vu-sous-cet-angle

בערב לימוד אבות ובנים בישיבת מטה בנימין, שמענו הרצאה מרתקת מפי הרב חיים נבון, שאני מודה שתחילת ההיכרות שלי איתו הייתה לפני ימים ספורים, לאחר פרסום נושא הערב על ידי המארגנים. אז תרתי אחר שמו וגיליתי מאמר באנציקלופדיה מקוונת. החומר שחולק ללימוד כלל את המבוא לספרו : "מכים שורשים". שואל המחבר שאלות נוקבות על המלחמה בין חסידי הבחירה ובין המגנים על הזכות לזהות בכמה רבדים : לאום, משפחה, והאדם הפרטי גופו.  

הדיון מתחיל בעניין המפקפקים והמערערים אחר מצוות ברית המילה, הטוענים שיש לתת לאדם לכשיגדל להחליט לבד אם רצונו להיות מהול או לא. אתבונן תחילה בתוכן ההרצאה, ובהמשך נגלה היבט מיוחד בעניין.

בעצם, השואלים, מנתח הרב נבון, אינם באים כי אם במגמה לפרק את הערכים עליהם מהותו וזהותו של האדם מושתתות ולחולל בו דקונסטרוקציה. הדוגלים בחופש הבחירה באם להיות מהול או לא להיות מהול מרחיבים את מעגל הסתייגויותיהם כנגד תחומי הלאום, השפה, הדת, המשפחה, המין, המגדר, וכן הלאה, בטענה שיש להשאיר בידי האדם הפרטי את ההחלטה על השתייכותו אליהם לכשיהיה בר דעת או על הישארותו מחוץ לכל הגדרה.  

המרצה הסביר שאין הסוגיה מעסיקה את החברה הישראלית בלבד, אלא את כלל העולם המערבי. הבעיה היא שהבחירה בה מדובר לא באה להציג בפני האדם אפשרויות שונות של תעסוקה או העשרה, כגון מגוון רחב של מקצועות, תחביבים, כלי נגינה, וכוי, שעליו לבחון אותם ולראות מה מתאים לו, אלא לכרסם בזהותו כלאום, משפחה, פרט, כאשר האדם כבר עומד על רגליו ובנוי בזהותו ובתכונותיו האישיות, משפחתיות, לאומיות. ואז באים לשאול אותו אם לא כדאי לו להתנכר לכל מה שמחזיק אותו ומקנה לו משמעות במציאות, אם בגשמיות ואם ברוחניות.

הובן מדברי המרצה שבמידה והאדם יתפתה לצאת ממקור חיותו, כמו במשל של השועל המציע לדגים לצאת מהמים אל היבשה, בתור בחירה נכונה כביכול עבורם, הפוגעים במהות האדם בעילת חופש הבחירה הזהותית לא יציעו לו שום חלופה שתתן לו עמידות.

וכשאין לאדם נקודות מוצא של עם, משפחה, שפה... אז אין ביכולתו להתחבר לעולם הרחב, כי כדי להבין את כל העמים ואת כל השפות והתרבויות, אז יש צורך בנקודת התחלה שבלעדיה לא יהיה מסוגל האדם להבין שום שפה ותרבות אנוש. וכל זה תחת הכותרת של איום תפיסת הפוסט מודרניזם.

הנואם סיפר שקיימת תופעה באנגליה בה זוגות בוחרים להפוך במכוון לעקרים כדי לא להביא ילדים לעולם. אין ספק שהגישה קשורה לדאגה אקולוגית מאכלוס יתר של העולם ומניצול משאבי העולם שהטבע כבר לא יוכל לסבול. המרצה ראה בהנהגה זו בעיה בכך שלבית-ספר זה לא יהיו תלמידים בעתיד שיתנהגו בדרכם.

אולם ניתן להוסיף ולומר שכאשר מתבוננים בחברות האלה שבאירופה, מבינים שהתפיסה עומדת בסתירה עם המציאות משני בחינות. על הראשונה ניתן לומר שהיא זמנית והכרחית, כי כאשר לא מביאים ילדים לעולם, לא קם דור המשך והחברה מזדקנת. כשאדם עובד, מופרשים מהכנסותיו סכומים המבטיחים לו להמשיך לקבל שכר לכשיפרוש ממעגל התעסוקה. במוחו הפשטני, הוא מסכם זאת ככה : "אני שם את הכסף הזה בצד, והוא יחזור אליי בחישובי הצמדה לכשאהיה גמלאי". הפער בין תפיסתו לאמת לא חשובה כל עוד מדובר בחברה בריאה רגילה. אבל כשהחברה מתמעטת באופן שאחוז הגמלאים עולה על אחוז העובדים, ההבדל מאוד משמעותי, מכוון שבפועל, את הכסף שהעובד מפריש ממשכורתו, מעבירים אותו מייד לחשבונותיהם של אלה שכבר בטלים ממלאכה, לאחר שכספם של אלה האחרונים שהופרש בעבר ממשכורתם שימש את אלה שהיו בפנסיה כשהם עבדו. אבל ברגע שלא קם דור חדש, או שהוא חלש במספר, אז אין כבר מאיפה לקחת את הכסף שיפרנס את הזקנים של היום.

בצרפת, למשל, אחת הבעיות המעסיקות ביותר את הממשלה, היא חוסר מקורות מימון הפנסיה לגמלאים, כי לא רק שאין מספיק עובדים, אלא שבלי עין הרע מתארכת והולכת תחולת החיים, עד שהממשלה מחליטה החלטות לא נחמדות, כמו להאריך את תקופת העבודה של הפרט או לקזז את הפנסיות במיסים חדשים. זאת היא הבעיה הראשונה, שאפשר להתייחס אליה כזמנית, כאל דבר כואב ונחוץ לקראת הגעה לעולם טוב יותר בו לא תהיה אוכלוסיה שאין אמצעי כדור הארץ הדלים מסוגלים לשאת אותה.

הבעיה השנייה היא שהתמעטות האוכלוסייה המקומית האנדמית יצרה ואקום אדיר ששאב לתוך מדינות אלה מיליוני מאגרים מיבשות בהן אין שום קשר תרבותי לאומי זהותי (וכן הלאה) עם ארצות פלישתם. פה ושם באירופה נשמעות קריאות של פוליטיקאים המכריזים בלי לחייך שהנה מגיעים כוח העבודה החדש והמהנדסים של מחר שירעננו את כלכלת אירופה המזדקנת. אלא ששוב בפועל אוכלוסיות אלה החדשות הן נטל מאוד כבד המתפרנסות מכספו של משלם המיסים האירופאי שטרם יצא לפנסיה.

ומה נותן לאירופאים להתנהג באופן כה סביל? אותה הדקונסטרוקציה ששטפה להם מזמן את המוח שהרי אין דבר כזה : לאום, דת, שפה, משפחה, כי ראינו : הכל תלוי בבחירתו של האדם לכשיגדל או לכשיחליט. וכנראה שעד היום לא הייתה בינתיים כל החלטה בעניין. אבל הדבר הזה, כלומר התפיסה הקיצונית הקובעת כי אין משמעות והבדל בין כל המרכיבים שמגדירים את העמים ואת הזהויות השונות, מוצאת לה מקום רק בראשם של נתיני המערב. אין לה שום מקום ושום אחיזה בראשו של מי שיוצא מיבשת אסיה או אפריקה. וכשמעירים זאת לאנשי התפיסה הפוסט מודרנית, הם עונים בלעג : "נו, באמת, אתם לא רואים שהם באים מרקע תרבותי ותפיסתי מאוד קשה? עלינו לשמש עבורם דוגמה אישית ורק בדרך זו נשפיע עליהם. כמובן שצריך להתאזר בסבלנות." ושוב בפועל, לא רק שהשינוי המיוחל לא מתרחש, אלא שהאזרחים המקומיים המקוריים בורחים ונוטשים אזורים נחרבים לטובת מחליפיהם.

הסכנה האורבת אצלנו בישראל, אם נתפתה לחשוב שאין כבר כל הבדל בין יהודים לאינם יהודיים, גם כשהאינם-יהודיים מאוד עיונים ליהודים, בנימת זלזול כי עם הזמן הם ילמדו להעריך אותנו ולהפוך את איבתם לאהבה, כאשר בו בזמן אצל האוכלוסיות העוינות אין שום הווה אמינא שאין הבדל, היא ששוב יתערב גורם תפיסתי חיצוני שיבוא להזכיר לנו את ייחודיותנו ברדיפות וגירושים שדי יהיה לשונאינו להעביר כחוק בכנסת, בהכשר הבג"ץ.

נחזור לנאומו של המרצה. הוא עמד על חוסר עמידות ועל סתירות פנימיות באסכולת הפוסט-מודרניזם. מצד אחד הם אומרים שאין כל הבדל מהותי בין זהויות לאומיות שונות, כמו בין יהודי לערבי, ושהכל עניין של בחירה כשיש לתת לכל אחד את החופש לבחור כיצד להגדיר את עצמו ולאיזו קבוצה להשתייך. אך מאידך הם טוענים שאין כזה דבר לאום, דת, משפחה, מין, מגדר. אז לאן החופש הזה הולך?

