Overblog
Suivre ce blog Administration + Créer mon blog
8 mars 2019 5 08 /03 /mars /2019 11:08

פסוק לי פסוקך : "כל זמן שלא סילק ידו"

בהקשר לבחירתו של רב יישוב חדש, קראתי שני דברים באותו יום. בבית-אל-ליסט פורסם שהמועמד הרב אריאל בראלי ידרוש בבית הכנסת היכל גבריאל בליל שבת (נחיה ונראה). להודעה בפורום האינטרנטי ניתנה תגובה המפנה את הקוראים למאמר באתר "סרוגים" עליו מתנוססת הכותרת  : "הרב אריאל בראלי : 'צריך ליצור לחץ על ידי היפרדות זמנית מהצבא", הנימוק הוא "ביטולה זה הוא קיומה", דבר שבשפה עממית יותר ייאמר : "ירידה לצורך עלייה" או "לסגת לאחור כדי לשפר את הקפיצה".

אכן המטרה היא להרתיע את המנצלים את כוחם לרעה כדי לכפות "על החיילים חילון ופריצות". הכותב מודע ומזכיר שיש לקחת את הסיכון אפילו על מחיר של העסקת שכירי חרב, אך לא מובן אם מדובר ב"אפילו במתן אמון לאינם-יהודים שיבואו להבטיח את הגנתם וביטחונם של היהודים, על אף עיקרון המפעל הציוני הדורש כי אין לסמוך על זרים בכל הקשור לביטחוננו ולהגנתנו, דבר שדרך אגב כבר הופר בהסכמי אוסלו, כשארגוני החבלים גויסו והובאו לארץ בהנחה שיוכלו לפעול לטובתנו "בלי בצלם ובלי בג"ץ".

הדבר השני שקראתי הוא בסעיף של"א בשו"ע, בנושא ברית מילה בשבת : "כל עוד שלא סילק ידו מן המילה חוזר אפילו על ציצין שאינם מעכבין. סילק ידו אינו חוזר אלא על ציצין שמעכבין..." ה"משנה ברורה" מסביר : "וכולה חדא מלתא היא". אינני בא לדון מסמכות רבנית או מעמדה של ת"ח, אלא מבחינת "פסוק לי פסוקך", כלומר : "מה למדת היום ונראה איך ניתן מזה להסיק לימוד בקשר הדברים המתרחשים במציאות של היום.

אם כן כל עוד האדם מתעסק במצווה, הכל שייך לעניין אחד, והוא יכול לשפר ולהדר בה. כשגנץ קבע בסופו של עניין שחיילים יורשו שלא לקחת חלק בכל דבר ברמה של פנאי או בידור בצבא, אכן משבר הקול הנשי בא לידי פיתרון כשהחיילים דווקא רצו בכל כוחם להמשיך במצוות הגנת העם והארץ. יתירה מזו, אם ח"ו נסלק את ידינו, מי מבטיח לנו שכל מה שבחלקנו יישאר על כנו? הכשרוּת והלכותיה שנקבעו בכל מטבחי צה"ל כפקודות מנכ"ל? בתי הכנסת וסדרי התפילה, שמירת השבת והעירוב?

מה שתפסנו תפסנו ואל לנו להרפות את ידנו. ומה שתפסנו הוא בעיקר נקנה מלמטה למעלה, מהגיוס כטירונים עד לקצונה הבינונית הלא פוליטית. ומה שלא תפסנו, הוא מה שניתן לתפוס מלמעלה למטה, מהדרגים של הרשות המבצעת הקובעים מי יהיו הרמטכ"לים ואלופי הפיקוד.

 

Partager cet article
Repost0
28 février 2019 4 28 /02 /février /2019 19:19

אם נאמין לבנט, בכוונתו של נתניהו בשליחותו של טרמפ להקים מדינת מחבלים בלב ארצנו. כמה צדדים נוטים לכיוון מתן אמון לבנט, לאחר שהוא מכוח תפקידו כשר נמצא במעגל הקרוב ביותר לראש הממשלה. וכשלנתניהו, לא מסתמן כל דבר בהתנהלותו הפוליטית שיכחיש את ההכרזה הזו.

בנט והמגוון המסתובב

נתמקד ראשית כל בבנט. שותפיו וחבריו החולפים נבחרים על פי התפיסה של ה"חד-פעמי", בהתייחסו אליהם כאל סוג ממחטות נייר עם שעת כושר מובהקת. המפד"ל אבד עצמו לדעת כשהוא הלך יד ביד עם נתניהו לסבך את המדינה בהסכם אוסלו ב', שלא ברור עד היום מה היה השיקול מבחינת התועלתיות, ומה הויתור שבתמיכה בהסכם הכפייתי מבית קלינטון תרם לטווח הבינוני-ארוך. אם מצד אחד המפד"ל התגמדה לאחר שהתייחסו בהתנשאות לעל מי שגינה את מכניסי רוצחי אש"ף לעיר חברון שעד כה הייתה לפליטה מכל ערי התנ"ך העבריות הכבושות בידי בני-נכר, היא נותרה עדיין מספיק משמעותית בכדי לעבות את מפלגת "הישראליים" של בנט.  הוא ראה בה קלף חיוני ונהיה לה לראש בהחליפו את זבולון אורלב. מימון משא ההיבחרות שהפך אותו לראש ההרכב החדש חרג מהמותר וגרם לו להיקנס אך את אשר הרוויח הרוויח. ההימור הצליח.

אבל כעת הוא מרגיש שהוא לא צריך את "הבית-היהודי-מפד"ל-החדשה". כנראה שהוא צבר מספיק כוחות חדשים עד כדי הקמת "ימין החדש" שיככב ללא החברים שכבר נהיו לו כבדים. מעניין שלמי ששם לב, בנט כבר הודיע שכך היא שיטתו, גם אם זה ברמז. מתחילת דרכו, הוא חוזר ומכריז שתומכי מפלגתו בכלל ותומכיו האישיים בפרט, הם מגוון רחב של מצביעים בחברה הישראלית הרחבה. ההמשך השקט שהסתכלות זו הוא שלמגוון הבוחרים יש גם מגוון של נבחרים, וניתן לשחק בהרכבים : ניתן להתנער מגוון אחד של בוחרים ולהתנער בו זמנית בגוון הנבחרים התואם, ולחפש צמד גוונים אחר של בוחרים\נבחרים. זורקים את שותפי שעת הכושר הישנה שהיו לו למנוף והעלו אותו לגדולה, ומחפשים שותפים חדשים לשעת הכושר הבאה.

אז מה ניתן לדוג מהמגוון הפעם? כיום עושים הרבה רעש סביב החמרת האנטישמיות בצרפת ועל גל עלייה אפשרי שיביא מהם המונים הנה. אז הנה ההזדמנות. בנט ידאג לעלייתם של חמישים אלף מהם ולשילובם בשוק העבודה בארץ. בינתיים, בנט הציב במקום העשירי לרשימתו עולה מצרפת. אם העולה ייכנס לכנסת הבאה, יגבר הסיכוי שהגוון המועיל יאריך קצת ימים כשותף. אבל אם הוא לא ייכנס, סביר להניח שהימור גוון בוחרים זה ייחשב מהר ככושל, מה שיזרז את פליטתו החוצה של ה"גוון" מהרשימה וכן של ה"גוון" שבקהל המצביעים. המגוון הרחב אינו כולל בהכרח את הכיפות הסרוגות ואף לא את העולים מצרפת באופן קבוע.

באותו עניין, ניתן גם להתנער מנתניהו לאחר שחלפה לה שעת הכושר החד-פעמית שלו כשותף קואליציוני.

נתניהו ימני כשהוא יכול

וכשלנתניהו, שנתמקד בו כעת, כדי לבחון מבעוד יום את המהלכים הלא ימניים שלו, כדאי להסתכל לכיוון אמריקה הצפונית, ולראות מה הילך הרוח שם. או, הנה ! טרמפ מבטיח לנו תוכנית הפתעה מדינית שתפתור את מצב המלחמה בכל המזרח התיכון. אין חדש. מסתמן שם שנשיא הולך ונשיא בא והארץ לעולם עומדת. כל מי שרק נבחר לנשיא ארה"ב לוקה ב"תסמונת ירושלים", ומדמיין לעצמו שהוא כעין מבשר, חוזה או במינוי שליחות שמימית. אם בנט מדבר אמת, אז לא מדובר כלל בהפתעה אלא בעוד אחד שמייצג את ה"צד האחר" שבא להילחם נגד הקב"ה ועמו בחירו, המפעיל כקודמיו את מלוא השפעתו בניסיון להתנגד לתהליך קיבוץ הגלויות וחזרת ריבונות ישראל בארצו, ובעיקר בחברון וירושלים רבתי.

או שמא תהיה באמת הפתעה? שמא טרמפ יהיה שונה מכל השושלת הנשיאותית שקדמה לו בעשורים האחרונים? הייתכן שילך בעקבות אבותיו לפני שבעים שנה שקיבלו בהבנה את פינוי הגרמנים של צ'כוסלובקיה לגרמניה? והאם על זו הדרך ידרוש שהמזדהים עם תרבות ערבית-מוסלמית יעתיקו את מקום מגוריהם למדינות ערביות-מוסלמיות ? קשה להאמין, כי אפילו כורש לא דרש כזאת. ואשרי האיש אשר שם ד' מבטחו.

כאמור, נתניהו ימני כשהוא יכול, כל עוד לא מופעל עליו לחץ אמריקני. זה דבר שהוא אומר בעצמו. וככלל, הוא תמיד מצדיק את מהלכיו באופן שנבין אותו, שכולם היו עושים כמותו באותן הנסיבות, וזה עובד. הוא ימני אלא ש... אם הוא גוזר שהיהודים לא יבנו, זה בגלל הלחץ העצום מבחוץ, אבל זה גם בא כדי להוכיח לעולם שלא בגלל הבנייה של היהודים הערבים שונאים אותנו, ואז : כל העולם יבין מיהו הטוב ומיהו הרע והוא יתמוך בנו. אם הוא לא מכה בחמס בעזה, זה בגלל סודות ביטחוניים שהוא לא יכול לגלות לפשוטי העם. אם הוא מכה ביהודים במיגרון (שלוש משפחות נזרקו באישון ליל חורף), או מוחק נוכחות יהודית עד עפר משלושים בתים בגבעת האולפנה, ואם הוא מאבד יישוב שלם בעמונה, או מחריף את מצוקת הדיור בהורסו את שכונת דריינוף, זה בגלל בג"ץ... 

נתניהו מסביר לנו שאם בית המשפט גזר, אז הרשות המבצעת, כשמה כן היא, חייבת לבצע כל פסיקה. יש לשכוח מתוכניתה המדינית ליישוב הארץ שממילא תתחלף במדיניותם המוכתבת בידי שופטים לאבדון הארץ. וזה עובד. אף אחד לא הקשה עליו כשבנסיבות מסוימות הוא נתן זכות קדימה למדיניות ממשלתו ועקף אלפי פסקי בתי-דין, כולל החלטות רבות של בג"ץ. כשהוא שיחרר למעלה מאלף מחבלים, כשהוא קידש את האמצעי הזה כי מטרתו הייתה טובה, כי הרי נגזרו עונשי מאסר כבדים על כל אחד מהם, לא שמענו אותו משיב לארגוני המרצחים שזה הפך להיות מנהג לשאת ולתת איתם : "לשחרר מחבלים? אבל גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול, כי יש החלטות של בית-משפט. וזה חלוט." גם במאחז הבדואי שבג"ץ פסק שיש לפנותו, נתניהו לא שמע בקול המשפט. אם זכורני נכון, הוא דווקא טען שהוא צריך את האישור של בג"ץ כדי לפתור את הבעיה. יש בזה טעם מר המזכיר את ההימנעות מלסגור אז את ה"אורייט-האוז".

אז נתניהו ימני ? כן ולא.

נתייחס כעת לחרבן יהדות גוש קטיף. נתניהו טען אחרי האסון שהוא בטרם מעשה חזר הרבה על ההתרעה כאדם שעיניו בראשו, והוא ידע שהמצב רק יחמיר. בהזדמנות אחת המלחמות שנגזרו מעזיבת עזה, עיתונאי בשם עמית סגל נבר בארכיון והראה סרטון המראה את נתניהו בדיונים בכנסת מצביע בעד, אחרי כמה מפנטזים בהקיץ האחוזים בפת אמרגנה של שלום שקר. אז הוא לכאורה סתר אותו. הסרטון מראה בוודאות את נתניהו, סילבן וחוט ובולי מצביעים בעד ההרס. האמת היא שגם נתניהו וגם סגל צודקים. כי נתניהו הזהיר והרתיע כל הזמן אלא שברגע המעשי הוא הצביע בעד. אכן, הקול היה קולו של יעקוב, אבל הקול בלבד היה אז ימני. אלמלא מקומו של נתניהו בצד המכריע, סביר להניח שהוא היה מצביא את המוני בית ישראל בכיכרות ודואג שאם הדברים – אוסלו ב' וחורבן יהדות עזה – יעברו, זה יהיה בבושה, ברוב המושג בשוחד, בתרגילים לא הגונים, ובצורה לא לגיטימית כפי שאוסלו א' היה לא לגיטימי בעליל.

אין כל מעקה שיעצור את האוחזים בהגה השלטון

הבעיה של הימין הפוליטי, היא שכאשר הוא פוזל שמאלה וסוטה מהדרך, מעצם מצע המפלגה ומהשליחות שהוא קיבל מבוחריו, כשהוא שוכח את העם העומד מאחורי השלטון – דמוקרטיה בלע"ז – אין שום כוח שיחזיר אותו למוטב. היושר הפשוט דורש שאם נבחר ציבור קיבל את אמונו של מצביעיו כי הוא למשל דגל בזכותם להתיישב ולחיות בבטחה בכל מקום בארץ ישראל, ושאם לאחר מכן הוא החליף את עורו ושינה את דעתו מקצה אל קצה עד כדי כך ששאיפתו תדגל מעתה לקפח את בוחריו ולהטיב לשונאיהם, עליו להתפטר ולא למעול בשליחות, במילים אחרות עליו להחזיר את המנדט. ואז יוכל הוא להכריז : "אני שוב רץ לשלטון, אבל הפעם אני אציג תוכנית של הרחקת יהודים והרחבת מפעל חייהם ואעזוב את השליטה במקומות אלה לארגוני המחבלים". גם חטיפת הקולות והקמת מפלגה כגון קדימה בשל העמידה על עקרונות המצע של מפלגת האם, מעשה כזה לא היה עובר אילו הייתה רשות וסמכות השומרת על כללי ההנהגה השפויה והצודקת.

