Overblog
Suivre ce blog Administration + Créer mon blog
23 janvier 2020 4 23 /01 /janvier /2020 23:34

בערב לימוד אבות ובנים בישיבת מטה בנימין, שמענו הרצאה מרתקת מפי הרב חיים נבון, שאני מודה שתחילת ההיכרות שלי איתו הייתה לפני ימים ספורים, לאחר פרסום נושא הערב על ידי המארגנים. אז תרתי אחר שמו וגיליתי מאמר באנציקלופדיה מקוונת. החומר שחולק ללימוד כלל את המבוא לספרו : "מכים שורשים". שואל המחבר שאלות נוקבות על המלחמה בין חסידי הבחירה ובין המגנים על הזכות לזהות בכמה רבדים : לאום, משפחה, והאדם הפרטי גופו.  

הדיון מתחיל בעניין המפקפקים והמערערים אחר מצוות ברית המילה, הטוענים שיש לתת לאדם לכשיגדל להחליט לבד אם רצונו להיות מהול או לא. אתבונן תחילה בתוכן ההרצאה, ובהמשך נגלה היבט מיוחד בעניין.

בעצם, השואלים, מנתח הרב נבון, אינם באים כי אם במגמה לפרק את הערכים עליהם מהותו וזהותו של האדם מושתתות ולחולל בו דקונסטרוקציה. הדוגלים בחופש הבחירה באם להיות מהול או לא להיות מהול מרחיבים את מעגל הסתייגויותיהם כנגד תחומי הלאום, השפה, הדת, המשפחה, המין, המגדר, וכן הלאה, בטענה שיש להשאיר בידי האדם הפרטי את ההחלטה על השתייכותו אליהם לכשיהיה בר דעת או על הישארותו מחוץ לכל הגדרה.  

המרצה הסביר שאין הסוגיה מעסיקה את החברה הישראלית בלבד, אלא את כלל העולם המערבי. הבעיה היא שהבחירה בה מדובר לא באה להציג בפני האדם אפשרויות שונות של תעסוקה או העשרה, כגון מגוון רחב של מקצועות, תחביבים, כלי נגינה, וכוי, שעליו לבחון אותם ולראות מה מתאים לו, אלא לכרסם בזהותו כלאום, משפחה, פרט, כאשר האדם כבר עומד על רגליו ובנוי בזהותו ובתכונותיו האישיות, משפחתיות, לאומיות. ואז באים לשאול אותו אם לא כדאי לו להתנכר לכל מה שמחזיק אותו ומקנה לו משמעות במציאות, אם בגשמיות ואם ברוחניות.

הובן מדברי המרצה שבמידה והאדם יתפתה לצאת ממקור חיותו, כמו במשל של השועל המציע לדגים לצאת מהמים אל היבשה, בתור בחירה נכונה כביכול עבורם, הפוגעים במהות האדם בעילת חופש הבחירה הזהותית לא יציעו לו שום חלופה שתתן לו עמידות.

וכשאין לאדם נקודות מוצא של עם, משפחה, שפה... אז אין ביכולתו להתחבר לעולם הרחב, כי כדי להבין את כל העמים ואת כל השפות והתרבויות, אז יש צורך בנקודת התחלה שבלעדיה לא יהיה מסוגל האדם להבין שום שפה ותרבות אנוש. וכל זה תחת הכותרת של איום תפיסת הפוסט מודרניזם.

הנואם סיפר שקיימת תופעה באנגליה בה זוגות בוחרים להפוך במכוון לעקרים כדי לא להביא ילדים לעולם. אין ספק שהגישה קשורה לדאגה אקולוגית מאכלוס יתר של העולם ומניצול משאבי העולם שהטבע כבר לא יוכל לסבול. המרצה ראה בהנהגה זו בעיה בכך שלבית-ספר זה לא יהיו תלמידים בעתיד שיתנהגו בדרכם.

אולם ניתן להוסיף ולומר שכאשר מתבוננים בחברות האלה שבאירופה, מבינים שהתפיסה עומדת בסתירה עם המציאות משני בחינות. על הראשונה ניתן לומר שהיא זמנית והכרחית, כי כאשר לא מביאים ילדים לעולם, לא קם דור המשך והחברה מזדקנת. כשאדם עובד, מופרשים מהכנסותיו סכומים המבטיחים לו להמשיך לקבל שכר לכשיפרוש ממעגל התעסוקה. במוחו הפשטני, הוא מסכם זאת ככה : "אני שם את הכסף הזה בצד, והוא יחזור אליי בחישובי הצמדה לכשאהיה גמלאי". הפער בין תפיסתו לאמת לא חשובה כל עוד מדובר בחברה בריאה רגילה. אבל כשהחברה מתמעטת באופן שאחוז הגמלאים עולה על אחוז העובדים, ההבדל מאוד משמעותי, מכוון שבפועל, את הכסף שהעובד מפריש ממשכורתו, מעבירים אותו מייד לחשבונותיהם של אלה שכבר בטלים ממלאכה, לאחר שכספם של אלה האחרונים שהופרש בעבר ממשכורתם שימש את אלה שהיו בפנסיה כשהם עבדו. אבל ברגע שלא קם דור חדש, או שהוא חלש במספר, אז אין כבר מאיפה לקחת את הכסף שיפרנס את הזקנים של היום.

בצרפת, למשל, אחת הבעיות המעסיקות ביותר את הממשלה, היא חוסר מקורות מימון הפנסיה לגמלאים, כי לא רק שאין מספיק עובדים, אלא שבלי עין הרע מתארכת והולכת תחולת החיים, עד שהממשלה מחליטה החלטות לא נחמדות, כמו להאריך את תקופת העבודה של הפרט או לקזז את הפנסיות במיסים חדשים. זאת היא הבעיה הראשונה, שאפשר להתייחס אליה כזמנית, כאל דבר כואב ונחוץ לקראת הגעה לעולם טוב יותר בו לא תהיה אוכלוסיה שאין אמצעי כדור הארץ הדלים מסוגלים לשאת אותה.

הבעיה השנייה היא שהתמעטות האוכלוסייה המקומית האנדמית יצרה ואקום אדיר ששאב לתוך מדינות אלה מיליוני מאגרים מיבשות בהן אין שום קשר תרבותי לאומי זהותי (וכן הלאה) עם ארצות פלישתם. פה ושם באירופה נשמעות קריאות של פוליטיקאים המכריזים בלי לחייך שהנה מגיעים כוח העבודה החדש והמהנדסים של מחר שירעננו את כלכלת אירופה המזדקנת. אלא ששוב בפועל אוכלוסיות אלה החדשות הן נטל מאוד כבד המתפרנסות מכספו של משלם המיסים האירופאי שטרם יצא לפנסיה.

ומה נותן לאירופאים להתנהג באופן כה סביל? אותה הדקונסטרוקציה ששטפה להם מזמן את המוח שהרי אין דבר כזה : לאום, דת, שפה, משפחה, כי ראינו : הכל תלוי בבחירתו של האדם לכשיגדל או לכשיחליט. וכנראה שעד היום לא הייתה בינתיים כל החלטה בעניין. אבל הדבר הזה, כלומר התפיסה הקיצונית הקובעת כי אין משמעות והבדל בין כל המרכיבים שמגדירים את העמים ואת הזהויות השונות, מוצאת לה מקום רק בראשם של נתיני המערב. אין לה שום מקום ושום אחיזה בראשו של מי שיוצא מיבשת אסיה או אפריקה. וכשמעירים זאת לאנשי התפיסה הפוסט מודרנית, הם עונים בלעג : "נו, באמת, אתם לא רואים שהם באים מרקע תרבותי ותפיסתי מאוד קשה? עלינו לשמש עבורם דוגמה אישית ורק בדרך זו נשפיע עליהם. כמובן שצריך להתאזר בסבלנות." ושוב בפועל, לא רק שהשינוי המיוחל לא מתרחש, אלא שהאזרחים המקומיים המקוריים בורחים ונוטשים אזורים נחרבים לטובת מחליפיהם.

הסכנה האורבת אצלנו בישראל, אם נתפתה לחשוב שאין כבר כל הבדל בין יהודים לאינם יהודיים, גם כשהאינם-יהודיים מאוד עיונים ליהודים, בנימת זלזול כי עם הזמן הם ילמדו להעריך אותנו ולהפוך את איבתם לאהבה, כאשר בו בזמן אצל האוכלוסיות העוינות אין שום הווה אמינא שאין הבדל, היא ששוב יתערב גורם תפיסתי חיצוני שיבוא להזכיר לנו את ייחודיותנו ברדיפות וגירושים שדי יהיה לשונאינו להעביר כחוק בכנסת, בהכשר הבג"ץ.

נחזור לנאומו של המרצה. הוא עמד על חוסר עמידות ועל סתירות פנימיות באסכולת הפוסט-מודרניזם. מצד אחד הם אומרים שאין כל הבדל מהותי בין זהויות לאומיות שונות, כמו בין יהודי לערבי, ושהכל עניין של בחירה כשיש לתת לכל אחד את החופש לבחור כיצד להגדיר את עצמו ולאיזו קבוצה להשתייך. אך מאידך הם טוענים שאין כזה דבר לאום, דת, משפחה, מין, מגדר. אז לאן החופש הזה הולך?

וכאן נעמוד על הנקודה בה אנחנו נבין שאין כל חדש בתפיסה החדישה לכאורה של הפוסט-מודרניזם, ושאין כל המצאה בהגותם. כשגישה מתעוררת ובאה לעולם כדי לפרק ולהרוס חברה בעלת ערכים, הסתירות שבהגותה לא מפריעות לה כלל ועיקר. הנצרות, הטוענת שהיא תחליף ליהדות, יכולה בנשימה אחת לטעון שאותו האיש לא נולד מזרעו של בעלה של אימו ושהוא דור עשירי מצד אביו הארצי לדוד המלך.

כמו כן, על איזה דפוס חוזר הטוען נגד קיום מצוות ברית המילה? בדיוק על גזרת השמד שאסרה על היהודים לקיים את אותה המצווה. הגזרות של אנטיוכוס, בהקשר של מרד המכבים, כללו בין היתר את האיסור לקיים ברית-מילה, וזה קרה לפני למעלה מאלפיים שנה. אז אין כל חדש גם היום. בניתוח קצר של ההטחה יובן הקשר. יש באמירת מי שלא מקיים מצוות ברית המילה פן המעורר כעס. וכוון שכשאדם מכריז בפומבי שיש לתת לרך הנולד להחליט לכשיגדל, הוא לא מכעיס רק בגלל השקר שבאמירתו, היות והוא לא מתכוון באמת שהילד יחליט לבד, אלא שהוא יישאר ערל לכל הדורות, בהמשיכו לנהוג בדומה לתלם בה הושם, אלא מכוון שבעצם הוא אומר לנו : "אתם מקפחים את זכותו של האדם הזה לבחירה חופשית על פי שיקול דעתו, ואתם מנצלים את חולשתו כדי לכפות עליו את הניתוח האכזרי הזה". וכפי שמדגיש מר ראש הישיבה, כל הפוסל במומו הוא פוסל. הוא פוסל אותי בראותו בי לכאורה אדם כוחני השולל מהזולת את הזכות להחליט על עצמו, אבל למעשה הוא שולל ממני את הזכות לקיים בחופשיות וללא פחד מרדיפה את המצווה הכה קיומית של עם ישראל. ובכך הוא גם שולל את מהותי בתור אביו של הנולד. ובזה הוא מאמץ את רודנותו של אנטיוכוס. אם חס ושלום יהודי אחד ישתכנע או יירתע מלקיים את המצווה בגלל ה"נאורות" של המוכיח, אז בפועל יימנע אותו היהודי מקיום המצווה ממניעי הפחדה. ואין מקום לזלזל בסכנה זו, כפי שכבר רואים את ההשפעה של "אנשי המוסר", כאשר אין פוצה פה ומצפצף כנגד הכיבוש הערבי מוסלמי בנתחים נרחבים מארצנו שלינו נאסר להגיע בשל היותנו יהודים. אבל שקט...

כותב : יהושע סולטן

 

 

Partager cet article
Repost0
12 novembre 2019 2 12 /11 /novembre /2019 20:37

אז איכן נורה ר"מ רבין? בכיכר או ברכב? כשהשחצנות זורה ארס במסווה של שיחת מוסר

בשבועון "שביעי", בגיליון מספר 379 לסדרת לך-לך, פורסמו דברי בלע הממוקדים נקודתית כנגד אישיותו של דוקטור קידר והגורפים באופן רחב כנגד כל מי שיעיז לערער אחר הגרסה הרשמית האופפת את רצח רוה"מ רבין. לדאבוננו, מכתבו זה של האלוף המצוטט אינו לא לתפארת מדינת ישראל וצבאה ולא לחיזוק העמדה שגורסים אותה כבר עשרים וארבע שנים. מצוטט ב"שביעי" אדם בעל דרגות מהגבוהות בצה"ל המשתמש בארטילריה המילולית הבוטה והפוגענית ביותר והשכיחה בפיהם של אבירי הפוליטיקאים השמאלניים הקיצוניים. לצערנו, בנקיטות העמדות המגמתיות הבאות להתריס כנגד הישראליות השפויה, כבר פרקו הבכירים הצבאיים כל זכר לעול של בושת פנים, כשהם חושפים יותר ויותר את עמדותיהם לאחרונה, כפי שראינו לא מזמן כשבכיר אחר גילה כביכול בהתפתחות החברה הישראלית כיוון המזכיר לו את התפנית שפקדה את החברה הגרמנית לקראת מלחמת העולם השנייה.  

ואם האלוף התורן ש"שביעי" מפרסם את רעיונותיו משחרר את כל השנאה ואת כל הזעם בהטחות חמורות כלפי כל מי שיעיז לפקפק כנגד הגרסה הרשמית, אין כאן כי אם ניסיון להדליק נורה אדומה מפני הסכנה שהוא רואה בדת ו\או בלאומיות של עם ישראל באופן הכללי והקולקטיבי ביותר, כשסכנה זו אורבת בעיניו על המדינה החילונית הנאורה.

הגידופים, הקללות הנמרצות וההאשמות הקשות ביותר כלפי ד"ר קידר הם בפשטות רצח אופי בכיכר העיר. ואם  רצינו למצוא נקודה של אנושיות מסוימת אצל המאשים הרוחש אולי בכל זאת קצת כבוד לאדם, שהרי הוא לא כותב ישירות שבשבילו ד"ר קידר הוא "חשוך ומכחיש" ; וכן אם היה נראה לכאורה שהוא לא פוגע בו ישירות, לא כן הדבר. כי הרי כשהוא כותב : "כבר קמים אנשים חשוכים ומכחישים", הוא לא חס על כבודו של הד"ר, אלא בעצם מנצל את ההזדמנות כדי להתייחס בבוז ובביטול לכל האנשים, בלשון רבים, שעבורם העמדה המקובלת איננה כל כך מקובלת. ובכן, ניתן לראות בדאגה הקשורה לזהותו של הרוצח, את הדאגה מפני זהותו הלאומית והרעיונית של מי שבעם ישראל לא מתפתה להחניף לתרבות המערב. בל נשכח שהושמו בפיו המדבר של יגאל עמיר כל טעוני הימין ביחס לאהבת עם ישראל וארץ ישראל, וביחס לאיום שהסכמי אוסלו ודומיהם מטילים על העם היהודי. "תראו איך מדבר רוצח, וכך תדעו למי אין להצביע בבחירות הבאות".

אלא שתגובתו של תת-האלוף המדובר בגיליון דווקא מערערת עוד יותר את הגרסה שהוא בא להגן עלייה כשהוא מתבטא בצורה לא שקולה, לא עניינית, בקיצור לא לגופו של עניין אלא מתוך תחושת בטן בלבד. הוא רק פוגע בעמדה הרשמית שעד כה אמצו גורמי המדינה. ככלל, מדינה או גוף או אישיות ממלכתית אינם נגררים להגיב או לענות על כל טיעון העולה על רוחו של כל אדם בציבור. איש הצבא לוקה בשתי טעויות אסטרטגיות.

הראשונה היא כאמור שהוא לא שמר על השתיקה, כפי שכל גוף רציני בעל מעמד וחוסן מדיני נוהג. לא ראינו למשל שמתרעם מישהו במערכת השלטונית בצרפת בשל רעיונם של כמה היסטוריונים הטוענים שמי שחולל את המהפכה הצרפתית, זה לא העם המתקומם. הרפובליקה לא רואה את עצמה חייבת להוקיע את כל מי שיעיז לחשוב שההמון שצבא על פתח הבסטיליה בעצם לא הוא זה שהפיל אותה באמת. הטעות השנייה היא שאם כבר הוא בחר להגיב, אז היה עליו להיכנס לעובי הקורה בראיות ברורות שאין להכחישן. אלא שכאן הוא הסיח את הדעת בהסתה קיצונית השוללת כל זכות לכבוד מד"ר קידר, בהשלכת בשרו לכלבים.

עוד דרך אופיינית לזרמים הקיצוניים המשתלטים על המערכות החיוניות ביותר של מדינתנו, והיא שיטת פסילת זכות השימוש במילים חריפות ביותר למי שחולק עליהם כשהם בו זמנית לא רואים כל מניעה מצידם. בזמנו היה אסור להגיד : "רבין בוגד", אבל לאותו האלוף מותר לראות בד"ר קידר יותר מאשר בדבריו  "בגידה בערכי הדמוקרטיה". מותר לו לפסול את מר קידר באשמת בגידה. בתלמוד ראינו שמי שנוטה בקלות לראות בזולתו עבד מתגלה בסופו של דבר כעבד בעצמו. כמו כן יש להיזהר ממי שבכל הזדמנות אפשרית רואה באחרים גורמים אנטי-דמוקראטיים.

וכל זה מעבר לניסיון לטשטש את ערכי היהדות ולהחליפם ב"ערכי הדמוקרטיה" כשאלה בסך הכל הם רק שיטת מינוי שלטון ולא דבר במהות. אף על פי כן לתת-אלופנו אין לומר את המילה "דמוקרטיה" כי אם ברטט בזיעה.

