Overblog
Suivre ce blog Administration + Créer mon blog
20 mai 2020 3 20 /05 /mai /2020 10:34

לחברים שלום. קיבלנו בשורה משמחת למחצה. הודיעו שמעתה מותר יהיה לשוב להתפלל בבתי הכנסת. אבל דא עקא שההפסד עולה על השכר. כי הרי ההיתר הוא עד לחמישים מתפללים בלבד. אז מה מתבקש המתפלל לעשות? מובן שלא משנה מה הוא יעשה או לא יעשה, כי הוא עלול תמיד לצאת מפסיד. יש מי שירוויח מצד ההישמעות להוראות, אבל לעומת זאת הוא ייגרר בחוזקה בשחף אווירת תחרות ההישרדות. הוא ירוץ מהר מכולם, וישכיל להיעזר במרפקים כדי להגיע בין החמישים המורשים.

ומה יעשה מי שיראה שהוא בעצם הבנאדם החמישים ואחד? קודם כל יש בעיה לספור. נכון שהוא יכול לפרט את מילות "הושיע את עמך..." חמש פעמים, ולחזור הביתה כי כבר לא יהיה לו מניין מסודר בשכונתו.

מאידך מובן שמאותו הרגע בו יימצאו בתוך בית הכנסת למעלה מהחמישים המותרים, בן רגע כולם יהפכו לפושעים. כולם ייעשו שוהים בלתי-חוקיים, שהרי הימצאותם יחד היא הגורמת.

ומה האפשרות שנשארת לחמישים הראשונים (ייתכנו גם ויכוחים בין כל אלה שיהיו בטוחים שהם היו לפני כולם) ? כיצד יהיה עליהם לנהוג כדי להישאר בסדר בעיני החוק? לצאת במתקפת נגד ולהדוף את הבאים אחריהם בכוח? או להסביר להם בצורה נחרצת שאסור להם להסתופף תחת צליית האמונה? אומנם יש דרך קצת יותר עדינה : שהאחראיים יעמדו על המשמר וינעלו את כל הפתחים מבפנים. ואם זו לא תהיה הבעיה שלהם איך ירגישו אלה שימצאו את השערים נעולים בפניהם.

אולם הדבר היותר סביר שיקרה, הוא שכל אחד יסתגר בתוך עצמו. כל אחד יגיע לבית הכנסת אם איזושהי תחושה של פחד שמא אורבים לו ותיכף יתנכלו לו. ואז הוא יעבור בהנחת רווחה פנימה, ברטט ובזיעה, בהבנה שאכן הוא בין חמישים הראשונים. גם החזן יסמוך על החזקה שבטח יש כבר מניין במקום לוודא שהוא לא אומר בלי מניין תפילות הדורשות עשרה. במילים אחרות נצטרף להתנהג ב"ראש קטן" ובכפיפת ראש ונמיכת קומה, היות ומצד אחד אף מתפלל לא מתכוון לפגוע בחברו, ומצד שני לא נעים לעבור על הוראות השעה. ואז שוב יתייחסו אלינו גבאים רציניים כאל ילדים קטנים. אגב זאת לא נימת ביקורת, פשוט לא תהיה להם ברירה. ואז? שוב יסגרו את בתי הכנסת משום שאנחנו לא מספיק ממושמעים. ומה הרווחנו?

אז הבה נמשיך עד יעבור זעם (עד היום לא הובהר אם הזעם דווקא מן שמיא או מכיוונים שונים) לנהוג באחווה בין שכנים, שכבר למדנו לפתח עמם יחסים אנושיים וחביבים יותר. כל איש מקובל, כל אחד זוכה ליחס שווה, ופתאום אנשים שמעודם לא היו שליחי ציבור או בעלי קורא מפסיקים להיות דמויות רקע.

אני ממליץ בחום על מניין התחייה, בהחזקת וניהול המארגנים המנוסים והאדיבים, מתחת לבית משפחת הרב שרון. נרו הולך לפניו, וכבר זכה להצטרפות מתפללים משכונות סמוכות, אך כמובן בשמירה על "שני מטר". לא חסר מקום, כי כמו כן מתחשבים ב"בית הכנסת" בעלי רכבים החונים במקומות אחרים במידת האפשר.

עד אשר נראה שהמגפה נעצרה. עד אשר יוסרו כל המגבלות בס"ד.