גוף כזה נחוץ גם כדי להגן על המדינה ועל האזרחים ממהלכים מסוכנים כעזיבת דרום לבנון ועזה בה הקימה מדינת אירן את עמדות החזית שלה ששינו לרעה את התמונה. תיאורטית, הגוף הזה קיים, אבל בפועל הוא נוטה לצדד בעד עמדות המקפחות את זכויות עם ישראל בארצו. אילו הסמכות השופטת הייתה קיימת במתכונתה של היום גם בתקופת חומה ומגדל, האויב היה מנצח במלחמה על הארץ. הוא פשוט היה נוהג כפי שהוא נוהג היום בהשתמשו בכוח פנימי של מדינת היהודים כדי להרוס ולהרחיק יהודים ולהניסם בלי לצאת כלל למלחמה. וכמו שהגוף מבטיח לאויב ניצחונות בסיני, גוש קטיף (אז עתירות היהודים נדחות כי פתאום המהלים פוליטיים), עמונה, על ידי המצאת מסמכים הטוענים שהארץ שלו, כך, אילו בג"ץ היה קיים בחומה ומגדל, היה ה"נתניהו" התורן של אז נלחץ ומתקפל ומחריב את המפעל בהרכנת ראש ובכפיפת קומה.

מה בין הדואג לגופו לדואג לממונו של האויב ?

אבל כעת ראש ממשלתנו גם מאפשר את פיטום שונאי ישראל מעזה כשמיליוני הדולרים זורמים ישר מקטר וממשיכים להחזיק ולחזק את קן הטרור הענק, המאיים והפוגע בנו יום יום. אפילו גנץ, המנסה להחיל משטר גנרלים, הזכיר זאת בתעמולת הבחירות שלו. אולם קשה לקבל תוכחה מאיש שסיכן את חיילי צה"ל בעזה כי הוא חס על האויב. אם נתניהו חס  על ממונו, אז גנץ חס על גופו. הגם שגנץ, בין המנהיגים שלא עיברתו את שמם, זו מילה שביידיש או בגרמנית, משמעותה "לגמרי" או "אווז".

לחזק את הימין או לפוסלו

לאחרונה, נתניהו עזר למפלגות הימין הדואגות לכבודו של עם ישראל ולזכותו להגדרה עצמית בארצו, להתאחד. יש מי שהסביר להם שלא צריך לפוצץ את המשא ומתן בגלל וויכוח על המקום השביעי או השמיני ברשימה המשותפת, אבל העיקר הוא שלבסוף, הם התאחדו. דווח בתקשורת שנתניהו אף התקשר לאביו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' כדי שיואיל לאחד את הקרע. התוצאה מבורכת, אלא שהשקר שוב השתולל ושוב קרא קריאות גנאי וחזר על האשמות השווא כאילו לא הוכיחה המציאות מאז ממשלתו של שמיר מה בעצם קורה פה "הגזענים באים!" השקר מעיז את פניו, נובח ונושך. היהודי שנתון כקרבן לאויב המוסלמי הוא זה שייקרא גזעני. אלפי יהודים נשחטו, נדקרו, נשרפו על ידי ערבים והשקר בשלו. ואם השקר חוגג כאן בארץ היהודים, אז איזה פתחון פה יהיה לישראל כנגד האנטישמיות הגוברת בעולם המכונה נאור? אם היהודי הוא לא קרבן האנטישמיות המוסלמית-ערבית כאן בארץ, כי הוא להיפך הוא הגזען, אז קל וחומר שלא יוכל להיות פוצה פה ומצפצף כנגד האנטישמיות המוסלמית-ערבית באירופה. ולא יעזור להם שניצולי שואה שנשארו בחיים אחרי הנאציזם, נרצחו בדם קר בארץ ובצרפת על ידי מוסלמים קיצוניים.

לא רק בצרפת ולא בקרב החוגים האנטישמיים ביותר, אלא אף כאן בארץ, יש כאלה שיראו דמיון לא הגיוני ויעיזו להשוות את היהודים הנשחטים, נדרסים, נורים, לנאצים, ולא את אלה שפוגעים בשנאת חינם בחייהם של יהודים.

הגרמניים כבר לא מסכנים את חייהם של היהודים מאז שנת 1945 למניינם, ואם יהודי יטייל בברלין או בדיסלדורף עם כיפה על הראש, לא יסכנו אותו גרמניים. אלא שערבים מוסלמים שמנהיגם הרוחני חוסייני שיתף פעולה עם הצורר הגרמני המשיכו להתנכל ליהודים עד עצם היום הזה, הדבר מקובל במנטאליות עד כדי כך שאין מי שיתרעם על כך שיהודי לא יוכל לטייל עם כיפה על הראש כאן, בלב ארץ ישראל, במקום הכבוש על ידי שונאנו והמכונה בשם רמאללה.

האנטי אנטישמיים ייקראו גזענים, כשהמקום היחיד בעולם שהימין ה"קיצוני" שלו דווקא יהיה ההיפך ממפלגות ימניות קיצוניות בעולם, בדיוק כפי שמדינת ישראל היא ההיפך של שאר מדינות העולם מכוון שהיהודי אינו מהווה בה מיעוט.

אבל איום הקללות והגידופים ורצח האופי גרמו מזמן להרבה אנשים להפסיק לחשוב, כמו שכבר לא מפריע לאף אחד ה"יידנ-ריין" המתנהל בארץ היום וכבר לא בגרמניה של שנות השלושים-ארבעים של המאה הקודמת. הם רק יפחדו ויסלדו מלהצביע בעד הימין המאוחד. מה פתאום שיהודי ירים את הראש וידרוש לשים קץ לעוול ולרצח המתרחש חדשים לבקרים על אדמתנו הקדושה?

אז לאן הולך נתניהו, בדרישתו לאחד את הכוחות? האם הוא מתכוון להיאבק נגד איבוד קולות הימין, מה שייתן לו להרכיב ממשלה התואמת את קולו "היעקבי" כפי שראינו לעיל? או שמא הוא רוצה להפוך את הימין הזה למוקצה מחמת מיאוס, כי הבוחר כבר לא מפעיל את השכל והוא פועל על פי מה שהאכילו אותו והוא בלע ב"קישקע", על פי הפחד מ"מה יאמרו הגויים" והתחושה שהוא יפסיק להתיפייף אם לא יצביע "נכון"?

או אולי בנט הוא זה שירוויח את כל הקופה ?

כותב יהושע סולטן ©  

 

  

Partager cet article
Repost0
22 février 2019 5 22 /02 /février /2019 10:42
קרוב למקום הזה, לא ייאמן : יש מקומות האסורים ליהודים בלב ארץ ישראל!

שלום.

לפני שבוע, פרסמתי מאמר קצת ארוך. היות ונאמר לי הן שקשה לקרוא מאמר העובר את האלף מאתיים מילים והן שלא קל היה לתפוס לאן אני חותר, אחזור על תוכן הדברים בקצרה.

השבוע ציינו בצרפת ברוב עם ועדה את הירצחו של אילן הלימי. גם ראש האופוזיציה, מרין לה פן, הגיעה לעיר בניי (Bagneux), בה נחטף הלימי, עם מספר מקורבים ממפלגתה כדי לכבד את זכרו, במקום בו הוצבה לוחית זיכרון[1]. ב2006 למניינם, אילן הי"ד נפל במלכודת. הפיתיון בדמות אשה צעירה הוצג בפניו בכינוי "המה", בחנות הטלפונים הניידים בה הוא עבד, בפריס. היא קבעה לו פגישה בשכונת דיור מוזל בפרפר הקרוב והידוע לשמצה : בניי. שם נחטף וסבל עינויים קשים במשך שלושה שבועות[2]. כשנתגלתה הפרשה המצמררת, לאחר שמצאו אותו גוסס, מושלך ליד פסי רכבת, כולם גינו את המעשה האנטישמי המתועב פה אחד, עד הדרגות הגבוהות ביותר של הממשלה.

מאז נערכים מידי שנה אספות וכנסי זיכרון קהילתיים וממלכתיים. אף כלי תקשורת, בכל קשת העמדות והדעות למיניהן, לא העלה על הדעת שאולי לא מדובר במעשה ממניעים של שנאת היהודים. וכמובן שאף אחד לא העז לדמיין בהקיץ שאולי מדובר ברצח על רקע "רומנטי". שם, בצרפת, כולם עומדים על הרגליים ופועלים עד כמה שאפשר נגד האנטישמיות. זה לא סותר את העובדה כי הסבירות להצלחה של המהלך, במדינה בה חיים כאחוז אחד של יהודים בלבד מול תשעים ותשע אחוז של אינם-יהודים, נמוכה.

אבל הדבר התמוה ביותר הוא שדווקא במדינת היהודים, בה היהודי כבר לא במיעוט ולא בגלות, התקשורת וכל מי שיש לו חלק בעיצוב דעת הקהל, מרשים לעצמם להעביר את בעיית האנטישמיות מסדר היום ולהחליט בחגיגות שרצח נתעב של יהודי בשל היותו יהודי, הוא "בסה"כ" מעשה על "רקע רומנטי". קרבן האנטישמיות מיכל הלימי לא זכתה ולא תזכה לעצרות זיכרון. תושבת היישוב אדם נרצחה באכזריות בחולון לפני כשנה וחצי. לא נשמעו גינויים ואף אחד לא גינה את המעשה האנטישמי. באף מוסד לא הכריזו על מצב חירום כדי להביע את מלוא הזעזוע מול פשע שהדעת לא יכולה להשלים איתו. וכל זה קורה דווקא במרכזה של המדינה היהודית שלכל הדעות יש לה מגמה להוות מקלט בטוח לכל יהודי באשר הוא, כולל הרחוקים ביותר מהמסורת. וגם אין כל טענה כאן של "ואם כאן בכל זאת מדובר ב"רקע רומנטי", לאחר שבית המשפט פסק שלא דובר כלל ברקע שכזה.

אלא שפסיקת בית המשפט היא חצי נחמה למראית העין ולמשמע האוזן בלבד. כי כבכל פעם שנרצחים יהודיים בפיגועים אנטישמיים כאן בארץ, הוא הגדיר את הפשע כבא ממניעים "לאומניים". ואם בצרפת הלימי זוכה בהכרה אפילו מהאופוזיציה בה מזוהים גורמים אנטי-יהודיים, הלימי שבארץ ישראל לא תזכה לכלום. כמובן שניתן להקשות שכל זה כבר לא עוזר להם, אבל ההשפעה החינוכית הרחבה עשויה למנוע או לפחות לרסן את הפיגוע הבא בכוח, מכוון שהרשויות והקהילה היהודית מעבירות מסר ברור שפיגועים אנטישמיים לא יזכו לשום הבנה ושהאנטישמיים לא יחפשו תירוצים של לאומניות כלשהי או הזדהות אם איזושהי לאומניות על פני תבל. כששוב נתעוררה המפלצת האנטישמית בצרפת בתחילת האלף השלישי למניינם, היו מי שניסו להבליג על חומרת שינוי המצב ולדבר על "ייבוא קונפליקט", כלומר על העתקת האלימות האנטי-יהודית של ערבים בא"י לשטח צרפת. אבל ניסיון, רשמית לפחות, כשל. .

נחזור למושג הלאומניות. טמונות בשימוש הלא נכון מספר סכנות. הראשונה היא ה"הבנה" והסלחנות המעוררות תחושת חמלה כלפי האויב, אף על פי שמשקיעים את כל המאמצים כדי לעצור כל רוצח אחר מעשה. אין הרי שום ערבות ליהודי שהרוצח הבא ייעצר בטרם יוציא את זממו לפועל. הערבי-מוסלמי שרצח את תושבת היישוב תקוע היה מוכר לכוחות הביטחון כגורם מסוכן לציבור. ובכל זאת הסתובב חופשי והקרבן היהודי לא נמנע.

כשהאנטישמיות, בפנים החדשות שלה, התחילה לגבות קרבנות יהודיים – שהרי הפנים הישנות כבר הוכרו כבלתי-אנושיות וכחומר הבּערה של אידיאולוגית השואה – הוצדקו במידה מסוימת מסעות הרצח בהבנה עמוקה שהמחבלים פעלו בלית ברירה. דיברו על חופש ההגדרה העצמית, על הלאומניות\לאומיות כערך אצילי. ייתכן מאוד שאכן מדובר במידה טובה, אך השיוך שלה לאנטישמיים של הדור אינו במקום. היא תכונה לפיה האדם הפרטי מוכן להקריב את עצמו למען הכלל.

וגם אם נניח לרגע שאכן מדובר בלאומניות ולא באנטישמיות גרידא, באיזה לאום מדובר? התשובה פשוטה : בלאום הרוצה להשמיד את הלאום שקם לתחייה בארצו הקדושה ולמחוק אותו כדי לתפוס את מקומו. וכפי שהנוצרים רצו להחליף בעבר  (בד"כ) את ישראל כשהם כינו את עצמם בתואר "וורוס ישראל", כך רוצים שליחי העולם הערבי-מוסלמי לגנוב מאיתנו את תואר ה"וורוס פלשתינאי". ולכן הלאומניות בהקשר הזה היא ערך עליון המנוצל כדי להצדיק למפרע את השורש האנטישמי ומנטרל את מדינת היהודים מלפעול כנגדו, גם כשהיא עוצרת את האנטישמיים לאחר מעשה.

ועוד בנושא הלאומניות כערך מוערך, זכור לי כי בשנות השמונים למניינם, התפרסם תור בעיתון מעריב סוף שבוע של כותב מאור יהודה תחת הכותרת "הם לא לאומניים". קריאת הגנאי הופנתה לציבור המתנחלים שהכותב ראה אותם מקרוב כשהוא לדבריו שירת במילויים בהבטחת הסעות תלמידים ביו"ש.

הסכנה השנייה, או הצד השני של המטבע, היא תופעת הלוואי האורבת לאזרחנו שכבר לא יראו בלאומניות ערך עליון, והם יסתייגו ממנה, הם יפחדו ויתרחקו מהלאומניות היהודית וכבר לא ירצו להרגיש שכל ישראל ערבים זה לזה. כל אדם יחיה לעצמו, כתוצאה משחיקת הערך והפיכתו בתת-מודע לרע.

כעת נראה כיצד טשטוש המושגים – אנטישמיות, לאומניות – פועל כאמצעי לסתימת פיות. נניח שיקומו מן העם אנשים שלא יכולים בלבל להם את המוח בקלות, כאלה שלא ישלימו עם מציאות הרכנת הראש ומרירות הגורל מחויב המציאות הדורש למעשה יותר דם יהודי מכל מערכות ישראל. מה יקרה להם? הם יושתקו ויידרשו לשמור על השקט. כי אז מערכות ההסברה תדונה בגופו של אדם ולא בגופו של עניין. ייעשה במי שיחשוב אחרת רצח אופי. המנגנון פשוט : אין אנטישמיות, אז מי שיטען שיש ייחשב לפשיסט וגזען. מה? להעיז לטעון שהאוכלוסייה הערבית-מוסלמית מוציאה מתוך חיקה חדשים לבקרים רוצחים אנטישמיים ? האם מאן דהו יתחצף וידרוש לשים קץ למסע הרציחות ושהתופעה תהיה אחת ולתמיד שייכת אך ורק להיסטוריה הדגושה עצב וצער של הגלות ?