הפסילה היא שיטת הפחדה, מקל או כלב שמירה להשתקת השיח והמוחות. עלינו להיות ערים לכך שמי שצועק "דמוקרטיה, דמוקרטיה!" הורג את הדמוקרטיה. לפני נפילת חומת ברלין, היו שתי מדינות גרמניה, ודווקא זו שנקראה דמוקרטית הייתה סגורה ומסוגרת וסובלת מידה הקשה של ברית המועצות הידועה לשמצה כפוגעת בזכויות האדם ובאדם. כל מי שערער אחרי השלטון קיבל יחס של "רוחות הרוע" והיה כדאי להיענש במלוא כובד ערכאות ומערכות הדיכוי, בל ייפגעו "יסודות המדינה".

לו דובר במערכון, הייתה התגובה הראויה להיקרא קריקטורה מצחיקה, אלא שאלה הם פני המשתלטים על מערכות הצבא והמדינה שלנו והנזק שהם מחוללים בכל העולם עצום.

התפיסה הזאת היא שעוררה לתחייה את האנטישמיות העולמית, לאחר ששככה עוצמת הטיעונים שהיו נהוגים עד השואה. והיא מתגלמת בהפיכת היוצרות, כאשר מטמאים את הטהור ומטהרים את הטמא, כשמתייחסים ליהודים כאל מכחישי שואה, וכשבאופן כללי יותר הופכים את הקרבן היהודי למוציא להורג, כאשר האויב הערבי לא חדל מתקיפותיו הגזעניות בתום מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה שתפו פעולה חוסייני והיטלר, אלא שתלמידי חוסייני עדיין לא זזו מהתפיסה שהייתה להם כשחיכו לרומל שיעבור את אל-אלמעיין. ובינתיים, אינם בוחלים במעשי טבח כשחיטת בני משפחה יהודית בשלוות השבת על עולליה ותינוקותיה, וכרציחת נערה יהודיה רק בשל היותה יהודיה.

המבקשים לתת לנו שיחות מוסר לא יוכלו לטעון שאין להם יד בטשטוש תמונת הילד היהודי המרים את ידיו כשחיל SS מכוון עליו את הרובה. הם לא יוכלו לטעון שאין להם יד בהחלפת תמונת הילד היהודי בתודעה העולמית בתמונת ילד ערבי שמחליף את זהותו של הילד היהודי. אם היום כל מניע אנטישמי "קלאסי" עדיין מעורר תחושות אשמה, המניע השקרי של סבל ה"עם הפלסטיני" – שהוא אגב המצאה סובייטית – לא רק מרענן את ה"אנטישמיות הבריאה", אלא שהוא מצדיק למפרע את כל המניעים שבלעדי שקר ה"נאציות" של היהודי-ישראלי היו נשארים מיושנים מתום מלחמת העולם השנייה. האנטי-ציונות היא חותמת הכשרות של האנטישמיות, והיא מאפשרת לכל נתין לא-יהודי בעולם להתנכל לכל יהודי באשר הוא בשל זיקתו אל עם ישראל וארץ ישראל.  

אם כן לתא"ל דרור שלום, נביא הזעם של הדמוקרטיה, כדאי היה לשתוק או להביא ראיות חותכות. כל התקפת העצבים המפגינה חוסר בגרות אינה פועלת אלא כמכה במים סרוחים הנראים במבט ראשון צלולים כאשר מכוח המכה עולה כל הטינופת למעלה ומתערבת במים (כמי שמנסה להעלות בחזרה כלי שנפל במקווה כלים תוך כדי שהוא בוחש במימיו במקל).

דברי מטיף המוסר לא מדברים אל השכל אלא מעוררים תחושת פחד. לא רק שלא יעיזו לדבר, אלא גם לחשוב. שלא יעיזו לחשוב שאולי רבין לא נרצח בכיכר מלכי ישראל דאז, לפחות לא לפני שרכבו כבר עזב את הזירה.

כי ממש לא ברור מה קרה כשרבין נרצח, במוצאי שבת לפני כ"ד שנה. בדף הFB של כתב AFP בצרפתית, שזרק כותרת לועגת נגד ד"ר קידר, בתמיהה שהוא לא מבין כיצד אוניברסיטאי רציני נגרר אחרי הרעיונות האלה, כתבתי בעניין דבר מנקודת המבט שלי, כאשר אין כאן שום הבעת עמדה או חשדנות. אותה שבת, ביליתי אצל דודתי בפריס. ישבנו עם עוד אורחים בסלון, אחרי ההבדלה. חבר של המשפחה שידע שאני שם התקשר. המארחת ביקשה שאענה לטלפון ויצא שהוא דווקא חיפש אותי. "אתה יודע מה קרה? ירו ברבין!" עניתי לו שאני לא מאמין לא ושזה לא מצחיק. "אז תדליקו טלוויזיה". ברגעים הראשונים נראית סתם תוכנית. אך תיכף מופיעה כיתובית עם נוסח המודיע שלכאורה ירו ברבין ושתיכף יוקרן מבזק חדשות מיוחד. בקיצור, רואים את רבין הולך עם אנשי בטחון המלווים אותו במבנה אבטחה. פתאום רואים אדם שלכאורה יורה לעבר ראש הממשלה באקדח (טרם נודע שמו עמיר). מתנפלים עליו מאבטחים. רבין מסתובב לאחור, כמעיף מבט במתרחש, ושוב פונה לקדים וממשיך ללכת עד למכונית הממתינה לו בכביש, בצמוד למדרכה. המאבטחים מאיצים בו שיתיישב יותר מהר. מאוחר יותר (כשעה או שעתיים) הודיעו שרבין נרצח. ללא פרטים נוספים. בתומי, כשקישרתי בין הסרטון להודעה, חשבתי שרבין חטף כדור שגרם לו לדימום פנימי שהרג אותו בהמשך. אך כשהודיעו לאחר עוד כשעה נוספת שהוא נרצח מירי בעמוד השגרה, אז לא צריך להיות רופא כדי להבין שהוא לא היה יכול לעשות אפילו עוד צעד אחד. מה שלא היה, רבין לא עזב את המקום בניידת לטיפול נמרץ ולא בכל אמצעי תחבורה רפואי אחר.

מעניין שמי שהגיב למה שכתבתי, הוא לא אחר מהכתב לשעבר של הטלוויזיה הצרפתית. הוא הגיב לדבריי וכתב שלא יכול להיות שראיתי סרטון כזה, כי הוא היה שם וכל מה שצולם שם באותו זמן צולם על ידי הצוות שלו. אולי, כותב לי אנדרלין, הראו תמונות ארכיון. בקיצור, אם אתה אומר "ראיתי", יגידו לך : "לא ראית". יהיה טוב למען האמת והעולם שאם יש אנשים שתיעדו את הסרטון שהראו בטלוויזיה הצרפתית אז שיואילו לקדד את זה ולפרסם במרשתת. דרך אגב, שארל אנדרלין הוא גם נמנה בין התורמים להתחדשות הנ"ל, בהפיצו סרט בו הקול המלווה מסביר שרואים ילד ערבי בו עושים חיילים יהודים טבח יריות כשאביו מנסה להגן עליו בגופו. זכור לי שאנשים חסרי כל שכל ובעלי דרגות מהגבוהות ביותר אצלנו, מיהרו לגנות את החיילים לפני כל תחקיר ובדיקה. הראשונים שפקפקו בגרסת סרטו של אנדרלין היו מהעיתון מקור ראשון, בו הוכח שלפי זווית הפגיעה של הקליעים, אלה לא יכלו להגיע מעמדת צה"ל. מאוחר יותר, הוכיח פיליפ קרסנטי, יהודי צרפתי, סגן עיריית נויי הצמודה לפריס, שהילד כלל לא נהרג, לפחות לא בתקרית הזו. וכשאנדרלין הגיב ותבע אותו בבית המשפט, זה האחרון אילץ אותו להביא את כל מה שצולם שם, בצומת נצרים תבנה ותיקונם, כולל מה שמראה בוודאות שהכתבה כולה מבוימת. וכשלצלקת שבידו של אבי הילד, שטען שהיא תוצאה מירי צה"ל, פרופסור יהודה שטיפל בו העיד שמדובר בפציעה הרבה יותר ישנה עקב מכת גרזן שערבי אחר נתן לו.

יהי רצון שהקב"ה יעמיד בראשנו אנשים חכמים ונבונים, שונאי בצע, שידעו להבחין בוודאות שמי שראוי להשוות לנאצים זה לא הקרבנות של הנאצים אלא אלה שמבקשים להשלים את מלאכת ההשמדה של הנאצים. כי חבל שהמביעים עמדה ודעה הם עדיין מבית הספר לשכלתניים שנפלו בשתי רגליהם לתוך מלכודת שפרסו להם לוחמי האויב המשקיעים בגזרת התודעה העולמית ובדעת הקהל.

וכשלעמדה של העיתון "שביעי", המציג את עצמו בתור "עיתון לציבור הדתי", מתעוררת תמיהה ברגע שרואים את עמוד השער. יש הרגשה שהעיתון מחפש להפיל עלינו את איום סתימת הפיות של דוברי השלום עם רעיהם כשרעה בלבבם. ולמרות ההסתייגויות,  הציטוטים במירכאות ועובדת הזעם הקיצוני של מביע הדעה הפוליטית המיישרת קו עם הגרסה הרשמית : "קצין בכיר... יוצא במפגיע..." יצא במתקפה", לא כל כך ברור לאן חותר העיתון. עובדה שבדף הצמוד לדברי הבלע מופיעה הודעה על הזכרתו של הרב כהנה הי"ד, ועמוד השער לא מתייחס למעמד. בכל אופן, בין העמדה האומרת לי "לא ראית כלום או נדמה לך שראית" והאמירה המנוגדת הקובעת : "רבין לא נרצח ע"י עמיר", ברור איזו מהן משלימה עבורי את התמונה.

נקודה אחרונה: כל מי שסבור או נוטה להאמין שרבין לא נרצח במדרכה בתל-אביב, מוצג כמפנטז הרואה בדמיונו הבלתי מרוסן ברצח תוצאה של קשר פוליטי אפל המנחית הוראות מגבוה, בקיצור כחבר כת הזויים המנותקת מהמציאות והדבק ב"תיאוריית הקונספירציה". אבל שוב אין מי שפוסל אלא מי שסובל מאותו המום שהוא עוקר מתוך עצמו ועושה לו מעתק למי שמולו. כי כדי להתכחש לדברי עדת הראייה החוזרת מספר פעמים על אותו המשפט "רבין לא נפגע" למרות השאלה המנסה לטשטש את הוודאות מליבה, צריך קודם כל להניח שאותה הגברת נוטלת חלק בקונספירציה נגדית. וכן העיתונאית המדווחת ברקע הסרט מהחדשות על נטילת אחריות : "ארגון יהודי נוקם... בניסיון ההתנקשות בראש הממשלה, כך אומרת ההודעה... הפעם פספסנו". האם גם היא חלק מהנוטלים חלק בקונספירציה הנגדית שתעורר ספק כבד בעיני העדה ? יש  ארגון שאומר שהוא פספס ? מניין לו שהוא רק פספס ? הציבור כבר לא נוטה להשתכנע שאכן קיים ארגון כזה. ולאה רבין ? גם היא חלק מחוליית הקונספירציה, שלא הבינה למה הרכב בו נסע בעלה לא המתין לה ? אם יש חשד לקונספירציות למיניהן, אז אפשר לראותן הן כאן והן כאן.

נב : פנייה לד"ר קידר : אם אכן אתה מחזיק בסרטון שראיתי בטלוויזיה הצרפתית, אז אנא הפץ אותו מייד, כי כבר למדנו מבית הספר של השמאל שמי שקורא לחברו בוגד מתיר את דמו.

Partager cet article
Repost0
20 septembre 2019 5 20 /09 /septembre /2019 12:00

מי בעם ישראל יכול לחשוב שאם הוא לא רוצה להילחם, זה אומר שלא תהיה מלחמה? ועוד בהכרה ושפיות מלאה?

קרוב לארבע אלף שנות קיום חייבות להביא את היהודי להכרה מלאה שאם הוא לא רוצה מלחמה, דווקא עליו להילחם. כן : על היהודי להילחם אם הוא לא רוצה מלחמה. אין זו סתם סיסמה : יש להילחם על השלום. נביא בקצרה תמציתית שלוש דוגמאות : מלפני אלפיים שנה, מלפני מאתיים שנה, ומהיום

בזמן החשמונאים היו שחשבו שאם נעשה הכל כדי לא להרגיז את היוונים ולא לתת להם עילה להתנכל לנו, אז יעזבו אותנו בשקט. זה לא עבד ולא מנע מהם לעלות את רף הצרות עם הטלת גזרות משד.

בגרמניה דהרו רבים, כדי להיות בטוחים שהגרמניים יהיו מרוצים מאיתנו ולא תהיה להם ברירה כי אם לאהוב אותנו אהבת נפש, להתנצר. מה? הייתכן שהיה לו יהודי אחד שחשב שהנצרות אמת? בטח שלא. הם ידעו שזה שקר מתמשך מרבה רגליים. אבל טענו שם מנגד שהינה נתנו ליהודים זכויות שוויוניות, ואיך ייתכן שקבוצה שהיא בעצם מוגדרת כעם זר להם (איך אמר המשורר? דברים שרואים משם...) יוכלו ליהנות מאותן הזכויות המגיעות לגרמניים? אז רצו ליישב את הסתירה. התנצרו כי לא רצו להילחם והסוף המר מוכר.

וכהיום, זה אותו דבר מול השאיפות הערביות. אסור להרגיז אותם וכל מניע של תקיפה או חבלה מצידם מתפרש דווקא באשמת היהודים שלא השכילו לרצות אותם עד הסוף. בעצם מתן  בסיס לארגוני המחבלים בתוך ארצנו, בהגיון מטורף קבעו גורמים בשלטון ובחדשות שהאכזריות ההופכת כלי תחבורה למשרפות נגזרה מאשמתם של היהודים, שלא עשו מספיק. מבחינת אותם הגורמים, ההימור הנמהר היה שווה. כי מי שיש לרצות ביותר זה מי ששונא אותנו ביותר, ואחרי שהשונא השקה מכולם יבין שאין לו שום סיבה לשנוא אותנו, כבר לא יישארו שונאים וממילא גם מלחמות.

לא רוצים להילחם. וכיצד מיישמים זאת ? פשוט : יוצאים מלבנון ויוצאים מעזה. ובכן. בעזה מי כדאי יותר לרצות? את האויב דווקא. הגיוני כנ"ל. כי הרי לא רוצים להילחם. ואז באה מלחמה. פורצת מלחמת לבנון השנייה ובא איום הטילים מהצפון, פורצים שלוש מלחמות בעזה והיד נטויה, מתרחשות הפגזות, שרפת שדות, כורים מנהרות. לא רוצים להילחם ואז ידינו על התחתונה : משחררים מחבלים באלפים על בן ערובה אחד. וכבר לא יכולים לפעול כפי שפעלנו באנטבה כשאז עדיין רצינו להילחם. ותמורת אי הרצון להילחם קבלים איום טילים מהדרום ואיום טילים מהצפון, ואיום מאירן גם מהצפון וגם מהדרום. ושוב : כשלא רוצים להילחם, אז באה מלחמה. אך כשלא הפריע לנו להילחם, לא הייתה מלחמה, וטירונים עד שנת תשמ"ז סיירו בסדג'ייה עם הנשק בגב.

לא זו בלבד. למי שלא אוהב אותנו נותנים או את אזרחותנו או את ארצנו, או את שתיהן. ואף פעם לא מגיעים למסקנה שאולי מי שלא רוצה להילחם דווקא מקבל מלחמה. שאיפות שונאינו עלו בכמה מדרגות. והנה : וכהיום היו כבר כמה סבבי בחירות שבמסגרתם התלכדו הכוחות הזרים יהדות, האנטי יהודיים מלוכדים בכוח השנאה. השנאה ליהודים היא מאחדת אותם ועולה על כל מחלוקת ביניהם.

ההנהגה היהודית מבינה שסכנה תארוב למדינה אם המפלגה הערבית שראשה מכריז בגלוי על כוונותיו הזדוניות, תיכנס לממשלה. ראש הימין הכריז זאת, והשני מבין. אבל צריך תפילה, כי מי במטיח לנו שלא יתפסנו בולמוס ורעבון בלתי נשלט רק במטרה לשלוט?

אם כן הפיתרון להרכיב ממשלה הוא כדלקמן במובן שתמשיך מדינתנו להתנהל ככזאת הוא : יש לנכות מ120 מושבי הכנסת את מספר המושבים המוחזקים על ידי המפלגה הערבית, לחצות את התוצאה לשתיים ולהוסיף אחד. וזה יהיה מספר היעד של חברי הכנסת הנחוץ להרכבת ממשלה.

ואיך הגענו לסכנה הגדולה הזו? שוב כי לא רוצים להילחם ושוב נופלת עלינו מלחמה. ועיקר המלחמה נכון להיום על הארץ. לא שהתייאשו סופית מלפגוע באופי היהודי-יהדותי שלנו ושל מדינתנו, אלא שעיקר המלחמה על הארץ. היום יש פחות אנטישמיות ויותר אנטי ציוניות : קריא : יותר ניסיונות לקחת מהיהודי את הזיקה לארצו.

בצרפת, אף אחד (או כמעט) לא ינסה להכניס ספק בליבו של היהודי לגבי שמירת כשרות ושבת, בקרב הציבור הנאמן למסורת ישראל. לא, את הספק, את החרדה, את ביטול העשייה, את כל אלה יכניסו ליהודי שרוצה לעלות ארצה. ומי יקרר כקיפאון הקרח בדרך את היהודי? מסביר לנו זאת היטב בכתב העת הישראלי בצרפתית של השבוע (Le Ptit'Hebdoכי תבוא תשע"ט, מספר 916), הרב אברהם דרעי, תושב בית אל לשעבר, תחת הנושא : "לעלות ארצה? אבל למה?"

כשהיהודי רוצה לעלות ארצה, לא יבואו אליו בנימוק של איסור, דחיקת הקץ וכדומה. לא. לעלות, זה דבר גדול, ענק, קדוש, אבל יותר מדי. הטיעון אשר קרחו בדרך הוא : "ספק גדול אם תצליח במשימה. מה חסר לך כאן?"