וכאן נעמוד על הנקודה בה אנחנו נבין שאין כל חדש בתפיסה החדישה לכאורה של הפוסט-מודרניזם, ושאין כל המצאה בהגותם. כשגישה מתעוררת ובאה לעולם כדי לפרק ולהרוס חברה בעלת ערכים, הסתירות שבהגותה לא מפריעות לה כלל ועיקר. הנצרות, הטוענת שהיא תחליף ליהדות, יכולה בנשימה אחת לטעון שאותו האיש לא נולד מזרעו של בעלה של אימו ושהוא דור עשירי מצד אביו הארצי לדוד המלך.

כמו כן, על איזה דפוס חוזר הטוען נגד קיום מצוות ברית המילה? בדיוק על גזרת השמד שאסרה על היהודים לקיים את אותה המצווה. הגזרות של אנטיוכוס, בהקשר של מרד המכבים, כללו בין היתר את האיסור לקיים ברית-מילה, וזה קרה לפני למעלה מאלפיים שנה. אז אין כל חדש גם היום. בניתוח קצר של ההטחה יובן הקשר. יש באמירת מי שלא מקיים מצוות ברית המילה פן המעורר כעס. וכוון שכשאדם מכריז בפומבי שיש לתת לרך הנולד להחליט לכשיגדל, הוא לא מכעיס רק בגלל השקר שבאמירתו, היות והוא לא מתכוון באמת שהילד יחליט לבד, אלא שהוא יישאר ערל לכל הדורות, בהמשיכו לנהוג בדומה לתלם בה הושם, אלא מכוון שבעצם הוא אומר לנו : "אתם מקפחים את זכותו של האדם הזה לבחירה חופשית על פי שיקול דעתו, ואתם מנצלים את חולשתו כדי לכפות עליו את הניתוח האכזרי הזה". וכפי שמדגיש מר ראש הישיבה, כל הפוסל במומו הוא פוסל. הוא פוסל אותי בראותו בי לכאורה אדם כוחני השולל מהזולת את הזכות להחליט על עצמו, אבל למעשה הוא שולל ממני את הזכות לקיים בחופשיות וללא פחד מרדיפה את המצווה הכה קיומית של עם ישראל. ובכך הוא גם שולל את מהותי בתור אביו של הנולד. ובזה הוא מאמץ את רודנותו של אנטיוכוס. אם חס ושלום יהודי אחד ישתכנע או יירתע מלקיים את המצווה בגלל ה"נאורות" של המוכיח, אז בפועל יימנע אותו היהודי מקיום המצווה ממניעי הפחדה. ואין מקום לזלזל בסכנה זו, כפי שכבר רואים את ההשפעה של "אנשי המוסר", כאשר אין פוצה פה ומצפצף כנגד הכיבוש הערבי מוסלמי בנתחים נרחבים מארצנו שלינו נאסר להגיע בשל היותנו יהודים. אבל שקט...

כותב : יהושע סולטן

מי בעם ישראל יכול לחשוב שאם הוא לא רוצה להילחם, זה אומר שלא תהיה מלחמה? ועוד בהכרה ושפיות מלאה?

קרוב לארבע אלף שנות קיום חייבות להביא את היהודי להכרה מלאה שאם הוא לא רוצה מלחמה, דווקא עליו להילחם. כן : על היהודי להילחם אם הוא לא רוצה מלחמה. אין זו סתם סיסמה : יש להילחם על השלום. נביא בקצרה תמציתית שלוש דוגמאות : מלפני אלפיים שנה, מלפני מאתיים שנה, ומהיום

בזמן החשמונאים היו שחשבו שאם נעשה הכל כדי לא להרגיז את היוונים ולא לתת להם עילה להתנכל לנו, אז יעזבו אותנו בשקט. זה לא עבד ולא מנע מהם לעלות את רף הצרות עם הטלת גזרות משד.

בגרמניה דהרו רבים, כדי להיות בטוחים שהגרמניים יהיו מרוצים מאיתנו ולא תהיה להם ברירה כי אם לאהוב אותנו אהבת נפש, להתנצר. מה? הייתכן שהיה לו יהודי אחד שחשב שהנצרות אמת? בטח שלא. הם ידעו שזה שקר מתמשך מרבה רגליים. אבל טענו שם מנגד שהינה נתנו ליהודים זכויות שוויוניות, ואיך ייתכן שקבוצה שהיא בעצם מוגדרת כעם זר להם (איך אמר המשורר? דברים שרואים משם...) יוכלו ליהנות מאותן הזכויות המגיעות לגרמניים? אז רצו ליישב את הסתירה. התנצרו כי לא רצו להילחם והסוף המר מוכר.

וכהיום, זה אותו דבר מול השאיפות הערביות. אסור להרגיז אותם וכל מניע של תקיפה או חבלה מצידם מתפרש דווקא באשמת היהודים שלא השכילו לרצות אותם עד הסוף. בעצם מתן  בסיס לארגוני המחבלים בתוך ארצנו, בהגיון מטורף קבעו גורמים בשלטון ובחדשות שהאכזריות ההופכת כלי תחבורה למשרפות נגזרה מאשמתם של היהודים, שלא עשו מספיק. מבחינת אותם הגורמים, ההימור הנמהר היה שווה. כי מי שיש לרצות ביותר זה מי ששונא אותנו ביותר, ואחרי שהשונא השקה מכולם יבין שאין לו שום סיבה לשנוא אותנו, כבר לא יישארו שונאים וממילא גם מלחמות.

לא רוצים להילחם. וכיצד מיישמים זאת ? פשוט : יוצאים מלבנון ויוצאים מעזה. ובכן. בעזה מי כדאי יותר לרצות? את האויב דווקא. הגיוני כנ"ל. כי הרי לא רוצים להילחם. ואז באה מלחמה. פורצת מלחמת לבנון השנייה ובא איום הטילים מהצפון, פורצים שלוש מלחמות בעזה והיד נטויה, מתרחשות הפגזות, שרפת שדות, כורים מנהרות. לא רוצים להילחם ואז ידינו על התחתונה : משחררים מחבלים באלפים על בן ערובה אחד. וכבר לא יכולים לפעול כפי שפעלנו באנטבה כשאז עדיין רצינו להילחם. ותמורת אי הרצון להילחם קבלים איום טילים מהדרום ואיום טילים מהצפון, ואיום מאירן גם מהצפון וגם מהדרום. ושוב : כשלא רוצים להילחם, אז באה מלחמה. אך כשלא הפריע לנו להילחם, לא הייתה מלחמה, וטירונים עד שנת תשמ"ז סיירו בסדג'ייה עם הנשק בגב.

לא זו בלבד. למי שלא אוהב אותנו נותנים או את אזרחותנו או את ארצנו, או את שתיהן. ואף פעם לא מגיעים למסקנה שאולי מי שלא רוצה להילחם דווקא מקבל מלחמה. שאיפות שונאינו עלו בכמה מדרגות. והנה : וכהיום היו כבר כמה סבבי בחירות שבמסגרתם התלכדו הכוחות הזרים יהדות, האנטי יהודיים מלוכדים בכוח השנאה. השנאה ליהודים היא מאחדת אותם ועולה על כל מחלוקת ביניהם.

ההנהגה היהודית מבינה שסכנה תארוב למדינה אם המפלגה הערבית שראשה מכריז בגלוי על כוונותיו הזדוניות, תיכנס לממשלה. ראש הימין הכריז זאת, והשני מבין. אבל צריך תפילה, כי מי במטיח לנו שלא יתפסנו בולמוס ורעבון בלתי נשלט רק במטרה לשלוט?

אם כן הפיתרון להרכיב ממשלה הוא כדלקמן במובן שתמשיך מדינתנו להתנהל ככזאת הוא : יש לנכות מ120 מושבי הכנסת את מספר המושבים המוחזקים על ידי המפלגה הערבית, לחצות את התוצאה לשתיים ולהוסיף אחד. וזה יהיה מספר היעד של חברי הכנסת הנחוץ להרכבת ממשלה.

ואיך הגענו לסכנה הגדולה הזו? שוב כי לא רוצים להילחם ושוב נופלת עלינו מלחמה. ועיקר המלחמה נכון להיום על הארץ. לא שהתייאשו סופית מלפגוע באופי היהודי-יהדותי שלנו ושל מדינתנו, אלא שעיקר המלחמה על הארץ. היום יש פחות אנטישמיות ויותר אנטי ציוניות : קריא : יותר ניסיונות לקחת מהיהודי את הזיקה לארצו.

בצרפת, אף אחד (או כמעט) לא ינסה להכניס ספק בליבו של היהודי לגבי שמירת כשרות ושבת, בקרב הציבור הנאמן למסורת ישראל. לא, את הספק, את החרדה, את ביטול העשייה, את כל אלה יכניסו ליהודי שרוצה לעלות ארצה. ומי יקרר כקיפאון הקרח בדרך את היהודי? מסביר לנו זאת היטב בכתב העת הישראלי בצרפתית של השבוע (Le Ptit'Hebdoכי תבוא תשע"ט, מספר 916), הרב אברהם דרעי, תושב בית אל לשעבר, תחת הנושא : "לעלות ארצה? אבל למה?"

כשהיהודי רוצה לעלות ארצה, לא יבואו אליו בנימוק של איסור, דחיקת הקץ וכדומה. לא. לעלות, זה דבר גדול, ענק, קדוש, אבל יותר מדי. הטיעון אשר קרחו בדרך הוא : "ספק גדול אם תצליח במשימה. מה חסר לך כאן?"