וכמו שכבר הצליחו להשתיק את מי שיתרעם כנגד הסכנה המתמדת האורבת, גם לא מתרעמים מול מציאות של ערים שלמות האסורות ליהודים כאן בארץ ישראל.

לאוכלוסיה ממנה כוחותינו מונעים בממוצע שנתי קרוב לחמש מאות ניסיונות שפיכת דם יהודי בארץ, יש להתייחס בשיא הסבלנות והסלחנות, ואין לעשות "עונש קולקטיבי", כלשון שריד המנוח. אין כאן אנטישמיות. האנטישמיות היא רק בפולין. מי שרוצה להפגין נגד האנטישמיות, שימשיך להרבות בסיורי ה"ירידה לרגל" לארצות נכר כדי להבין איפה האנטישמיות נמצאת. אלא שכיום גם בכך יש קצת בעיה, כי הפולנים לא חושבים שמגיע להם פחות יחס מכובשי א"י שברמאללה בין היתר. הפולנים חוקקו חוק האוסר לטעון שהם אנטישמיים, לא הפולנים של היום כמובן ולא אבותיהם שחיו בעבר הרחוק והלא רחוק. ומי שידבר, יפתחו לו תיק, כפי שפותחים תיקים למי שמדבר בישראל נגד אלה שמתוך תוכם יוצאים גם היום זדים הצדים אחר נפשות יהודיות.

מובן ? אין אנטישמיות, אין להילחם כנגדה, ואין לראות שלא בעין טובה את המציאות הנגדית בה יהודים לא יכולים לחיות בכל מקום בארץ ישראל.

כותב : יהושע סולטן ©

Partager cet article
Repost0
15 février 2019 5 15 /02 /février /2019 10:40

 

הלימון אמנם פרי חמוץ אך הוא בריא. כמו כן דיבור בריא עשוי להישמע חמוץ.

להיראות יפה חשוב יותר מעמידה על עקרונות, גם כתלויים בעקרונות אלה חיים ומוות. כשמילים נמחקות, גם המציאות שהמילים אמורים היו לתאר הופכת כלא הייתה, ומי שידבר עליה ימשוך כהארקת יסוד את ברקי הזעם של החושבים והמנסחים נכון. יוצא מזה שחוסר קריאת התופעות כמות שהן כאן בארץ, שהמסורת האנטישמית ממשיכה לגבות מחיר דמים לאורך כל התקופות, כשזה כולל את העידן החדש של הקוממיות.

ניכנס בס"ד לעיון קצר בנקודה למחשבה בנושא הרודנות שבקביעת אוצר-המילים והטיפול במי שחורג מגדר זו.

ישנם תהליכים מדיניים שלא ניתן להבין כיצד יכלו הבוחרים לתמוך בהם או לשתוק כשהכתיבו להם אותם בעל כורחם. נראה שהכול הינו פועל יוצא של מלחמת מילים. יש מונחים "רשמיים" שחייבים להשתמש בהם, ומונחים אחרים שהנוקט בהם ייחשב לעבריין ובגופו ידונו. כולם חיים בפחד שהדיון ינוהל לא לגופו של עניין אלא לגופו של אדם, ליתר דיוק לגופו של האדם שיגיד אמיתות נגד המוסכמה השקטה.

כולם מכירים את ההחלקה המוציאה את השיח מהעניין ומעבירה אותו אל האדם. הסתכלות מהצד מראה שהסטייה מהעניין לאדם היא לרוב, במציאות החברתית בישראל, חלקו ושיטתו של השמאל מול הימין, או של המרוחקים מהיהדות כנגד העומדים על זכויותיהם בנות אלפי השנים על שמירת המצוות ועל הקשר עם ארצנו. בצורתה הפחות בוטה, שיטת ההטיה מהעניין אל האדם, מלבישה על השיח את המראה החיצוני שכביכול מדובר עדיין בעניין ולא באדם. ברמה היותר נמוכה, מגלים מייד שאין מדובר בדיון ענייני ורעיוני רציני. ברמה ירודה זו, מתנפלים ישירות על הבנאדם, ובריבוי תוויות מנסים לקבוע כי הוא אדם מסוכן, אדם מפחיד, אדם קיצוני, אדם משיחיסטי, אדם חמום מוח, והיד עוד נטויה. באופן הקצת יותר מתוחכם ומתורבת, כאילו לא מדובר בגופו של אדם, אז ייאמר כי אלה דעות מסוכנות, דעות מפחידות, דעות קיצוניות, משיחיסטיות, העשויות לחמם את מוחם של בני אדם שדעתם קלה. (מובנת כוונת החזרה על "אדם" ו"דעה", כי לגבי שניהם אין דיון אלא קביעה נחרצת שאין להשיב כנגדה).

בתקופת הסכמי אוסלו, המחלוקת בין "גופו של עניין" ל"גופו של אדם" התנהלה בערך ככה : "אתה בעד שלום", שאלו את מי שלא ראו בעין יפה את ייבוא ראשי ארגוני הטרור לארץ. "זה לא שלום", ענו. "אבל אתה בעד שלום או לא?" "אני בעד שלום אבל זה לא שלום". "אז אם אתה בעד שלום איך אתה אומר שזה לא שלום?" בקיצור : אנחנו נדון בך, באדם שבך, ולא בעניין שאתה מנסה להטיל עליו ביקורת. ואכן נחרץ המשפט בהחלטיות : "אלה מתנגדי השלום".

והבעיה היא שזה עובד. ותיכף נראה כיצד. כי כמו שאף אחד לא רצה שידביקו עליו תווית של "נגד שלום", כך אף אחד לא רוצה שידביקו עליו תווית של "גזען". לפני כשבוע תפס גוי מתועב בתולת ישראל, גנבה, במובן החמור של גנבת נפשות, והתעלל בה כנאמן לציווי דתו - "איטבח אל-יהוד" – ובהמשך בתר את גופתה עד שמי שנאלץ  לטפל בה נחרד ונזקק לתמיכה נפשית-רפואית. האם בקישינייב הרוסית היינו, לפני כמאה שנה, נתונים לחסדיהם של הקוזאקים ; או בוורמס, עת פלשו הצלבנים לפני אלף שנה? או בפולניה בזמן הפרעות שהוביל חמלניצקי לפני כארבע מאות שנה? או בעבר קרוב יותר, בתקופת גרמניה הנאצית?

לא, כי בזמן שהדם השפוך טרם נתקרר, שוב אנחנו נוכחים לדעת שמדובר במדינת ישראל לה יש היכולת, אם רק תרצה, אם לא להשמיד אז לפחות להרחיק את האויב הנמצא בתוך קירות הבית הלאומי היהודי, למרות שהיא ערבה לכך תיאורטית שזוועות כאלה הינן נחלת העבר והגלות בלבד, וגם כשלא מדובר בהכרח בהרג המוני, ד' ישמרנו. זה לא הגיוני ולא מתקבל על הדעת, ולא מובן מדוע מדינת היהודים לא ממהרת לדרוש את יישום ה"אם תרצו".

כעת ננתח את המנגנון שהשלמה בראש מורכן עם הגורל המר נגזרת ממנו. עלינו ראשית כל לשים לב שכל פעם שבחו"ל, יהודי נחטף, סובל עינויים קשים, נרצח, ומושלך כפגר ביער או ליד פסי רכבת, כאילן חלימי אשר ציינו בצרפת את שלוש-עשרה השנים לחטיפתו והירצחו, ואפילו בכל פעם שיהודי "רק" סופג גידופים או מכות לא מסוכנות, וגם אם הוא "בסה"כ" מוצא בוקר אחד כתובת נאצה בדלת דירתו, בתיבת הדואר, או בחנותו, כל העולם צועק "געוואלט"! ודורש בחוזקה : "לא ניתן למפלצת האנטישמית לקום לתחייה!" ובכלי התקשורת מכנסים מומחי רוח הדנים סביב השאלה : "האם יש לחיה הנאצית עדיין או שוב כוחות העשויות להזיק?"

אבל כאן בארץ, הגינוי החריף והמזעזע ביותר שמותר יהיה לעלות על השפתיים מסתכם במונח "לאומניות". שנבין, זהו ה"פרס" היותר גדול שיסכימו לתת לנו, אחרי שנערכו כל הבדיקות המתחייבות כדי לוודא שלא מדובר ברקע פלילי, או בכל רקע אחר שרק ייתן לאזרח להמשיך לישון בשקט ולא להרים את הראש. רקע השונה קצת מהרקע "הפלילי", והנותן גיוון כדי שלא יחשוב הצופה או המאזין שתמיד אומרים לו את אותם הדברים, הוא הרקע ה"רומנטי". לדוגמה :

רצח תושבת גבע בנימין ב28 במאי 17 בחולון, מיכל חלימי הי"ד (מי בכלל זוכר?), התפרסם תחילה בתקשורת כי הרוצח הערבי "רצח את זוגתו הישראלית שהייתה בהריון מתקדם"[1] . אלא שבגוף הכתבה הדברים נראים כבר לגמרי אחרת. נצטט : " הוא הכחיש שרצח את זוגתו על רקע רומנטי. חארוף אף השתולל ביציאה מהדיון, בעט בסוהר ואמר: "אני הורג את כל היהודים". הוא ציין עוד כי הוא וחלימי כלל לא היו בני זוג. נציג המשטרה בדיון, רס"ב קובי ג'., הדגיש כי הרקע למעשה הוא פלילי."

איך אפשר לקבוע כזו כותרת ואיך אפשר ששוב יהיה פלילי, כשהרוצח "הורג את כל היהודיים"? בכל אופן, בסופו של דבר אותו מוחמד חארוף נאשם בבית המשפט ברצח על רקע "לאומני"[2].

אז על אילן חלימי בצרפת, מתקיימות הפגנו לרוב, וכל החברה מתבקשת לעשות חשבון נפש. ועל מיכל חלימי בארץ, הכל עובר לסדר היום. כאן לא ידרשו מכל מיני גורמים ערבים-מוסלמיים לגנות בכל תוקף את זוועת המעשה המזכיר את התקופות האפילות והקשות של תולדות היהודים. כאן לא יתקיימו כנסים מתוקשרים של מומחים למיניהם סביב השאלה : "האם החיה המוסלמית שראשה אמין חוסייני שיתף פעולה עם העריץ הגרמני, האם החיה שחיכתה לקורפוס אפריקה של רומל מכוון צפון-אפריקה כדי להשמיד את כל היהודים שבארץ ישראל, כשש מאות אלף במספר אז, האם החיה הטורפת והמטורפת שאיימה על הממלכה הבריטית שמרוב פחד ובהלה סגרה ליהודים את שערי הארץ עד שמצאו את עצמם כלואים במלכודת הגרמנית, האם היא יכולה שוב להשתולל ולהכות ביהודים חפים מפשע?" וגם חשבון נפש פנימי לא יישמע : "עד מתי יהודים חפים מפשע שרק רצו לחיות יינתנו כקורבנות לאליל הפוליטי המכונה שלום?" את השאלות האלה לא ישאלו בארץ.

לאחרונה נפגש נשיא ישראל ריבלין עם עמיתו הצרפתי, מקרון, אותו אחד שהתפרסם לאחרונה בדיכוי אזרחי מדינתו (הדורשים שיספיקו לגנוב מכספם במקור לאחר שהעשירים קיבלו כל מיני פטורים ממיסוי ההון). כעת נבין מדוע העמיד מקרון במעמד זה פנים שוחקות, כמי שמספרים לו בדיחה, כשריבלין אמר לו שהוא מודאג מהאנטישמיות בצרפת.

ובכן, כאן בארץ, אין אנטישמיות. אין כאלה אנטישמים משתוללים וצמאי דם האורבים ליהודים כבר בתוך מכלאות הצאן. אדרבה : כאן בארץ, אפשר להיות בטוח שיקומו תמיד אנשים כאלה שיכעסו מבעוד מועד על אחיהם היהודים כדי שלא יעיזו לטעון ואפילו לחשוב שהחברה הזרה ליהדות וכל ההסתה החופשית לרצח שבה, או שהמשכורות המשולמות מידי אחראי הטבחים במינכן ובמעלות לרוצחים, יוצרות אווירה ובית חרושת לאנטישמיות מעשית.  ואם אסור לומר "אין ערבים אין פיגועים" אז קל וחומר שאסור יהיה לטעון על דרך החיוב : "יש ויש". וכל זה לא נאסר בשם האמת, אלא בשם השקר הגורם ליהודים להיות כמנהגו של עולם טרף לאותה התגלמות של שנאה כפי שחוו אותה בשנות הגלות.

ברמאללה, בבית לחם וברוב חברון, מקומות שהערבי אז בארץ, אין בתי כנסת, אין מוסדות חינוך יהודיים, ואף לא בית יהודי אחד. זה בלב מדינת היהודים, אבל שקט חרישי נכפה עלינו! אז למה שקמרון נשיא צרפת לא יצחק ? הוא צוחק כמי שמבטו אומר : "אין כזה דבר בצרפת מקום שלא יכולים להתגורר בהם יהודים".

ובכן, עכשיו ראינו שאין בארץ אנטישמיות. אם כן, מי שבכל זאת יראה אותה ייחשב לגזעני. בחברת המילואים, לכל מי שבא בטענות שונות ומשונות – כמובן בעדינות וברמזים – הייתי אומר לו : "אכן, אני גזעני נגד גזע האנטישמיים". אהבו את ההברקה, ומיעטו לדבר על הנושא.

המינוחים בפיקוח ממשלתי, גם אם לא של הממשלה. ומכוון שבשל ניווט השיח דרך המינוחים המותרים, אין כאמור אנטישמיות בארץ, מאבק ההשתקה עובר לטיפול ב"גופו של אדם" ללא הפרעה. ואם יותר גם במחנה השמאל לדון גורמים מסוימים "לגופו של אדם", אז כפי שכבר ראינו, הוא ייקרא "איש שלום".

הבה נרשה לעצמנו לרגע לדמיין כנגד השמאל דיון שלילי לגופו של אדם. הבה נתאר מציאות בריאה שיכולה להיות נכון לעכשיו רק ברובד הרעיוני. נדמיין מהדורת חדשות בה יימצא השמאלן התורן את עצמו נבוך תחת מטר שאלות לא קלות. נחשוב על מי שטען כנגד הקטנוניות, באופן שיישמע לגופו של אדם אך בכיוון הנגדי: "אם אתה בכל זאת טוען שאין לך בעיה בהימצאותה של אוכלוסייה עוינת בארץ, אז כנראה שיש לך לפחות שתי בעיות :

האחת : ככל הנראה, בעיניך דם יהודי הוא לא דבר יקר כל כך. אה ! פה ושם רוגמים ילדה באבנים, בכפר ביתה או בכביש מודיעין, פה ושם עושים פוגרום בחיילים שטעו בדרך, דבר שגם בסדום המקראית לא היה קורה להם, פה ושם באיתמר רודפים והורגים בירי בבודדת ובתוך ביתה משפחה יהודית שלמה, או שוחטים אותה בעצם מנוחת השבת, או מעמידים אזרחים יהודיים על נשותיהם בהריון, כשהם עומדים בתחנה, כנידונים למוות שהועלו על הגרדום... אז בעינייך חייהם של יהודים לא כל כך חשובים, כי מה שיהיה בעיניך באמת חמור מאוד, זה לטרנספר את מעוזי האנטישמיות אל מחוץ לגבולות ארצנו, ולאלץ אותם להסתדר במקום חדש מהתחלה, דבר שדרך אגב אתה בעד כשמדובר במהגרים העוזבים בהמוניהם את מחוזות מולדתם באפריקה ובאסיה ונוחתים באירופה.