אבל דא עקא. המלחמה על הארץ אינה באופן בלעדי בעיתו של היהודי בחו"ל. אכן, מדוע נתפלא על היהודי ועל רבו בצרפת? אדם אחד כאן, אצלנו, מוכן להילחם על הארץ, להילחם נגד האויב ובראש ובתחילה במערכות הפנימיות הכובלות את ידי היהודי והמקררות אותו. הבנאדם הזה צועק : "אחיי! אחריי!" המפקד הולך קדימה, את כל כוחותיו, את כל משאביו ואת כל חייו הוא משקיע במלחמה על הארץ. אבל החיילים רק במיעוטם הולכים אחריו. אין סיכוי, טוענים, והלוחם נופל. הארץ והנהגת המדינה נשארות בסכנה, כי לא באים להילחם, ואז המלחמה מתקשה.

ד' יצילנו בכל אתר ואתר, הן בארץ והן בחו"ל, וכפי שאף תנועה ואף רשות לא שאפה ואפילו לא חלמה לשחרר את הכותל, כך נראה בימינו נפלאות. שבת שלום

Partager cet article
Repost0
30 août 2019 5 30 /08 /août /2019 11:29

1 ההוגים המשכילים הרגיעו אותנו בקשר ל"לא תחונם"

בפרשת מסעי (שלישי) כתוב : "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם..."[1] , "והורשתם את הארץ וישבתם בה וכו'"[2], ובסוף פרשת ואתחנן כתוב : "לא תכרות להם ברית ולא תחונם"[3].  בנוסף לכך מצווים בני ישראל לאבד גם כל סממן של עבודה זרה : "ואבדתם את משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו"[4]. ובכן, בפסוקים רבים אחרים, התורה מביעה את החשש להשפעות זרות רעות, חשש הנראה לכאורה כנותן טעם וכהסבר הגיוני לציווי :

"לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, כי תעבוד את אליהם כי יהיה לך למוקש"[5]. ובפרשת השבוע, פרשת ראה, אנו מוזהרים מהחשש שנתלהב מדרכי הגויים ונרגיש שהכול זורם בחיקוים : "איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם, ואעשה כן, גם אני?"[6]

גם בתהילים אנו קוראים : "לא השמידו את העמים אשר אמר ד' להם". ושוב מצורף במבט ראשון הטעם לבעיה : "ויתערבו בגוים, וילמדו מעשיהם. ויעבדו את עצביהם, ויהיו להם למוקש".[7]

2 האם הטעם עקרוני או האם הוא רק גילוי היבט מסוים ?

שאלה ידועה ביהדות היא האם הסבר או הטעם למצווה הוא מהותי, זאת אומרת שבהיעדר אותו החשש אין הכרח להישמע למצווה, או שמא הוא רק בגדר של אפשרות שיתרחש דבר כתוצאה מאי-שמירת המצווה.

יש ג' דרכים בהן מתערב טעם או הסבר :

א' : ההסבר הצורף לפסוק או המופיע בהקשר הכללי ;

ב' : הסבר מחז"ל, שהוא בד"כ מצדיק גזרה הלכתית  ;

ג' : הסבר מכוח המציאות.

למשל :

א' : לאיסור המוטל על המלך להרבות בין היתר סוסים. ואם המלך בטוח שהוא לא יחזור למצרים לצורך כך, אז מותר יהיה לו להרבות סוסים?

ב' : בקשר לקריאה לאור הנר בשבת שמא יטה, על פי המעשייה בגמרא, אין לסמוך על יכולת עמידה כנגד התוצאה הצפויה ;

ג' : וכשלאכילת בהמות מסוימות, ראו למשל באירופה שהחזיר גרם לשפעת על שמו, ושאכילת צדפות גרמה לחשיפה לנגיף הפטיטיס ב'. 

וכשלשאלת הפתיחה, בעניין נוכחות כוחות זרים בשטחנו, יש המבקשים להסיק שהיות ומדובר בתקופה בה היו הגויים שטופי עבודה זרה, וכן היות והכתוב נוקב מפורשות בשמות שבעת העמים, אז אין המצווה נוהגת לכאורה בימינו. כיום רוב הגויים הנאחזים בארצנו אינם עכו"ם מבחינת ההשתחוויה לצלמים, וכן אין לדמות את צאצאי נתיני הכיבוש העותומאני לכנעניים, לפריזיים, ליבוסיים, וכו'.

אז נותרים כמה דברים תמוהים, שלא מסתדרים עם ההסבר הנ"ל. ראשית, ההזהרה המצורפת למצוות ירושת הארץ מצד ההתנחלות בה[8], לא הייתה אמורה להדאיג אותנו היום. אלא שההתראה מתקיימת להפליא כיום : "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". די במעקב אחרי החדשות הקשות כדי להבין את זה. הפצצות מעזה או ממרומי הגליל העליון, על חטיפתם ו\או רציחתם של נערות ונערים כדי נוטים להבנה על פיה אין "שיכים והצנינים" מצטמצמים בכנענים עובדי גילולים בלבד. וכן, במקומות שלא הורשנו מהם את ה"אינם- יהודיים", אין אנחנו יכולים להתיישב בהם. כמה משפחות יהודיות יש בכל בניין מגורים ברמאללה?  

עוד טיעון שגור בפיהם של הסוברים כי מצווה זו מבוטלת ושייכת לעבר הרחוק בלבד. הם מנסים להסביר לנו שלא כולם כאלה ורבים אוהבים אותנו וכן הלאה. כאילו מי שנרצח לא באמת נרצח ומי שציודו החקלאי ועדריו נגנבים לא באמת נגנבים, וכנ"ל למי שרכבו נגנב, ולמי ששדהו עולה באש.

אז ניחא. אף על פי כן נגיד שאנחנו בכל זאת מקבלים את הטענות הנ"ל : הגויים שיושבים בארצנו היום לא ממש עובדי עבודה זרה והפסוקים מתייחסים רק לשבעת העמים או רק לעשרה אם נרחיב את הציווי לקיני, לקניזי ולקדמוני.

3 ההקשר של "לא תתחתן בם" הוא זה של "לא תחונם"

אם כן נעבור כעת לגישה הפוכה בעוד נושא הנוגע ליחס לגויים. שוב מדובר באינם יהודיים, ושוב בשבעת העמים ובארץ ישראל. אלא שהפעם, במקום מלחמת חורמה – או למי שרוצה להיות מתון במקום "טרנספר מרצון" – מדובר בנושא של הרכב המשפחה : "ולא תתחתן בם..." "פן יסיר את בנך..."[9] ולא התרחקנו בפסוקים כי עדיין אנחנו נמצאים באותו מקום בפרשת ואתחנן.

אנחנו עוברים מ"לא תחונם" ל"לא תתחתן בם" באותם הנימוקים בדיוק.

אז על פי המובן למעלה, היה אמור להיות מותר, ד' יצילנו, להתחתן עם גויות אך בתנאי שלא תהיינה משבעת העמים – או עשרת העמים כנ"ל – ולא תעבודנה עבודת אלילים במוחש.

אבל למעשה, לא רק שלמרות ההקשר המגביל בפסוקים, אסור להתחתן עם כל גויה באשר היא גויה, ולא זו בלבד, שהרי העוברים על הציווי ייאבדו את יהדותם של צאצאיהם.

 

[1] והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם. (במדבר ל"ג, נ"ב).

[2] במדבר ל"ג, נ"ג.

[3] דברים ז', ב'.

[4] כנ"ל : במדבר ל"ג, נ"ב.

[5] שמות כ"ג, ל"ג.

[6] פרשת ראה, דברים י"ב, ל'.

[7] תהילים ק"ו, פסוקים ל"ד-ל"ו.

[8] "והתנחלתם את הארץ..." פרשת מסעי, במדבר ל"ג, נ"ד.

[9] פרשת ואתחנן, דברים ז', ג'.

Partager cet article
Repost0
12 août 2019 1 12 /08 /août /2019 22:00

זכורני שלפני כשלושה עשורים, מר ראש הישיבה, באחת השבתות, בדרשתו השבועית שבסעודה השלישית, רצה להדגים לנו מה זה "למהדרין". למהדרין זה דבר שהוא מושלם לכל הדעות. הוא הרים את היוגורט שהיה מונח על שולחנו ואמר (אגב אני לא מתחייב על דיוק הציטוט) : "למהדרין, זה אומר שלא תמצאו למאכל הזה פוסק שיגיד לכם שהוא לא כשר". הדבר נאמר אז בהקשרה של ארץ ישראל, כשעלינו לצייר מפה שאף פוסק לא יגיד שחסר בה חלק.

בצעירותי נרשמתי במוסד ללימודי ה"השכלה הגבוהה" למגמת המוזיקולוגיה. את עוונותיי אני מזכיר היום כשלא ראיתי את הנולד. אכן, אחרי כמה שיעורים נתבקשו כל המתלמדים לשיר בקול רם ניגון מסוים שהמרצה הראתה כתוב בצורה של תווים. היות ודובר במוסד דתי, פניתי לרב הקמפוס והוא הרגיע את נקיפות מצפוני בפסיקה שהיות וכל הקהל שר ביחד, אין כאן בעיה של שירת נשים. דמיינתי לעצמי שכאשר שאלתי מיד אחר כך אם הדבר הוא לכתחילה, הוא בהבזק של שנייה העמיד פנים של מי שאומר בשתיקה : "ומה חשבת שיהיה כשבאת לכאן?" אבל תיכף ההבעה הזו נעלמה. אחרי עוד כברת זמן, המרצה בחנה את הסטודנטים באופן יחידני : כל אחד ואחת נתבקש לפתוח את חוברת התווים בעמוד מסוים ולשיר את הכתוב בהקפדה גם על הניגון וגם על המקצב. שוב מצאתי את עצמי יושב בשלכתו של רב הקמפוס. הוא שאל אותי אם זה דחוף וביקש יום יומיים כדי לעיין. וכששבתי אליו, הוא גילה [לי] שהיות ואותה הנבחנת באותו הרגע דואגת להצלחתה במבחן והיות והממתינים במצב רוח דומה, שוב אין כאן בעיה של שירת נשים. משום מה פרשתי מאותה יחידת הלימוד ומאוחר יותר ומהמקום.

עברו שנים ועשורים והשנה, בעיצומם של תשעת הימים, הוצע לקהל ההורים ביישוב ערב בנושא חינוך. הדבר הראשון שקצת נשמע לי מוזר היה בכותרת ההרצאה, כשדובר ב"מוטיבציה", או באיך להעביר את ה"מוטיבציה". כבר הזכרתי באחד המאמרים הקודמים לפחות את ירידת הוקרת לשון הקודש, בשימוש הרווח דווקא במונחים לועזים, הנותנים תחושה שלדובר ערך הלע"ז שווה יותר. כמו כן המרצה הסביר את רעיונותיו באמצעות האנשה והמחשה כשבמקום לדבר על המושגים המופשטים של יצר טוב או יצר רע, הוא רצה שנדמיין שני גמדים, אחד טוב ואחד רע, היושבים לנו בהתאמה על הכתפיים הימנית והשמאלית, והמציעים לנו עצות בהתאמה. זאת אומרת שלא רק בתחום אוצר המילים נותנים העדפה לתרבויות העמים הזרים אלא גם להגשמה שבהן, לעומת עולם היהדות המופשט, עולם שאין בו גוף ולא דמות הגוף, כי לא ראינו כל תמונה.

אבל הדבר המעניין ביותר היה שמר להמשך הערב. פתאום הגיח צוות בידור שביקש מקהל ההורים לספר קטעים מחיי היחסים בין הורים לילדים. תפקידו של צוות הבידור הוא להדגים את אותם הקטעים בצורה עוד יותר מצחיקה. הורה אחד שהתנדב סיפר עד כמה הוא לא רצה שיגעו לו בברגים ובמסור של השכן, עוד הורה סיפר שהוא לקח את ילדיו לטיול שנתי על בסיס נושא התחבורה הציבורית : הוא לקח אותם לנסיעה באוטובוס וברכבת, והראה להם מטוסים.

עוד טרם עבר העניין לחלק השני הנ"ל, הובהר לנו שנמצא לכל התכנית התמוהה היתר של רב. אולם לא הובררו לקהל תוכן השאלה והתשובה, ולא שמענו אם הדבר היה לכתחילה, או אם השאלה נשאלה מכבר בעת ארגון הערב או בבהלה כשכבר לא היה נעים להגיד לאנשים לחזור הביתה. אבל כנראה שהיות ומדובר בסיפורים, ולא בהופעה חייה של פסנתרן, הותר לנו לשמוע את הליווי המוזיקאלי שנשמע במקביל למערכונים בתור רקע.

ההבדל עבורי - מנקודת המבט האישית שלי בלבד, בלי לחייב אף אחד אחר - בין ההיתר של רב הקמפוס  אז ובין ההיתר של רב המקום לפני שבוע, הוא שבחלוף העשורים עברתי מעמדה של בוגר צעיר לעמדה של הורה. זאת אומרת שעברתי למצב בו עליי לשמש כדוגמה אישית לפחות לילדיי. מה הייתה יכולה להיות התגובה של בתי בת הארבע-עשרה, לה אמרתי נחרצת שלא שומעים שירים בשלושת השבועות, לו יצויר שהיא הייתה נכנסת לאולם בו שהייתי כשלושה ימים לפני ט' באב, ושומעת ניגוני פסנתר (חשמלי אומנם) מלהיבים ובקולי קולות ? (ב"פול ווליום" כפי שמלמדים כיום את לשוננו בקודש את ילדנו).  

Partager cet article
Repost0
9 août 2019 5 09 /08 /août /2019 12:38

בתשעת הימים, הוזמנו תושבי ב"א, להרצאה בנושא חינוך. לסיכום הדברים עולה כי המרצה התמקד בשני עקרונות עיקריים :

לא לכפות על מקבל החינוך ולא לזלזל בו. יכול להיות שהדבר מניב הצלחות. הדיבור של המרצה הזכיר לי באופן מדהים את שיטת הדייג. כל מי שהתנשא פעם בעיסוק או בתחביב הזה יודע שהליכה ראש בראש נגד הדג רק תביא לנתק החוט. אומנם דילגתי על השלב הראשון כי הוא לכאורה פשוט ביותר  : הפיתיון. תוחבים את החכה בתוך דבר האהוב על הדג או לתוך חיקוי של מאכל, בדמות דג קטן או תולעת. הקושי הוא דווקא אחרי שהדג תקע לעצמו בסיוע תנועה קלה של הדייג את החכה בחיכו.

והנה : הציוד המקצועי של הדייג תמוה לכאורה : צמוד לקנה מותקן גליל ארוך מאוד של חוט. האם המים כה עמוקים או הזריקה כה רחוקה עד שצריך להצטייד באופן הנראה במבט ראשון מוגזם?

לא ולא. אלא שהדייג בשלב הנ"ל נותן לדג להתקדם לאיזה כיוון שירצה : להתרחק מהחוף או לצלול לעומקם של המים. תוך כדי בריחתו של הדג, הדייג מתחיל לבלום אותו בהפעלת כוח נגדי מתון שהולך ומתעצם ביחס הפוך להתעייפותו של הדג. ככל שהדג מגלה יותר סימני עייפות, כך הדייג מחזק יותר את מאמציו למשוך אותו אליו וכן הוא מצמצם את אורך זמנן של ההפוגות בהן הוא נותן לחוט להתארך.

כך לפחות הבינותי את שיטתו של המרצה. לכל חידוש של הילד, התלמיד, החניך, המטופל נפשית, ראשית כל, הוא נותן לו לפרוס את כל תוכן הדבר ביושב לו על הלב ועל הנשמה, ואף מעודד אותו כדי שהלז יסביר לו לקראת מה הדברים יוליכו אותו. בשאלות קטנות המכוונות בחכמה, הוא מנווט את הילד \ נער \ בוגר שעדיין מחפש את עצמו, לחוף מבטחים.

עד כאן המשל, כי ההבדל המהותי באמת בין הדג לילד הוא שסביבתו הטבעית של הדג היא דווקא הים ושל הילד דווקא החוף, וכך קורה שבמעשים זהים לחלוטין בין מלאכתו של הדייג לזו של המחנך, יוצא הדייג רמאי והמחנך מציל.

בהמשך הדבר, קיימת התפתחות תפישתית אצל הילד ההולך להפוך לנער ולבוגר, הרואה בסביבה המשפחתית שלו רקע כפייתי ומזלזל, משעמם, עלוב, המונע מממנו להביע את פריצת כוחותיו הבריאים והחיוּתיים. לעומת זאת, החוץ נותן לו לדמיין שיש שם הרבה אנשים טובים, שווים, שחבל שלא להתחבר אליהם.

אכן כאן יש מקום להציב את המשל המדובר בהקבלה יותר אמיתית : המשפיעים החיצוניים ינסו לפתות את הבנאדם – בכלליות ניתן לומר שהדברים אינם נכונים רק לגבי הילד המתבגר – ויתנו לו להרגיש בשקר שהפיתיון שלהם בא מהבית שלו, ולכן הם מהמרים על זה שהטרף לא יהיה חשדן ושהוא ייפול ביתר קלות לרשת שלהם. כי גם הרשת היא נשק של הדייג, בתרתי משמע, כי מרשת חבלים קשורים חזק נולד המושג של רשת  המרשתת.

נעבור בקיצור נמרץ על כמה דוגמאות : המיסיונרים בהקשר העבודה הזרה והפוגעים בעיקרון המשפחה המאוזנת משתמשים בפיתויי "האהבה", "הסובלנות" ; הנרקומנים בפיתוי "השמחה והעונג", כשכל הפיתויים באים מתוך הבית שלנו, וכן הלאה.

עבודת המחנך היא להראות כפיתוי מעניין דבר שבא דווקא מהבית ושנועד להחזיר את ה"מפותה" הביתה. כי "פיתוי" זה קודם כל דבר מה שמייחסים לו יוקר וחשיבות.