אבל דא עקא. המלחמה על הארץ אינה באופן בלעדי בעיתו של היהודי בחו"ל. אכן, מדוע נתפלא על היהודי ועל רבו בצרפת? אדם אחד כאן, אצלנו, מוכן להילחם על הארץ, להילחם נגד האויב ובראש ובתחילה במערכות הפנימיות הכובלות את ידי היהודי והמקררות אותו. הבנאדם הזה צועק : "אחיי! אחריי!" המפקד הולך קדימה, את כל כוחותיו, את כל משאביו ואת כל חייו הוא משקיע במלחמה על הארץ. אבל החיילים רק במיעוטם הולכים אחריו. אין סיכוי, טוענים, והלוחם נופל. הארץ והנהגת המדינה נשארות בסכנה, כי לא באים להילחם, ואז המלחמה מתקשה.

ד' יצילנו בכל אתר ואתר, הן בארץ והן בחו"ל, וכפי שאף תנועה ואף רשות לא שאפה ואפילו לא חלמה לשחרר את הכותל, כך נראה בימינו נפלאות. שבת שלום

זכורני שלפני כשלושה עשורים, מר ראש הישיבה, באחת השבתות, בדרשתו השבועית שבסעודה השלישית, רצה להדגים לנו מה זה "למהדרין". למהדרין זה דבר שהוא מושלם לכל הדעות. הוא הרים את היוגורט שהיה מונח על שולחנו ואמר (אגב אני לא מתחייב על דיוק הציטוט) : "למהדרין, זה אומר שלא תמצאו למאכל הזה פוסק שיגיד לכם שהוא לא כשר". הדבר נאמר אז בהקשרה של ארץ ישראל, כשעלינו לצייר מפה שאף פוסק לא יגיד שחסר בה חלק.

בצעירותי נרשמתי במוסד ללימודי ה"השכלה הגבוהה" למגמת המוזיקולוגיה. את עוונותיי אני מזכיר היום כשלא ראיתי את הנולד. אכן, אחרי כמה שיעורים נתבקשו כל המתלמדים לשיר בקול רם ניגון מסוים שהמרצה הראתה כתוב בצורה של תווים. היות ודובר במוסד דתי, פניתי לרב הקמפוס והוא הרגיע את נקיפות מצפוני בפסיקה שהיות וכל הקהל שר ביחד, אין כאן בעיה של שירת נשים. דמיינתי לעצמי שכאשר שאלתי מיד אחר כך אם הדבר הוא לכתחילה, הוא בהבזק של שנייה העמיד פנים של מי שאומר בשתיקה : "ומה חשבת שיהיה כשבאת לכאן?" אבל תיכף ההבעה הזו נעלמה. אחרי עוד כברת זמן, המרצה בחנה את הסטודנטים באופן יחידני : כל אחד ואחת נתבקש לפתוח את חוברת התווים בעמוד מסוים ולשיר את הכתוב בהקפדה גם על הניגון וגם על המקצב. שוב מצאתי את עצמי יושב בשלכתו של רב הקמפוס. הוא שאל אותי אם זה דחוף וביקש יום יומיים כדי לעיין. וכששבתי אליו, הוא גילה [לי] שהיות ואותה הנבחנת באותו הרגע דואגת להצלחתה במבחן והיות והממתינים במצב רוח דומה, שוב אין כאן בעיה של שירת נשים. משום מה פרשתי מאותה יחידת הלימוד ומאוחר יותר ומהמקום.

עברו שנים ועשורים והשנה, בעיצומם של תשעת הימים, הוצע לקהל ההורים ביישוב ערב בנושא חינוך. הדבר הראשון שקצת נשמע לי מוזר היה בכותרת ההרצאה, כשדובר ב"מוטיבציה", או באיך להעביר את ה"מוטיבציה". כבר הזכרתי באחד המאמרים הקודמים לפחות את ירידת הוקרת לשון הקודש, בשימוש הרווח דווקא במונחים לועזים, הנותנים תחושה שלדובר ערך הלע"ז שווה יותר. כמו כן המרצה הסביר את רעיונותיו באמצעות האנשה והמחשה כשבמקום לדבר על המושגים המופשטים של יצר טוב או יצר רע, הוא רצה שנדמיין שני גמדים, אחד טוב ואחד רע, היושבים לנו בהתאמה על הכתפיים הימנית והשמאלית, והמציעים לנו עצות בהתאמה. זאת אומרת שלא רק בתחום אוצר המילים נותנים העדפה לתרבויות העמים הזרים אלא גם להגשמה שבהן, לעומת עולם היהדות המופשט, עולם שאין בו גוף ולא דמות הגוף, כי לא ראינו כל תמונה.

אבל הדבר המעניין ביותר היה שמוּר להמשך הערב. פתאום הגיח צוות בידור שביקש מקהל ההורים לספר קטעים מחיי היחסים בין הורים לילדים. תפקידו של צוות הבידור הוא להדגים את אותם הקטעים בצורה עוד יותר מצחיקה. הורה אחד שהתנדב סיפר עד כמה הוא לא רצה שיגעו לו בברגים ובמסור של השכן, עוד הורה סיפר שהוא לקח את ילדיו לטיול שנתי על בסיס נושא התחבורה הציבורית : הוא לקח אותם לנסיעה באוטובוס וברכבת, והראה להם מטוסים.

עוד טרם עבר העניין לחלק השני הנ"ל, הובהר לנו שנמצא לכל התכנית התמוהה היתר של רב. אולם לא הובררו לקהל תוכן השאלה והתשובה, ולא שמענו אם הדבר היה לכתחילה, או אם השאלה נשאלה מכבר בעת ארגון הערב או בבהלה כשכבר לא היה נעים להגיד לאנשים לחזור הביתה. אבל כנראה שהיות ומדובר בסיפורים, ולא בהופעה חייה של פסנתרן, הותר לנו לשמוע את הליווי המוזיקאלי שנשמע במקביל למערכונים בתור רקע.

ההבדל עבורי - מנקודת המבט האישית שלי בלבד, בלי לחייב אף אחד אחר - בין ההיתר של רב הקמפוס  אז ובין ההיתר של רב המקום לפני שבוע, הוא שבחלוף העשורים עברתי מעמדה של בוגר צעיר לעמדה של הורה. זאת אומרת שעברתי למצב בו עליי לשמש כדוגמה אישית לפחות לילדיי. מה הייתה יכולה להיות התגובה של בתי בת הארבע-עשרה, לה אמרתי נחרצת שלא שומעים שירים בשלושת השבועות, לו יצויר שהיא הייתה נכנסת לאולם בו שהייתי כשלושה ימים לפני ט' באב, ושומעת ניגוני פסנתר (חשמלי אומנם) מלהיבים ובקולי קולות ? (ב"פול ווליום" כפי שמלמדים כיום את לשוננו בקודש את ילדנו).  

אתמול התקיים חוג בית אליו הוזמנתי של מפלגה חדשה. הרעיון המנחה שלה הוא הצד הנורמאלי של המשפחה, האבא, האימא והילדים.

אכן ישנה מלחמה הנערכת בכלים כבדים נגד מדינת ישראל. מלחמת מונחים והגדרות, ניסיון טשטוש הערכים, כשזה כולל הטלת אימה ורצח אופי לכל פוצה פה. קצב מצעדי התועבה בארץ הרבה יותר גבוה מזה שבכל מדינה אחרת בעולם. אם מצד אחד זה סימן שלא נכנענו, זה גם מראה שהעם לו נאמר : "קדושים תהיו כי קדוש..." מעורר בכוחות שמנגד הרבה זעם.

אולם אין כאן תופעה חסרת תקדים, מכוון שכבר חווינו את מלחמת אוסלו המילולית ביסודה כשהדואגים לשלום העם ולשלמות הארץ כונו בהתאם לשיטת היפוך הערכים : "מתנגדי השלום", ואילו אלה שביקשו וגם חיזקו את אחיזתם של האויבים שפגעו באלפי אזרחים בין כותלי הבית, כתוצאה ישירה מהתמיכה מבפנים באויב, אלה דווקא זכו לתואר של "אנשי או מחנה השלום".

ובכן, הכלים הם לא המרגמה והתותח המתכתיים, אלא מילים שהופכים אותן לנשק לפגיעה המונית. יש שתי תתי מערכות, על דרך החיוב והשלילה, ושתיהן כלולות באותה המלחמה : הסובלנות שבשמה יש להשלים עם הלא ניתן להשלמה, והקיצוניות שנותנת סלקטיבית להשתיק פנים שלמים בחברה.

אחד מתכסיסי המלחמה הוא בחירת נושא מסוים שלא מעניין אף אחד והעיסוק בו בצורה כפייתית ואילוץ הציבור לעסוק אך ורק באותו הנושא. ושוב הבעיה היא השבי כבת ערובה בה נתונים כל התקשורת הממלכתיים בידי מיעוט המתאפיין בדעות שלא מעניינות את הרוב השפוי במדינה. אבל המיעוט הזה מצליח להעמיד ולמקם את האובססיות שלו במרכז השיח הציבורי.

השבת המלחמה היעילה ביותר כבר היא אינה ניסיון להסביר למי שתוקף למה הוא טועה ולמה דעותיו מזיקות. הוא לא מחפש שיח. הוא שם את עצמו כערכאה שמולה כל מה שהצד השני יטען יוכל לשמש כראיה נגדו. כל אמירה תשמש עילה לטובת התוקף כדי לירות בצרורות צרורות במי שעדיין חושב במושגים של חופש ביטוי ושיח נאור. מול משתיקי הפיות, הדבר היחיד הוא תביעת זכות השתיקה. "אני לא רוצה לדבר על זה ואתה לא תכפה עליי את העיסוק באובססיה שלך". דיבור כן וישר מול חסרי תום לב בשיח שהם בחרו, רק ייתן להם להעצים את התופעה.