והשנייה : אתה סובל מהקטנוניות שהוטבעה בך במשך כאלפיים שנות גלות. אתה גלותי, וגם ההתנכרות שלך לאורח חיים יהדותי נובעת מפחד תת-מודעי מהאומות שלא רואות את זה בעין טובה ושאתה מפחד להרגיז. אתה פחדן גלותי, ותפסיק כבר עם ה"אנחנו יכולים לחסל אותם בתוך רגע", כי אין לך אומץ לכך, ולא משנה עד כמה פעולות האנטישמיות תהיינה מקוממות וזוועתיות, כי אותך זה לעולם לא יקומם."

על זו הדרך נוכל לחלום ולדמיין כאוות נפשנו, אלא שהמציאות הכואבת קובעת את ההיפך הגמור. יש לקטנות השמאל עוד ימים יפים לפניה, שהרי העומד במשפט בדיון ב"עניינו של אדם", הוא תמיד הימני או הדתי – ואוי לו למי שגם ימני וגם דתי – עד כדי כך שגם כהוא נוטל חלק בשלטון, הוא עדיין מרגיש שהוא נשפט, ושעליו להראות כמה הוא יפה, כמה הוא משלב את הערבים בתוך תוכי החברה הישראלית.

וכשם שמשמעות חייו של החילוני-שמאלני היא להראות לעולם כולו עד כמה הוא יפה והומני, ועד כמה אין שום סיבה לשנוא אותו, כך הימני עם הכיפה הסרוגה עושה הכל כדי להראות לחילוני-שמאלני עד כמה הוא יפה ועד כמה אין כל סיבה לשנוא אותו.

עזיבת העקרונות לטובת המאבק האחר הנ"ל, כלומר הנחיצות להיראות יפה, אינה דבר של מה בכך. כעת נראה שנבנתה לה תפאורה שלמה. ייתכן מאוד שדיון לגופו של אדם, המתמשך והחוזר על אותם האמירות ללא הרף, יכול לגרום לשעמום בקרב הציבור שבסופו של דבר עלול להסתייג ולהפנות גב לתקשורת. עד כמה אפשר לדוש שפלוני קיצוני ואלמוני נאור? כדי להקדים רפואה למכת איבוד האמינות, הושקעה עבודה לעומק ביצירת דמויות רקע של התייחסות תרבותית המשמשות קנה מידה ועמודי תווך לגיבוש כל דעה ועמדה. זאת אומרת שיש דמויות שכדאי להידמות להן ודמויות שכדאי לא להידמות להן.  מדובר בדמויות מופת לטוב ולרע.

לפני כחודש הלך הסופר עמוס עוז לעולמו. ידוע שדעותיו לא התקבלו כסתם דעות. שיחו וכתיבתו של עוז יצגו את קנה המידה של התרבות בה"א הידיעה. הסופר נערץ בכל העולם. מי שחושב כמוהו נחשב אף  הוא לאדם בעל עדינות ואצילות רוחנית, הוא הבנאדם בשיא גילוי המשמעות המזוקקת והזכה שבעולם. אם אני מדבר כמו שהוא דיבר, אז אני בצד הנאור של האנושות. וזאת הדמות המופתית של הצד האחד.

כעת נראה את הצד השני. כשנתניהו נבחר נגד פרס, בתחילת המאבק המדיני שלו, היה ברור לכל שהימין הולך לנצח ברוב קולות, כי רק כל אדם חמישי או ששי התכוון להצביע פרס. היה אפשר פשוט להמליץ להם שלא שווה לטרוח ולהגיש מועמדות. מבחינה שכלית-אנושית, הסכמי אוסלו אפשרו לשונאי ישראל המסוכנים ביותר של הדור לעשות כהוות נפשם. ואם בודדים בלבד דרשו "פושעי אוסלו לדין", כנכד הפוליטיקאים שנתנו לחלום הבהלות (יש מי שאמר "שלום בהלות") להתגשם, הרוב רצה לפחות להיפטר מההנהגה הזו. ומה שטען אז נתניהו, אי-אפשר כבר היה להגיד שזה רק שיח של "ימני קיצוני", כי אי-אפשר היה לזוז מ"לגופו של עניין". "לגופו של אדם" קשור יותר לתחושות הבטן ופחות לכושר הניתוח ולדעת הצלולה. אז הוכנסה לתמונה דמות חדשה, יצירת המופת השלילית, בשם יגאל עמיר. באופן בלתי מובן ניתנה לו במה תקשורתית רחבה העקבות רצח רבין. ומה היו הדעות שהוא דגל בהן? פשוט הועתקו לשיחו כל הטענות והמלל הדורשים את זכות עם ישראל על ארצו ללא איום צורר זר השורר בקרבו. כל הטענות וההסברים ההגיוניים של נתניהו דובבו את פיו של המועמד לדין באשמת רצח רבין. ואם עדיין היה מישהו שלא קלט את המסר, אז היו שדאגו להסביר בציטוט תנ"כי : "הרצחת וגם ירשת?"

ואם אגב כבר הזכרנו את צרפת, אף עיתונאי שהיה עוין למיטראן לא טען שום טיעון מקטר או מקנטר. וגם לא היה מי שטען על מסך הטלוויזיה שבחירת מיטראן היא אסון שנגרם על ידי עם שיש להחליפו. פשוט כולם עפו והוחלפו בין רגע.

יובן אפוא שהעלמת הרקע האנטישמי גורמת לאשליה שהשנאה הפושעת נגד היהודים לא קיימת בארץ שלנו, וזה מה שגורם ליהודים הנאמנים למסורת, לה' ולארצו, לעמוד חסר אונים כמחוסרי יכולת להשמיע את נאקתם עד לב השמים, ולגמגם להגנה על ה"גופו של האדם" שלהם שהם "בטח בעד שלום" ואם יסכימו קצת לדון בגופו של עניין, אז העניין יוסט מעומק הקשר בן אלפי השנים לארץ, לעניינים שוליים כאילו הוויכוח סביב שאלת הביטחון, כמו שרואים בפתגמי תעמולת הבחירות של כמה "ימנים", הוא עיקר. אז למי רוצים להידמות כאשר מדברים?

כותב : יהושע סולטן ©

[1] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4997624,00.html

[2] https://www.10.tv/news/154662

Partager cet article
Repost0
8 février 2019 5 08 /02 /février /2019 09:40

היום (ששי, שבוע פרשת תרומה תשע"ט), בסביבות השעה 5:50, ביושבי בבית נשמעת נביחה, עד לתוך חדר השינה. תחילה, אני חושב על איזה כלב שוטט, אלא שלאחר כמה דקות, נראה שהכיוון ממנו מגיעה ההפרעה הינו מקום קבוע. חוששני ששכן קרוב קשר איזו "חיית מחמד" ליד ביתו וששוב נצטרך להשלים עם מציאות חדשה כזאת, לאחר שמניסיון העבר וההווה (שנתייחס אליו באופן חלקי בהמשך), הפניות לא תמיד עוזרות, גם כשפונים למועצה וגם כשהמועצה היא זו שמשכירה איזה נכס לפלוני-אלמוני שהופך אותו לכלבייה.

אז אחרי כעוד עשר דקות, מנסה אני לאתר את מקור הרעש שלא פוסק. אני פותח את חלון חדר העבודה, והנה אני נושם לרווחה : שני כלבים ענקים, האחד שחור והשני לבן, צובאים על פח הצפרדע השכונתי,במרחק של כארבעים מטר ממני. אנשים בודדים הולכים ברחוב ושומרים מרחק בטיחות. מצדי, די בהשמעת ה"שררר" המיועד מחלון ביתי כדי להבריח אותם (את "חיות המחמד" וקצת גם האנשים) והנה הם נעלמים כלא היו.

ורק כשאני משתדל שלא להעלות על דעתי מה היה קורה אילו היה מדובר במישהו שקשר איזה כלב ליד ביתו, כולי מתמלא פחד ורעדה. לסבר את האוזן, דעו שהרחק כמטחווי קשט, זה כבר כשנה, במקום שהיה הומה בעבר ממשפחות צעירות בעם ישראל, נותר קרוואן בודד שייעודו השתנה. סובב בגדר והוכנס כלב המרעיש לרוב. השעות המועדפות למטרד נעות בין 14:00 ל16:00, למי שזה אומר משהו, ובעיקר בשבתות. דיברתי עם מחזיק הנכס, כשהצלחתי לתפוס אותו סופסוף בהזדמנות אחת, כי הוא לרוב לא גר שם. לא עזר. וכשפניתי למועצה, באופן אקראי מפתיע, נגרם לי נזק : פעם במנעול הבית, שלא ניתן מאז להכניס בו מפתח, ופעם כשככל הנראה ניסו לעקור את מונה המים, שטפטף משני חיבוריו לצנרת. במקרה השני, המועצה טיפלה בנזק.

אז איזה נס הבוקר קרה לנו, כשבסה"כ דובר בכלבים ללא בעלים, כשדי בהשמעת ה"שררר", כי כשיש, אז בוקר טוב.

שבת שלום

כותב : יהושע סולטן

Partager cet article
Repost0
1 février 2019 5 01 /02 /février /2019 10:27

התלבטויות מעניינות מעסיקות את התלמידים ואת התלמידות העולים לכיתה ט'.

נפתח במשל... הבה נתייחס לשבט החי בחיק הטבע. מולו עומד אתגר. עליו לעבור נהר סוחף ועמוק. אין כל גשר או שורת סלעים המתנשאים מעל פני המים. אפשרות החתירה היחידה היא ברגל ובשחייה. על בני השבט להתגבש כי המעבר מסוכן לבודדים, לפתח דרכי חשיבה ולרכוש מיומנויות וחכמת חיים. צריך להתאמן, ואחרי השתדלויות רבות מצליחים לעבור את הנהר. חלקם פגועים אך המסקנה הרווחת היא שרק משום שלא הייתה ברירה, הם נאלצו לעשות את זה. ואם העיקר זה המטרה, אז היא ההגעה לגדה השנייה.

הזמן עבר ונבנה גשר. האם יעלה על הדעת של מאן דהו מבני השבט להמשיך לשבח את הגבורה, הגיבוש, ההתגברות, הניסיון מהחיים, עם כל הנזקים והאבדות בדרך? האם יטען שיש לוותר על הגשר ולהמשיך לעבור את הנהר בשחייה? עד כאן המשל.

עד העבר הלא רחוק עמדו לרשותם של התלמידים ומשפחותיהם ביתי ספר עד לכיתה ח'. בידוע כי הלימודים מתחלקים לשלושה שלבים : בית הספר היסודי, מכיתה א' עד ו' ; חטיבת הביניים : ז'-ח' ; והתיכון עד י"ב. דא עקא : ביישובים ושכונות רבים לא היה כלום אחרי כיתה ח', או אולי לעיתים מוסדות שממש לא תואמים את רוח היהדות. ולכן נאלצו הצעירים והצעירות להעתיק את מקום מגוריהם לישיבות או לאולפנות, עם כל החסרונות, הקשיים והתסכול הכלולים בעניין. אלא שבדיעבד התפתחה הסתכלות חיובית מעודדת, בניסיון לראות תמיד את הצד הטוב שטרדות החיים. אין כאן כל אילוץ לוותר על ההתפתחות הנפשית הבריאה בחיק המשפחה, בין האחים והאחיות, בחמימות הבית. להיפך : יוצאים לטירונות החיים שממנה הופכים לבוגרים עם חוש אחריות, אכפתיות לזולת, נחישות, כושר החלטה ויוזמה. ובכך נהפך האמצעי למטרה, כמסע הכומתה ביחידות חי"ר שלא משנה אם ניתן לעובר את השבעים ק"מ בטיולית או במאן.

ובכן, כל העידוד הנ"ל מעיד על עומק המשבר הצפוי. כהורי שהוזמן לערב היכרות עם מוסדות המאלצים את הלומדים בם להעתיק את מקום מגוריהם לפנימייה, בו נטלו חלק גם בוגרות "שמיניסטיות", לא התרשמתי מכוח השכנוע שלהן, הן גילו קושי הבעתי, חוסר יכולת לנסח משפט אחד שלם בלי לגמגם או לחזור אין ספור פעמים על מילה בודדת אחת ("כאילו", או "ממש", או "ממש כאילו").

מובן שהנושאים לא יתמקדו במפגשים מכגון זה סביב הפער בין החיים בבית, כשפוגשים את ה"חברי" רק בחלק הציבורי של היום (הימצאות בכיתה, בהפסקות והחוגים) ; ובין חיים בפנימייה עם בנות (או בני) המחזור הכוללים את האילוץ לחיות ביחד, בחוסר פרטיות עשרים וארבע שעות ביממה (ארוחות, המתנה לשירותים ולמקלחות, החזקת החדר וסידורו שינה...)

הבית הוא מרכיב מרכזי וחיוני בבניית האישיות וההתפתחות הבריאה של כל נער. רק כשאין ברירה, כגון אצל יהודים שעלו ועולים לארץ במסגרת עליית הנוער, מתגוררים בפנמיות עם כל אי-הנוחות המשתמע, כי ההורים בחו"ל. במצבים אחרים פחות מחמיאים, הפנימיות שמשו פיתרון למשפחות בעיתיות או מן השורה עם ילדים או בני נוער בעיתיים החייבים טיפול במסגרת סגורה עם תנאי הגבלת חופש מחמירים.    

גם כשלא מדובר בכך, יש בפנימייה צד לא נעים הפוגע באחדות המשפחה. לדוגמה : משפחה ביישוב שלנו נאלצה אף היא אז לשלוח את בתה למוסד הדורש ניתוק. ולאחר שנקבעה העובדה שלא התקיימו שיעורים מארבע אחרי הצהריים עד תשע בבוקר למחרת, ההורים ביקשו לשחרר את הבת כדי שתוכל קצת לרוות נחת בבית. הם נענו בשלילה. מובן שכל הריחוק ואי-הנעימויות המתוארים מעלה נבעו מלית-ברירה. כי הרי, כנזכר, הפנימייה מעולם לא היוותה מטרה אלא נסיבה מכוח המציאות כוון ששוב : לימודים סדירים ניתנו פעם רק עד כיתה ח'.