אז כיצד מגיעים למצב כזה שהילד מתייחס לסביבתו המשפחתית בפנים של "לא רוצה"? יכול להיות שמבלי להתכוון, אנחנו, בסביבה הביתית והתומכת שלו, עוזרים לו. אדם יעשה הכל כדי לתמוך ביוצאי חלציו. רוב הכסף שהוא מרוויח בחייו, בסופו של דבר, הולך לבני משפחתו. אבל קורה שהורים מראים מרוב דאגתם שהילדים יהיו מוצלחים, פרצוף חמוץ. הדבר מתפרש כחוסר אהבה, כשלעומת זה גורמים חיצוניים שלו יוציאו גרוש מכיסם ייראו כאוהבים ואכפתיים ביותר, כאשר הכסף שהם בכל זאת משקיעים בא ממקורות מימון לא כשרים (שוב תרתי משמע).

ישנו עוד מישור : להפריך את פן החידוש שבפיתיון המלהיב את האדם, ולהראות לו בפשטות שאין שום חידוש בדברים שלמעשה כבר נוסו וכשלו בעבר אצל בני-עמים אחרים. לדוגמה : ישנם כאלה שנדמה להם שהגענו לימות המשיח : אין יותר מושג של מדינת לאום, הגבולות פתוחים, ולכל אוכלוסיית העולם השלישי או הרביעי נאמר לה : "העלן". וגם אם מתחת לפני השטח אלה שמעודדים את אגירת אפריקה אצלנו אינם ממונעים כי אם על ידי התעניינותם בתועלת כוח העבודה הזול שינקה להם את הדירה (בצפון ת"א אבל יש גבול : על האריתראי לגור בדרום), יציגו את זה כשאיפה רעיונית עילאית.

אז ראה, יכולים אנו לומר לבן טיפש-עשרה, או עשרים וטיפש, או שלושים וטיפש וכו',  שניסו את זה כבר באירופה לפני ארבעים שנה וכעת זה יצא מכלל שליטה והמקומיים המקוריים נאלצים לעזוב את נחלתם מפאת אלימותם הקשה של בני תרבויות הסקילה וההרג.

בהיותי נער, החלה שטיפת מוח בסדר גודל אדיר בניסיון לכפות על אוכלוסיית התלמידים בדרכים שונות סוג של שירים שהיינו אמורים להתלהב ממנו. בלטה בין היתר דמות אמריקנית ממוצא איטלקי עם פרצוף ותנועתיות של קוף ששרה בצמד עם אשה כמעט לבקנית הלוקה בגיהוקים כפייתיים והמשמיעה קול שמזכיר יותר צרחות מאשר נעימת שירה.

התלבטתי אם גם עליי מוטלת החובה להתלהב. בינתיים צץ במוחם של בני הצמד רעיון מסוכן : הם הופיעו בטלוויזיה כשישבתי בבית עם ההורים. מעניין, עכשיו שההורים שלי רואים את זה, נראה מה הם יגידו. תיכף קיבלתי אישור שה"כוכב" אכן קופני ובת זוגו צעקנית. הם זכו לעוד כמה כינויים וכשניסיתי להקשות שזה מה שהולך מבחינה אופנתית, הוסבר לי שפשוט מצאו רעיון להתעשר בזול וששווה להיעזר בחוש הביקורתיות, ערך שאז עדיין נחשב לבין החשובים במדינת צרפת.

אז אם כן, לסיכום, אנחנו לא כופים דבר על הילד ואנחנו לא מזלזלים בילד, אלא אנחנו משחררים אותו מהכפייה הזרה והחיצונית ומזלזלים במי שבא "יעני" עם ערכים, כאשר אלה שמתיימרים לשחרר לא גילו את אבקת השרפה ולא המציאו את חוט חיתוך החמאה. לעומת זאת, והרי אשרינו כי ה' בחר בנו ונתן לנו את השבת, אל לנו להראות לילדנו כביכול את ההיפך. אנחנו ונעלה מעדני מלך על שולחננו ולא נתקמצן בחיוך המגיע לסביבתנו הקרובה.

בציפייה לבניין ביתנו ומנוסתם של המשתלטים על בית מקדשנו.

שבת שלום.

החתום : יהושע סולטן ©

Partager cet article
Repost0
23 juillet 2019 2 23 /07 /juillet /2019 16:05

אתמול התקיים חוג בית אליו הוזמנתי של מפלגה חדשה. הרעיון המנחה שלה הוא הצד הנורמאלי של המשפחה, האבא, האימא והילדים.

אכן ישנה מלחמה הנערכת בכלים כבדים נגד מדינת ישראל. מלחמת מונחים והגדרות, ניסיון טשטוש הערכים, כשזה כולל הטלת אימה ורצח אופי לכל פוצה פה. קצב מצעדי התועבה בארץ הרבה יותר גבוה מזה שבכל מדינה אחרת בעולם. אם מצד אחד זה סימן שלא נכנענו, זה גם מראה שהעם לו נאמר : "קדושים תהיו כי קדוש..." מעורר בכוחות שמנגד הרבה זעם.

אולם אין כאן תופעה חסרת תקדים, מכוון שכבר חווינו את מלחמת אוסלו המילולית ביסודה כשהדואגים לשלום העם ולשלמות הארץ כונו בהתאם לשיטת היפוך הערכים : "מתנגדי השלום", ואילו אלה שביקשו וגם חיזקו את אחיזתם של האויבים שפגעו באלפי אזרחים בין כותלי הבית, כתוצאה ישירה מהתמיכה מבפנים באויב, אלה דווקא זכו לתואר של "אנשי או מחנה השלום".

ובכן, הכלים הם לא המרגמה והתותח המתכתיים, אלא מילים שהופכים אותן לנשק לפגיעה המונית. יש שתי תתי מערכות, על דרך החיוב והשלילה, ושתיהן כלולות באותה המלחמה : הסובלנות שבשמה יש להשלים עם הלא ניתן להשלמה, והקיצוניות שנותנת סלקטיבית להשתיק פנים שלמים בחברה.

אחד מתכסיסי המלחמה הוא בחירת נושא מסוים שלא מעניין אף אחד והעיסוק בו בצורה כפייתית ואילוץ הציבור לעסוק אך ורק באותו הנושא. ושוב הבעיה היא השבי כבת ערובה בה נתונים כל התקשורת הממלכתיים בידי מיעוט המתאפיין בדעות שלא מעניינות את הרוב השפוי במדינה. אבל המיעוט הזה מצליח להעמיד ולמקם את האובססיות שלו במרכז השיח הציבורי.

השבת המלחמה היעילה ביותר כבר היא אינה ניסיון להסביר למי שתוקף למה הוא טועה ולמה דעותיו מזיקות. הוא לא מחפש שיח. הוא שם את עצמו כערכאה שמולה כל מה שהצד השני יטען יוכל לשמש כראיה נגדו. כל אמירה תשמש עילה לטובת התוקף כדי לירות בצרורות צרורות במי שעדיין חושב במושגים של חופש ביטוי ושיח נאור. מול משתיקי הפיות, הדבר היחיד הוא תביעת זכות השתיקה. "אני לא רוצה לדבר על זה ואתה לא תכפה עליי את העיסוק באובססיה שלך". דיבור כן וישר מול חסרי תום לב בשיח שהם בחרו, רק ייתן להם להעצים את התופעה.

ובאמת התופעה היא שולית. וכל אלה שמדברים על זכויות השואפים לאסוציאציות חד גוניות רק עושים שימוש באלה שביניהם יש באמת שונות מוטבעת במידה אופיינית בהם כשאלה לא מרבים להתגאות. בעיירת "לה גולט", כשעדיין חייתי בחו"ל, היו כמה כאלה. הם לא עשו בעיות ולא עשו להם בעיות. והכי נכון, אף אחד לא חשב להפוך אותם לבשר תותחים כדי לנגח את החברה ואת ערכיה.

אבל אלה שקובעים את השיח הציבורי נוטלים לעצמם את הזכות לקבוע נורמות חברתיות. גם אם הומו מסוים יגיד שהוא שונה כשהוא מודה שהנטייה הטבעית בדרכי הבריאה התקינים היא שגבר ואישה מקימים בית ביחד, יגידו לו : "לא נכון, אתה נורמאלי לכל דבר, רק שהטעם שלך הוא כזה ובענייני טעם וריח, אין להתווכח". רבים נופלים בפח של האיום, וחלילה להם מלהיראות קיצוניים ובלתי-סובלניים. הם נכנסים לפנים משורת הדין ורצים להראות עד כמה הם סובלניים.

יש לי חבר עם כיפה שהולך למצעדי התועבה לא כי הוא חושב שזה מה שצריך להיות, אלא כדי להראות למפגינים עד כמה הוא לא שונא אותם ולא מתערב בחייהם הפרטיים. אבל מה הוא גילה בעצם? שאלה שמפגינים אינם כלל דוברי עברית. מדובר בייבוא לא כל כך המוני (מי שרואה צילומים יראה את נקודות המבט הנותנים הרגשה של המון) נקודתי לסוג משונה ומכעיס של פסטיבלים שתדירותם אף היא מראה על הכוונות הזדוניות של מארגניהם.

אגב, הם עושים עבודה דומה בתמיכתם ברפורמים, כי המכנה המשותף הוא : במה אפשר לתקוף את היהדות האיתנה בת אלפי השנים שלא מזדעזעת מסופות ההיסטוריה?

אבל לפני הכל, הם מוציאים את רעיון הרפורמיות מהקשרו. מה זה רפורמי? מדובר ביהודי שחי בגלות בסביבה שרובה לא יהודית והוא מוותר על עקרונות אמונתו בניסיון להגיע לפשרה שתהפוך אותו למקובל בחברה הכללית בחו"ל. בל נשכח שהרעיון היה חזק בגרמניה, שהיא אומה קשה במיוחד. כי בשביל לשמור שבת כהלכתה, זה יעלה מחיר חברתי קשה מנשוא. אלא שבארץ, ב"ה, זה לא שייך. ליהודי יש חופש מוחלט להיות נאמן למסורת אבותיו ובניו הקיימת מעבר לתחלואי הזמן. בעת צרה, אבותיו לא היססו למסור את הנפש, אבל עכשיו, לא רק שהוא יכול לשמור על קלה כחמורה, אלא שהוא יכול לארגן את כל מערכת חייו סביב יהדותו : הוא יכול להתחיל לעבוד ביום ראשון בבוקר בלי למשוך איבה ולסיים את עבודתו ביום חמישי בערב או לכל היותר מספר שעות לפני שבת כדי להיות מוכן מכל הבחינות בעת כניסתו ליום הקדוש הזה. אלא שיש אנשים אינטרסנטיים שלא סובלים לראות את היהודי השלם מאושר באמונתו בארצו. והם מנסים להאשים אותו באשמות שונות ומשונות.

הדובר בחוג הבית אתמול הדגיש את חוסר הסובלנות המוחלט של אלה שמתיימרים להילחם למענה. שלטי החוצות של תנועתו הושחתו ונתלשו, פעילים הותקפו בכמה מקומות באלימות פיזית. ואלה קוראים לעצמם אנשי הסובלנות. אבל אין זה פלא. הנה, למשל : במשך למעלה מארבעים שנה, התקיימו שתי מדינות גרמניה זו לצד זו. הבה נשחק עכשיו בחידה. לאחת קראו "דויטשה דמוקרטישה רפובליק", ולשנייה "בונדסרפובליק". איזו מהן הייתה דמוקרטית ואיזו מהן הייתה רודנית, רודפת אזרחים בשיטות רודניות וכוחניות? והנה, דווקא זו שנשאה את התואר "דמוקרטית" הייתה הרודנית. אז לא צריכים להתרגש יתר על המידה מכאלה שיעני מציגים את עצמם כמגיני החופש והדמוקרטיה.

יש עוד מלכודת שנוטים לפול בה ברצון : והיא סביב רעיון ההתערבות בחיי הפרט. המרצה בחוג אתמול הזכיר את זה. והוא הוכיח שאכן בכל חברה מתוקנת יש דברים שהחוק לא מאפשר, גם כשמדובר בחיי הפרט. כי יש נורמות חברתיות ואלה המרכזים את השיח הציבורי סביב מוויהם מכרסמים באמות המידה המקובלות. למשל : בהרבה מדינות יש איסור אפליה בגיוס עובדים. ומה אם אני רוצה לעשות פרוטקציה דווקא לקרוב שלי או לזה שאני מרגיש קרוב לו?

אבל גם אם יצליחו לפגוע באמצעות חקיקה במוסר החברתי המקובל, זה לא ישרת אותם. למעט מי שאצלו הבעיה היא מהותית, מה שמדרבן  את אלה שרוצים לחיות במסגרת זוגית חד-גונית, זה לרוב בגלל ה"דווקא" שבדבר : זו התרסה נגד החברה והכללים שלה. בחינה של "מים גנובים ימתקו". אבל ברגע שהדבר בכמה מדינות באירופה הדועכת הפך להיתר, עם כל ההתקשרויות והחובות המשתמעות מכך, פרצה מגפה של גירושין בין בני זוג ממין אחד. והם באים לפתוח בהליך גירושין ומבזבזים הרבה כסף על העסקת עו"ד. ואז מאוחר מדי כדי להאשים את החברה ואת המחוקק שלא כפה עליהם את אמות המוסר שהיו נהוגות מקדמת דנא. הם רצו להילחם ב"כאילו" נגד המוסר של החברה המעגן בחוק והם מצאו את עצמם "באמת" נתונים לתוצאות של חוסר אחריותם.

אמרו שיש להימנע ממידת הליצנות בכל מחיר, חוץ מבקשר לעבודה זרה. כי זה כבר מעבר לוויכוח בין דעות וטענות. אז יכול להיות שבנושא הזה יש לנהוג באותו יחס. כפי שהוזכר קודם, מותר לשתוק ולא להוסיף שמן למדורה בוויכוחים ריקים אינסופיים. אבל מותר לצחוק על לוחמי הכפייה. המרצה בחוג הבית אתמול הביא איתו חומר הסברה מקומם המיועד לטשטוש הערכים אצל ילדי הגן. מדובר בחוברת צבעונית בה העלילה פשוטה : סביב נושא יום ההולדת של הילדים בגן, כל אחד ביומו מספר על המשפחה שלו. אלא שלגיבור יש בעיה "מעצבנת" : אין לו משהו מעניין לספר כי הוא חי בבית שיש בו אבא (גבר) ואמא (אשה). ואז החוברת הצבעונית והמושקעת מציגה את חבריו המתחרים בתימהוניות הרכב משפחותם. לא למדתי את החוברת אבל זה הולך בערך ככה : לרן יש שני אבות וללירן שתי אמהות, לרון אם חד הורית ולרוני אב חד הורי. ועל זו הדרך. כמובן שבחירת קהל ההורים על ידי המחבר או המחברים לא נעשתה באקראי אלא דווקא בדברים שהם מנסים להחדיר כנורמות לתוך התודעה הציבורית.

זכור לכם הדיון בכנסת לפני שנים רבות, במסגרתו קרא הרב יצחק לוי (אם אני לא טועה) את הפסוקים שהם פשוט המקור לעם ישראל לאופן ההתייחסות לעניין. אז מיד אחרי הזוג החד גוני הנתעב מופיע הזוג הבין-גוני בו חיים יחד יצור אנוש ובהמה. אז קפצו והתרעמו הוגים, הכיצד ניתן להשוות בין אהבה זכה לדבר שהוא "באמת" תועבה? אז כנראה שיש למתרעמים פיגור ברמת המתירנות, ושהם ילדים קטנים לעומת המומחים הזרים, שהרי הסובלות תחת שמיים אחרים מקבלת גם את זה. כי בלי התורה, בלי ציוני הדרך האיתנים שלה, אשפר לגרור כל חברה אנושית לכל הקצבות הבלתי ניתנות לתיאור שבעולם. או שמא הזוג החד-גוני הוא רק מנוף והכנת השחיקה הציבורית לפני שיכניסו גם את הזוגיות בין מין ושאינו מינו תחת כותרת ה"סובלנות"?

נחזור לנושא חוברת ההסברה ה"חינוכית". הבה נכתוב לה את חלק ב' : "זה ממש מעצבן, אין לי שום דבר מעניין לספר על המשפחה שלי, כי אני בסה"כ חיי עם שני אבות שקנו אותי בשוק השחור לסחר בבני אדם אי שם בעולם השלישי או הרביעי. אצל רן זה באמת מעניין, כי אבא שלו סוס ואמא שלו נאקה. ואצל לירן עוד יותר. איזה כיף לחיות עם אמא קרצייה ואבא כינה."

אם הרעיון של החוברת עובד, זה מראה שב"ה, יש עדיין הרבה ילדים שחיים באושר אצל אבא ואמא המקוריים. כאן ניתן לציין אגב שמסתתר עוד ערך שלילי שהופכים אותו לחיובי : כפיות הטובה. ואם יש טשטוש ערכים שמתבצע מבלי שישימו לב, זה אכן בשימת כפיות הטובה בחזית העניינים. נפתח בשתי מילים סוגריים או הפנייה לנושא הרע הזה. בעל כורחי שמעתי "חדשות" (היה זה בשבוע שעבר ערב יום השרב). הקריין במבטא פולני כבד ומחריד הופך את הברכה לקללה. ריבוי הגשמים שירדו אשתקד הנה הם הגורם להופעת צמחייה יוצאת דופן העלולה לשמש כחומר בערה מאוד דליק. עוד דוגמה : אני קורא בעלוני המחזור המחולקים חינם מידי יום ששי כתבה על זוג שהכלה נישאה בגיל שבע-עשרה עם בחור טיפה יותר מבוגר. הכל טוב : הבחור מעריך אותה וההורים תומכים כלכלית בתחילת דרכם. אז במקום שהמסר יהיה "תודה לא-ל", יוצאים מנקודת הנחה שהיה יכול להיות גרוע ושהיא הייתה יכולה להיות גרושה עם שני תינוקות, וזה מה שכתוב באותיות גדולות תחת הכותרת.