Partager cet article
Repost0
27 avril 2020 1 27 /04 /avril /2020 09:03
מעמד יום השואה השנה על פי ההנחיות

לחברים שלום. כמדומני שאת המליצה הזו כבר העליתי בשורות אלו. בקצרה. יהודי אחד ויחיד העובד בחברה בחו"ל בה מועסקים גויים פונה למנהל ומגיש לו את מכתב התפטרותו. לתמיהת המנהל הוא עונה : "כולם אנטישמיים כאן". המעסיק לא מבין, היהודי תמיד זכה ליחס של כבוד והערכה. היהודי בשלו : "עשיתי מבדק קטן. שאלתי אותם מה דעתכם אם יחליטו להרוג את כל היהודים ואת כל הספרים?" ואז מגיב המנהל : "הספרים?! למה הספרים?!" "אתה רואה! גם אתה!" מפטיר היהודי והולך לו.

אמת ויציב! משום שמתגלגל הסיפור הזה דווקא ב"ספרים". דא עקא וכבר הערכתי את חומרת מצבנו כשלא מעטים יהיו הישראליים שאם נשאל אותם את השאלה יענו בדיוק כמו המעסיק הגוי בצרפת. כך נעניתי למשל בהשכחת יהדות גוש קטיף : "לגרש את הערבים מעזה? מה זאת אומרת?" הגענו לכזו קטנות (שמאל באנגלית) שעוול כנגד היהודים הפך לדבר מקובל.

עד כדי כך שהפחות ספוגים אצלנו בתפיסה זו יסברו בכל זאת ששנאת היהודיים, אם אכן היא לא מקובלת מהותית, נדרשת בכל זאת עבודה על מנת להראות לכול הגויים שאין להם כל סיבה מוצדקת לשנוא אותנו, אפילו באמצעות ויתורים כואבים. הגרועים שבנו כשלעצמם ישתכנעו שאכן היהודים שנואים בצדק, באמירה שהם כובשים למשל או שהם לא רוצים ששונאים ישבשו את זכותם של היהודים לבחור בעצמם את מי שיעמוד בראשם.

אבל היום, הבדיחה נהייתה למציאות כמשמעה. אם כי לא מדובר בהריגה ישירה. זה רשמי! מאתמול הורשו הספרים לפתוח מחדש את מספרותיהם. יום לפני כן התפללו היהודים בגשם עומדים רווחים. וכן היה באותו היום בו נפתחו המספרות וכן ביום המחרת. אומנם היום בבוקר לא היה גשם, אבל בו בעת הספרים ממשמשים בראשם של מטופליהם, למתפללים היהודיים עדיין נאסרת הכניסה לבתי הכנסת, וגם לא ברווחים של שני מטר ובחבישת מסיכות.

מילא היו אוסרים את פתיחתם מחדש של ביתי-הכסת ה"ספרדיים", ומתירים את פתיחתם של ביתי-הכנסת ה"אשכנזיים". זה היה יכול להישמע הגיוני, כי הרי באלה האחרונים האנשים לא יושבים פנים מול פנים כי כולם מכוונים את פניהם ואת פיהם המזוהם והמזהם כלפי ההיכל גם בהיותם מיושבים. כמו כן היה הגיוני לאסור תפילה גם במרחב הציבורי הלא מקורה ולהתיר הפגנות, ודווקא הפגנות של השמאל, כי הרי בהפגנות של הימין או הדתיים יש הרבה יותר אנשים והצפיפות כידוע מסוכנת. אפשר גם להרחיק לכת ולהתיר לוויה של פוליטיקאי חילוני ולאסור כזו של רב גדול, כפי שהראתה שוב ושוב המציאות המדינאית שלנו, בלי להיכנס לפירוט המקרים.

"לאסור לספרים לעבוד? אבל למה???"