מאידך, אין מה לצפות מתלמידים שעברו את שלב חיי הפנימייה. הם לא יספרו, לפחות לא בסדנאות פתוחות לקהל, דברים שייתנו לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם מתלהבים כתלמידים היוצאים לטיול שנתי . כי השם הטוב של התלמיד או התלמידה כרוך בשם הטוב של המוסד. אז על מתח, אי-נוחיות, געגועים לבית, בעיות הנגזרות מחוסר דרך ארץ עד לזלזול או אלימות לפעמים, כשעשויה להתברר למשל מציאות של דירוג בצורת סולם בין שולטים לנשלטים, ועל כל מיני תנאים קשים, לא יספרו לכם. כי זה עלול לא רק להוריד בערכם של המוסדות, אלא בשמם האישי. "הא, למדת שמה!"

באחד מיישובי הדרום, תלמיד בכיתה ח' בא להיבחן בישיבת בני-צבי. אחיו למד שם מספר שנים לפניו ועמד בכל הדרישות ; אז אין שום סיבה שהוא לא יצליח כמוהו. הוא עבר את כל המבחנים וגם מצא חן בראיון האישי. אלא שחלה בהמשך תפנית : התברר לאחר מכן שבמרחק של עשר דקות נסיעה באופניים מהבית, ישיבה אזורית פותחת את שערה לכיתה ט'. כמובן שהוא לא היסס פעמיים והמשיך בה את לימודיו.

בבית אל סופסוף, אחרי שנים של קרעים משפחתיים, קמה המועצה ופתחה בית-ספר תיכון (השם אולפנה מבלבל) כדי שתוכלנה בנותינו להמשיך לנהל חיים בלי לחץ ואתגרים, למעט כמובן המאמצים המושקעים בלימודים וביחסים נאותים עם בנות-הגיל, כי לגור בבית זה העיקר, ואין כל מטרה ללמוד להתאקלם ולהסתדר בחברת נערים המנותקים מהחיים הנורמטיביים. הפנימייה באה בדיעבד לשרת את מטרת הלימודים, ולא להיפך : אין הלימודים באים לשרת את חיי ההישרדות של הפנימייה. על פי מסורת ישראל, רוב הילדים עזבו את בית ההורים רק כשהקימו את ביתם.

הבעיה היא שמרוב שהורגלו בגישה המחייבת לבחור באולפנה טובה, נתפס בית הספר שנפתח במיוחד עבורן כאן ביישוב, כשאר האולפנות, ולא כפיתרון טוב ומענה צודק לעשרות שנים של פרידה מהבית. ומשום שלא קפצו על המציאה, בדיעבד, היות ובית הספר כבר נפתח, נאלצו לקלוט בנות מיישובים אחרים, כשחלקן ברמה דתית יחסית נמוכה. ובמקום שבנותינו תבואנה לדרוש : "זה שלנו!!!", הן מפנות את הגב למקום ומפקירות אותו למי שהדבר לא נועד להם מלכתחילה. עליכן לקחת את מה שמגיע לכן "אנחנו בנות המקום ובית הספר יתנהל לרוחנו" – שהוא אגב גם לרוח ההנהלה והסגל – אך כמובן בעבודה חיובית בהשראת מידתו של אברהם אבינו בקבלת אורחים. אך שתדענה לעמוד על שלהן, ובל יהפוך האורח לבעל הבית.

ומובן שעל צוות ההוראה להתגייס לטובת מגמה זו ולא חלילה להכפיש את השם של המוסד היישובי באמירות מהסוג : "אם לא תלמדי כמו שצריך בסוף תמצאי את עצמך ב..."

ולמי שמבין התלמידות "לא יודעת" מה עדיף, אז שהיא תיתן להורים להחליט בשבילה. תמוה הדבר שבגילאי שלוש-עשרה \ ארבע-עשרה, אחריות ההחלטה לא ניתנת להורים.

בהצלחה בקרבה לבית ובלמידה פורה.    

Partager cet article
Repost0
14 janvier 2019 1 14 /01 /janvier /2019 10:40

עליונות מוסרית או ראש מורכן במעמקי הגלותיות ?

יש בארץ הסכמה רחבה בין כל החוגים הפוליטיים. אנחנו הטובים ביותר ואנחנו המנצחים בכל המערכות ובכל המאבקים מול האויב הערבי-מוסלמי, בין אם הוא בעזה, בין אם הוא בנחלת אשר המקראית, ובין אם הוא בכל מקום אחר בארץ ובעולם. אם אנו יוצאים מנקודת ההנחה כי היות וכוונת האויב היא לא פחות מלהכחידנו, אז הישארותנו על המפה אכן יכולה להיחשב כניצחון מוחץ, בניגוד לעמדתו למשל של דוקטור אורי מילשטיין, היסטוריון ישראלי החולק כדעת יחיד על תפיסתה של צמרת הצבא והמדינה באומרו כי במצב של מאבק בצורת גרילה, אי-הכחדת כוחות הגרילה היא בעצם כישלון[1].

האינטלקטואלים משמאל מתאפיינים בתחושת עליונות לעומת האוכלוסיות המייצרות יום-יום מחבלים ורוצחים היוצאים במלחמה נגדנו, ואין כאן תרתי דסתרי (בניגוד לטענה כי אם יש מלחמה, אין רצח כי אם הריגה, המיוחסת ג"כ לד"ר הנ"ל). במשפט נירנברג נשפטו פושעי מלחמה שלפני מאסרם נטלו חלק במלחמה מעמדות שונות של דירוגים צבאיים. ואם הם דאגו לשפוט אותם ולא הסתפקו בהריגתם בקרב או בשטח, זה רק משום שהמלחמה נסתיימה. וכך הפכו אותם ה"לוחמים" לפושעים ברמה הפלילית. אצלנו, היות ולא נגמרה המלחמה, אין כל מניעה להמשיך לחסל רוצחים : עובדה שהם במלחמה. יתר מזו, המלחמה שלהם היא מאבק אנטישמי לכל דבר השואף להשמיד יהודים בשל היותם יהודים ותו לא, ואין זה משנה אם השאיפה מסתכמת באזור מוגדר על פני כדור הארץ או מתפשטת על פני כל כדור הארץ .

ובכן, ישנה עמדה המסתכלת בו-זמנית בנימת ערבוביה של חמלה ובוז על האויב-לוחם-רוצח. דבר הנובע והנגזר כנראה ממקור עליון, מסגולת עם ישראל, העם הנבחר מכל העמים. ומעניין שדווקא בקרב אנשים המסוגלים להגדיר את עצמם כחילונים, ישנה כזו תחושה חזקה של עליונות ואליטיזם עדתיים המוטבעת עמוק בנפש ובנשמה. שגם אנחנו נשיב מלחמה ונתחרה בכובש את עזה, שגם אנחנו נכוון את תחמושתנו לריכוזי הנתינים האזרחיים שלהם? מה פתאו! אנחנו לא כמותם! גם בימין מוסכם שלוּ רק היינו חפצים בכך, יכולנו להיפטר מהאויב על כל אוכלוסיותיו תוך זמן קצר מאוד, אלא שהאצילות והעליונות שלנו אינן נוטות לכיוון זה. אגב, ימין פוליטי שיישאף להעביר את האוכלוסיות העוינות המבקשות להשמידנו ולהחליפנו, כבר לא מצוי בזמן בנוף המדיני שלנו. כל מנהיג שחרף את נפשו להצלת עם ישראל מהניסיון היומיומי לטבוח בנו נרצח. ולא קמו עוד אנשים עם אומץ בעידן חדש בו כולם רוצים למצוא חן בעיני קיצוני התקשורת ומערכות השיפוט שלא שמים לנגד עיניהם את החשיבות להציל את האם היהודייה הבאה שתירצח כשתינוקה בידיה או במעיה.

השב"כ עושה ימים כלילות, וגם ההשקעה בתקציב הביטחון כבדה מאוד למדינה, אבל אין מה לעשות, כי בכל זאת יירצחו כל שנה כששה-עשר יהודים שסך הכל רצו לנהל את חייהם בשלום, עת עומדם מול כיתות יורים צמאי דם יהודי. בסוף השבוע שעבר, נערכו טקסי זיכרון קהילתיים וממלכתיים בפריס, לזכר הקורבנות שפקדו את מכולת ה"היפר-כשר" ; הם נורו למוות  עת ערכו את קניותיהם לכבוד שבת, בשער ווינסן, לפני ארבע שנים. כאן אין דבר כזה וסוף המתים להישכח. קורבנות האיסלם הם כמחויבי המציאות,  כשאר דברים הממיתים בני-אדם. לא יזכו לטקסים ולא לאנדרטת זיכרון. לכל היותר הם ייכללו בחללי מערכות הביטחון כקרבנות פעולות האיבה. ייתכן שהדבר צודק, היות וגם החיילים הנופלים על המשמר הינם חלק מעם ישראל שהאויב מנסה להרוג בכל מאודו. החיילים והאזרחים בעם ישראל הם חלק ממערכה אחת ומאוחדת. בעניין דומה אבל במבחינה רעיונית בלבד, אנחנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בה הן הלוחמים בעיקר של גטו וורשאו, והן שאר האזרחים היהודיים, שהיו שותפים בגורל אחד. שם הפסדנו, כי מחקו אותנו מהמפה, וכאן ניצחנו, כי הרי ב"ה אנחנו רבים ופרצים. ולמי שלא רואה עדיין את הניצחון, די לראות באויבים האכזרים ביותר המתבצרים בבונקרים ולוקים מרוב יגון כצער המן בכל המחלות אשר שם ד' במצרים.

אלא ש... האם מה שמונע מאיתנו להשתמש במלוא כוחנו זה באמת סוג של סבלנות יתירה שממנה אנו מסתכלים אל האויב הירוד במידותיו, בערכיו ובכל אישיותו, כדוגמת מחנכים מול כיתת ילדים שובבים, כשאנחנו מזהירים אותם לפני שאנחנו נתכעס באמת? הלוואי וכן היה, אבל זה לא מה שמבחן המציאות מוכיח. הם יכולים אצל האויב לעשות את כל הפרובוקציות, אבל דא עקא : מדובר בחיי אדם. שלוש מלחמות. ועוד היד נטויה. חטיפות, ממקח וממכר עם מחבלים ושחרור אלפי מחבלים. מי עוד זוכר שפעם הייתה גאווה לאומית המשוריינת בחוק שאסר משא ומתן עם ארגוני טרור? סחיטה וסחטנות, שיגיונות שיגעוניות של הנהגה המגששת באפילה, כשמצד אחד רושמת הישגים מרשימים בהסברה הבינלאומית עם התעוררות יותר ויותר מוסדות ומדינות שמייבשים את הסיוע לחמס ולאונר"א, ומצד שני מאפשרת למדינת מחבלים קריא הקטר, להזרים עשרות מיליוני דולר לרצועה. ועוד ייתכן שיתגלה בעתיד שמשלם המיסים הישראלי הוא זה שמשלם במקומות שמקורות הכסף נסתמו.

הכיצד הגענו למצב בו האויב מצפצף עלינו השכם וערב, ללא שום רתיעה או בושת פנים? הוא מחליט מתי לעשות לנו חיים מרים ולשתק את כל מערכות חיי המדינה בדרום, מתי להפוך את אזרחי ישראל לנרדפים ולנסים בבהלה ומתחבאים במקלטים או חדרי מדרגות, ומתי לתת לנו הרווחה ולהפוך אותנו למכירי טובה כלפיהם על שהם מרפים ממנו את נחת זרועותיהם. ואלה אן התמיהות כשמצמצמים את ראייתנו בהווה בלבד. אבל אם נשוב לשורש הבעיה כפי שהיא נראית במציאות היום, אז נמצא שהכל התחיל ב"עזה ויריחו תחילה", והחמיר ב"התנתקות".

במנהג העולם, כשמתנהלת מלחמה על חבל ארץ נתון בין שני צדדים, לא יתואר כי הצד החזק יהיה זה שיתקפל לטובת הצד החלש תוך כדי מחיקת כל הקהילות שלו החזק, או שייהרס כל המפעל האדיר שהוא השקיע בחבל ארץ זה במהלך שלוש דורות. ואם נניח שהוא בכל זאת יבצע מהלך כזה בטעות של עיוורון או לקוי ראייה, כי נדמה לו מסיבות לא ברורות שבמחיר כזה הוא יקנה לו חבר, אז מדוע אינו מפעיל את מלוא הכוח שלו כדי לבצע מהלך הילוך לאחור ולקבוע עובדות מתקנות, להחזיר את נתיניו לשטח תוך כדי סילוק נתיני האויב?

עוד שאלה : מדוע יחשוב וידמה לעצמו שרק הצמרת השלטונית של האויב היא האויב, כאילו כל האוכלוסייה העומדת מאחוריה עשויה מאזרחים תמימים "חפים מפשע"? הכיצד אפשר להגיע להרגשה של ניצחון מוחץ באמירה מוזרה של "הצלחנו שלא לפגוע באף אזרח אחד"? וזאת אחרי מכה של כחמש מאות טילים שכוונו ללב ריכוזי האוכלוסייה היהודיים. ולא זו בלבד. בעל הדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל יוצא עם פרח בקנה והבעת חמלה עמוקה כלפי האויב, כאשר העם היושב בציון דורש לשים קץ לשרפת הארץ ולהפיכתה לשיממון תוך כדי סיכון ילדים רכים בין היתר. והוא בשלו טוען שרמתו המוסרית אינה נותנת לו לפעול נגד ילדים המשחקים בעפיפונים הרסניים ומתעסקים בשרפת מדינתנו. האויב קולט את המסר. הוא יכול להזיק ולסכן בכפוף לכלל משחק אחד : שיישלח את הילדים שלו להשחית, והוא סמוך ובטוח שלא ירע לא כל רע.