אז כעת ב"ה, תא המשפחה בלי עין הרע רווח, ודווקא אלה שמוצגים בחוברת משרד החינוך כמעניינים יכולים לגרום להרמת גבה. במקום כמו צרפת, זוג במשמעותו הבריאה מורכב מצמד של שני הטרוסקסואלים ; וזוג חד-גוני מהומוסקסואלים, זאת אומרת שהזוג המסורתי המשתמש בדרכי הבריאה כדרכם ירדו מערכם הבלעדי ונסוגו אחור כדי להוות רק פן אחד מהרבגוניות הכללית. אז ניתן לומר שלמי שדוגל ב"קידמה" מיושן כשהוא חושב שזוגות מהסוגים האחרים המוצגים בחוברת ההסברה והטשטוש מעניינים. כי במדינות כמו צרפת, בלגיה או גרמניה, זה כבר לא כל כך משנה אם איש ייקח אשה או איש או כל בהמה, כי חיי הזוג כבר לא נועדו לקיים את מצוות פריה ורביה. עובדה שהאוכלוסיות המקוריות שם מוחלפות בקצב מסחרר בבני תרבויות ההורגות את בני הזוגות החד-גונים והנה פלא, אף אחד לא בא בטענות נגדם, כמו שכאן אף אחד לא חושב לקיים מצעד תועבה ברמאללה.

הבה נמשיך אל הכרך השלישי של חוברת ההסברה. אז, אחרי שרן ולירן יציגו את תמונת המצב המשפחתית שבביתו של כל אחד, יבוא הגיבור שבהתחלה ויגיד : "אני חי בבית עם אבא ואמא שלי". ואז כול שאר הילדים יתפעלו, וגם הגננות תשתהינה , ותמחינה דמעה בהיחבא. והילדים שאול ישאלו : "מה? באמת? אבא שלך שהביא אותך לעולם? אמא שלך שילדה אותך? הההה... "  והמיושן הישן נושן יצא מנצח, כמו בציור המשעשע בו יושב אדם בתוך קהל של בעלי טלפונים מדור ששי ושביעי כשהוא מדפדף בספר מניר לאיטו ולהנאתו.   

לסיכום : אמנם הסכנה רצינית, אבל אל לנו להעצים אותם. לא ניתן להם חשיבות בהתעסקות כפייתית בנושאים שגורמים זרים קובעים לנו בתור מרכזי השיח הציבורי. מותר לנו לדבר על דברים אחרים. ואם נראה בין המועמדים לכנסת אנשים שהם לכאורה חושבים כמונו ואומרים בחנפנות אמירות לא טהורות – כי כך הם חושבים שיצביעו להם מכל המגזרים -  אז נוכל לסמן אותם כלא רצויים, כפי שהיו פעם חברי כנסת שאמרו : "מי אנחנו שנשמע לרבנים?" והבוחרים חיכו להם בקלפי.

ובקשר להקמת מפלגה שקמה רק מתוך תגובה לאלה שמקעקעים את הנורמות, ניתן לומר שאדרבא : זה מראה על חשיבות יתר שמייחסים לצד האחר. כי הצד האחר יראה בכך הצלחה משום שהוא הצליח לגרום לעוד פירוד ולעוד בזבוזי קולות ; לעוד מפלגה קטנה שלא תעבור את אחוז החסימה ותפזר את הכוחות בשטח. רוצים אנשים שדוגלים בטהרת הבית היהודי? ישנם כאלה. כולנו מכירים אותם. אלא שכשנמצאים תחת מטח אש, הם תופסים מסתור או מחסה, אבל הם כאן.

Partager cet article
Repost0
7 juin 2019 5 07 /06 /juin /2019 12:19

ביום רביעי (ג' בסיוון תשע"ט), אני חוזר מהתפילה, בסביבות שבע ורבע בבוקר, ובעוברי במדרגות הגן הציבורי שבקרבת בית-הכנסת, אני רואה בשביל למטה מישהי שאוחזת בחוט ארוך שבעברו השני קשור כלב. כמשתדל  לרדוף שלום, אני עוצר לרגע כדי לתת להם לעבור להתרחק ממני. אלא שהיא נעמדה כמה צעדים קדימה כדי לטנף בעזרת כלבה עמוד המציין שם של מעבר להולכי רגל. הגברת ממתינה שחיית מחמדיה תלכלך במה גדושה את העמוד.

לא יכולתי להתעלם והערתי לה בעדינות : "ואחר כך יש ילדים קטנים שנוגעים בעמוד". חשבתי בתום לבי שלא יכול להיות שהגברת הנכבדה עושה את זה בכוונה תחילה. אולי היא לא שמה לב. או שמא מדובר בדבר שברשות הרבים וכל אחד יכול לעשות בו כרצונו. אלא שהיא התעלמה לחלוטין מאמירתי. לא הייתי קיים בכלל. אני שואל: זה מה שיש לעשות לבנאדם שחי ביישוב הקדוש הזה? לטייל עם כלב קשור בחוט ולטנף כל עמדה אפשרית? (לא כתבתי שלפני שהיא עלתה לשביל העובר ליד המדרגות, היא טיפלה בעציצים של בית פרטי).

בעבר, בגלות, הייתי משתעשע מהקיום למעשה של המאמר "אנו משכימים והם משכימים...", כשהיינו קמים לתפילה ועושים את צעדינו לבתי-הכנסת, בו זמנית ממשם היינו רואים גויים (אל תדאגו, לא כולם כאלה) עומדים ליד כלבם וממתינים שיעשו את צרכיהם. אגב היה צריך להיזהר איפה להניח את הרגל.

למרבה הצער, לאחרונה הורע מצבנו בארצנו הקדושה. וכבר התחלנו לוותר באופן חלקי בינתיים על ההליכה הרגועה שאחרי סעודת ליל שבת. פעם מטרד הכלבים אצלנו בא לידי פיתרון. או שתושב שמפריעים למשפחתו היה מטפל בזה לבד או שהמועצה הייתה שולחת אנשי מקצוע בשטח. לא כן המצב היום, כשכבר לא תלוי בכלבים בלבד.

מצער שנפגשים כאן עם הדברים הפחות יפים של הגלות. אז אני קורא למודעות, ולהתחשבות. שלא להפוך את היוצרות. לא על המוטרד להתחנך לסובלנות, אלא על המטריד. לא מתאים שאצלנו ייראו חוסר ההתחשבות והאכזריות העילגת והשחצנית הלא ראויים לנו.

תודה וחג שמח

 

Partager cet article
Repost0
21 mai 2019 2 21 /05 /mai /2019 20:30
Ariel Sharon en fév. 94, prend part à un grand rassemblement à Kiryat-Arba-Hébron

Un grand débat s'articule autour de la formation du gouvernement de Netanyahou et de son intention de faire voter un amendement visant à restituer aux dirigeants élus l'immunité parlementaire minimale pour diriger le pays selon la volonté du peuple, retirée aux élus en 92. Toutefois, depuis 77, nous assistons à de l'activisme judiciaire qui écarte du pouvoir ceux qui dérangent les juges ou qui les fait marcher au pas. l'un n'empêche pas l'autre cependant, et nous verrons comment, de Rabin à Sharon, les dirigeants sont disqualifiés avant d'entrer dans les rangs. Netanyahou résistera-t-il à cette avalanche de dossiers établis à dessein contre lui? 

Réactivité variable du système judiciaire

Le 3 juin 74, Rabin remplace Golda Meir à la tête du gouvernement de la huitième Knesset. Il devient le cinquième Premier ministre de l'Etat d'Israël et établit le dix-septième gouvernement. Puis, suite à une motion de censure déposée le 14 déc. 76, et à l'abstention pour laquelle optent les ministres du parti National religieux, Rabin décide de les considérer comme démissionnaires. En conséquence, le 20, il présente au président sa propre démission. Mais il conserve son poste avantageusement, car il dirige un gouvernement de transition, jusqu'au 17 mai 77, ce qui le met parlementairement à l'abri d'un nouveau vote de désapprobation. Ensuite, Rabin vainc Pérès une deuxième fois à la tête du parti travailliste et se trouve en bonne position pour prolonger son mandat suite aux élections de la neuvième Knesset qui approchent.  

Mais la rédaction du célèbre Haaretz ne l'entend pas de cette oreille. Dans l'édition du 15 mars 77, le journaliste Dan Margalit, qui n'est pas encore ce dinosaure bien connu de la profession, dévoile l'affaire des comptes en dollars. Le couple Rabin (Yitzhak et Léa), détient un compte aux Usa avec un crédit de 30 000 $. La loi du contrôle des devises étrangères l'interdit. Le ministre du Trésor, Yéochoua Rabinovitz, estime que Rabin doit payer une amende, ce qui lui épargnera un acte d'accusation.

Mais le Conseiller juridique du gouvernement estime que l'affaire relève des compétences du Parquet. Retenons bien son nom : Aaron Barak. Quand celui-ci apprend que Rabin entend renoncer à son poste de Premier ministre, il minimise l'affaire et se contente de mettre en examen son épouse (ce qui sauve d'office l'éligibilité du précédent) non sans soumettre l'époux au règlement d'une amende. Rabin annonce publiquement à la télévision sa démission, le 7 avril 77. Qui le remplace? Facile : Pérès. Dans son livre autobiographique, «Carnet de service» paru en 79, Rabin lui attribuera le sobriquet qui ne le lâchera plus par la suite : «le subversif infatigable».

[Soit dit en passant, Rabin l'affublera d'un autre surnom, «le serpent», au cours des deux derniers mois de sa vie, période elle-même qualifiée de «lune de miel» entre les deux hommes politiques. Il répondra à la question du journaliste Meir Flavski : «Comment se porte le serpent» : «Il mord toujours».]

Il n'est pas inutile de préciser que l'affaire des dollars ne s'est pas arrêtée sur la simple personne de Rabin. Une autre personnalité de la scène politique, et non des moindres, a elle aussi ouvert un compte en dollars à l'étranger. Aba Eban y détient à son avantage la somme de 300,000 $. Rabin voit juste quant au risque nul qu'encourt Eban : «Ils le laisseront tranquille, il est des leurs». Précisons encore que Rabin, dans la dichotomie entre colombes et faucons, avant qu'il ne n'en reste que des vrais, était à cette époque considéré comme l'aile dure du Ma'arakh (parti travailliste).

 C'est dire s'il n'était pas dans les petits papiers de son conseiller juridique.

Nous retrouvons Rabin, ministre de la Défense, dans le gouvernement de coalition sous l'égide de Shamir. Face à la recrudescence de la violence arabe contre Israël, c'est lui qui dira à l'intention des émeutiers les plus nocifs, en 87, qu'il faut «leur briser les mains et les pieds». Concernant l'expulsion au Liban de 400 terroristes, en 92, il répond au recours déposé par «l'Union pour les droits du citoyen», en qualifiant celle-ci d'«Union pour les droits du Hamas». Il campera sur ses réticences, et n'affectionnera jamais les terroristes de l'Olp. «On prendra un cachet contre les vomissements», répondra-t-il en 93 à la question sur sa prédisposition à serrer la main d'Arafat. Les retransmissions tristement célèbres montrent bien que Rabin ne l'a pas fait de gaité de cœur, contrairement à son rival en quasi extase. Puis il dira, en 94, au sujet de la limitation des prérogatives de l'autonomie arabe en terre d'Israël : «Si nous accordons à Arafat un Etat bien à lui, il aura vite fait de prendre en passant le nôtre.»

Rabin semblait s'appuyer sur la rivalité entre les factions terroristes de l'Olp et du Hamas, quand il déclara en mars 94, que la police de cette première organisation : «s'occuperait des terroristes du Hamas sans Cour suprême et sans Betselem». Quand Moubarak, l'Egyptien, obtenait de bons résultats contre le terrorisme, dont il se flattait en racontant qu'il leur rasait leurs maisons, ce qui laisse probablement sous-entendre qu'il le faisait par quartiers entiers, Rabin avait rétorqué qu'il n'avait affaire ni à «Bestselem ni [à la] Cour suprême».

S'est-il plongé dans cette aventure politique invraisemblable des accords intérimaires ou d'Oslo par résignation, en faisant fortement allusion à l'institution qui détient véritablement les rênes du pays, institution qui entrave la liberté de mouvement et d'action des élus contre les ennemis du pays, comme il l'avait personnellement éprouvé en 77[1]?

Aaron Barak

Quoi qu'il en soit, que Rabin se soit ou non senti contraint d'introduire en Israël l'Olp, le Fatah et autres produits dangereux, les électeurs israéliens ont été majoritairement guéris de leur rêve de : «C'est avec ses ennemis qu'on fait la paix». Ce qui peut paraître curieux, c'est que, malgré le principe qui veut que les mêmes erreurs conduisent aux mêmes résultats, l'électeur moyen n'a pas tenu compte du précédent de Chamberlain et des accords de Munich, fin septembre 38. C'était pourtant bien là un accord «avec ses ennemis», avec toutes les concessions «très» douloureuses qui s'imposent, qu'il avait signé avec l'Allemagne, et, tout comme le sort de la Tchécoslovaquie fut alors bradé, les accords intérimaires du Proche-Orient prévoyaient au minimum une certaine précarité pour les habitants juifs de Judée-Samarie. A moins que l'électeur moyen n'ait pas été au courant pour les accords de Munich!?!

En tout état de cause, la terrifiante réalité du chaos consécutif au doux rêve de la paix, allait rendre désormais moins évidente la poursuite de l'imposition de cette complaisance politique envers les organisations terroristes par les urnes. Le sentiment d'intransigeance envers les habitants juifs des régions libérées suite à la guerre des Six jours, n'allait plus être si aisément acquis à la cause du repli territorial volontaire. Les dirigeants qui avaient fait miroiter une drôle de paix au peuple en 92 n'allaient plus pouvoir compter sur les voies de la démocratie pour maintenir leur pouvoir.

Effectivement, le militantisme des médias ne parvient pas à faire élire Pérès lors des élections pour la quatorzième Knesset, le 29 mai 96. Les médias ont bien tenté d'en faire à l'avance le gagnant avec les sondages, ce qui a poussé notamment des groupes religieux à s'organiser en collectifs pour négocier et implorer son indulgence en échange de leur soutien – ce qui avait alors provoqué la réaction courageuse du grand rabbin Mazouz, sommité proche du Rav Ovadia Yossef, qui avait alors déclaré que c'était une interdiction de la Torah que de voter pour Pérès – mais sans succès.

Aaron Barak, de son côté, n'est pas resté les bras croisés. C'est comme s'il avait anticipé la fin de la crédibilité de la fantaisie d'un échange entre la paix et le sol. En 95, il obtient le poste de président de la Cour suprême, qu'il occupera jusqu'en 2006. Les nominations de juges sous sa houlette provoqueront de nombreuses protestations, les critères de sélection étant régis selon bien des observateurs par la méthode d'«un ami en apporte un autre».

Une autre démission ministérielle est à l'actif de son équipe. Juge de la Cour suprême dès 78, Barak prend part à la commission d'enquête d'Etat[2] dont les conclusions sont publiées en février 83 sur les incidents de Sabra et Chatila, suite aux exactions sanglantes des forces libanaises contre lesdites localités. Bien que les faiseurs d'opinion de l'étranger établissent un raccourci entre cette affaire et Sharon, à qui on reproche de n'avoir pas prévenu et empêché ce massacre, ce n'est pas la pression internationale qui l'a poussé à démissionner, mais bien les conclusions de ladite commission. Sharon occupait alors le poste de ministre de la Défense. D'aucuns diront que cette destitution le verra revenir au pouvoir en tant que Premier ministre (Ouri Dan, l'un de ses proches, avait alors déclaré, environ vingt ans auparavant : «Celui qui n'en veut pas comme ministre de la Défense l'aura comme Premier ministre») mais qu'à cela ne tienne, il sera attendu au tournant, et virera, comme Rabin, à l'extrémité de l'extrême gauche.

Pour Barak, tout est justiciable – 17 mars 92 : le tournant

Barak considère que la Knesset lui est subordonnée. La législature a des comptes à rendre au pouvoir judiciaire. La magistrature n'est pas chargée de requérir la justice au nom de l'Etat mais contre l'Etat[3]. Seulement, son pouvoir n'est pas assez étendu pour lui permettre de mettre en pratique son principe. C'est en 92 qu'il se met à œuvrer plus intensément pour l'élargissement des pouvoirs des juges. Il comprend qu'il doit faire passer deux lois fondamentales : la dignité du citoyen et le libre droit d'entreprise.

De Klinghoffer à Rubinstein, la révolution constitutionnelle étouffée dans l'œuf trente ans plus tôt s'impose

Il ne convient pas de voir en ces lignes une interprétation ou un jugement de valeur à endroit d'Aaron Barak, car c'est un combat qu'il revendique personnellement : «La révolution constitutionnelle» (המהפכה החוקתית). Mais c'est en 95, depuis qu'il devient président de la Cour suprême qu'il peut concrètement se mettre au travail et donner libre cours à son activisme juridictionnel. Il ne s'agit plus de se contenter de donner un sens à la loi, mais de la définir, de la modeler à l'image de ses conceptions, quitte à invalider des lois qui seraient selon lui incompatibles avec les lois fondamentales. Il concurrence la Knesset. 

Aux fins de concrétiser cette aspiration, Barak obtient de celle-ci le vote de deux nouvelles lois fondamentales. La manœuvre peut passer pour anodine à première vue. La première loi s'intitule donc : «La dignité de l'homme et sa liberté», la seconde : «La liberté d'entreprise».

La tentative de 92 n'est pas une idée nouvelle. Déjà, en janvier 64, le membre de la Knesset Yitzhak Hans Klinghoffer, du Bloc de la liberté des libéraux (גח"ל = גוש חרות ליברלים), mais avant tout professeur en droit de l'Université hébraïque, avait envisagé de proposer ces lois fondamentales, qui ne furent pas du goût de l'autorité législative, bien que son initiateur se fût montré rassurant dans son discours :

«Je ne pense pas non plus qu'il puisse exister une loi, quelle qu'elle soit, qui se situe au-dessus du "législateur habituel". Il n'y a pas deux législateurs. Nous n'avons qu'un parlement, et, à mon avis, il est impossible, par le biais d'une loi de la Knesset, de limiter son droit de légiférer, et, s'il se trouvait un alinéa en ce sens, la Knesset serait en droit, je pense, de décider sur la base de la majorité simple d'annuler cet alinéa qui limiterait son bon droit».