Partager cet article
Repost0
17 avril 2020 5 17 /04 /avril /2020 09:15
שני מטר של ארבע אמות בין מתפלל ומשנהו

בימי המגיפה נתבשרנו על הוראות שעה מיוחדות להגנה על הציבור. פורט בין היתר לאלו מטרות מותר לצאת למרחב הציבורי. בכ"ט באדר נתפרסמו ב"עדכון נגיף הקורונה" תקנות מתומצתות ובהרחבה, כשולחן ערוך לפני הקורא. אגב בנידון זה אני מודה מאוד למועצה ולעומד בראשה על שליחת ההלכות הפסוקות, כי לא קל להבין דבר מתוך ים ההודעות, הסברות והפרשנויות, שלא תמיד מובנת מהן ההלכה למעשה. ובכן, בסעיף קטן א' כתוב : "צמצום נוסף של המרחב הציבורי" ; ובהרחבה : "אסור לצאת מהבית אלא ל... הפגנה".

מאוחר יותר פורסם שבמצב הנוכחי התפילה ביחיד היא לכתחילה, והיא בוטלה אפילו במרחב הציבורי, אף על פי שמאוחר יותר ניתן שוב היתר בתנאים מגבילים חדשים (כל אחד משטח ביתי וכו'). תחילה נראה היה שדובר בהחמרה נוספת. אלא שכשפגה השבוע תקופת ההזדמנות של גנץ לנסות להרכיב ממשלה, כאשר יצאו לכיכר רבין מפגינים במספר עצום של כמאה משתתפים, אז הובן שההחלטות לגבי התפילה הן עניין לחוד והזכות להפגין היא עניין לחוד, ללא קשר ביניהן. ואם יש מי שראה אחרי ההפגנה אתמול כמידה של איפה ואיפה, ניתן להשיב לו שלא כן הדבר. כי לכאורה לכל המחנות הפוליטיים מותר להפגין באותה המידה בדיוק.

אז נשאלת השאלה : האם ניתן לצאת להפגנה ותוך כדי הפגנה להתפלל? באופן זה ניתן יהיה לקבוע נושא של הפגנה ברחת ביתי-הכנסת בשעות קבועות – ההפגנה של שש, ההפגנה של שש וחצי, של שבע ועשרה וכן הלאה, וכן ההפגנה של עשר לאלה שקשה להם לקום – ובמקום לעמוד בטל להתפלל. שבת שלום.

Partager cet article
Repost0
16 avril 2020 4 16 /04 /avril /2020 19:20
Même les supérettes semblent désertes (les cercles sur le sol représentent les emplacements autorisés pour les clients)

Macron, ou la théorie de l'aubaine

L'appréhension de phénomènes d'importance entraîne souvent des soupçons de préméditation où se profilent en filigrane de grands coups montés. Une puissance, une mouvance – ou un lobby – voire une personne unique, sont désignées comme les responsables d'une problématique donnée, celle-ci étant susceptible d'avoir été inventée ou créée de toute pièce. Non pas que ce soit immanquablement réfutable, car un idéal, un combat, une situation, peuvent résulter de la préparation artificielle avec mise en condition d'un public visé, comme c'est le cas notamment pour des produits ou penchants inutiles dont l'engouement d'abord inconcevable est suscité à coups de grands renforts publicitaires, qui éveilleront en vous l'inutile attraction pour l'un des recoins d'un bout du monde infesté de moustiques et où vous transpirerez à grosses gouttes même sans aucun mouvement tout en risquant à tout instant de vous faire happer par un alligator ou autre pachyderme d'eau douce selon le bourrage de crâne qui vous aura préalablement travaillé le cerveau avant d'instiller au plus profond de vos entrailles la pulsion du voyage vers l'improbable.

D'aucuns n'en reviendront pas, tel ce promeneur au long cours ayant achevé son périple dans l'anfractuosité rocheuse d'un précipice népalais, ou cet autre, dont l'embarcation fut renversée par un hippopotame zambézien, ou cet autre encore, réexpédié chez sa famille de Thaïlande, conservé dans des cubes de glaces. Tout comme les voyages en solitaire, ceux que l'on organise via des paquebots pour des croisières éprouvantes où vous serez contraints de tout photographier, il est permis d'assister à un conditionnement, sans lequel cette course aux grands espaces inconfortables ou au confinement à bord de bateaux dont la lenteur exige vingt-quatre heures d'attente pour couvrir moins de mille kilomètres ne trouverait aucune explication. Bien entendu, ce ne sont que des exemples, car le conditionnement se retrouve dans bien d'autres domaines, et il répond à l'ordre qui vous est donné : «faites comme tout le monde», et, que vous soyez parti en groupe ou en solitaire, vous aurez effectivement agi comme tout le monde.