כל הנ"ל אינו עולה בקנה אחד עם התפיסה הרווחת בה אנחנו החזקים ביותר והמנצחים תמיד. עובדה שלא עושים מזה כלום ושגם מסתבכים בעיני העולם הרחב, ושוב במציאות מפריכה את דפוסי ההיגיון הראשוני. הטענה שכבר ירדה לתת-מודע הלאומית שלנו פעם הסבירה : "אם אנחנו ננהג ביד קשה באויב, אם נכה בו בהתאם לחומרת התקפותיו או אם נסלק אותו מהארץ, אז אנחנו נגרום בעקיפין ונהיה אחראיים לפגיעה באחינו היהודיים בכל קצוות תבל". המציאות הוכיחה כי ההיפך הוא הנכון. הבה נתבונן רגע באירוע היסטורי אחד מסיום וסיכום מלחמת העולם השנייה : כוחות הברית לא הסתפקו בניצחון מוחלט, כולל פירוק כל המסגרת והמנגנונים הנאציים. הם גם הסתכלו צעד אחד קדימה, וכדי שלא תהיינה טענות טריטוריאליות הטומנות בחובן את ניצני המלחמה הבאה, הם דאגו להעביר לתוך שטח גרמניה על פי גבולותיה המוסכמים את כל יוצאי העם הגרמני. גרמני בוהמיה והקרפטים, במבצע ענק של העברת אוכלוסין, הועברו לתוך שטח גרמניה. המהלך הבטיח שלעתיד הקרוב או הרחוק, לא תתעוררנה דרישות על עצמאויות או על סיפוח חבלי ארץ למיניהם לגרמניה.[2]

כאן, בארץ ישראל, לא רק שהאוכלוסייה הזרה הוּשארה, ולא רק שהיא הייתה עוינת מתחילה, אלא שמשקיעים בשגשוגה דרך הענקת אזרחות וזכויות לחלקה ממנה, ומאפשרים להם מעמד כלכלי לפחות פי עשר יותר גבוה מבכל מדינה ערבית-מוסלמית באזור, מהפרץ הפרסי ועד לאוקיינוס האטלנטי.  וכל זה, הדורות האחרונים הוכיחו, לא שיחק לטובתה של מדינת ישראל. שבעים שנה אחרי השחרור המדיני וחמישים שנה אחרי השחרור המשלים של מרכז ארץ ישראל, מחברון ועד שכם, אותה השאלה והמועקה מטרידה את סדר היום שעה שעה. דברים שמטבעם היו הולכים ונעלמים עומדים בעינם עד עצם היום הזה. כי העוינים ליונים שאנחנו מחיים פה אכן באים בטענות טריטוריאליות לא רק בעזה, יהודה ושומרון, אלא על כל שטח המדינה, עד כדי כך שרבים וטובים שואלים בעולם : "האם יש לישראל זכות קיום?". ובמקום שהאנטישמיות כמחלת העמים תיחשב ככזו שכבר החלימו ממנה וטופלה היטב, וכמידה רעה שמתביישים בה לפחות במערב – ש שאל את עצמו למחרת מלחמת העולם השנייה איך הוא יכול היה לעשות את מה שהוא עשה, וכתוצאה מכך כבר נמנעו מרוב נקיפות מצפון מלהאשים את היודים ברציחת אותו האיש, בהרעלת מקורות המים, בשוד כל המשאבים הכלכליים של האומות שהתרוששו בגללם, וכן הלאה – היא אדרבה קמה מאפרנו עם פנים חדשות שהיססה בחיתוליה לבוא. האנטישמיות של העידן המודרני צרכה דלק חדש והסתפקה במה שדלק חדש זה נתן לה : האנטי-ציונות. לאיטה התפתחה מכוח שולי ומגומד לממדים המפלצתיים הכוחניים, שהרי היא אשפרה להחזיר לסדר היום את שנאת כל יהודי באשר הוא, כי הוא רואה באחיו הישראלי שותפים לגורל ומרכז חייו של עם ישראל הקם לתחייה. יותר מזה : לאחרונה, האנטי-ציונות הכשירה למפרע מחדש את כל סממני האנטישמיות ה"מסורתית".

אז, נעצור רגע : אנחנו ה"הכי חזקים" אלא שמי שקובע הוא דווקא הפחות חזק. אנחנו יכולים לפתור את הבעיה בן רגע, אבל אנחנו לא עושים את זה, עד כדי קושי עצום לנהל את המדינה ועד כדי נפילת ממשלות זו אחר זו כמשחקי קלפים.

ישנו רק כיוון אחד שיכול להסביר את התופעה, אבל הוא מוחרם מהסדר הציבורי בארץ. אסור לדבר על מנטאליות של עבדים או על אי-שחרור המוחות מהתפיסה הגלותית. אם נלך מנקודת התבוננות במובן הזה, דומה כי כן נוכל להכניס את כל הנ"ל לתוך גישה הגיונית המחברת להפליא בין כל החלקים, שסופסוף ימצא להם חוט מחשבה סביר.

מנטאליות גלותית כזו של העבד. כשעבדים היינו לפרעה במצרים, טוב היה לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. ומה עוזרת לו לעבד כל אבירות כוחותיו הגשמיים, כשהוא משמש כידא אריכתא לאדונו? כך שככל שהעבד יהיה חזק יותר, כך תתפתחנה יכולותיו של אדונו לבצע תוכניות רחבות היקף יותר. במלחמת העבדים השלישית נגד רומא, אירוע שהתרחש לפני כאלפיים ושבעים שנה, מרדו המשועבדים. בראשם עמד גיבור בשם ספרטקוס, גלדיאטור במקצועו. ברגע האחרון חזר לטבעו המוקנה בשל מעמדו הקודם והוא נכנע וכך כשלה מלחמת העבדים.[3] הן לשיטתו של אפיאנוס והן לשיטתו של פלוט ארכוס, ספרטקוס לא ראה את עצמו כמסוגל לגבור על העיר רומא למרות כל הניצחונות.

אם נחזור לעניינו, בפרשת בשלח – פרשת השבוע שלנו – פרעה נמלח בדעתו ויוצא מלווה בחייליו לקראת עם ישראל, אחרי שהוא זה שנתן להם הרשות לצאת ממצרים. נחמה ליבוביץ', בספרה "עיונים בספר שמות", מתארת את יחסי הכוחות בין ישראל למצרים. הרי יצאו בני ישראל חמושים והיו כשש מאות אלף רגלי. ופרעה לקח "שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו". נחמה ליבוביץ מוכיחה שלישראל היה היתרון מספרי אלא שלא הוכנו נפשית להילחם ולעמוד על נפשם. אותו הדור שלא פעם צידד בנתינת ראש וחזרה למצרים לא היה בשל לחירות ורק הדור שנולד כעם חופשי אך טרם בארצו, היה כשיר לקרב. אנחנו יכולים לתמוה מדוע דור גנרלים שנולדו אחרי תש"ח עדיין זקוקים ל"ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" ואינם יכולים ליזום מהלך מלחמתי שיבטיח שלום בטוח לבני עמם. שמא האסכולה שלהם מעולם לא יצאה ממצרים?!

הביקורת וההבנה הרואה בתפיסת המנהיגים ראש גלותי אינן מתקבלות בשיח הציבורי בשיראל. נסו לשלוח כתבות לאתרים המגדירים את עצמם כלא מושפעים מתפיסות נסיגתיות וגלותיות. הם לא יענו לכם. גם תגובות של קוראים ברוח זו תמחקנה אם בכלל ניתן יהיה להכניסן. מי שלמשל יימצא קשר בין חוסר המלחמתיות מול אויב אכזרי היורה בנשים יהודיות הרות והמחלק עוגיות ברחובות כשזוג יהודי נשחט בשלוות השבת על תינוקם בביתם, ובין הביקורים הכפייתיים באושוויץ, יורחק מהשיח. כי כשבאים לטעון כנגד הצורך בזיכרון – בל נשכח את מה שעשו לעמנו בגלות אירופה, כשתועלת הזיכרון היא החיזוק בתודעה של רעיון חיוניות היותנו עם ריבוני בארצנו – שביקורי של צעירנו שם משדרים להם מסר של הזהרה : "יהודים, ראו מה עשוי לצפות לכם. אל תרימו יותר מדי את הראש...", אז הדעת אינה מסוגלת להשלים עם מציאות כזאת והשיח נחסם.

ושוב חוזרת המנטרה : אנחנו אצילים ומאופקים, ידנו על העליונה ורק אם נרצה, נוכל לכלות את אויבנו ולא יוכלו קום... אם רק נרצה... אם תרצו...

החתום : יהושע סולטן ©

 

[1] ד"ר אורי מלשטיין רואיין על ידי יגאל לוי במעריב ב17 באוקטובר 2014, במסגרת סיום מבצע צוק איתן.

המאמר תורגם בצרפתית ע"י הבלוגר מאי בניון. http://jerusalem24.com/blog/2014/10/20/vainqueurs/

[3] ניתן לעיין בקישור https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%93%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%AA

Partager cet article
Repost0
7 janvier 2019 1 07 /01 /janvier /2019 15:02

Décorticage et commentaire d'une citation-clé

Amos Oz : terre et paix

Çà et là en terre d'Israël

Décorticage d'une citation-clé

La magie d'Oz

Est-il nécessaire d'avoir connu la vie et lu l'œuvre d'un auteur pour en déchiffrer la pensée et les tendances politiques? Amos Oz restera l'écrivain contemporain par excellence des sept premières décennies de l'Etat d'Israël, n'ayant eu que neuf ans le jour de l'indépendance. Par ses nombreuses déclarations et entretiens, Amos Oz nous épargne le fastidieux labeur de la lecture ou de l'étude de ses textes. Nous allons nous pencher ici sur un passage digne d'un résumé de fiche de lecture, qui est un condensé de la doctrine de l'écrivain israélien favori des médias, et qui en dit long sur sa considération de l'attache qu'il semble simultanément défendre et contester, entre Israël, le peuple, et Israël, la terre.

Si Finkielkraut, le penseur français, s'est vivement érigé contre le principe qui précède, s'il s'est plaint récemment de voir son imposant travail de recherche simplifié voire caricaturé, parce que d'indénombrables non-lecteurs résument l'homme d'une manière simpliste par le prisme de telle ou telle allocution filmée, il reste néanmoins honnête pour l'observateur neutre de se faire une idée d'après quelques phrases émanant du propre crû d'un auteur, à condition cependant qu'elles ne soient pas isolées de leur contexte ou déformées, sans qu'il ne soit besoin de procéder à un travail de doctorat en passant au peigne fin tous ses romans, biographies, articles etc.

Or, il se trouve qu'Amos Oz, en symbiose avec le parti Meretz, qui lui réserve la 116ème place de sa liste électorale en 2003, ne reflète pas l'opinion de la société israélienne dans son ensemble. Proche de Pérès et du parti travailliste jusqu'au début des années 90, il tourne à gauche et se rapproche de Choulamit Aloni, qui considère les habitants juifs de Judée-Samarie comme des étrangers dans leur propre patrie.

 C'est lui qui avait personnellement réduit son approche géopolitique en quelques traits de plume où sont traités côte à côte le lien du peuple d'Israël à sa terre et la concurrence sanglante que lui oppose un monde arabo-musulman impitoyable qui tente d'en effacer sinon l'existence en général, du moins d'en réduire localement la présence. Les termes aux allures de postulat et de logique improbable ne peuvent être démontrés et compris qu'en faisant intervenir le contexte et les a priori d'une conceptualisation politico-médiatique consternante et déconcertante pas toujours en phase avec la réalité sur le terrain : 

«Il faut comprendre que pendant tout ce temps, sont menées ici, des deux côtés, deux guerres, menées par des hommes : il y a la guerre du peuple palestinien, qui veut être libre sur sa terre, et qui dans le principe représente une guerre juste que tout homme irréprochable doit soutenir, même s'il réprouve les moyens auxquels ils ont recours dans cette guerre. Et il y a une seconde guerre, nationaliste, islamique, destinée à prendre du peuple juif son droit à l'autodétermination, et c'est une guerre où Israël a absolument raison, et elle doit elle aussi être soutenue par tout homme irréprochable.[1]»

Cette déclaration est à première vue surprenante. La trouver tout à fait logique est le symptôme de la décérébration voulue par un travail de sape vieux de cinquante et un ans pour Oz ou l'Israélien moyen et de trois de plus pour ses instigateurs. Une petite explication de texte s'impose. On relèvera tout d'abord des termes a priori synonymes : «peuple palestinien», «peuple juif», «Israël».

Les bons élèves de la désinformation contesteront ce constat. Pourtant, quand l'empereur Hadrien tente d'effacer le nom de Yéhouda de sa terre, il n'aura pas d'autre inspiration pour trouver une appellation de substitut, que de reprendre le nom d'un envahisseur d'origine crétoise, le Philistin. La Palestine est née, mais son lien avec Yéhouda n'est pas mort, car la tentative avorte. En effet, désormais, puisque le pays change de nom, son peuple est automatiquement désigné lui aussi par ce néologisme, et le Judéen devient Palestinien. Il gardera ce sobriquet jusqu'à la veille de son indépendance qui renaîtra de ses cendres, ce que confirme la quasi-totalité des institutions juives présentes en terre d'Israël, à l'exemple de la banque de Palestine rebaptisée banque Nationale (Leumi).

Or, puisque le Palestinien reprend en 48 son nom Israël, cette désignation pour lui provisoire redevient vacante pour la seconde fois. La première, c'était à la disparition de ce premier ennemi acharné d'Israël, quand le Philistin s'est éteint sans laisser de traces ou presque. C'est donc au Kremlin que sont jetées les bases d'un néo-peuple voué à usurper la place d'Israël, en l'an 64 du siècle dernier, comme le révéla intégralement Ion Mihai Pacepa, lieutenant général du bloc soviétique exilé par la suite en Occident. Et c'est ce «peuple palestinien», groupuscule terroriste arabo-musulman constitué autour d'une charte appelant explicitement à l'anéantissement, qui vient donner une seconde chance à Hadrien dans sa tentative, en appliquant le nom de substitution de la terre d'Israël à un autre groupe censé devenir peuple de la terre d'Israël à la place du peuple d'Israël, ce qu'Amos Oz admet comme légitime.

Ce stratagème est une variation sur le thème des tentatives d'accaparement de l'identité de l'autre, dont l'une des formes oubliées, à l'heure de gloire du catholicisme, a consisté à dire à Israël : «Vous n'êtes plus le peuple du Livre, car nous prenons votre place». Comme on le voit, celle de l'antisionisme vient lui dire aujourd'hui : «Vous n'êtes plus le peuple de la Terre, car nous prenons votre place».

Donc Oz accepte l'imposition de ce «peuple palestinien» qui n'est autre qu'un ramassis d'individus censé devenir le nouveau peuple palestinien en aspirant à supplanter l'ancien.

Cette compréhension de son texte ne vient que partiellement éclairer notre lanterne. Car sa première articulation est on ne peut plus claire : même si le néo palestinien a recours à des méthodes meurtrières et immorales, dignes des pires antisémites que la planète n'ait jamais portés, il faut néanmoins serrer les dents, avaler la pilule (et la couleuvre) et approuver son combat, car la fin qui se veut noble justifie en quelque sorte les moyens. La défense contre lesdites méthodes est dépréciée et sa légitimité ravalée au rang de l'instinct de conservation.  

Cette première clarification étant faite, ce qui exige explication, à présent, c'est l'affirmation contradictoire qui intervient juste après, selon laquelle une seconde guerre refuserait au peuple juif son droit à l'autodétermination. Quelle autodétermination reste-t-il donc après ce qui vient d'être établi? Car si le peuple palestinien n'est plus le peuple d'Israël, cette dernière proposition laisserait donc entendre que ce néo peuple palestinien, devenu peuple palestinien à la place de l'ancien peuple palestinien, accepterait sans contester (puisqu'il n'est pas selon Oz mêlé à cette seconde guerre) le droit du peuple juif à se définir, ou s'autodéterminer, en tant que tel. Ce qui voudrait donc dire que ces bons princes accepteraient l'idée d'un peuple d'Israël uniquement spirituel ou théorique, qui aurait le droit soit de se sentir lié internationalement à partir de tous les points de son exil, leur nation restant alors dans le cadre du virtuel, soit de se réunir géographiquement ailleurs, à condition que cela se passe en dehors de la terre d'Israël.