ובאמת התופעה היא שולית. וכל אלה שמדברים על זכויות השואפים לאסוציאציות חד גוניות רק עושים שימוש באלה שביניהם יש באמת שונות מוטבעת במידה אופיינית בהם כשאלה לא מרבים להתגאות. בעיירת "לה גולט", כשעדיין חייתי בחו"ל, היו כמה כאלה. הם לא עשו בעיות ולא עשו להם בעיות. והכי נכון, אף אחד לא חשב להפוך אותם לבשר תותחים כדי לנגח את החברה ואת ערכיה.

אבל אלה שקובעים את השיח הציבורי נוטלים לעצמם את הזכות לקבוע נורמות חברתיות. גם אם הומו מסוים יגיד שהוא שונה כשהוא מודה שהנטייה הטבעית בדרכי הבריאה התקינים היא שגבר ואישה מקימים בית ביחד, יגידו לו : "לא נכון, אתה נורמאלי לכל דבר, רק שהטעם שלך הוא כזה ובענייני טעם וריח, אין להתווכח". רבים נופלים בפח של האיום, וחלילה להם מלהיראות קיצוניים ובלתי-סובלניים. הם נכנסים לפנים משורת הדין ורצים להראות עד כמה הם סובלניים.

יש לי חבר עם כיפה שהולך למצעדי התועבה לא כי הוא חושב שזה מה שצריך להיות, אלא כדי להראות למפגינים עד כמה הוא לא שונא אותם ולא מתערב בחייהם הפרטיים. אבל מה הוא גילה בעצם? שאלה שמפגינים אינם כלל דוברי עברית. מדובר בייבוא לא כל כך המוני (מי שרואה צילומים יראה את נקודות המבט הנותנים הרגשה של המון) נקודתי לסוג משונה ומכעיס של פסטיבלים שתדירותם אף היא מראה על הכוונות הזדוניות של מארגניהם.

אגב, הם עושים עבודה דומה בתמיכתם ברפורמים, כי המכנה המשותף הוא : במה אפשר לתקוף את היהדות האיתנה בת אלפי השנים שלא מזדעזעת מסופות ההיסטוריה?

אבל לפני הכל, הם מוציאים את רעיון הרפורמיות מהקשרו. מה זה רפורמי? מדובר ביהודי שחי בגלות בסביבה שרובה לא יהודית והוא מוותר על עקרונות אמונתו בניסיון להגיע לפשרה שתהפוך אותו למקובל בחברה הכללית בחו"ל. בל נשכח שהרעיון היה חזק בגרמניה, שהיא אומה קשה במיוחד. כי בשביל לשמור שבת כהלכתה, זה יעלה מחיר חברתי קשה מנשוא. אלא שבארץ, ב"ה, זה לא שייך. ליהודי יש חופש מוחלט להיות נאמן למסורת אבותיו ובניו הקיימת מעבר לתחלואי הזמן. בעת צרה, אבותיו לא היססו למסור את הנפש, אבל עכשיו, לא רק שהוא יכול לשמור על קלה כחמורה, אלא שהוא יכול לארגן את כל מערכת חייו סביב יהדותו : הוא יכול להתחיל לעבוד ביום ראשון בבוקר בלי למשוך איבה ולסיים את עבודתו ביום חמישי בערב או לכל היותר מספר שעות לפני שבת כדי להיות מוכן מכל הבחינות בעת כניסתו ליום הקדוש הזה. אלא שיש אנשים אינטרסנטיים שלא סובלים לראות את היהודי השלם מאושר באמונתו בארצו. והם מנסים להאשים אותו באשמות שונות ומשונות.

הדובר בחוג הבית אתמול הדגיש את חוסר הסובלנות המוחלט של אלה שמתיימרים להילחם למענה. שלטי החוצות של תנועתו הושחתו ונתלשו, פעילים הותקפו בכמה מקומות באלימות פיזית. ואלה קוראים לעצמם אנשי הסובלנות. אבל אין זה פלא. הנה, למשל : במשך למעלה מארבעים שנה, התקיימו שתי מדינות גרמניה זו לצד זו. הבה נשחק עכשיו בחידה. לאחת קראו "דויטשה דמוקרטישה רפובליק", ולשנייה "בונדסרפובליק". איזו מהן הייתה דמוקרטית ואיזו מהן הייתה רודנית, רודפת אזרחים בשיטות רודניות וכוחניות? והנה, דווקא זו שנשאה את התואר "דמוקרטית" הייתה הרודנית. אז לא צריכים להתרגש יתר על המידה מכאלה שיעני מציגים את עצמם כמגיני החופש והדמוקרטיה.

יש עוד מלכודת שנוטים לפול בה ברצון : והיא סביב רעיון ההתערבות בחיי הפרט. המרצה בחוג אתמול הזכיר את זה. והוא הוכיח שאכן בכל חברה מתוקנת יש דברים שהחוק לא מאפשר, גם כשמדובר בחיי הפרט. כי יש נורמות חברתיות ואלה המרכזים את השיח הציבורי סביב מוויהם מכרסמים באמות המידה המקובלות. למשל : בהרבה מדינות יש איסור אפליה בגיוס עובדים. ומה אם אני רוצה לעשות פרוטקציה דווקא לקרוב שלי או לזה שאני מרגיש קרוב לו?

אבל גם אם יצליחו לפגוע באמצעות חקיקה במוסר החברתי המקובל, זה לא ישרת אותם. למעט מי שאצלו הבעיה היא מהותית, מה שמדרבן  את אלה שרוצים לחיות במסגרת זוגית חד-גונית, זה לרוב בגלל ה"דווקא" שבדבר : זו התרסה נגד החברה והכללים שלה. בחינה של "מים גנובים ימתקו". אבל ברגע שהדבר בכמה מדינות באירופה הדועכת הפך להיתר, עם כל ההתקשרויות והחובות המשתמעות מכך, פרצה מגפה של גירושין בין בני זוג ממין אחד. והם באים לפתוח בהליך גירושין ומבזבזים הרבה כסף על העסקת עו"ד. ואז מאוחר מדי כדי להאשים את החברה ואת המחוקק שלא כפה עליהם את אמות המוסר שהיו נהוגות מקדמת דנא. הם רצו להילחם ב"כאילו" נגד המוסר של החברה המעגן בחוק והם מצאו את עצמם "באמת" נתונים לתוצאות של חוסר אחריותם.

אמרו שיש להימנע ממידת הליצנות בכל מחיר, חוץ מבקשר לעבודה זרה. כי זה כבר מעבר לוויכוח בין דעות וטענות. אז יכול להיות שבנושא הזה יש לנהוג באותו יחס. כפי שהוזכר קודם, מותר לשתוק ולא להוסיף שמן למדורה בוויכוחים ריקים אינסופיים. אבל מותר לצחוק על לוחמי הכפייה. המרצה בחוג הבית אתמול הביא איתו חומר הסברה מקומם המיועד לטשטוש הערכים אצל ילדי הגן. מדובר בחוברת צבעונית בה העלילה פשוטה : סביב נושא יום ההולדת של הילדים בגן, כל אחד ביומו מספר על המשפחה שלו. אלא שלגיבור יש בעיה "מעצבנת" : אין לו משהו מעניין לספר כי הוא חי בבית שיש בו אבא (גבר) ואמא (אשה). ואז החוברת הצבעונית והמושקעת מציגה את חבריו המתחרים בתימהוניות הרכב משפחותם. לא למדתי את החוברת אבל זה הולך בערך ככה : לרן יש שני אבות וללירן שתי אמהות, לרון אם חד הורית ולרוני אב חד הורי. ועל זו הדרך. כמובן שבחירת קהל ההורים על ידי המחבר או המחברים לא נעשתה באקראי אלא דווקא בדברים שהם מנסים להחדיר כנורמות לתוך התודעה הציבורית.

זכור לכם הדיון בכנסת לפני שנים רבות, במסגרתו קרא הרב יצחק לוי (אם אני לא טועה) את הפסוקים שהם פשוט המקור לעם ישראל לאופן ההתייחסות לעניין. אז מיד אחרי הזוג החד גוני הנתעב מופיע הזוג הבין-גוני בו חיים יחד יצור אנוש ובהמה. אז קפצו והתרעמו הוגים, הכיצד ניתן להשוות בין אהבה זכה לדבר שהוא "באמת" תועבה? אז כנראה שיש למתרעמים פיגור ברמת המתירנות, ושהם ילדים קטנים לעומת המומחים הזרים, שהרי הסובלות תחת שמיים אחרים מקבלת גם את זה. כי בלי התורה, בלי ציוני הדרך האיתנים שלה, אשפר לגרור כל חברה אנושית לכל הקצבות הבלתי ניתנות לתיאור שבעולם. או שמא הזוג החד-גוני הוא רק מנוף והכנת השחיקה הציבורית לפני שיכניסו גם את הזוגיות בין מין ושאינו מינו תחת כותרת ה"סובלנות"?