Ce qui précède est une manière légère qui, tout en évitant de choisir pour toile de fond les méandres de la politique ou autres affaires internationales, montre que tel ou tel comportement anodin peut résulter d'une manipulation, ou, en terme plus à la mode, d'une conspiration. Le travail d'équipe des compagnies de transports et des agences de voyages a fait de l'humanité aisée un ramassis de globe-trotters qui font le tour du monde sans but réel, poussée par la frénésie fétichiste ou collectionneuse digne d'un chevronné muni d'une liste de lieux qu'il a l'obligation de remplir par une série de √, alors que, comme le dit le chansonnier : «Venise, c'est chez n'importe qui…», le bonheur se trouvant à votre porte.     

Il convient cependant d'éviter d'être trop catégorique et de ne pas se jeter la tête la première en voyant de la manipulation à mauvais escient partout. La méfiance ou la défiance systématiques peuvent détruire toute confiance, ce qui peut être préjudiciable dans notre monde où s'équilibrent de nombreux systèmes. Lorsque la menace du coronavirus s'est faite tangible, certains, et non des moindres, dans la mesure où ils assument par leur place ou fonction une responsabilité collective, n'ont pu s'empêcher de sourire et de se rire des pays ayant pris des mesures de distanciation sociale.

Le scepticisme en tant qu'école a poussé des cris d'orfraie. «On n'est plus au moyen-âge» ; «C'est juste une petite grippe, on n'est plus à l'époque de la peste bubonique», dédramatisait-on çà et là. Tel chef d'Etat critiquait avec sarcasmes Netanyahou, dès lors qu'il exigea des ressortissants étrangers de repartir à la case départ sans sortir de leur avion, et qu'il demanda aux Israéliens rentrés au pays d'Italie, de se placer en auto-quarantaine sans sortir de chez eux pendant quatorze jours (il est vrai que la mention : «Confinez-vous» qui ne rappelle que trop celle de «Allez en prison» n'a pas été scrupuleusement écoutée, d'autant que de l'aéroport à son foyer, chacun pouvait semer la contamination avant son retour au bercail).

Tel autre chef d'Etat s'empressait de rendre plus prépondérants ses bains de foule et de serrements de mains au tout venant. Paradoxalement, cette nonchalance qui se rie des peurs moyenâgeuses est par excellence le résultat d'un conditionnement que nous avons tous subi sur les bancs de l'école. L'humanité est bien trop avancée pour se laisser décimer par un vulgaire microbe, quel qu'il soit. A notre époque, nous ne sommes plus aussi attardés que nos ancêtres. Ce conditionnement nous a tous plongés dans un orgueil certain de la suprématie du genre humain, aussi puissant sinon plus que cette génération de la Tour de Babel qui était déjà persuadée de n'avoir de comptes à rendre à personne.

Ce conditionnement découle d'un autre dans lequel il est intimement imbriqué. De Cuvier à Darwin, nos éducateurs ont choisi Darwin. L'évolutionnisme a quelque chose de flatteur pour le genre humain, qui est inévitablement meilleur au temps t que tout ce qui l'a précédé. Il est bien plus valorisant, en démarrant de la stupéfiante ressemblance physionomique entre le singe et l'homme, de prendre le premier pour l'ancêtre du second, et de procéder à une classification s'inscrivant dans une fresque où prendront place divers types de primates allant du pithécanthrope au néandertalien, dans les traits duquel se fonderont pour finir toutes les formes de l'homme tel que nous le connaissons pourvu qu'elles lui soient antérieures, que de reconnaître ou du moins d'envisager qu'une intervention créatrice transcendantale ait pu façonné deux catégories d'êtres semblables dont l'une des formes eût bénéficié exclusivement de cette capacité d'intelligence et de discernement, donc de libre arbitre l'induisant implicitement à la capacité de se remettre en question. Le darwiniste se réserve volontiers la place de premier de la classe, du genre ou de l'espèce, mais son approche lui permet sans entrer en conflit avec lui-même, de ne pas trop s'investir moralement ni spirituellement, vu qu'il n'est pour finir qu'une forme à peine plus évoluée que l'ensemble des autres primates.

