. Il faut garder sa fierté et ne pas se laisser tenter par les fonds excessivement riches d'amis peu recommandables. Nous préserverons nos rêves, nos aspirations et nos valeurs, nous serons comme ce loup libre et non comme ce chien au pelage aplati par ses chaînes.

Que les apôtres qui se targuent de nous faire la morale aillent prospecter du côté de Ramallah, qu'ils y expliquent que ce n'est pas bien de n'avoir aucune trace de communauté juive et qu'il faut d'urgence qu'en ce lieu si proche des centres de la vie israélienne, surgissent des synagogues et que des habitants arborent l'étoile de David ou la kippa sereinement, que les routes interdites soient ouvertes à la circulation pour les Juifs, sans qu'ils ne soient attaqués, d'autant que les occupants musulmans utilisent les routes de déviation tracées précisément pour les Juifs en raison de la haine de ceux-là.

Certes, les apôtres moralisateurs du vivre-ensemble de l'intérieur sont parfois moins nocifs que ceux de l'extérieur pour qui même les assassins qui perpètrent des attentats antisémites sont justifiables, mais ils restent corrosifs. Colporteurs de la coexistence, allez prêcher ailleurs…

© Yéochoua Sultan

 

Partager cet article
Repost0