נחזור לנושא חוברת ההסברה ה"חינוכית". הבה נכתוב לה את חלק ב' : "זה ממש מעצבן, אין לי שום דבר מעניין לספר על המשפחה שלי, כי אני בסה"כ חיי עם שני אבות שקנו אותי בשוק השחור לסחר בבני אדם אי שם בעולם השלישי או הרביעי. אצל רן זה באמת מעניין, כי אבא שלו סוס ואמא שלו נאקה. ואצל לירן עוד יותר. איזה כיף לחיות עם אמא קרצייה ואבא כינה."

אם הרעיון של החוברת עובד, זה מראה שב"ה, יש עדיין הרבה ילדים שחיים באושר אצל אבא ואמא המקוריים. כאן ניתן לציין אגב שמסתתר עוד ערך שלילי שהופכים אותו לחיובי : כפיות הטובה. ואם יש טשטוש ערכים שמתבצע מבלי שישימו לב, זה אכן בשימת כפיות הטובה בחזית העניינים. נפתח בשתי מילים סוגריים או הפנייה לנושא הרע הזה. בעל כורחי שמעתי "חדשות" (היה זה בשבוע שעבר ערב יום השרב). הקריין במבטא פולני כבד ומחריד הופך את הברכה לקללה. ריבוי הגשמים שירדו אשתקד הנה הם הגורם להופעת צמחייה יוצאת דופן העלולה לשמש כחומר בערה מאוד דליק. עוד דוגמה : אני קורא בעלוני המחזור המחולקים חינם מידי יום ששי כתבה על זוג שהכלה נישאה בגיל שבע-עשרה עם בחור טיפה יותר מבוגר. הכל טוב : הבחור מעריך אותה וההורים תומכים כלכלית בתחילת דרכם. אז במקום שהמסר יהיה "תודה לא-ל", יוצאים מנקודת הנחה שהיה יכול להיות גרוע ושהיא הייתה יכולה להיות גרושה עם שני תינוקות, וזה מה שכתוב באותיות גדולות תחת הכותרת.

אז כעת ב"ה, תא המשפחה בלי עין הרע רווח, ודווקא אלה שמוצגים בחוברת משרד החינוך כמעניינים יכולים לגרום להרמת גבה. במקום כמו צרפת, זוג במשמעותו הבריאה מורכב מצמד של שני הטרוסקסואלים ; וזוג חד-גוני מהומוסקסואלים, זאת אומרת שהזוג המסורתי המשתמש בדרכי הבריאה כדרכם ירדו מערכם הבלעדי ונסוגו אחור כדי להוות רק פן אחד מהרבגוניות הכללית. אז ניתן לומר שלמי שדוגל ב"קידמה" מיושן כשהוא חושב שזוגות מהסוגים האחרים המוצגים בחוברת ההסברה והטשטוש מעניינים. כי במדינות כמו צרפת, בלגיה או גרמניה, זה כבר לא כל כך משנה אם איש ייקח אשה או איש או כל בהמה, כי חיי הזוג כבר לא נועדו לקיים את מצוות פריה ורביה. עובדה שהאוכלוסיות המקוריות שם מוחלפות בקצב מסחרר בבני תרבויות ההורגות את בני הזוגות החד-גונים והנה פלא, אף אחד לא בא בטענות נגדם, כמו שכאן אף אחד לא חושב לקיים מצעד תועבה ברמאללה.

הבה נמשיך אל הכרך השלישי של חוברת ההסברה. אז, אחרי שרן ולירן יציגו את תמונת המצב המשפחתית שבביתו של כל אחד, יבוא הגיבור שבהתחלה ויגיד : "אני חי בבית עם אבא ואמא שלי". ואז כול שאר הילדים יתפעלו, וגם הגננות תשתהינה , ותמחינה דמעה בהיחבא. והילדים שאול ישאלו : "מה? באמת? אבא שלך שהביא אותך לעולם? אמא שלך שילדה אותך? הההה... "  והמיושן הישן נושן יצא מנצח, כמו בציור המשעשע בו יושב אדם בתוך קהל של בעלי טלפונים מדור ששי ושביעי כשהוא מדפדף בספר מניר לאיטו ולהנאתו.   

לסיכום : אמנם הסכנה רצינית, אבל אל לנו להעצים אותם. לא ניתן להם חשיבות בהתעסקות כפייתית בנושאים שגורמים זרים קובעים לנו בתור מרכזי השיח הציבורי. מותר לנו לדבר על דברים אחרים. ואם נראה בין המועמדים לכנסת אנשים שהם לכאורה חושבים כמונו ואומרים בחנפנות אמירות לא טהורות – כי כך הם חושבים שיצביעו להם מכל המגזרים -  אז נוכל לסמן אותם כלא רצויים, כפי שהיו פעם חברי כנסת שאמרו : "מי אנחנו שנשמע לרבנים?" והבוחרים חיכו להם בקלפי.

ובקשר להקמת מפלגה שקמה רק מתוך תגובה לאלה שמקעקעים את הנורמות, ניתן לומר שאדרבא : זה מראה על חשיבות יתר שמייחסים לצד האחר. כי הצד האחר יראה בכך הצלחה משום שהוא הצליח לגרום לעוד פירוד ולעוד בזבוזי קולות ; לעוד מפלגה קטנה שלא תעבור את אחוז החסימה ותפזר את הכוחות בשטח. רוצים אנשים שדוגלים בטהרת הבית היהודי? ישנם כאלה. כולנו מכירים אותם. אלא שכשנמצאים תחת מטח אש, הם תופסים מסתור או מחסה, אבל הם כאן.

Un grand débat s'articule autour de la formation du gouvernement de Netanyahou et de son intention de faire voter un amendement visant à restituer aux dirigeants élus l'immunité parlementaire minimale pour diriger le pays selon la volonté du peuple, retirée aux élus en 92. Toutefois, depuis 77, nous assistons à de l'activisme judiciaire qui écarte du pouvoir ceux qui dérangent les juges ou qui les fait marcher au pas. l'un n'empêche pas l'autre cependant, et nous verrons comment, de Rabin à Sharon, les dirigeants sont disqualifiés avant d'entrer dans les rangs. Netanyahou résistera-t-il à cette avalanche de dossiers établis à dessein contre lui? 

Réactivité variable du système judiciaire

Le 3 juin 74, Rabin remplace Golda Meir à la tête du gouvernement de la huitième Knesset. Il devient le cinquième Premier ministre de l'Etat d'Israël et établit le dix-septième gouvernement. Puis, suite à une motion de censure déposée le 14 déc. 76, et à l'abstention pour laquelle optent les ministres du parti National religieux, Rabin décide de les considérer comme démissionnaires. En conséquence, le 20, il présente au président sa propre démission. Mais il conserve son poste avantageusement, car il dirige un gouvernement de transition, jusqu'au 17 mai 77, ce qui le met parlementairement à l'abri d'un nouveau vote de désapprobation. Ensuite, Rabin vainc Pérès une deuxième fois à la tête du parti travailliste et se trouve en bonne position pour prolonger son mandat suite aux élections de la neuvième Knesset qui approchent.  

Mais la rédaction du célèbre Haaretz ne l'entend pas de cette oreille. Dans l'édition du 15 mars 77, le journaliste Dan Margalit, qui n'est pas encore ce dinosaure bien connu de la profession, dévoile l'affaire des comptes en dollars. Le couple Rabin (Yitzhak et Léa), détient un compte aux Usa avec un crédit de 30 000 $. La loi du contrôle des devises étrangères l'interdit. Le ministre du Trésor, Yéochoua Rabinovitz, estime que Rabin doit payer une amende, ce qui lui épargnera un acte d'accusation.

Mais le Conseiller juridique du gouvernement estime que l'affaire relève des compétences du Parquet. Retenons bien son nom : Aaron Barak. Quand celui-ci apprend que Rabin entend renoncer à son poste de Premier ministre, il minimise l'affaire et se contente de mettre en examen son épouse (ce qui sauve d'office l'éligibilité du précédent) non sans soumettre l'époux au règlement d'une amende. Rabin annonce publiquement à la télévision sa démission, le 7 avril 77. Qui le remplace? Facile : Pérès. Dans son livre autobiographique, «Carnet de service» paru en 79, Rabin lui attribuera le sobriquet qui ne le lâchera plus par la suite : «le subversif infatigable».

[Soit dit en passant, Rabin l'affublera d'un autre surnom, «le serpent», au cours des deux derniers mois de sa vie, période elle-même qualifiée de «lune de miel» entre les deux hommes politiques. Il répondra à la question du journaliste Meir Flavski : «Comment se porte le serpent» : «Il mord toujours».]

Il n'est pas inutile de préciser que l'affaire des dollars ne s'est pas arrêtée sur la simple personne de Rabin. Une autre personnalité de la scène politique, et non des moindres, a elle aussi ouvert un compte en dollars à l'étranger. Aba Eban y détient à son avantage la somme de 300,000 $. Rabin voit juste quant au risque nul qu'encourt Eban : «Ils le laisseront tranquille, il est des leurs». Précisons encore que Rabin, dans la dichotomie entre colombes et faucons, avant qu'il ne n'en reste que des vrais, était à cette époque considéré comme l'aile dure du Ma'arakh (parti travailliste).

 C'est dire s'il n'était pas dans les petits papiers de son conseiller juridique.