C'est presque trente ans plus tard que l'idée réapparaît, à la différence près que, cette fois-ci, c'est la bonne. La révolution marque son territoire.

Lors du mandat de la dixième Knesset, le parlementaire Amnon Rubinstein reprend la proposition de loi de Klinghoffer, sans mettre de gants : «Cette proposition a aussi pour but de restreindre le parlement. Elle vient aussi bien défendre le citoyen d'une législation venue bafouer ses droits basiques, et c'est l'idée qui se tient derrière le terme de constitution. Le sens même du terme constitution signifie la limitation et le blocage de la souveraineté toute puissante de la Knesset en tant qu'institution légiférante.»

Sa proposition est rejetée, mais il ne se décourage pas. Il s'adresse au ministre Dan Meridor, qui traite sa demande au sein de la commission législative de la douzième Knesset (88-92). Les deux lois fondamentales sont débattues sous la direction du président de la commission, Ouriel Line qui, pour finir, fait passer cet amendement fondamental le 17 mars 92 en deuxième et troisième lectures, par 32 voix pour et 21 voix contre.

Il aura cette antiphrase, qui exprime le contraire de ce qu'elle implique : «Nous ne renonçons pas à la prépondérance [du pouvoir légiférant] en faveur du tribunal de haute instance. Il ne s'agit pas de mettre en place un tribunal apte à invalider des lois.»

C'est pourtant bien cette démarche qui permettra au tribunal de considérer comme non raisonnables des lois de la Knesset. Déjà en 90, Aaron Barak, alors simple juge du tribunal de haute instance, minoritaire cependant dans le dossier 142/89 traité par la Cour suprême, affirmait que rien n'empêcherait le tribunal de remettre en question des lois de la Knesset, même sans que cela ne soit explicitement prévu par la loi :

«Sur le principe, dans une société démocratique, le tribunal peut prononcer l'invalidité d'une loi, si elle est essentiellement en contradiction avec les principes fondamentaux du système».

Mais dès 92, il suffit alors, d'après l'approche de Barak et de son école, qu'une loi votée par la Knesset soit considérée comme entrant en contradiction avec l'une de ces deux lois fondamentales pour que le vote perde toute pertinence. Cette révolution permet de doubler la Knesset, pouvoir légiférant, ainsi que le gouvernement, pouvoir exécutif. L'activisme de Barak n'a pourtant pas fait l'unanimité parmi les juges : Moshé Landau, président du tribunal de Haute instance, Menahem Alon, le vice-président, et le professeur Ruth Gabison ont contesté cette méthode.

Aaron Barak ou la constitution

L'intensification du pouvoir des juges s'est concrétisée au moment du «décret de l'affaire de la banque Mizrahi». Alors qu'il est question au départ d'un litige qui oppose cette banque à l'union des agriculteurs, les magistrats se saisissent de l'occasion pour mettre au point le sens tout nouveau de leur pouvoir. Nous sommes toujours en 92, après l'introduction des deux lois fondamentales précitées.

En marge du jugement[4], les juges ont défini, par 7 voix contre deux, le sens général que revêtent les lois fondamentales en deux points :

1. Constitution : il a été établi que l'Etat d'Israël dispose d'une constitution : ce sont les lois fondamentales. Elles prévalent sur les lois courantes de la Knesset et leur sont supérieures.

2. Remise en question juridique : le tribunal s'est arrogé le droit de remettre en question les lois de la Knesset et de les déclarer invalides si elles entrent en contradiction avec une loi fondamentale.[5]

Nomination des juges

En outre, les nouveaux juges sont nommés par une commission considérée par de nombreux observateurs comme la forteresse de la gauche. La composition de cette commission (le ministre de la Justice, qui préside la commission, un second ministre désigné par le gouvernement, deux parlementaires, l'un de la coalition l'autre de l'opposition, deux membres du barreau désignés par vote secret, le président du tribunal de haute instance ainsi que deux autres juges de cette institution), fait concrètement que six à huit de ses représentants sont acquis à la cause du président du tribunal. On le verra lors de la nomination de la controversée Edna Arbel, approuvée par 7 voix contre 2 (le ministre de la Justice et le parlementaire Benyamin Alon).

Quant aux prises de fonctions du président de la Cour, il s'agit du membre le plus âgé qui prend la place du précédent au moment de son départ pour la retraite.[6] L'héritier du trône n'est pas le fils du précédent mais son disciple. C'est sans doute la raison pour laquelle on n'a pas senti un grand changement quand Barak s'est retiré de la scène juridico-judiciaire en faveur de Dorith Beinich, puis de Gronis, Naor, Hayot.

Contre-révolution risquée, ou tentatives périlleuses de contre-révolution

En 96, Netanyahou débute sa carrière de Premier ministre. Il déplait d'emblée à Aaron Barak qui vient, comme signifié plus haut, d'accéder au poste de président de la Cour suprême. Le conseiller juridique, Michael Ben-Yaïr, est loin d'être acquis à la cause du gouvernement et fait obstruction à la bonne marche de ce dernier. Le ministre de la Justice est en droit de s'en défaire. Ya'acov Neeman s'engage donc à le destituer. Mais la situation se renverse et c'est le conseiller qui prend le dessus : il concocte un chef d'accusation qui l'oblige à démissionner. Le temps que le ministre soit mis hors de cause, la situation est irréversible. Il ne reprendra pas son poste. Et Tsahi Hanegbi (le fils de la célèbre Guéoula Cohen) qui prend la relève, n'osera pas s'opposer à la magistrature.

Pareillement, Reuben Rivlin (l'actuel président d'Israël), est disqualifié quand il doit prendre la place de ministre de la Justice du premier gouvernement Sharon. Meir Shitrit le remplacera, mais il ne fera pas de vagues.

En 2006, le gouvernement Olmert a pour ministre de la Justice Haïm Ramon. Il tient à contrer la révolution constitutionnelle qui s'est imposée plus de dix ans plus tôt. Sa première démarche consiste à exiger la rédaction en bonne et due forme de procès-verbaux de la commission pour la nomination des juges. Il considère en outre qu'il est parfaitement en droit de nommer le prochain président de la Cour suprême. Ceux qui ont compris le principe commencent déjà à ressentir une impression bizarre et à craindre pour sa personne. Sensation aussitôt confirmée. Une officier de Tsahal se plaint d'avoir été embrassée par le ministre contre son gré. C'est l'affaire médiatique fracassante du «baiser français». Des écoutes révèlent une conversation entre le général Shemani et la commandante de la plaignante, au cours de laquelle celui-ci raconte que la divisionnaire Miri Golan, qui a convaincu l'officier de porter plainte, lui a déclaré : «Et cet homme désignerait le président du tribunal de Haute instance?» Ramon soutiendra devant le tribunal que c'est un coup monté. Le tribunal lui répondra que l'argument est digne de l'attitude d'un voyou de grand chemin.

Les ministres de la Justice ne sont pas les seuls à être écartés du pouvoir. Le tribunal fait dans ses propres rangs le ménage. En 96, Deror Hoter-Ychaï est président du barreau (institution cependant indépendante du tribunal, mais alignée sur les positions de ce dernier). Lui aussi fait partie de la commission de nomination des juges. En novembre, il est interviewé par le journal orthodoxe Yated Neeman. Il critique l'activisme judiciaire et la position de Barak qui prétend que tout peut être jugé. Il ne faut pas longtemps pour qu'un dossier de fraude fiscale soit ouvert contre notre juriste. Il est condamné à six mois de prison avec sursis et à une amende de 50 000 Nis. Il interjettera appel et sera lavé de tout soupçon. Bien entendu, il ne réintègrera pas la commission.

Neeman et Hoter-Ychaï dénonçaient le militantisme des juges et leur sentiment de toute-puissance sur les affaires du pays, mettant notamment en cause la méthode : «Un ami en apporte un autre». Aaron Barak s'est débarrassé la même année (96) de deux membres dissidents à son endroit.

Un autre ministre de la Justice a donné du fil à retordre au tribunal. Daniel Friedman occupe ce poste sous l'égide du Premier ministre Olmert. Daniel Friedman est-il un incorruptible? N'y a-t-il pas moyen de l'accuser de quelque délit, quitte à ce qu'il soit par la suite innocenté? Friedman, qui, dans son livre «Le portefeuille et le glaive» (הארנק והחרב), établira le constat d'une forte désapprobation des parlementaires vis-à-vis de la mainmise du tribunal sur la Knesset, qui reste silencieuse car ils craignent d'être traînés en justice, sera démis de ses fonctions d'une manière indirecte ! Moshé Lador, conseiller juridique du gouvernement, maintient ouvert le dossier contre Olmert, dans l'affaire de la banque Leumi, malgré la recommandation par la police de le classer sans suite, en novembre 07. Lador le fermera au lendemain de la démission d'Olmert.

Bras de fer Aaron Barak / Ariel Sharon

Nous avons vu plus haut que Barak avait écarté Sharon de la vie politique, sur la base des circonstances de l'opération Paix en Galilée. Ce n'était que partie remise. En février 2003, le peuple israélien le plébiscite à raison de près de 70% des suffrages, et, soudain, un vent de délivrance souffle sur le pays. Le désastre des accords conclus avec les factions terroristes arabes et leur introduction au cœur même du pays ne seront dans peu de temps, semble-t-il, qu'un mauvais souvenir. Plus de concessions devant l'ennemi, plus d'humiliation…

Ses débuts sont grandioses. En 2002, avec l'opération Rempart, Sharon efface de facto les frontières de la zone A, dessinées par les accords, qui contiennent tous les fiefs des terroristes et qui leur assuraient la tranquillité dans leurs préparations de bombes et la mise en place de toute la logistique allant de la planification au détonateur fanatisé par la promesse inspirée du culte musulman d'un paradis fameux.

L'une des multiples pressions d'Obama sur Netanyahou par la suite consistera à tenter de le contraindre à renoncer aux opérations de terrain, ce à quoi Netanyahou résistera, soutenant que la sécurité de ses citoyens en dépend. Aucun gouvernement, en dix ans, n'avait mis fin à cette situation de chaos avant Sharon. Je me souviens d'une période de réserve, quand Ehoud Barak était Premier ministre. Nous avions à plusieurs reprises manqué de peu la capture de terroristes. Nous n'avions le droit de les poursuivre que jusqu'à la limite de la zone A. 

Mais le parquet et le tribunal ne chôment pas. Le fruit est juteux, il ne restera bientôt plus qu'à le cueillir. La plus grosse affaire est celle de l'île grecque, divulguée par la presse en mars 2001 (ces divulgations de fuites à première vue sont évidemment illégales). Sharon est soupçonné d'avoir touché des pots-de-vin de la part de l'homme d'affaires David Appel, maquillés en très gros salaires versés à son fils Guilad.  Le conseiller juridique du gouvernement le disculpera en juin 2004, mais il sera trop tard. Les dossiers s'accumulent. Sharon aurait obtenu le financement de sa campagne interne au sein du Likoud d'une manière douteuse : l'homme d'affaires autrichien, Martin Schlaf, l'aurait couverte financièrement, tandis que l'homme politique aurait présenté cet argent comme un prêt avancé par Cyril Keren, ancien compagnon d'armes de Sharon.

Omri Sharon, lui aussi fils de l'intéressé, est accusé d'avoir créé une société fictive pour blanchir de l'argent ayant servi illégalement à couvrir les frais de campagne au sein du Likoud, et d'avoir fait un faux témoignage tout en enfreignant la loi du financement des partis politiques. Lorsque Omri est condamné (pour finir le 15 nov. 05), suite à une négociation de peine, à sept mois de prison, un public conditionné désavoue Sharon le père et soutient qu'il aurait sacrifié son fils pour échapper aux interrogatoires et à une éventuelle disqualification de la direction des affaires publiques.

Sharon capitule

Sharon change de cap. A la conférence d'Herzliya, en 2003, il fait part de son intention de mettre en route le «désengagement». L'expulsion et l'anéantissement du judaïsme de Gaza et le champ libre conséquemment laissé aux organisations terroristes, allaient à l'encontre de l'idéologie pour laquelle il s'était battu tout au long de sa carrière politique. Pourtant, peu de temps avant cette métamorphose, il répétait encore souvent : «Le cas de Netzarim est le même que celui de Tel-Aviv» ; c'est-à-dire que la localité de Netzarim, dans la bande de Gaza, que ses opposants considéraient comme déplaçable, en raison de la difficulté à la défendre puisqu'elle était relativement isolée, avait droit à la même considération que la métropole de Tel-Aviv. Au lieu de cette protection, c'est par les bombardements essuyés que ces deux localités ont fini par se ressembler.

Mais le Likoud n'était pas prêt à supporter cette trahison de ses fondements et de ses idéaux. Sharon s'oppose à un référendum, mais il doit obtenir l'aval des membres du parti. L'opinion se mobilise pour contacter ces membres, les soutenir et les empêcher de flancher. Des «lettres aux membres du Likoud» sont rédigées et expédiées via Internet ou distribuées de porte en porte. Le 2 mai 2004, la réponse du Likoud est nette et définitive : c'est non.

Sharon multiplie les manœuvres, écarte ses opposants, intègre Pérès dans son gouvernement, et parvient à ses fins en faisant approuver la reddition volontaire par ce dernier, puis par la Knesset. La Cour suprême ne trouve rien à redire et approuve toutes les manigances. Toutes ces contradictions ne l'ont pas empêché d'aller jusqu'à la réalisation de l'impensable catastrophe nationale. La précipitation, la course contre la montre, lui ont permis d'y parvenir. Ce n'est que lorsqu'il a fallu s'arrêter qu'il n'a plus été possible de rester décemment et logiquement à la tête du Likoud, et que Sharon a fondé un autre parti autant rassembleur qu'éphémère : Kadima.

Le jeu de la Cour suprême : «La profondeur du retrait sera égale à la profondeur de l'enquête»

L'agenda extrême-gauchiste de la Cour suprême est la seule explication plausible du silence des juges. L'expulsion a été rendue légale dans l'hémicycle de la Knesset.  De la démission de Rabin à ses accords intérimaires avec les factions terroristes, et de l'extraordinaire combattivité de Sharon contre les ennemis d'Israël à l'endommagement de son entendement, les dirigeants politiques sont domptés et rendus dociles par le pouvoir juridique. Ils font ami-ami avec les juges.

Yossi Sarid avait suggéré à Zwi Händel, membre de la Knesset qui vivait dans la bande de Gaza, concernant le retournement de veste de Sharon,  la formule suivante : «La profondeur du retrait sera égale à la profondeur de l'enquête».

Car comment est-il possible que la Cour suprême, si avide de justice, n'ait pas opposé à Sharon : «Vous avez été élu en revendiquant la charte du grand Israël? A présent vous cherchez à faire le contraire?! Alors, démissionnez et présentez-vous comme candidat sur la base de l'expulsion ; que faites-vous de l'opinion de l'électeur»? 

Le docteur Yitzhak Cytrin, professeur d'histoire au Centre universitaire de l'Ouest de la Galilée, à Haïfa, et président de la chaire d'histoire de l'université religieuse Cha'anan de Haïfa, a publié[7] en 2015 un ouvrage, «le Programme unilatérale du désengagement», sur les effets de l'expulsion sur les adolescents et les enfants.

«Le gouvernement n'est pas parvenu à les reconstruire. Le traumatisme a entraîné une crise dans la cellule familiale, l'autorité parentale a été presque totalement détruite, les jeunes considèrent le monde adulte avec défiance, ils sont affaiblis et ne font plus confiance aux institutions étatiques.» Cytrin explique que les jeunes nés à Gaza se sentaient partie intégrante du lieu, et que le déracinement en a été d'autant plus pénible et traumatisant.

Où est donc passé le principe si cher à la Cour suprême qui exige que les lois fondamentales de la dignité citoyenne soient à même d'invalider des lois votées par la Knesset? Mettre toute une population sur la paille, leur détruire leurs foyers, leurs repaires et leurs écoles, leurs exploitations agricoles, les expulser sans eau ni nourriture, du moins dans un premier temps, sans qu'aucun cadre de remplacement n'ait été prévu et préparé, ne contredit-il pas le principe pour lequel les juges se sont battus?

C'est que la critique des lois votées par le législateur est un privilège qui revient exclusivement aux juges, et que les droits du citoyen, ainsi que son droit à l'entreprise, comme faire pousser des mangues ou des tomates cerise, ne sont pas absolus : ils sont assujettis au bon vouloir de cette caste. Il se peut que votre dignité, votre travail, ne valent pas la peine que les juges se mobilisent en votre faveur.

Netanyahou

Quand les chefs d'accusation contre un homme politique se multiplient, les conditionnés diront : «Oh, comme cet homme est corrompu!» mais les observateurs n'ayant rien perdu de leur acuité ni de leur esprit critique diront : «Cet homme s'est mis à dos un leadership qui n'aime pas que l'on empiète sur ses platebandes.»

Pourtant, coup sur coup, Netanyahou s'est montré docile et bien sage, quand la Cour suprême a décrété que telle ou telle localité juive devait être effacée. Les trois maisons de Migron et les trente appartements du quartier de la Oulpena, à Bet-El, démantelés et détruits sous  les ordres de son ministre Ehoud Barak ; les immeubles du quartier Dreinof, toujours à Bet-El, détruits par d'immenses pelles sous les ordres de son ministre Yaalon ; le village d'Amona, effacé après un décret émis par le général Rony Nouma, sous les ordres de son ministre Liebermann…

Il aurait pu dans tous ces cas de figure invoquer les risques de perturbation de l'ordre public, l'état de guerre permanent qui risquerait de donner à l'ennemi l'impression que notre gouvernement saborde le pays pour lui. Il aurait pu donner raison aux juges sans mettre en pratique leur décision car irréalisable.

C'est que Netanyahou les enferme dans leur propre piège. Ils exigent le respect de ce qu'ils définissent comme le droit. Netanyahou fait comme s'il les considérait comme sincères et se plie aux exigences dudit droit. Les juges ne peuvent plus que ronger leur frein. Car il est clair qu'il n'y a pas ici une question de droit, mais de lutte politique quant à l'avenir de la Judée-Samarie, en tant que province d'Israël ou énième pays arabe. Chaque fois, Netanyahou reconstruit un peu plus loin la localité détruite, mais toujours en Judée-Samarie.