Le pouvoir central, en France et ailleurs, ne peut par conséquent concevoir ce que respect des anciens veut dire. Il se trouvera toujours dans une position qui l'éloignera davantage du premier brouillon, le singe, puis de tout ce qui vient après, et le rapprochera du produit fini. Ce conditionnement permet donc sans trop de sentiments ou scrupules, de recourir à l'euthanasie comme mesure d'urgence, en injectant aux personnes contaminées (ou non) dans un état critique du Rivotril, puissant sédatif synonyme de mort. L'opinion française est stupéfaite et scandalisée par l'hécatombe survenue dans les ehpads, juste après, coïncidence surprenante, que l'accès à ces maisons de retraites a été hermétiquement fermé pour empêcher toute intervention voire regard indiscret de l'extérieur.  Et ne parlons pas de l'Allemagne, où ce type d'établissement n'existe pas.

Néanmoins, il serait inapproprié d'accuser quiconque d'une quelconque conspiration, dans un sens comme dans l'autre ; dans un sens, comme nous venons de le voir, où on accuserait à la légère les alarmistes de tirer sur la sonnette du même nom, dans l'autre, en voulant à tout prix attribuer la cause de la pandémie à une force connue ou occulte parmi celles qui se terrent ou s'exposent dans le monde. Inutile de s'attarder sur les sempiternelles phobies qui voient du complot juif partout. Mais même sans préjugés ou juste un peu, les théories rivalisent d'ingéniosité et font de l'ombre aux meilleurs auteurs de science fiction.

Pour certains, l'Amérique a certainement inoculé le virus à Wuhan, pour éliminer déloyalement un concurrent gênant, désireux d'être la grande puissance mondiale à la place de la grande puissance mondiale. Mais voilà, l'Amérique a compté sans la puissance de l'effet boomerang. Pour d'autres, ce sont les Chinois qui ont mis au point ce virus artificiellement dans leurs laboratoires de recherche avant de le propager partout dans le monde, à commencer par la dissimulation de déclanchement de l'épidémie pour s'assurer qu'aucune intervention internationale ne se mette à l'étouffer dans l'œuf. Pour cette dernière théorie, l'effet n'est pas une répercussion malheureuse mais une vague ou un séisme dont l'épicentre se trouve être en Chine. Comment est-il possible que le dictateur chinois se soit promené avec un simple masque de tissu sur la figure dans la zone la plus contaminée de son royaume? C'est certain, il avait pris l'antidote. Et la preuve la plus formelle consiste dans cette dépendance planétaire en attente de l'intervention du rédempteur chinois. Voici donc les deux théories les plus retentissantes, aux antipodes l'une de l'autre, à même de semer le doute dans les consciences qui les écoutent. Le problème, c'est que toutes ces idées, farfelues sans doute mais peut-être ingénieuses, reposent toutes sur des propositions que l'ont peut introduire par des «Et si…» ; d'où leur caractère mignard.

Une approche plus pragmatique consiste à dénoncer l'attitude dissimulatrice d'une Chine prise au dépourvu en plein essor économique, espérant sans doute que la maladie ne se propagera pas comme la peste, et se considérant capable de s'en sortir toute seule sans risquer de porter préjudice aux relations prometteuses et même payeuses tissées avec de nombreux pays. On lui reproche aussi, dès qu'il n'a plus été possible de cacher les effets de son virus, de minimiser le nombre des victimes et l'ampleur géographique de son étendue. Elle a voulu aussi trop vite revenir à la normale – même si certains défendent qu'elle a pris quelques précautions, en ne faisant revenir à une vie normale sa population que progressivement, en ne libérant du confinement dans un premier temps que deux cents millions d'habitants, puis deux cents autres – ce qui l'a contrainte à refermer moins d'une semaine après leur réouverture tous les lieux publics à nouveau fréquentés. Le démarrage de la pandémie a donc très bien pu sous cette optique résulter d'une imprudence ou d'un accident, ayant pu démarrer de la consommation d'un animal impropre ou d'une fuite en laboratoire, selon diverses estimations ou investigations qui ne cherchent pas nécessairement à dénicher un complot ne serait-ce que dans cette affaire qui a conduit sinon à l'arrêt total voire ou ralentissement de l'économie et une grave entrave des relations humaines.