Nous retrouvons Rabin, ministre de la Défense, dans le gouvernement de coalition sous l'égide de Shamir. Face à la recrudescence de la violence arabe contre Israël, c'est lui qui dira à l'intention des émeutiers les plus nocifs, en 87, qu'il faut «leur briser les mains et les pieds». Concernant l'expulsion au Liban de 400 terroristes, en 92, il répond au recours déposé par «l'Union pour les droits du citoyen», en qualifiant celle-ci d'«Union pour les droits du Hamas». Il campera sur ses réticences, et n'affectionnera jamais les terroristes de l'Olp. «On prendra un cachet contre les vomissements», répondra-t-il en 93 à la question sur sa prédisposition à serrer la main d'Arafat. Les retransmissions tristement célèbres montrent bien que Rabin ne l'a pas fait de gaité de cœur, contrairement à son rival en quasi extase. Puis il dira, en 94, au sujet de la limitation des prérogatives de l'autonomie arabe en terre d'Israël : «Si nous accordons à Arafat un Etat bien à lui, il aura vite fait de prendre en passant le nôtre.»

Rabin semblait s'appuyer sur la rivalité entre les factions terroristes de l'Olp et du Hamas, quand il déclara en mars 94, que la police de cette première organisation : «s'occuperait des terroristes du Hamas sans Cour suprême et sans Betselem». Quand Moubarak, l'Egyptien, obtenait de bons résultats contre le terrorisme, dont il se flattait en racontant qu'il leur rasait leurs maisons, ce qui laisse probablement sous-entendre qu'il le faisait par quartiers entiers, Rabin avait rétorqué qu'il n'avait affaire ni à «Bestselem ni [à la] Cour suprême».

S'est-il plongé dans cette aventure politique invraisemblable des accords intérimaires ou d'Oslo par résignation, en faisant fortement allusion à l'institution qui détient véritablement les rênes du pays, institution qui entrave la liberté de mouvement et d'action des élus contre les ennemis du pays, comme il l'avait personnellement éprouvé en 77[1]?

Aaron Barak

Quoi qu'il en soit, que Rabin se soit ou non senti contraint d'introduire en Israël l'Olp, le Fatah et autres produits dangereux, les électeurs israéliens ont été majoritairement guéris de leur rêve de : «C'est avec ses ennemis qu'on fait la paix». Ce qui peut paraître curieux, c'est que, malgré le principe qui veut que les mêmes erreurs conduisent aux mêmes résultats, l'électeur moyen n'a pas tenu compte du précédent de Chamberlain et des accords de Munich, fin septembre 38. C'était pourtant bien là un accord «avec ses ennemis», avec toutes les concessions «très» douloureuses qui s'imposent, qu'il avait signé avec l'Allemagne, et, tout comme le sort de la Tchécoslovaquie fut alors bradé, les accords intérimaires du Proche-Orient prévoyaient au minimum une certaine précarité pour les habitants juifs de Judée-Samarie. A moins que l'électeur moyen n'ait pas été au courant pour les accords de Munich!?!

En tout état de cause, la terrifiante réalité du chaos consécutif au doux rêve de la paix, allait rendre désormais moins évidente la poursuite de l'imposition de cette complaisance politique envers les organisations terroristes par les urnes. Le sentiment d'intransigeance envers les habitants juifs des régions libérées suite à la guerre des Six jours, n'allait plus être si aisément acquis à la cause du repli territorial volontaire. Les dirigeants qui avaient fait miroiter une drôle de paix au peuple en 92 n'allaient plus pouvoir compter sur les voies de la démocratie pour maintenir leur pouvoir.

Effectivement, le militantisme des médias ne parvient pas à faire élire Pérès lors des élections pour la quatorzième Knesset, le 29 mai 96. Les médias ont bien tenté d'en faire à l'avance le gagnant avec les sondages, ce qui a poussé notamment des groupes religieux à s'organiser en collectifs pour négocier et implorer son indulgence en échange de leur soutien – ce qui avait alors provoqué la réaction courageuse du grand rabbin Mazouz, sommité proche du Rav Ovadia Yossef, qui avait alors déclaré que c'était une interdiction de la Torah que de voter pour Pérès – mais sans succès.

Aaron Barak, de son côté, n'est pas resté les bras croisés. C'est comme s'il avait anticipé la fin de la crédibilité de la fantaisie d'un échange entre la paix et le sol. En 95, il obtient le poste de président de la Cour suprême, qu'il occupera jusqu'en 2006. Les nominations de juges sous sa houlette provoqueront de nombreuses protestations, les critères de sélection étant régis selon bien des observateurs par la méthode d'«un ami en apporte un autre».

Une autre démission ministérielle est à l'actif de son équipe. Juge de la Cour suprême dès 78, Barak prend part à la commission d'enquête d'Etat[2] dont les conclusions sont publiées en février 83 sur les incidents de Sabra et Chatila, suite aux exactions sanglantes des forces libanaises contre lesdites localités. Bien que les faiseurs d'opinion de l'étranger établissent un raccourci entre cette affaire et Sharon, à qui on reproche de n'avoir pas prévenu et empêché ce massacre, ce n'est pas la pression internationale qui l'a poussé à démissionner, mais bien les conclusions de ladite commission. Sharon occupait alors le poste de ministre de la Défense. D'aucuns diront que cette destitution le verra revenir au pouvoir en tant que Premier ministre (Ouri Dan, l'un de ses proches, avait alors déclaré, environ vingt ans auparavant : «Celui qui n'en veut pas comme ministre de la Défense l'aura comme Premier ministre») mais qu'à cela ne tienne, il sera attendu au tournant, et virera, comme Rabin, à l'extrémité de l'extrême gauche.

Pour Barak, tout est justiciable – 17 mars 92 : le tournant

Barak considère que la Knesset lui est subordonnée. La législature a des comptes à rendre au pouvoir judiciaire. La magistrature n'est pas chargée de requérir la justice au nom de l'Etat mais contre l'Etat[3]. Seulement, son pouvoir n'est pas assez étendu pour lui permettre de mettre en pratique son principe. C'est en 92 qu'il se met à œuvrer plus intensément pour l'élargissement des pouvoirs des juges. Il comprend qu'il doit faire passer deux lois fondamentales : la dignité du citoyen et le libre droit d'entreprise.

De Klinghoffer à Rubinstein, la révolution constitutionnelle étouffée dans l'œuf trente ans plus tôt s'impose

Il ne convient pas de voir en ces lignes une interprétation ou un jugement de valeur à endroit d'Aaron Barak, car c'est un combat qu'il revendique personnellement : «La révolution constitutionnelle» (המהפכה החוקתית). Mais c'est en 95, depuis qu'il devient président de la Cour suprême qu'il peut concrètement se mettre au travail et donner libre cours à son activisme juridictionnel. Il ne s'agit plus de se contenter de donner un sens à la loi, mais de la définir, de la modeler à l'image de ses conceptions, quitte à invalider des lois qui seraient selon lui incompatibles avec les lois fondamentales. Il concurrence la Knesset. 

Aux fins de concrétiser cette aspiration, Barak obtient de celle-ci le vote de deux nouvelles lois fondamentales. La manœuvre peut passer pour anodine à première vue. La première loi s'intitule donc : «La dignité de l'homme et sa liberté», la seconde : «La liberté d'entreprise».

La tentative de 92 n'est pas une idée nouvelle. Déjà, en janvier 64, le membre de la Knesset Yitzhak Hans Klinghoffer, du Bloc de la liberté des libéraux (גח"ל = גוש חרות ליברלים), mais avant tout professeur en droit de l'Université hébraïque, avait envisagé de proposer ces lois fondamentales, qui ne furent pas du goût de l'autorité législative, bien que son initiateur se fût montré rassurant dans son discours :

«Je ne pense pas non plus qu'il puisse exister une loi, quelle qu'elle soit, qui se situe au-dessus du "législateur habituel". Il n'y a pas deux législateurs. Nous n'avons qu'un parlement, et, à mon avis, il est impossible, par le biais d'une loi de la Knesset, de limiter son droit de légiférer, et, s'il se trouvait un alinéa en ce sens, la Knesset serait en droit, je pense, de décider sur la base de la majorité simple d'annuler cet alinéa qui limiterait son bon droit».

C'est presque trente ans plus tard que l'idée réapparaît, à la différence près que, cette fois-ci, c'est la bonne. La révolution marque son territoire.

Lors du mandat de la dixième Knesset, le parlementaire Amnon Rubinstein reprend la proposition de loi de Klinghoffer, sans mettre de gants : «Cette proposition a aussi pour but de restreindre le parlement. Elle vient aussi bien défendre le citoyen d'une législation venue bafouer ses droits basiques, et c'est l'idée qui se tient derrière le terme de constitution. Le sens même du terme constitution signifie la limitation et le blocage de la souveraineté toute puissante de la Knesset en tant qu'institution légiférante.»

Sa proposition est rejetée, mais il ne se décourage pas. Il s'adresse au ministre Dan Meridor, qui traite sa demande au sein de la commission législative de la douzième Knesset (88-92). Les deux lois fondamentales sont débattues sous la direction du président de la commission, Ouriel Line qui, pour finir, fait passer cet amendement fondamental le 17 mars 92 en deuxième et troisième lectures, par 32 voix pour et 21 voix contre.

Il aura cette antiphrase, qui exprime le contraire de ce qu'elle implique : «Nous ne renonçons pas à la prépondérance [du pouvoir légiférant] en faveur du tribunal de haute instance. Il ne s'agit pas de mettre en place un tribunal apte à invalider des lois.»