Aujourd'hui, Netanyahou lutte pour sa survie politique. Il doit non seulement mettre en place son gouvernement, mais également rendre à la Knesset ses lettres de noblesse.

Ayeleth Shaked

Ayeleth Shaked est la ministre sortante de la Justice, entrée en fonction le 14 mai 15. A-t-elle subi le même sort que Daniel Friedman, cité plus haut, contraint de renoncer à ses fonctions parce que son employeur Premier ministre a cessé d'être au pouvoir? Elle a, à son tour, tenté de réformer le système judiciaire, et sa plus grande victoire a consisté dans l'introduction, dès février 2017, de juges qui ne considèrent pas que tout peut ou doit être jugé, comme ce nouveau juge de la Cour suprême, Alex Stein[8], favori lui aussi de Shaked, qui reconnaît formellement la liberté de mouvement des élus en matière de législation. Amit Segal[9], commentateur des affaires juridiques, entre autres journaliste de la deuxième chaîne, salue une victoire certaine de Shaked, qui parvient partiellement à mettre au pas Miryam Naor ou Esther Hayouth, la seconde ayant remplacé la première en 2017 à la tête de la Cour suprême. D'autres considèrent que son travail est de la poudre aux yeux[10].  

En quatre ans de ministère, Ayeleth Shaked a fait un travail fulgurant. Mais il convient de tenir compte de la précarité du pouvoir démocratique. Des erreurs tactiques ont refoulé Shaked à l'extérieur de l'hémicycle de la Knesset. Que valent les 4 ans de Shaked au gouvernement, comparés aux 30 de carrière activiste d'un Barak confortablement et durablement installé à la tête du Tribunal, qui laisse après lui des héritiers de son bord nommés d'office?

 

Yéochoua Sultan ©

 

 

 

[1]  Pourquoi Aaron Barak a-t-il renoncé à poursuivre Rabin? Il a expliqué alors le motif de son abstention : «Je suis parti du principe que Rabin avait déjà subi une sanction suffisamment lourde en ayant été contraint de renoncer à son poste. Il n'y avait pas lieu de le sanctionner une fois de plus». (Extrait du chapitre «Le tour de Rabin est arrivé», du livre de Maître Yossi Dar, dans son livre : Aaron Barak et les joyeusetés du pouvoir de la loi).  

[2] La commission Cohen, du nom du président de la Cour suprême alors en poste Isaac Cohen. Menahem Begin, alors Premier ministre, accepte la mise en place de cette commission, qui s'ouvre le 1 nov. 82. Les membres de la commission sont le président de la Cour précité, l'ancien conseiller juridique et présentement juge de ladite Cour, Aaron Barak, et le général de réserve Yona Ephrat. Les responsables du recueil de témoignages ne sont pas n'importe qui. Deux d'entre eux ne sont autres que Dorith Beinich et Edna Arbel, dont la première remplacera Aaron Barak qui laissera sa place de président en 2006, et prendra la tête de la Cour suprême de 2006 à 2012, non sans être passée par la case de Procureur de l'Etat (de 89 à 95) ; et la seconde fera partie de cette caste très fermée de ladite Cour de  2004 à 2014 (et également Procureur de l'Etat de 96 à 04).

Le travail de cette commission manque de rigueur et de professionnalisme, malgré ses membres : les deux femmes juges veulent se rendre à Beyrouth pour y recueillir des témoignages directs, à Sabra et Chatila. Amir Drori, commandant de la région Nord, les accompagne. Mais un barrage de l'armée du Liban leur bloque le passage : pas de témoignages des principaux intéressés. On tente de se contenter de témoins plus éloignés, en s'adressant à la Croix Rouge : idem. Elle refuse d'y envoyer son personnel, mais elle accepte tout de même de fournir certains documents. Il reste le correspondant du New-York Times, mais c'est du pareil au même : le journal craint un précédent qui obligerait ses envoyés spéciaux à témoigner en d'autres lieux. On parvient cependant à interroger le chef des Phalanges. La conclusion du rapport publié le 7 fév. 83 veut qu'il est impossible d'impliquer la responsabilité directe de Tsahal, mais on estime que certains de ses officiers savaient ce qu'il se tramait sans s'impliquer pour séparer les belligérants. Ça vaut bien une petite démission. 

[3] Il n'est pas rare d'entendre dans les journaux télévisés ou radiophoniques la tournure : «L'Etat doit rendre sa réponse à la Cour suprême».

[4] הערת אגב en hébreu.

[5]  Wikipedia : la révolution constitutionnelle. Affaire de la banque Mizrahi.

[6] Wikipédia : la commission de nomination des juges. הוועדה לבחירת שופטים. . Voir aussi : le président de la Cour suprême. נשיא בית המשפט העליון

[8]  La révolution démocratique d'Alex Stein, sur le média Internet Mida, par Zéev Lec, le 24 dec. 18

[9] https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/865/905.html De la victoire de Shaked sur  le tribunal.

[10] Article du journaliste Moshé Ifergan : la révolution qui n'a pas eu lieu : Ayeleth Shaked se moque de vous tous.

Partager cet article
Repost0
12 mai 2019 7 12 /05 /mai /2019 10:26
Premier ministre, Jérusalem, été 93

 

Israël sous les bombes : de l'impensable à la routine

Comment des circonstances impensables se transforment en routine. La question se pose. Certes, les bombardements font l'objet de trêves plus ou moins prolongées, mais la situation s'est suffisamment détériorée pour que des populations juives se retrouvent à nouveau à la merci du bon ou du mauvais vouloir d'éléments extrinsèques haineux, avec chantages et rançons au tableau.

Le général Réhavam Zéévi, membre de la 12ème Knesset, et chef du parti Moledeth, disait au moment où le Premier ministre Rabin préparait son plan de «Gaza et Jéricho d'abord» : «Si on les écoute et que l'on accepte leur recommandation, la bande de Gaza deviendra une tumeur maligne et un foyer de terrorisme mille fois plus dangereux, quand les missiles Katioucha pleuvront sur Ashkelon et Sdéroth.» (Rapport de la Knesset, 22 mars 93). Impensable.

Rabin n'y voyait que divagation hallucinogène et fantaisiste et ne cachait pas son dédain, ce qu'il confirma victorieux : «Les histoires d'horreur du Likoud, on les connaît. Ne nous avaient-ils pas promis des Katiouchas depuis Gaza?» Précisant le 24 juillet 94 que cela faisait déjà un an que le gros de la bande de Gaza était sous l'emprise de l'Olp, il affirmait : «Il n'y a pas eu une seule Katioucha et il n'y aura pas de Katiouchas. Ce ne sont que des paroles. Le Likoud a peur de la paix comme de la mort. Ils ont peur de la paix. C'est ça, le Likoud d'aujourd'hui»[1]

Un an plus tard, Pérès prenait encore plus d'assurance pour se départir d'un rire cinématographique et déclarer : «Des voix se sont fait entendre de l'intérieur, nous menaçant de bombes et de Katiouchas qui seraient lancées de Gaza sur Ashkelon? Ont-elles été lancées?» (Pérès, 28 juin 95).

Il n'était pas bon de contester ce réalisme brillant et implacable du parti au pouvoir encensé constamment par la presse qui inondait les esprits de «processus de paix» et de «progrès décisifs dans le processus de paix». C'était tellement impensable et incontestable que l'idée de missiles tirés par les Arabes contre l'Etat juif, n'avait rien perdu de sa drôlerie dix ans plus tard : «Il y a eu un argument qui voulait qu'il y aurait une menace, une menace de sauve-qui-peut, une menace sur les localités du Néguev. Je n'avais encore jamais entendu une allégation aussi ridicule que celle-là» (Meir Chetrit, octobre 2004, au cours des délibérations ayant précédé le vote de l'anéantissement du judaïsme de Gaza).

On s'était habitué en dix ans à prendre les opposants aux accords avec l'ennemi pour des mauvais perdants, des grincheux vivant en pleine science fiction, à les considérer hargneusement, avec orgueil et dédain. Allons, soyons sérieux, puisque c'est impensable. Et puisque c'est impensable, c'est impossible.

La logique de l'absurdité, de l'inconscience et de l'irresponsabilité a voulu, puisqu'en dix ans les avertissements catastrophiques et apocalyptiques contre les bombardements s'étaient révélés dans toute leur drôlerie, que l'on pousse encore plus loin les limites de l'insolent non-sens et de l'ineptie.  Les débats préliminaires au vote contre la présence juive à Gaza, y compris celle de l'armée sur l'axe de Philadelphie (désignation alors codée d'une bande sécuritaire tampon à la hauteur de Rafah), ont été une orgie de délirium trémens où de dangereux fantaisistes ont eu le pouvoir décisionnaire d'ouvrir la porte au chaos.

Ehoud Olmert, ayant réintégré le Likoud suite à ses deux mandats à la mairie de Jérusalem (93-03) – que nous retrouverons plus loin, dans la mesure où la haine contre Israël serait due selon lui à des discours qui l'attiserait – déclare (oct. 2004): «Le désengagement (sic) apportera plus de protection, de sécurité, de prospérité, et bien plus de bonheur à tous les gens qui vivent au Moyen-Orient. Ensemble, nous irons de l'avant dans le sens de l'établissement de relations différentes, d'une meilleure compréhension et de plus de confiance.» L'affabulation est à son comble. Et il n'est pas possible de dire qu'on ne pouvait pas savoir, qu'il s'agissait simplement d'une opinion et d'une conviction qui a priori auraient pu fonctionner : les bombes artisanales avaient déjà commencé à pleuvoir sur le Goush Katif, et elles s'approchaient dangereusement de Sdéroth. Mais on se confortait encore dans un grisant impensable. 

Quinze ans après, la routine semble avoir toujours fait partie de notre quotidien. Ce n'était qu'une question de temps, d'organisation, d'argent et de richesse aussi. Le temps de se perfectionner et de passer de la petite fusée artisanale proche du pétard à mèche et de très courte portée (de la barrière de Névé Dekalim aux premières maisons) aux missiles de dernier cri, made in Iran. La gaucherie des partisans de l'impensable les a empêchés de voir plus loin que le bout de leur nez et de leur nombrilisme, répondant avec moquerie et mépris à ceux qui refusaient de se laisser droguer par l'illusion de faux messianisme voyant des loups changés en moutons au mauvais endroit.

Quand le Sud du pays vit sous les bombes, ce sont 690 missiles lancés sur la population civile, attaquée début mai en pleine quiétude du Shabbat, qui sont comptabilisés ; contre 400 lors des précédents bombardements en novembre dernier. S'ils n'avaient alors fait qu'une victime, un Arabe  de Hébron qui passait par là, les terroristes de Gaza ont assassiné trois Juifs, dont un homme qui se rendait paisiblement à la synagogue. Chacun est une perte immense, outre cette vie où l'on se sent pourchassé, où l'on doit prendre toujours la fuite et échapper à la menace de mort qui plane sur nos têtes. C'est presque la moitié du pays d'Israël qui doit vivre dans la peur, dans l'impossibilité de travailler, d'étudier, bref, de revendiquer naturellement son droit à la dignité humaine.

Faire passer le confort de celui qui vous détruit avant le vôtre

On entend trop souvent vanter les possibilités de notre armée, capable d'anéantir toute entité ennemie, de ne pas lui laisser deux pierres l'une sur l'autre. On vient minimiser les effets dévastateurs de l'irresponsabilité des décideurs qui ont permis par leur aveuglement que ces bombes soient lancées. Et c'est une relativisation qui marche, car en suivant le fil des réactions sur les réseaux de la libre expression, on retombe trop souvent sur cette crainte faussement morale mais véritablement corrompue de faire des victimes supposées innocentes dans les rangs  de l'ennemi. «Il faut porter un coup décisif au Hamas, écrit-on un peu partout, mais on ne peut pas d'un autre côté toucher chez eux des civils.» C'est une prise de position inouïe, surtout quand elle hante l'esprit de futures cibles potentielles.

C'est comme si on considérait que la vie de la population d'ennemis acharnés dont la seule motivation de l'existence est sinon de nous anéantir du moins de nous nuire, de nous attrister et de nous endeuiller, était plus importante que notre propre vie et que celle de nos propres frères, femmes et enfants. C'est comme si on disait froidement à nos proches qu'on ne peut rien faire pour eux car pour garantir leur sécurité il faudrait porter un coup à la population qui nous bombarde. C'est comme si on répondait à l'envers à la question : C'est eux ou nous.

Quand les Américains ont bombardé Berlin et Dresde, ils sont partis du principe que les Allemands ne pouvaient déployer leurs troupes sur de nombreux fronts en toute quiétude et faire de la vie de pays entiers un cauchemar,  en étant pour leur part toujours dans la certitude que leurs arrières ne seraient pas touchées ou menacées. Or, non seulement les terroristes n'éprouvent aucune crainte pour leurs familles, mais ils jouissent de surcroît du privilège de les faire soigner dans les hôpitaux qu'ils visent, comme cette petite-fille de criminel soignée en Israël. Ils craignent tellement peu pour leurs civils qu'ils se cachent derrière eux, établissant leurs rampes de lancement et leur planque au milieu de leurs épouses et de leurs enfants. Leur message est clair, mais il semble qu'il ait tout de même besoin d'être décrypté : «N'est-ce pas que votre moralité vous interdit de risquer de toucher nos civils? C'est tant mieux, car ça nous permet de nous cacher derrière eux pour mieux tuer les vôtres.»

Pour qui se dirait que nous avons des dômes de fer, et que le problème ne se poserait pas de cette façon, il faut savoir que ces systèmes de défense sont fondés sur une approche humaine, stratégique et militaire logique. Un tel bouclier sert à ne pas se laisser surprendre au cas hypothétique, a priori, où tel ou tel ennemi oserait se permettre de lancer les hostilités. Dans un cadre normal, il recevrait une réponse sur mesure, soit à la véritable mesure de la puissance de l'agressé, auquel cas il n'aurait plus jamais l'occasion de recommencer, soit dans une demi-mesure qui ne lui permettrait tout au plus que de tenter sporadiquement quelques autres lancements.

Mais là, c'est une autre logique qui prévaut dans le cerveau borné de l'ennemi : «De toute façon, premièrement, ils n'attaqueront jamais nos civils. Ils reprennent les mêmes dirigeants et ils recommencent, et les candidats qui voudraient les remplacer sont encore bien meilleurs pour nous, puisqu'ils ont mis sur le terrain, quand ils étaient militaires, leurs soldats en danger tellement ils craignaient pour les nôtres. Ce qu'il faut, donc, pour plonger les civils d'Israël dans l'enfer, c'est bombarder le plus intensément possible, au-delà de la saturation de leurs systèmes.» Nous connaissons tous ces standards téléphoniques de grands médias qui s'effondrent quand une émission rencontre un trop grand succès, et que les systèmes les plus performants tombent en panne.

Des lois qui confortent l'ennemi et remodèlent sa logique de guerre

Le général de réserve israélien Ben Sion Gruber, membre du centre opérationnel de Tsahal notamment lors de l'opération Plomb fondu, a encore déclaré tout récemment que nos dirigeants savent très bien où se cachent les têtes : sous des écoles ou des hôpitaux, ou à proximité de mosquées.

Au niveau de la formation des esprits de nos soldats, on parle de la «pureté de l'arme», qui est bien loin de la pureté de l'âme du judaïsme pour qui prendre en pitié ses ennemis revient à être cruel envers ceux qui la méritent vraiment. Voici ce que l'on enseigne aux premiers échelons de la hiérarchie militaire, dans la base de formation 1, où toutes les unités combattantes sont exposées toute une semaine à cette conception de la prépondérance de la présumée innocence de l'ennemi :

«S'il y a un doute, il n'y a pas de doute». Explication : si, en tant que simple soldat, voire officier, vous tombez, au beau milieu d'un environnement hostile et en situation de guerre, sur un individu qui pourrait en vouloir à votre vie mais qui pourrait n'être qu'un simple quidam, il est clair que vous ne tirerez pas. Voilà ce qui est dit à nos fils lors de la semaine de formation qui fait partie de leur cursus.

Quand on sait que la moindre fraction de seconde est décisive, quand il faut tirer plus vite et plus efficacement que l'ennemi, la responsabilité des cadres de l'armée met en danger nos soldats en semant le doute et en les rendant hésitants. Au lieu de se rendre sur le front déterminés, ils manquent de conviction et deviennent malhabiles en plein champ de bataille.

L'ennemi le sait et en tire profit. Il en a repensé toute sa stratégie fondée sur la fourberie et la lâcheté. Au lieu d'appréhender ou d'éviter que des civils non impliqués directement ne se retrouvent sur le chemin de Tsahal, il encouragera sciemment une foule non armée à grossir le nombre. Connaissant les ordres côté israélien, cette «unité spéciale» - ce groupe non armé - viendra provoquer et narguer nos soldats, comptant sur un effet d'écran de fumée pour les déconcentrer de leur véritable objectif stratégique, les terroristes armés qui prendront tout leur temps pour viser et se dérober. Donc, au lieu de s'écarter le plus loin possible, ces «commandos» feront perdre un temps précieux à Tsahal dans l'identification des provenances de tirs, leur feront des pieds-de-nez tellement ils se sentent hors de danger. Et si ça ne marche pas, s'il arrive qu'un soldat élimine ce bouclier en même temps que le tireur embusqué, ils pourront toujours se réjouir de la «bavure», car en vertu des ordres, non seulement ce soldat de Tsahal ne serait pas accueilli en héros mais cueilli à son retour à la maison pour être jeté au cachot.

Cas de victimes d'une guerre de tranchées d'un genre nouveau

Ce qui précède n'est pas purement théorique. Cela concerne aussi bien le danger en profondeur que les efforts d'endiguement d'une armada d'assassins qui cherchent à déferler sur les villages juifs. Cette tactique qui met en mouvement ces unités non armées décrites plus haut, qui résulte donc directement de nos ordres, permet aussi à des snippers de travailler main dans la main avec cette foule «inoffensive» et de profiter de cet écran de fumée pour tirer sur nos officiers.