C'est là qu'une nouvelle donne imposée par une propagande made in extrême gauche d'Israël intervient : et c'est à présent la dernière articulation du raisonnement qui permet de nouveau de ne pas être dans l'incompréhension la plus absolue vis-à-vis du raisonnement d'Oz : la ligne verte en langue israélienne. Il s'agit de la frontière provisoire qui a tenu pendant dix-neuf ans, pendant la période qui a démarré à la guerre d'indépendance et pris fin à l'issue de la guerre des Six jours.

Une théorie farfelue s'est mise à déprécier la terre sainte, où les yeux du peuple juif convergent depuis deux mille ans, pour la transformer en une sorte de bien de consommation qui peut se monnayer et se marchander sous la formule commerciale des «territoires contre la paix». C'est magique : on vous donne les territoires, et vous nous donnez la paix. Idée totalement coupée de toutes les contingences terrestres et imaginaires, car en admettant qu'un ou des roitelets accordent sincèrement la paix en échange du centre de la patrie d'Israël, qui garantit sur le moyen terme que ses successeurs ou les révolutionnaires qui le renverseront se sentiront engagés par lesdits traités? Et qui nous dit qu'il ne risque pas lui-même, ledit roitelet, de se démentir? Israël n'a-t-il pas dans son historique un «nouveau roi qui n'avait pas connu Yossef?», et qui a pu n'être qu'une seule et même personne, comme l'explique Rachi?

Bien sûr, rassuraient les partisans de cette formule magique d'échange miraculeux entre terre et paix : «Si ça ne marche pas, on leur rentre dedans et on reprend tout». Or, l'histoire de ce dernier quart de siècle a montré qu'Israël ne reprenait jamais les territoires quand la contrepartie non seulement n'était pas livrée, mais qu'il obtenait en échange de chaque parcelle cédée une recrudescence de la violence et des actes de guerre à son égard. L'Olp a été introduite au cœur de la terre d'Israël, mais les milliers de victimes juives innocentes n'ont jamais décidé aucun gouvernement israélien à reprendre ses droits. Il en est de même pour Gaza : le terrain a été cédé contre la paix tacitement, officieusement, mais jamais les bombardements intensifs qui se sont ensuivis n'ont décidé le leadership à se dire que, tout compte fait, ce n'étaient pas les Juifs qu'il fallait expulser de Gaza, puis à en tirer les conclusions concrètes.

Donc, pour Oz, et pour la logique de sa tirade, une ligne de démarcation autorise l'existence parallèle de deux peuples palestiniens, chacune consistant en une guerre bien distincte qu'il convient d'approuver. Le problème de cette conception des mondes parallèles, c'est qu'elle n'affecte aucunement l'intellect des partisans de l'autre Palestine. Cette conception de la maison d'étude de la gauche puis de l'extrême gauche israélienne, défendue pendant un demi-siècle par Shimon Pérès, conçoit que si Israël se contracte pour exister exclusivement dans les frontières de 1948, le monde arabe et les néo-Palestiniens subiront une métamorphose surréaliste et seront les loups qui soudainement se mettront à paître avec les agneaux. Il est dangereux pour les non-initiés de lire et d'interpréter fabuleusement les prophéties bibliques. Car tout ce qu'ont fait les apprentis magiciens d'Oz ne s'est soldé que par une aggravation de la situation de guerre.

Le combat des néo-Palestiniens consiste dans l'aspiration à occuper toute la terre d'Israël et à en «chasser l'occupant sioniste». Les sigles des différentes organisations usurpatrices arborent pourtant, sans ambigüité aucune, une carte qui reprend trait pour trait les contours de la carte d'Israël. En outre, l'Olp a été fondée trois ans avant la reprise par Israël de sa souveraineté sur la Judée-Samarie et Gaza, sans compter le Golan et le Sinaï qui ne figurent pas sur la carte de ladite organisation négationniste, dans le sens où elle nie à Israël son droit à vivre sur son sol.

Il faut croire qu'Oz n'est pas à une affabulation près, car cet anachronisme ne semble pas le déranger, et c'est comme s'il accordait aux organisations terroristes la faculté de divination, car, comme précité, si cette organisation n'a pour objectif que de se contenter des territoires libérés par Israël en 67, c'est qu'elle savait trois ans avant ce qui allait se passer.

Une autre déclaration d'Oz, consignée elle aussi par la presse, fustige la volonté politique qui ne conçoit la paix pour Israël que par l'extirpation de ses entrailles d'une population haineuse dont les attaques n'ont rien à envier aux agissements des antisémites les plus acharnés. Comme le rabbin Kahane avait bousculé la pensée bienpensante en parlant de l'urgence d'une expulsion de cette nébuleuse qui produit chaque jour son quota d'attaques antijuives, le général de réserve Réhavam Zéévi, surnommé Gandhi, à la tête de son parti Molédeth, parlait plus délicatement en 88 d'un transfert.

Voici ce qu'avait déclaré Oz en réaction :

«Face à l'idée d'expulsion et d'exil des Arabes, surnommée chez nous dans un langage mensonger «transfert»… nous devons nous ériger et dire avec véhémence et simplement : c'est une idée irréalisable car nous ne vous laisserons pas expulser les Arabes même si nous devons scinder le pays et l'armée. Même si nous devons nous allonger sous les roues des camions (…) ou faire sauter les ponts. Un exil massif par la force n'aura pas lieu, car nous l'empêcherons… La droite israélienne doit savoir que si elle tente de réaliser certains actes, elle entraînera la dislocation de l'Etat.»

 Inutile de chercher chez cet auteur une relation équitable ou un peu de sentiments de solidarité envers ses frères juifs expulsés en masse de Goush Katif. Meir Gross, directeur à la retraite du centre universitaire Lifschitz, et pigiste sur Aroutz 7, avait relevé en 2005, à l'époque de l'anéantissement de cette zone désertique reverdie, le manque d'empathie des habitants de localités du pourtour de Gaza envers les expulsés auxquels ils n'ont pas tendu «du pain et de l'eau». Les bonnes consciences accusatrices qui voyaient dans les habitants juifs de Gaza la source de tous les maux et de toutes les haines ennemies, se sont retrouvées sur le front à leur place. Pour ses frères juifs, Monsieur Oz ne s'est pas couché sous les roues des camions.

En tout état de cause, il s'est toujours considéré sioniste. Il critiquait les gens de son camp qui n'étaient pas ou plus sionistes. La nuance n'est pas évidente, et semble trop subtile au premier abord. C'est pourtant sa revendication personnelle en tant que sioniste qui explique la dernière articulation de la précédente citation : le droit du peuple juif à l'autodétermination, ce qui est défendu par Israël : il réfutait catégoriquement l'exigence des Arabes d'inonder les frontières étriquées d'Israël de 48 par des millions d'arrière-descendants de réfugiés ou de présumés réfugiés.

On peut s'interroger sur la solidité et l'efficience de ce tracé géographique dans la théorie qui impose une distinction entre deux terres là où il n'y en a qu'une. Cette distinction est circonstancielle et absolument pas fondamentale. D'autant que la grande tolérance d'Oz obtient l'effet inverse de ce qu'il pourrait escompter.

Le maintien par la menace et le recours à la force, au prix de la dislocation de l'Etat, n'est pas perçu à l'étranger comme une grande noblesse de cœur, prête à supporter des «moyens» que la conscience humaine réprouve. Il est appréhendé comme le symptôme de l'attitude d'un homme qui a quelque chose à se reprocher : à savoir que si la terre lui appartient, pour quelle raison se coucherait-il sous les roues des camions en prenant le parti de ses ennemis contre ses frères? Oz exprime sciemment ou non l'aveu que la terre ne lui appartiendrait pas, tandis que son explication alambiquée qui voit une séparation là où il n'y en a pas n'est pas retenue par l'opinion ou, si elle n'est, c'est encore plus grave. Au contraire, l'expulsion et l'exil de l'ennemi seraient perçus pour finir avec compréhension quand la non-violence et le ménagement de l'autre passent pour de la faiblesse et un manque d'intime conviction. Un Israélien conquérant, comme il l'a montré au monde entier lorsque ses frontières se sont élargies entre 1947 (l'ultime plan de partage) et 1948 sans soulever de contestations, aurait fait pencher la balance en sa faveur et l'on eût dit : «Puisque c'est sa terre, pourquoi voulez-vous qu'il s'accommode d'une présence tellement hostile et menaçante?»

Qu'on le veuille ou non, l'observation objective confirme que le plus violent est le plus convaincant. Les attaques les plus antisémites ont été largement commentées comme des actes de désespoir où la victime devient la propre responsable de sa situation.

Quant à la «ligne verte» dont nous évoquions plus haut l'insignifiance, la considérer comme effective ne changerait rien et ne jouerait pas en faveur d'Israël, car cela nous ramènerait au schéma de la Mishna : «Deux personnes revendiquent un même talith en arguant : "Il est entièrement à moi", on le partage en deux parties égales. Que l'un en revendique la totalité et l'autre le quart, le premier en obtient les trois quarts et l'autre le quart.»[2] Oz revendiquait la moitié. Cette revendication où le quart tend vers zéro n'est probablement pas étrangère au succès et aux flatteries obtenues par l'auteur çà et là en dehors de la terre d'Israël[3], auprès de publics non désintéressés.

Yéochoua Sultan ©

 

[1] Propos recueillis pour le journal Haaretz du 6 septembre 2002. (La traduction se veut proche du texte original et en reprend les répétitions : être mené, mené ; ou le terme «guerre», qui apparaît pas moins de six fois).   

[2]  Talmud, traité Baba Méciya, chapitre 2, Michna 1.

[3]  Allusion au titre d'un livre d'Amos Oz : «Ça et là en terre d'Israël».

 

[1] Propos recueillis pour le journal Haaretz du 6 septembre 2002. (La traduction se veut proche du texte original et en reprend les répétitions : être mené, mené ; ou le terme «guerre», qui apparaît pas moins de six fois).   

[2]  Talmud, traité Baba Méciya, chapitre 2, Michna 1.

[3]  Allusion au titre d'un livre d'Amos Oz : «Ça et là en terre d'Israël».

Partager cet article
Repost0
31 décembre 2018 1 31 /12 /décembre /2018 12:13

אין כאן כל כוונה לערוך מאמר מדעי על הדיכוטומיה שבהגות עוז, אלא רק לשימת לב לנקודה למחשבה אודות אפיון תפיסתו הדואלית מניכאיסטית.

ככל, מעבר לחוברות ולספרים הדורשים מהקורא עבודה עיונית כדי להסיק מתוכן הכתיבה את הנחות ומנגנוני החשיבה של המחבר, ישנם אמירות קצרות ומבריקות בלשון סגי נהור היוצאות הישר מפיו של ההוגה הנותנות מבט כללי וקולע על כל התפיסה כולה. לאחרונה השכיל להגדיר זאת הוגה הדעות היהודי-צרפתי אלן פינקלקראוט, בנימה של התמרמרות. הוא קבל על כך שמצד אחד אדם מקים מפעל חיים אדיר של מחשבה פילוסופית, עמל בעבודות ממושכות כשהוא נובר באין-ספור ספריות וארכיונים למטרת איסוף מקורות מידע ומעבד אותם עד שהוא מגיע למחשבה האישית-ייחודית שלו, ושלעומת זאת, מצד שני, ההמון ננעל על איזו אמירה קצרה התופסת כמה שניות בסרטון כדי לשפוט הן את האיש והן כל מפעל חייו. הסופר והוגה הדעות שנכנס לחוג האקדמיה הצרפתית, בה הייתה אגב חברה הגברת סימון וייל, תולה את התופעה בהתפתחות האדירה של כלי התקשורת כשבאמצעותם ניתן להפיץ בפני אלפי רבבות משועממים סרטון המראה את האדם אומר משהו.

חכמים, היזהרו מדבריכם! מאיימת התקשורת, בה מתפרסמת התמונה שכבר לא זקוקה להתעכב במכונת הפיתוח, ובה נקראים הדברים הנכתבים בדילוג גמור על שלבי ההדפסה וההפצה באמצעות עגלות הנרתמות לסוסים, על האדם שיש בו דעה. רגע אחרי שהדבר נאמר, אם לא תוך כדי, הוא כבר על המסך של כל ניידי תבל.

צודק ההוגה. אלא אם כן המשפט הוצא מהקשרו, ואלא אם כן משמעותו עוותה, אכן אמירה קצרה תגיע לקהל הרבה יותר משמעותי מכל מאמר עיוני גם אם הוא יתפרסם בתקשורת הממוחשבת.

נחזור לעמוס עוז. אם אמנם ניתן – אם כי ללא וודאות מוחלטת - לזהות הסתכלות המצמצמת את המציאות בשחור ובלבן בלבד, ללא כל הבחנה בגוון אפור כלשהו, בספריו ובהתבטאויותיו הפוליטיות, בהם הוא מחלק את החשיבה בין שתי רשויות, הרע והטוב, ישנה לעומת זאת אמירה המשקפת את תפיסתו הרואה שתי רשויות בשיטתיות :

צריך להבין שכל הזמן הזה מתנהלות כאן, משני הצדדים, שתי מלחמות, שמנהלים אותן אנשים: יש מלחמה של העם הפלסטיני, שרוצה להיות עם חופשי בארצו, וזו בעיקרה מלחמה צודקת שכל אדם הגון צריך לתמוך בה, גם אם הוא סולד מהאמצעים שהם נוקטים במלחמה הזו. ויש מלחמה שנייה, לאומנית, אסלאמית, שמיועדת לקחת מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, וזו מלחמה שבה ישראל צודקת לחלוטין, וגם בה צריך כל אדם הגון לתמוך[1]

הבה נתבונן באמירה התמוה לכאורה. ראשית, לא ניתן להבין אותה מבלי להסמיכה על הרקע הגדוש בדעות קדומות שעוצבו מאופן מלאכותי במהלך שנות יובל שהתחיל למחרת מלחמת ששת הימים, משום שלפני מסע השקר התקשורתי-מדיני, העם הפלסטיני, טרם כבשה לה השיטה החדשה את המוחות שעייפו מלחשוב, שנכתב גם לרוב באות שי"ן, העם הפלשתינאי, הוא העם היהודי. כאשר הדריאנוס קיסר ניסה להשכיח את שם יהודה מהעולם, הוא שינה את שם הארץ לפלשתין, אלא שמזימתו נכשלה, היות ומאותו היום נהפך גם שמם של היהודים שכונו מעתה פלשתינאיים. רק בהכרזת המדינה החזיר העם היהודי את שם סבו ישראל (כפי שאמר האומן האורח גולן אזולאי לתושבי בית-אל בהופעתו במוצ"ש פ' שמות תשע"ט, כשהוא ציין שהאומה הישראלית היא המדינה היחידה הנקראת בשם האב של העם). יהודים עלו לפלשתינה כדוגמת בן-גוריון בשיר, הפייטן המפורסם אשר מזרחי שעבר להתגורר בשכונת לריינה בתוניס זוהה כפלשתינאי, בנק לאומי היה הבנק של פלשתינה, היו ליגות ספורטאים לאומיות שנשוא את אותו השם, וכן הלאה. כל מה שנשא את השם "פלשתינה-פלסטין" היה יהודי.