C'est pourtant bien cette démarche qui permettra au tribunal de considérer comme non raisonnables des lois de la Knesset. Déjà en 90, Aaron Barak, alors simple juge du tribunal de haute instance, minoritaire cependant dans le dossier 142/89 traité par la Cour suprême, affirmait que rien n'empêcherait le tribunal de remettre en question des lois de la Knesset, même sans que cela ne soit explicitement prévu par la loi :

«Sur le principe, dans une société démocratique, le tribunal peut prononcer l'invalidité d'une loi, si elle est essentiellement en contradiction avec les principes fondamentaux du système».

Mais dès 92, il suffit alors, d'après l'approche de Barak et de son école, qu'une loi votée par la Knesset soit considérée comme entrant en contradiction avec l'une de ces deux lois fondamentales pour que le vote perde toute pertinence. Cette révolution permet de doubler la Knesset, pouvoir légiférant, ainsi que le gouvernement, pouvoir exécutif. L'activisme de Barak n'a pourtant pas fait l'unanimité parmi les juges : Moshé Landau, président du tribunal de Haute instance, Menahem Alon, le vice-président, et le professeur Ruth Gabison ont contesté cette méthode.

Aaron Barak ou la constitution

L'intensification du pouvoir des juges s'est concrétisée au moment du «décret de l'affaire de la banque Mizrahi». Alors qu'il est question au départ d'un litige qui oppose cette banque à l'union des agriculteurs, les magistrats se saisissent de l'occasion pour mettre au point le sens tout nouveau de leur pouvoir. Nous sommes toujours en 92, après l'introduction des deux lois fondamentales précitées.

En marge du jugement[4], les juges ont défini, par 7 voix contre deux, le sens général que revêtent les lois fondamentales en deux points :

1. Constitution : il a été établi que l'Etat d'Israël dispose d'une constitution : ce sont les lois fondamentales. Elles prévalent sur les lois courantes de la Knesset et leur sont supérieures.

2. Remise en question juridique : le tribunal s'est arrogé le droit de remettre en question les lois de la Knesset et de les déclarer invalides si elles entrent en contradiction avec une loi fondamentale.[5]

Nomination des juges

En outre, les nouveaux juges sont nommés par une commission considérée par de nombreux observateurs comme la forteresse de la gauche. La composition de cette commission (le ministre de la Justice, qui préside la commission, un second ministre désigné par le gouvernement, deux parlementaires, l'un de la coalition l'autre de l'opposition, deux membres du barreau désignés par vote secret, le président du tribunal de haute instance ainsi que deux autres juges de cette institution), fait concrètement que six à huit de ses représentants sont acquis à la cause du président du tribunal. On le verra lors de la nomination de la controversée Edna Arbel, approuvée par 7 voix contre 2 (le ministre de la Justice et le parlementaire Benyamin Alon).

Quant aux prises de fonctions du président de la Cour, il s'agit du membre le plus âgé qui prend la place du précédent au moment de son départ pour la retraite.[6] L'héritier du trône n'est pas le fils du précédent mais son disciple. C'est sans doute la raison pour laquelle on n'a pas senti un grand changement quand Barak s'est retiré de la scène juridico-judiciaire en faveur de Dorith Beinich, puis de Gronis, Naor, Hayot.

Contre-révolution risquée, ou tentatives périlleuses de contre-révolution

En 96, Netanyahou débute sa carrière de Premier ministre. Il déplait d'emblée à Aaron Barak qui vient, comme signifié plus haut, d'accéder au poste de président de la Cour suprême. Le conseiller juridique, Michael Ben-Yaïr, est loin d'être acquis à la cause du gouvernement et fait obstruction à la bonne marche de ce dernier. Le ministre de la Justice est en droit de s'en défaire. Ya'acov Neeman s'engage donc à le destituer. Mais la situation se renverse et c'est le conseiller qui prend le dessus : il concocte un chef d'accusation qui l'oblige à démissionner. Le temps que le ministre soit mis hors de cause, la situation est irréversible. Il ne reprendra pas son poste. Et Tsahi Hanegbi (le fils de la célèbre Guéoula Cohen) qui prend la relève, n'osera pas s'opposer à la magistrature.

Pareillement, Reuben Rivlin (l'actuel président d'Israël), est disqualifié quand il doit prendre la place de ministre de la Justice du premier gouvernement Sharon. Meir Shitrit le remplacera, mais il ne fera pas de vagues.

En 2006, le gouvernement Olmert a pour ministre de la Justice Haïm Ramon. Il tient à contrer la révolution constitutionnelle qui s'est imposée plus de dix ans plus tôt. Sa première démarche consiste à exiger la rédaction en bonne et due forme de procès-verbaux de la commission pour la nomination des juges. Il considère en outre qu'il est parfaitement en droit de nommer le prochain président de la Cour suprême. Ceux qui ont compris le principe commencent déjà à ressentir une impression bizarre et à craindre pour sa personne. Sensation aussitôt confirmée. Une officier de Tsahal se plaint d'avoir été embrassée par le ministre contre son gré. C'est l'affaire médiatique fracassante du «baiser français». Des écoutes révèlent une conversation entre le général Shemani et la commandante de la plaignante, au cours de laquelle celui-ci raconte que la divisionnaire Miri Golan, qui a convaincu l'officier de porter plainte, lui a déclaré : «Et cet homme désignerait le président du tribunal de Haute instance?» Ramon soutiendra devant le tribunal que c'est un coup monté. Le tribunal lui répondra que l'argument est digne de l'attitude d'un voyou de grand chemin.

Les ministres de la Justice ne sont pas les seuls à être écartés du pouvoir. Le tribunal fait dans ses propres rangs le ménage. En 96, Deror Hoter-Ychaï est président du barreau (institution cependant indépendante du tribunal, mais alignée sur les positions de ce dernier). Lui aussi fait partie de la commission de nomination des juges. En novembre, il est interviewé par le journal orthodoxe Yated Neeman. Il critique l'activisme judiciaire et la position de Barak qui prétend que tout peut être jugé. Il ne faut pas longtemps pour qu'un dossier de fraude fiscale soit ouvert contre notre juriste. Il est condamné à six mois de prison avec sursis et à une amende de 50 000 Nis. Il interjettera appel et sera lavé de tout soupçon. Bien entendu, il ne réintègrera pas la commission.

Neeman et Hoter-Ychaï dénonçaient le militantisme des juges et leur sentiment de toute-puissance sur les affaires du pays, mettant notamment en cause la méthode : «Un ami en apporte un autre». Aaron Barak s'est débarrassé la même année (96) de deux membres dissidents à son endroit.

Un autre ministre de la Justice a donné du fil à retordre au tribunal. Daniel Friedman occupe ce poste sous l'égide du Premier ministre Olmert. Daniel Friedman est-il un incorruptible? N'y a-t-il pas moyen de l'accuser de quelque délit, quitte à ce qu'il soit par la suite innocenté? Friedman, qui, dans son livre «Le portefeuille et le glaive» (הארנק והחרב), établira le constat d'une forte désapprobation des parlementaires vis-à-vis de la mainmise du tribunal sur la Knesset, qui reste silencieuse car ils craignent d'être traînés en justice, sera démis de ses fonctions d'une manière indirecte ! Moshé Lador, conseiller juridique du gouvernement, maintient ouvert le dossier contre Olmert, dans l'affaire de la banque Leumi, malgré la recommandation par la police de le classer sans suite, en novembre 07. Lador le fermera au lendemain de la démission d'Olmert.

Bras de fer Aaron Barak / Ariel Sharon

Nous avons vu plus haut que Barak avait écarté Sharon de la vie politique, sur la base des circonstances de l'opération Paix en Galilée. Ce n'était que partie remise. En février 2003, le peuple israélien le plébiscite à raison de près de 70% des suffrages, et, soudain, un vent de délivrance souffle sur le pays. Le désastre des accords conclus avec les factions terroristes arabes et leur introduction au cœur même du pays ne seront dans peu de temps, semble-t-il, qu'un mauvais souvenir. Plus de concessions devant l'ennemi, plus d'humiliation…

Ses débuts sont grandioses. En 2002, avec l'opération Rempart, Sharon efface de facto les frontières de la zone A, dessinées par les accords, qui contiennent tous les fiefs des terroristes et qui leur assuraient la tranquillité dans leurs préparations de bombes et la mise en place de toute la logistique allant de la planification au détonateur fanatisé par la promesse inspirée du culte musulman d'un paradis fameux.

L'une des multiples pressions d'Obama sur Netanyahou par la suite consistera à tenter de le contraindre à renoncer aux opérations de terrain, ce à quoi Netanyahou résistera, soutenant que la sécurité de ses citoyens en dépend. Aucun gouvernement, en dix ans, n'avait mis fin à cette situation de chaos avant Sharon. Je me souviens d'une période de réserve, quand Ehoud Barak était Premier ministre. Nous avions à plusieurs reprises manqué de peu la capture de terroristes. Nous n'avions le droit de les poursuivre que jusqu'à la limite de la zone A. 

Mais le parquet et le tribunal ne chôment pas. Le fruit est juteux, il ne restera bientôt plus qu'à le cueillir. La plus grosse affaire est celle de l'île grecque, divulguée par la presse en mars 2001 (ces divulgations de fuites à première vue sont évidemment illégales). Sharon est soupçonné d'avoir touché des pots-de-vin de la part de l'homme d'affaires David Appel, maquillés en très gros salaires versés à son fils Guilad.  Le conseiller juridique du gouvernement le disculpera en juin 2004, mais il sera trop tard. Les dossiers s'accumulent. Sharon aurait obtenu le financement de sa campagne interne au sein du Likoud d'une manière douteuse : l'homme d'affaires autrichien, Martin Schlaf, l'aurait couverte financièrement, tandis que l'homme politique aurait présenté cet argent comme un prêt avancé par Cyril Keren, ancien compagnon d'armes de Sharon.