Le vendredi 20 juillet 18, le sergent Aviv Lévy[2], a été tué exactement selon cette configuration par un tireur d'élite alors qu'une force non armée détournait l'attention des soldats de Tsahal. Le 25 juillet, un autre officier a été grièvement blessé dans des circonstances semblables. Des jeunes émeutiers se sont approchés de la barrière, et l'officier leur a sommé de s'éloigner. C'est à ce moment-là qu'il a été touché et a vacillé dans la poussière, bien que son groupe eût porté des gilets pare-balles.  Un autre incident de ce type s'est produit à la mi-janvier 19[3]. Ce qui avait dans un premier temps laissé les analystes de Tsahal dans l'expectative, se demandant si la coïncidence était fortuite, a fait place au constat d'une véritable tactique de guerre : des émeutiers sans armes font diversion, attirent les soldats dans leur rôle circonstanciel du maintien de l'ordre qui peuvent alors servir de cibles à des tireurs embusqués à distance. C'est encore ce qui s'est produit dans la suite d'incidents survenus environ dix jours après Pessah, quand un officier et une soldate ont été blessés (début mai 19).

Et ce sont également les mêmes ordres qui restent en vigueur quand nos soldats pénètrent à l'intérieur de zones de combats, où ils doivent composer au péril de leur vie avec des troupes de diversion qui peuvent tout aussi bien être armées. Mais comme le doute persiste jusqu'après le dernier moment, et que l'on nous a imprégné les cerveaux de la redoutable injonction neutralisante et mortelle : «Un doute… pas de doute…»

Le terrain préventif et judiciaire

Des collectifs civils tentent de lutter contre cet embrigadement à reculons de nos forces, et diffusent des messages clairs, où l'on peut voir en deux images ce qu'hésitation veut dire : les menottes ou le cercueil. Certes, on pourra toujours reprocher au vaillant défenseur d'Israël d'avoir fait une erreur de jugement, de ne pas avoir vu que ce qu'il avait pris pour une grenade dans la main de celui qu'il a neutralisé n'était en fait qu'un caillou. Mais ces cailloux sont transformés par les détracteurs d'Israël en or comme sous l'effet de la pierre philosophale, à l'exemple du rapport Goldstone, dont les prétendus témoignages recueillis ont mis Israël au ban des nations ou au pilori, bien que lorsque ledit Goldstone a reconnu par la suite qu'il avait été trompé, il était trop tard.

Elor Azaria avait craint que le terroriste qui venait de s'en prendre sauvagement à son compagnon d'arme, et dont il avait entamé le dépeçage vivant, n'ait eu, bien qu'il fût à terre, une ceinture d'explosifs sous le manteau qu'il portait malgré la chaleur, et qu'il ne l'actionnât. La défense avait insisté sur le fait qu'un terroriste ne peut être considéré comme neutralisé, en vertu des règles de Tsahal, qu'après un contrôle constatant soit son décès, soit l'absence de toute arme ou explosif sur le corps, ce qui n'avait pas été fait. Il était par conséquent impossible d'affirmer qu'il était véritablement hors d'état de nuire au moment où Elor a tiré. En tout état de cause, si on a préféré accuser Elor d'avoir tiré sur un terroriste déjà mort, on n'aurait pas pu alors l'accuser de l'avoir tué. Mais sa hiérarchie l'avait livré en pâture. Bougi Yaalon, alors ministre de la Défense, avant toute enquête, l'avait déjà déclaré coupable. Elor vien de publier (mars 19) un livre au titre éloquent : «Bougi, pourquoi m'avoir jeté aux chiens?»

Elor a donc choisi bien malgré lui les menottes, et il serait malhonnête de le critiquer en alléguant qu'il aurait mieux fait de ne rien faire, accusation dont ne se privent pas les spécialistes de l'après-coup absents de la scène de guerre. Qui pouvait savoir dans le feu de l'action que le terroriste ne portait pas en fait d'explosifs?

Les formateurs de la base 1 préconisent le choix du cercueil. Ils privilégient l'hommage rendu au héros de la maîtrise de soi qui a donné sa vie pour ne pas risquer une erreur d'appréciation, et non pas ce tireur qui aurait pu s'en tirer sans user de son arme. Mais d'où vient cette mentalité qui rappelle trait pour trait une certaine attitude dans une Europe verseuse d'une larme pour les victimes du nazisme et très en colère contre ce Juif qui met en déroute son persécuteur?

Le cheminement

Le dilemme israélien se conçoit sous deux angles opposés. Si le dénominateur commun à tous les Israéliens veut qu'ils ne soient pas dupes et restent conscients du danger incarné par la présence massive de cette minorité hostile qui ne cache pas sa haine, les deux aspirations divergentes tendaient respectivement à la mettre en route pour des contrées où elle serait en osmose avec ses semblables ; et à les intégrer, les respecter, les rendre israéliens, jusqu'à ce qu'ils renoncent à leur animosité viscérale envers les Juifs. Les deux démarches recherchaient la paix. La première, assez facile à comprendre, voulait que l'absence d'ennemis sanguinaires impliquât automatiquement l'absence du risque d'attentats ; la seconde, nettement moins évidente, tendait à les pacifier et à susciter en eux un sentiment de reconnaissance (entre autres, les Arabes en Israël jouissent d'un niveau de vie, d'une instruction et de soins médicaux aux antipodes de ce que proposent les pays du même nom).

Mais soixante-et-onze ans après l'indépendance, ils continuent à cracher dans la soupe et à considérer la résurrection de la nation d'Israël comme une catastrophe qu'ils marquent avec haine et agressivité. Il est vrai qu'il s'en est fallu de peu que Rommel arrive en Palestine juive pour y apporter sa part de solution finale. Sa défaite a enlevé le pain de la bouche de la haine qui salivait déjà en savourant par avance la curée.

En revanche, les partisans de l'intégration et de la pacification n'ont pas voulu reconnaître le problème démographique, étant par ailleurs bien conscients qu'une majorité arabe empêcherait à la longue la pérennité de la souveraineté et de la présence juive en Israël. Une interview sur ABC News[4] confronte deux partisans de ces visions qui s'opposent : le rabbin Meir Kahana, et le membre du Likoud susnommé Ehoud Olmert.

Meir Kahana, Réhavam Zéévi, Guéoula Cohen…

Ce dernier ne se contente pas de ne pas voir le problème démographique. Et, alors qu'il reconnaît sans détours l'animosité d'une population arabe qui perpètre quotidiennement son florilège d'attentats contre des Juifs, il identifie les causes de cette haine dans le discours du rabbin Kahana, qui selon lui exacerberait les sentiments de frustration. Pour le rabbin, cette haine est la cause et son discours le constat. L'intervieweur semble objectivement plus enclin à accepter le bon sens du discours du rabbin, mais il fait part de son incompréhension quant à la faiblesse de l'impact de ses positions en Israël. C'est là que l'on comprend que les dés sont pipés, quand le rabbin déclare qu'il est interdit de radio et de télévision en Israël.

Quand il cherche à entrer à la Knesset, une loi est vite mise en place pour interdire aux doubles nationaux l'éligibilité. Il renonce à sa nationalité américaine et entre à la Knesset. Mais, vue la pertinence de son discours, et le risque conséquent de le voir prendre de l'importance aux yeux des électeurs, sa dénonciation de la haine du secteur arabe en général lui vaut une nouvelle loi qui lui interdit de se présenter. En bref, on lui reproche son racisme contre les antijuifs.

Lorsque la  campagne électorale pour la 12ème Knesset bat son plein, le message du pouvoir est clair. Point d'alternative. Il n'est plus question d'écarter ou d'intégrer une population qui n'éprouve aucune sympathie ni reconnaissance pour l'idéal sioniste. Il faut se résigner. Seul le parti Molédeth tente encore de défendre l'idée du transfert. C'est son chef cité plus haut, Rehavam Zéévi, qui utilisera ce terme (טרנספר) orthographié en hébreu, afin de calmer les esprits qui s'effraient à l'idée de devoir se séparer de ce bouillon de culture d'où s'échappent presque quotidiennement des tueurs. Il n'est pas aussi populaire que le rabbin Kahana, mais en dépit de ses faibles chances, et de la crainte de nombreux électeurs de perdre leur vote, il entre avec deux mandats.

Une autre militante intervient : Guéoula Cohen. Elle a participé à la lutte contre les autorités du Mandat britannique qui avait corrompu sa mission et oublié que la Palestine lui avait été confiée en vue d'y préparer l'avènement du Foyer Juif. Arrêtée par la police britannique en pleine émission radiophonique clandestine, sa troisième tentative d'évasion sera la bonne. Ancienne membre du Lehi, puis du Likoud, elle fonde le parti de la Tehiya (résurrection). Il réunit religieux et laïcs autour de l'idéal et de la revendication sans concessions du lien d'appartenance entre le peuple juif et sa terre.

Au cours d'un meeting électoral dans la localité de Bet-El, en 88, ses paroles mesurées lui valent la question suivante d'une auditrice : «Puisque vous revendiquez notre droit de vivre où bon nous semble sur notre terre, et sachant qu'en certains lieux, c'est dangereux, voire impossible, pourquoi ne préconisez-vous pas le déplacement de la population qui nous en empêche?»

Elle explique qu'elle marche sur des œufs, un peu comme si elle expliquait le principe éliminatoire du jeu du «ni oui, ni non». Puis, elle se met à rêver à haute voix : «Ah, eh oui! Tout le monde aimerait se réveiller un beau matin et constater qu'ils ne sont plus là! Quel monde paisible tout à coup! Mais voilà… la nuit passe, on se réveille, ettttt!» Elle lève les yeux au ciel, écarte les paumes de ses mains dans un geste d'impuissance. Son effet lyrique est vite interrompu quand la questionneuse complète sa phrase : «et ils sont encore plus nombreux.» Le parti tellement rassembleur obtiendra trois sièges.

Les électeurs sont canalisés. Le message du système est clair : «Non, vous ne serez pas débarrassés de vos ennemis. Vous n'aurez plus d'autre choix que de les dissuader ou de les amadouer».

L'Israélien moyen, si on peut se permettre cette désignation, n'est donc pas nécessairement naïf. Bien qu'on lui laisse entendre que la carte de la dissuasion a été jouée sans succès (Rabin est ministre de la Défense quand éclatent les émeutes arabes de 87, voir «Gaza, la Paix perdue» ©), le public choisit la droite de Shamir. Mais les médias ne sont pas synchrones et poursuivent leur propagande, soutiennent qu'il faut du courage pour faire la paix, pour parler avec ses ennemis, pour surmonter les vieilles rancœurs. Shamir est présenté comme un vieux bourru, borné sans retour. Mais…

Tant et si bien que Shamir accepte le principe des discussions de Madrid, mascarade où les modérés – tout est relatif – qu'il accepte comme partenaires font le va et vient entre la table des négociations et le couloir où ils reçoivent les ordres des chefs des organisations terroristes. Shamir, dans un chant du cygne politique désespéré mais accroché à ses valeurs comme aux angles de l'autel, déclarera : «Mes successeurs politiques signeront peut-être des accords avec les terroristes, leur accorderont un pied-à-terre mais, avec moi, ils n'auront pas un pouce.» Avec son ministre du Logement, Sharon, ils lancent une dernière tentative de peuplement en allant jusqu'à doubler dans certains quartiers juifs de Judée-Samarie le nombre de logements.

Le fruit est mûr. Il ne reste plus qu'à le cueillir : la mascarade précitée est mise à profit par Rabin : «Pourquoi parler avec des intermédiaires? Je vous promets la fin de cent ans de conflit en ouvrant enfin la porte au dialogue».

La suite est connue : les factions terroristes sont introduites et armées. Les attentats suicident ainsi importés mettent fin à la paix de facto. Un argumentaire nouveau se met en place : ce n'est pas la faute d'Arafat mais de ses opposants (la suite montrera le contraire), il faudra beaucoup de patience car l'enjeu en vaut la chandelle ; ainsi que de nouveaux concepts : les ennemis de la paix – les tireurs et auteurs d'attentats à la bombe – et les opposants à la paix – tout Israélien qui remet en cause le principe-même de cet acoquinement avec les pires assassins antijuifs contemporains.

Les autorités tempèrent les exécutions massives de civils israéliens en fermant pour quelques jours l'accès aux Arabes des territoires. Mais chaque fois que quelques jours de tranquillité s'écoulent, on ouvre les passages, et c'est encore un autobus, un restaurant, la terrasse d'un café, qui se transforment en scènes de carnage. Un ami me disait : «Evite autant que tu le peux de te retrouver sur la voie publique le dimanche à Jérusalem et le lundi à Tel-Aviv». Ironie du désespoir, tel a été en effet le schéma concret des accords de paix. Cette situation contre laquelle le gouvernement était impuissant, a fait chuter sa cote de popularité à moins de 20%. Le Premier ministre ne pouvait plus se produire en public, sans que ce public ait été préalablement minutieusement sélectionné, comme le soulignait l'animateur radio Adir Zik dans son émission hebdomadaire d'Arouts Chéva, la septième chaîne, qui émettait clandestinement d'un chalutier au large de Haïfa (et d'une antenne de relai à Bet-El).

A aucun stade, le gouvernement n'a reconnu son erreur, admis avoir pu s'être trompé quelque part. Il n'a fait que se convaincre de son propre slogan jouant entre les ennemis et les opposants à la paix. La radio abondait en ce sens. Pourtant, Rabin prit une décision : puisqu'il était question d'un échange de paix et de territoires, Israël continuerait à livrer la marchandise qu'après que l'Olp ait lui aussi tenu ses engagements. Rabin s'est arrêté à «Gaza et Jéricho d'abord». Son message devenait : «Pas de paix, pas de territoire».

Son assassinat allait faire d'une pierre deux coups : a. Le remontée fantastique de la popularité du parti travailliste, l'opinion ayant réagi non plus avec son cerveau mais avec ses tripes, ce qui a légitimé en parallèle une véritable chasse aux sorcières contre toute autorité morale revendiquant les droits du peuple juif sur l'ensemble de son sol national ; b. Le Premier ministre intérim a disposé de six mois pour effectuer le retrait de Tsahal des grandes villes d'occupation arabo-musulmane (celle-ci ayant peu à peu liquidé la composante arabo-chrétienne de Bethléem), sans aucune paix en échange.

Effet Netanyahou

En 96, Netanyahou a battu Pérès. D'aucuns diront miraculeusement. Le nouvel adage disait : «On s'est endormis avec Pérès et on s'est réveillés avec Netanyahou». Le peuple déçu n'assista pas au retournement escompté : les terroristes ne furent pas appréhendés ou chassés, ceux qui les avaient introduits ne furent pas jugés pour intelligence avec l'ennemi. Et pourtant, Netanyahou félicita le journaliste d'Aroutz 7 venu l'interroger suite à sa victoire, car il savait pertinemment que cette radio était le seul contrepoids d'un système médiatique monolithique, qui répétait continuellement le verset : «Tu as assassiné, et tu as aussi hérité». Mais il ne fit pas le ménage. Les journalistes terrorisés reprirent bien vite du poil de la bête.

Et il fallut près d'un an pour que la vaste campagne de construction du gouvernement Shamir-Sharon, dont les appartements avaient été scellés par Rabin-Pérès, aboutissent enfin à la vente au profit de jeunes familles.

Aujourd'hui, coup sur coup, Netanyahou se fait réélire par son peuple. On s'endort avec son opposant dédoublé ou quadruplé, avec Herzog-Livni, ou Gantz-Lapid-Ashkénazi-Yaalon et on se réveille avec Netanyahou. Des pressions terribles sont exercées de l'extérieur pour tenter d'empêcher sa réélection. Des budgets énormes sont engagés, comme pour le V15 avant la 18ème Knesset, et des tentatives presque d'ingérence font que certains monarques reçoivent ses opposants pour tenter de faire pencher la balance contre lui.

Mais on peut se demander pourquoi il fait l'objet d'un tel acharnement depuis l'étranger.  Il n'a pas reconquis Gaza pour y réinstaller les Juifs expulsés. Il n'a pas démantelé l'autorité encore exercée à ce jour par ce chef terroriste du Fatah qui interdit au nord de Jérusalem l'accès et le passage à tout Juif. Alors, pourquoi est-il tellement diabolisé par les antisionistes/antisémites? Il est simplement permis de comprendre que les autres, en l'occurrence ce parti à quatre têtes, serait bien plus catastrophique pour Israël…

C'est le doigt de D.

Quand les bombardements massifs submergent les systèmes de défense, que les systèmes et autres dômes les plus sophistiqués sont débordés, et que les missiles pleuvent comme des grêlons, les ennemis d'Israël, constatant qu'en novembre dernier, leur unique victime réelle comptait parmi la population pour laquelle a priori ils attaquent Israël, pourraient honnêtement se dire : «C'est le doigt de D.»

Une approche naïve des temps nouveaux nous fait croire qu'en cas de reconnaissance de l'implication divine, le méchant admettra la vérité. Mais à quel moment l'ennemi réagit en conséquence et déclare : «Fuyons devant les enfants d'Israël, car D. fait la guerre pour eux»?

Il n'est absolument pas évident que reconnaître pour un ennemi d'Israël que D. combat pour lui le pousse à reconnaître son tort. Ce serait oublier qu'avant que la question d'Israël ne se posât, il pouvait construire une tour à Babel pour arriver jusqu'aux cieux et le combattre, ou encore, comme le Laban biblique, protester en campant sur ses positions, en restant sûr de son droit, et en considérant Jacob et sa famille comme ses esclaves, ne renonçant pas mais s'inclinant devant la force. Que les criminels qui occupent la bande de Gaza dont ils ont fait une rampe de lancement de missiles pour bombarder Israël reconnaissent le doigt de D. ne changera rien à leur entêtement, et il en est de même pour tous leurs soutiens à travers le monde. Ils continueront de se conforter dans leur position de forces du mal. Ils se sentent en mesure sinon de s'opposer à la restauration d'Israël, du moins de harceler le rassemblement des exilés en tant que nation libre sur leur terre, et ils poursuivront leur guerre contre D., tel Amalek s'attaquant au peuple progressant dans le désert vers la terre d'Israël et marchant derrière Moshé, son berger.

 

 Yéochoua Sultan ©

 

 

Partager cet article
Repost0