גנבת השם והעתקתו לקומץ של ערבים או מוסלמים שבאו לארץ ישראל היא ניסיון בשנית לתת ניצחון להדריאנוס קיסר. אם יצליחו לגזול מעם ישראל את זיקתו לארץ ישראל, אז יימצא כי שם ישראל ח"ו יימחק מהמפה, אבל באופן הפרדוקסאלי בו השם ישויך לקבוצה אחרת שהתארגנה ולא גובשה כדי לשרת את המטרה. ניסיון לגנוב מישראל את שמו כבר נעשה על ידי אבות הנצרות שכינו את עצמם בשם "ישראל האמיתי", ה"וורוס ישראל" בלטינית, הידוע לשמצה. אם הנוצרים של אז באו בבשורה של "אתם לא העם של התורה", הלחץ החיצוני שלצערנו מאומץ במידה רבה גם בפנים כיום מבשרת לנו : "אתם לא העם של הארץ". כאן ניתן להבין את פשר האמירה של עוז ב"עם פלסטיני הרוצה להיות חופשי בארצו", במשמעות של עם המחליף את ישראל ושולל ממנו כל זכות על ארצו שהפכה להיות ארצו של אחר.

עוד דבר תעמולתי תקשורתי יש לקחת בחשבון כדי להבין לנכון את אמרתו של עוז. כי לכאורה, אם העם הזה הוא כבר עם אחר, אז לא מובן במה צריכה להיות בעיה בשלילתו של "העם היהודי את זכותו להגדרה לאומית". ובכן, אם מנסים להבין את פשט הדברים, הרי שלעם האחר יש זכות על הארץ וכדי שלא תהיה סתירה בהגיון הדבר, אז הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית יכולה להימצא במישור הרעיוני בלבד כשהיהודים מבחינת מציאותם הגופנית מפוזרים בכל קצוות תבל, או במקרה הטוב באיזושהי טריטוריה המצויה מחוץ לשטחה של ארץ ישראל.

ושוב אנחנו זקוקים למרכיב חדש של הפרדה היוצרת נגידויות : החלוקה הפנימית של הארץ, בין שני עברי קו הדמיון המכונה "הקו הירוק", הפוסל את חלקה המרכזי בכינוי הבזוי של "השטחים". יש באמירה זו נימת זלזול כשלעצמה, גם בלי תואר השם "כבושים". אז נגרר השיח סביב הוויכוח על הצדדה בעד או נגד "החזקת שטחים", ושוכחים שמדובר במהות עניין שיבת עם ישראל ללב לבה של ארצו ; פירוש השאלה "בעד או נגד החזקת שטחים" היא במילים בריאות שווה : "בעד או נגד גאולת עם ישראל והשבת ריבונותו?"

אז ממילא מובנת גם במאמר ההבחנה בין "העם היהודי" ל"ישראל". כך קורמת לה עור וגידים ברית חדשה בין העם היהודי ובין חלק פריפרי-היקפי בלבד מארצו, דרך צמצום שטח מדינתו בחלוקתו לשתי רשויות.

מה שלא תופסים תלמידי בית מדרשו של עוז, הוא עצם העניין שאצל הגויים אין מושג כזה המבחין בין שני חלקים, או "שתי מדינות". כולם רואים כאן רק ארץ אחת. מסתמנת דרך ההפוכה מזו של אברהם אבי האומה, שידע שלשמש, לירח, ליום וללילה ישנו רק בורא ומנהיג אחד. כאן הולכים בדרך הפוכה המנסה לקבוע שיש כמה רשויות וארצות במקום שיש רק אחת.

רק המהלך החשיבתי המסובך הנ"ל יכול לתת חזות של היגיון לדרישת הזכות של מדינת ישראל להתקיים תוך כדי הכחשה הקשר לארץ. אבל ההיגיון הזה לא עובר. כי לשאלה : מי הוא זה שיכול לדרוש בצורה לגיטימית שהוא אכן שייך לארץ הזו? רק מי שיכיר שאין כאן פירוד בין שתי רשויות, בין שתי מלחמות. הכל נובע ממציאות אחת ובריאת עולם אחת בלבד. כאשר "וורוס פלסינאי" שואף להיות עם חופשי בארץ לא לו, הוא בו-זמנית מערער על זכותו של היהודי לחיות בכל מקום בארץ ישראל, וההבדל בין חיפה לחברון קיים בתפיסה המנותקת מהמציאות והדבקה במגדל קלפים כבדת. קוראים לדת הזו גם "שלום", בהעתקת אחד משמות ד' למכלול מושגים של רשות אחרת.

וכשבעולם מתבוננים בדעותיו של עוז ותומכיו שהיללו לו, לא חושבים : "איזה אדם פתוח, חכם, מתון..." אלא רואים בו כאדם המודה במקצת, כי לטענתו חלק מהארץ בבעלות צד אחר. העולם לא צריך לדעת משנה, כשתפיסת עוז היא כמי שאומר לכתחילה על הטלית שרק חציה שלו, ואז אם יישאר לו משהו בידיים, במקרה הטוב, זה יהיה רבע טלית, כי מובן אז לכל העולם שלשני הדורש את כל הטלית, מגיע שלושה רבעים. על זו הדרך, כל מאבקו של האיש נגד הטרנספר מתפרש באופן שהוא לא ממש פרדוקסאלי מכוון שהוא מתפרש כהודאה שכביכול הארץ אינה שלו כיהודי. הקל וחומר הבולט לעין אינו מטריד את בית מדרש עוז. אבל אם חברון לא שלו, היות והיא ב"שטחים", למרות זיקת עם ישראל לעיר האבות בת שנות ארבעת אלפים, מה דינה של תל-אביב החדשה? ושוב, לדידן של הטוענים "ליסטים אתם", אין כל משמעות ל"קו הירוק", לא בגלל איזה עיוורון צבעים אלא משום שהקמת ה"ארגון לשחרור פלסטין" הפועלת למחיקת "פלשתינה היהודית", ח"ו, קדמה בשלוש שנים את שיבת השליטה הישראלית על חבלי הארץ המרכזיים. קריא : הקמת אש"ף ע"י גורמי הקרמלין קדמה בג' שנים את שחרור ירושלים ויהודה ושומרון.

או שמא עוז ייחס להם כישרונות של נבואה. ייאמר לזכותו כי הוא אכן התנגד ל"זכות השיבה", שהיא עוד מושג שגונבים מהיהודים, אלא שה"שמאל הלא ציוני", כפי שהוא הגדיר אותו ואף תקף אותו, מנצל את דעותיו עד לנישול ידנו מהרבע האחרון של הטלית.

יהושע סולטן ©

 

 

[1] ראיון לטל בשן, "עוז לתמורה", הארץ, 6 בספטמבר 2002 (על פי המאמר בוויקיפדיה).

Partager cet article
Repost0
23 décembre 2018 7 23 /12 /décembre /2018 10:25
בית הכנסת הראשי בלה גולט תשמ"ה

תוניסיה היא מדינת פלאית שלנו בישראל יש הרבה מה ללמוד. אילו בארצנו, הייתה משבחת אותה רק התקשורת השמאלנית, אפשר היה לעבור לסדר היום ולהגיד : "נו, הם רגילים להסתכל תמיד על החצי המלא של הכוס הריקה לגמרי". הרי מי שכח את התלהבות רעיון ניגוב החומוס בדמשק, למרות חוסר כל הווה אמינא לשלום, כשהכלל קובע כי בכל פעם שהשמאל וה"מתהשמאלים" מדברים על שלום, האזרח השפוי מרגיש בדאגה אמיתית. על זה נאמר שמי שבכל זאת ילך לנגב בסוריה, שלא ישכח לקחת את המגבונים.

לא ולא. כאן, הפלא הגדול בקשר למדינת תוניסיה, הוא ששבחים יימצאו לה דווקא בתקשורת הנגד, האמורה לתת משקל נגד שיתרום קצת איזון בתמונה הכללית. שמדובר בעלונים המופצים חינם מידי יום ששי, בין השאר בבתי הכנסת. ובכן, בגיליון מספר 508 של כתב העת "מצב רוח", ניתן לקרוא :

"הקהילה היהודית בתוניסיה נהנית מאוטונומיה מלאה, עם זכויות מלאות, והשלטונות מכבדים אותה ואת מנהיגיה." למי שחי עם התחושה העמוקה שבמצב הטוב ביותר, מסוגלים ה"אינם-יהודים" בחו"ל להשלים עם מציאותם של היהודים רק כשהם לא חיים בארץ משום שאותם גויים לוקים בקוצר רוח קיצוני ומסוכן ברגע שמדובר בישראל, המאמר מבשר ישועה ; כי כשמדובר בהגדלת מספר התיירים בתוניסיה, מובהר : "כולל תיירים מישראל, כדי להגיע להיקפי התיירות הישראלית הפוקדת בשנים האחרונות את המדינה הצפון אפריקנית השכנה מרוקו".

אמנם אל נוציא את התעמולה מהקשרה, כי המאמר פורסם עקב מינויו של יהודי ושמו רנה טרבלסי, לשר התיירות במדינה הנ"ל. אך נסיגה בהכללה הגאולתית, ניתן לראות כבר בחיתולי המינוי, כאשר השר נאלץ להתבטא באמירות שייתכן שהיה מעדיף שלא לאמרן : "אני גאה באזרחות התוניסאית שלי ואין לי אזרחות ישראלית". האם אמירה כזאת הייתה מתבקשת במדינה אחרת, בעברו הצפוני של ים התיכון, שעדיין נחשבת לעת עתה כנאורה? לכאורה לא.

מאיר חביב מייצג בפרלמנט הצרפתי את אזרחי צרפת השוהים מחוץ לגבולות המדינה במחוז השמיני בהתאם לחלוקת העולם לאזורי הצבעה. אלא שבמחוזו כלולים ה"צרפתים" שעשו עלייה וחיים במדינת ישראל. מובן שמשקל הקולות המתקבל בקרב "צרפתי" ישראל הכריע ולכן נשמע קול החביב לנו מתוך כתלי הפרלמנט הצרפתי. זוהי זכות שבאופן פרדוקסאלי לא ניתנה לנו כל עוד היינו חיים בצרפת, כי שם אין כזה דבר הצבעה עדתית שתאשפר ליהודים למנות נציג בלב הרשות המחוקקת. אך מעולם לא נתבקש מועדינו להתבטא בכאלה אמירות בוטות. טרבלסי מונה בשל כישרונותיו בתחום התיירות המשאירות רחוק מאחור את הטוב שבתוניסאיים הלא יהודיים, אלא ש"סולחים" לו על היותו יהודי כל עוד, דבר שלא צריך להיאמר מפורשות, שהוא לא "יגזים", כפי שהוא מבין כבר לבד, הגם כי יהדותו משמשת כקלף תעמולתי, כפי שמוכיח זאת עיתון שלא מאבד כשמו כן הוא את "מצב הרוח".

מסתמן אפוא שטוב להיות יהודי ממוצא תוניסאי פשוט בארץ ישראל, מלהיות יהודי בגלות במעמד של שר בארמונות ואהולי קדר. וטוב להיות בממציאות בה ניתן להכריז "אני גאה באזרחות הישראלית שלי ואין לי אזרחות תוניסאית".

המאמר מטייח בקורא. למשל : "בתוניסיה ובאי ג'רבה בתי כנסת רבים, כולם פעילים.". כאן המקום לומר : אין בכלל אלא מה שבפרט. המקום היחיד בו מתקיימות תפילות באופן מלא הוא ג'רבה, קרוב לקצה הדרומי של המדינה. בתוניס, הבירה, בית הכנסת הגדול רוב הזמן סגור, ויש בו עשרות ספרי תורה יקרי ערך המוחזקים כבני ערובה כי החוק קובע שהם חלק ממורשת המדינה. ורק מי שיכול להשתמש ב"מזוודה הדיפלומטית" יכול למעשה לאפשר לבעלים לקבל את רכושם הרוחני בחזרה. בעיר "חלק אל וואד" או "לה גולט", עיר בה עוצרת הרכבת "תוניס-מארסה" בכחמש תחנות, ששליש מתושביה היו יהודים לפני דור-דור וחצי (ועוד כשליש איטלקי-מלטי ושליש צרפתי לא יהודי), נשארו נכון להיום כעשרים עד שלושים יהודים, רובם בבית האבות המקומי, ואין מקום אם כן לדבר על מניינים בבית הכנסת הגדול השוכן במרכז אותה העיר. בנאבל, בלה-מארסה, בתי הכנסת כבר לא פעילים. הנחמה היחידה היא שלפחות הם לא נהפכו לבתי פולחן זרים ושהופקד בקרבתם שומר. במילים אחרות, בתי הכנסת הפעילים הרבים הם בערך עשרה במספר, כמו בשכונה לא דתית בכל עיר בישראל. הם רבים כמו שמרוקו היא שכנה של תוניס, כשהמרחק ביניהם הוא כאלף חמש מאות קילומטרים.

מספר היהודים בתוניסיה, אם נספור את מי שמתגורר בה רוב ימות השנה, נאמד בכדי אלף תושבים, לעומת אוכלוסייה המונה כעשר מיליון. אחוז האוכלוסייה היהודית בתוניסיה הוא : 0.0001

למותר לציין כי חיו עד לפני יובל ועשור כ120,000 יהודים, מספר שהיה עשוי לשלש את עצמו במרוצת השנים. אבל איזו מדינה, מבין תוניסיה לישראל, תמיד מופלית לרעה בכל הנוגע ליחס שלה לזרים ולמיעוטים? לא ייאמן כי יסופר!

אולם ביחסים שווים, היו כדוגמת המופת של תוניסיה צריכים להיות כאן בארץ ישראל בסך הכל כ400 ערבים, לא יותר. ואם היינו מחקים את הדוגמה של תוניסיה, היינו נותנים לשכונה מוסלמית אחת להתקיים כמוזיאון חי, ומרבים בכתבות וצילומים של המקום, בהצגת פנים חייכניות של ישמעאליים מאושרים, הנהנים מחופש דת וההולכים לפולחנם ללא כל הפרעה ודאגה.

באותו עניין, מדינת ישראל הייתה מאפשרת לכעוד אלפים בודדים של מוסלמים לפקוד את המקום המתועד לרוב במצלמות לביקור של שלושה ימים עד שבוע. איזה פלא היא תוניסיה!

החתום : יהושע סולטן ©

Partager cet article
Repost0