Omri Sharon, lui aussi fils de l'intéressé, est accusé d'avoir créé une société fictive pour blanchir de l'argent ayant servi illégalement à couvrir les frais de campagne au sein du Likoud, et d'avoir fait un faux témoignage tout en enfreignant la loi du financement des partis politiques. Lorsque Omri est condamné (pour finir le 15 nov. 05), suite à une négociation de peine, à sept mois de prison, un public conditionné désavoue Sharon le père et soutient qu'il aurait sacrifié son fils pour échapper aux interrogatoires et à une éventuelle disqualification de la direction des affaires publiques.

Sharon capitule

Sharon change de cap. A la conférence d'Herzliya, en 2003, il fait part de son intention de mettre en route le «désengagement». L'expulsion et l'anéantissement du judaïsme de Gaza et le champ libre conséquemment laissé aux organisations terroristes, allaient à l'encontre de l'idéologie pour laquelle il s'était battu tout au long de sa carrière politique. Pourtant, peu de temps avant cette métamorphose, il répétait encore souvent : «Le cas de Netzarim est le même que celui de Tel-Aviv» ; c'est-à-dire que la localité de Netzarim, dans la bande de Gaza, que ses opposants considéraient comme déplaçable, en raison de la difficulté à la défendre puisqu'elle était relativement isolée, avait droit à la même considération que la métropole de Tel-Aviv. Au lieu de cette protection, c'est par les bombardements essuyés que ces deux localités ont fini par se ressembler.

Mais le Likoud n'était pas prêt à supporter cette trahison de ses fondements et de ses idéaux. Sharon s'oppose à un référendum, mais il doit obtenir l'aval des membres du parti. L'opinion se mobilise pour contacter ces membres, les soutenir et les empêcher de flancher. Des «lettres aux membres du Likoud» sont rédigées et expédiées via Internet ou distribuées de porte en porte. Le 2 mai 2004, la réponse du Likoud est nette et définitive : c'est non.

Sharon multiplie les manœuvres, écarte ses opposants, intègre Pérès dans son gouvernement, et parvient à ses fins en faisant approuver la reddition volontaire par ce dernier, puis par la Knesset. La Cour suprême ne trouve rien à redire et approuve toutes les manigances. Toutes ces contradictions ne l'ont pas empêché d'aller jusqu'à la réalisation de l'impensable catastrophe nationale. La précipitation, la course contre la montre, lui ont permis d'y parvenir. Ce n'est que lorsqu'il a fallu s'arrêter qu'il n'a plus été possible de rester décemment et logiquement à la tête du Likoud, et que Sharon a fondé un autre parti autant rassembleur qu'éphémère : Kadima.

Le jeu de la Cour suprême : «La profondeur du retrait sera égale à la profondeur de l'enquête»

L'agenda extrême-gauchiste de la Cour suprême est la seule explication plausible du silence des juges. L'expulsion a été rendue légale dans l'hémicycle de la Knesset.  De la démission de Rabin à ses accords intérimaires avec les factions terroristes, et de l'extraordinaire combattivité de Sharon contre les ennemis d'Israël à l'endommagement de son entendement, les dirigeants politiques sont domptés et rendus dociles par le pouvoir juridique. Ils font ami-ami avec les juges.

Yossi Sarid avait suggéré à Zwi Händel, membre de la Knesset qui vivait dans la bande de Gaza, concernant le retournement de veste de Sharon,  la formule suivante : «La profondeur du retrait sera égale à la profondeur de l'enquête».

Car comment est-il possible que la Cour suprême, si avide de justice, n'ait pas opposé à Sharon : «Vous avez été élu en revendiquant la charte du grand Israël? A présent vous cherchez à faire le contraire?! Alors, démissionnez et présentez-vous comme candidat sur la base de l'expulsion ; que faites-vous de l'opinion de l'électeur»? 

Le docteur Yitzhak Cytrin, professeur d'histoire au Centre universitaire de l'Ouest de la Galilée, à Haïfa, et président de la chaire d'histoire de l'université religieuse Cha'anan de Haïfa, a publié[7] en 2015 un ouvrage, «le Programme unilatérale du désengagement», sur les effets de l'expulsion sur les adolescents et les enfants.

«Le gouvernement n'est pas parvenu à les reconstruire. Le traumatisme a entraîné une crise dans la cellule familiale, l'autorité parentale a été presque totalement détruite, les jeunes considèrent le monde adulte avec défiance, ils sont affaiblis et ne font plus confiance aux institutions étatiques.» Cytrin explique que les jeunes nés à Gaza se sentaient partie intégrante du lieu, et que le déracinement en a été d'autant plus pénible et traumatisant.

Où est donc passé le principe si cher à la Cour suprême qui exige que les lois fondamentales de la dignité citoyenne soient à même d'invalider des lois votées par la Knesset? Mettre toute une population sur la paille, leur détruire leurs foyers, leurs repaires et leurs écoles, leurs exploitations agricoles, les expulser sans eau ni nourriture, du moins dans un premier temps, sans qu'aucun cadre de remplacement n'ait été prévu et préparé, ne contredit-il pas le principe pour lequel les juges se sont battus?

C'est que la critique des lois votées par le législateur est un privilège qui revient exclusivement aux juges, et que les droits du citoyen, ainsi que son droit à l'entreprise, comme faire pousser des mangues ou des tomates cerise, ne sont pas absolus : ils sont assujettis au bon vouloir de cette caste. Il se peut que votre dignité, votre travail, ne valent pas la peine que les juges se mobilisent en votre faveur.

Netanyahou

Quand les chefs d'accusation contre un homme politique se multiplient, les conditionnés diront : «Oh, comme cet homme est corrompu!» mais les observateurs n'ayant rien perdu de leur acuité ni de leur esprit critique diront : «Cet homme s'est mis à dos un leadership qui n'aime pas que l'on empiète sur ses platebandes.»

Pourtant, coup sur coup, Netanyahou s'est montré docile et bien sage, quand la Cour suprême a décrété que telle ou telle localité juive devait être effacée. Les trois maisons de Migron et les trente appartements du quartier de la Oulpena, à Bet-El, démantelés et détruits sous  les ordres de son ministre Ehoud Barak ; les immeubles du quartier Dreinof, toujours à Bet-El, détruits par d'immenses pelles sous les ordres de son ministre Yaalon ; le village d'Amona, effacé après un décret émis par le général Rony Nouma, sous les ordres de son ministre Liebermann…

Il aurait pu dans tous ces cas de figure invoquer les risques de perturbation de l'ordre public, l'état de guerre permanent qui risquerait de donner à l'ennemi l'impression que notre gouvernement saborde le pays pour lui. Il aurait pu donner raison aux juges sans mettre en pratique leur décision car irréalisable.

C'est que Netanyahou les enferme dans leur propre piège. Ils exigent le respect de ce qu'ils définissent comme le droit. Netanyahou fait comme s'il les considérait comme sincères et se plie aux exigences dudit droit. Les juges ne peuvent plus que ronger leur frein. Car il est clair qu'il n'y a pas ici une question de droit, mais de lutte politique quant à l'avenir de la Judée-Samarie, en tant que province d'Israël ou énième pays arabe. Chaque fois, Netanyahou reconstruit un peu plus loin la localité détruite, mais toujours en Judée-Samarie.

Aujourd'hui, Netanyahou lutte pour sa survie politique. Il doit non seulement mettre en place son gouvernement, mais également rendre à la Knesset ses lettres de noblesse.

Ayeleth Shaked

Ayeleth Shaked est la ministre sortante de la Justice, entrée en fonction le 14 mai 15. A-t-elle subi le même sort que Daniel Friedman, cité plus haut, contraint de renoncer à ses fonctions parce que son employeur Premier ministre a cessé d'être au pouvoir? Elle a, à son tour, tenté de réformer le système judiciaire, et sa plus grande victoire a consisté dans l'introduction, dès février 2017, de juges qui ne considèrent pas que tout peut ou doit être jugé, comme ce nouveau juge de la Cour suprême, Alex Stein[8], favori lui aussi de Shaked, qui reconnaît formellement la liberté de mouvement des élus en matière de législation. Amit Segal[9], commentateur des affaires juridiques, entre autres journaliste de la deuxième chaîne, salue une victoire certaine de Shaked, qui parvient partiellement à mettre au pas Miryam Naor ou Esther Hayouth, la seconde ayant remplacé la première en 2017 à la tête de la Cour suprême. D'autres considèrent que son travail est de la poudre aux yeux[10].  

En quatre ans de ministère, Ayeleth Shaked a fait un travail fulgurant. Mais il convient de tenir compte de la précarité du pouvoir démocratique. Des erreurs tactiques ont refoulé Shaked à l'extérieur de l'hémicycle de la Knesset. Que valent les 4 ans de Shaked au gouvernement, comparés aux 30 de carrière activiste d'un Barak confortablement et durablement installé à la tête du Tribunal, qui laisse après lui des héritiers de son bord nommés d'office?

Yéochoua Sultan ©