Il n'empêche… certaines conceptions doctrinales persistent à vouloir conditionner les mentalités et à reformater le monde. Il s'agit bien sûr de la mondialisation, du village planétaire, du gommage des frontières. Les dirigeants, et peu importe qu'ils soient élus, sont imposés de l'extérieur. Il faut qu'ils acceptent ce principe qui chemine, du Marché commun à l'Europe des douze, puis à l'Union Européenne. Il ne manque plus au traité de Maastricht qu'à procéder à des déplacements de populations à l'intérieur du vaste empire, à l'instar des grands monarques de l'époque biblique qui déplaçaient les nations d'une province conquise à l'autre, afin d'annihiler tout sentiment sous-jacent de résurgence de nationalismes locaux ou régionaux. Ainsi agit Sennachérib, ainsi agit Sephanat Péanéah, vice-roi d'Egypte. L'Union Européenne ne doit plus former qu'un seul pays. Donc, à défaut de pouvoir intervertir les habitants de France et de Hollande, du Portugal et de l'Allemagne, on noiera les particularités nationales et régionales par une marée montante extracontinentale.

Afin de ne pas «jeter la pierre», osons imaginer que cette mondialisation parte d'un noble sentiment. 1812, 1870, 1914 ou encore 1939 ne sont que quelques tristes exemples de l'illustration meurtrière et dévastatrice de nationalismes exacerbés. Chaque fois que la France, la Russie ou l'Allemagne semblaient devoir se calmer, un nouvel écueil replongeait la paix mondiale dans le plus inextricable chaos. De régionales, les guerres par crescendo sont devenues mondiales. Une certaine utopie a donc voulu que si toutes ces nationalités se fondaient pour n'en former plus qu'une seule, surtout quand la chute du mur de Berlin en étendait potentiellement lz superficie, il n'y aurait plus de guerres, et les canons feraient don de leur métal pour fabriquer des serpettes.

Dans cette démarche, tout sursaut nationaliste était ostracisé, mais pas seulement. On ne se contentait pas de rendre l'opinion allergique à tout ce qui de près ou de loin s'apparente au nationalisme provocateur de guerres, on faisait en sorte de lui vendre un produit alternatif peu soucieux pour finir des droits, de la protection, en fait de l'existence, de la nation qui le hisserait au pouvoir. Les unités nationales se défaisaient, et la décentralisation ne se faisait plus en direction de régions décentrées à l'intérieur de chaque pays mais d'autres continents.

Le président français Macron, incapable de fournir à ses citoyens le matériel de base pour se protéger du corona, et qui a noyé le poisson en affirmant que ce qui était manquant eût été en fait inutile, a trahi dans une allocution sa doctrine, après trois semaines de confinement. Il déplorait que les règles avaient brutalement changé, que, si jusqu'à une période récente, la mondialisation exigeait que l'on pût se passer de la fabrication ou de la conservation de masques de protection, puisqu'il était possible de faire venir n'importe quel produit d'un bout de la planète à l'autre – qui, soit dit en passant, semble étonnamment petite,  puisqu'il suffit qu'un Chinois contaminé tousse pour que périsse un Newyorkais – il n'en est plus de même depuis quelques semaines. Le président français prétend qu'il ne pouvait en fait pas prévoir que les règles allaient changer d'un seul coup.

Le hic, c'est qu'il est loin ici de s'agir d'une pure coïncidence. Les règles n'ont changé avec l'apparition de la pandémie. Et proclamer haut et fort qu'il ne serait question que d'un tragique impondérable, revient pour un dirigeant d'Etat souverain en paix qui serait soudain envahi par un envahisseur inattendu, à considérer : «Que voulez-vous, qu'y puis-je? Les règles ont changé. Jusqu'à présent, posséder ou entretenir une armée relevait du superflu, mais voilà que soudain il faut tout reconcevoir à la racine.»

Néanmoins, entre les deux positions extrêmes consistant à voir des conspirations à chaque coin de rue ou à ne voir que de la candeur et de la bonne volonté partout, il reste la théorie de l'aubaine. N'oublions pas que la première préoccupation des Etats d'Europe, juste avant le corona, consistait dans le vieillissement des populations et son corollaire, l'impossibilité de payer les retraites. Une autre plaie s'est ajoutée à la première, car la génération montante, non par baby-boom mais par importation de ressources humaines prélevées dans les contrées désertiques plus éloignées que le Sahara et les sous-brousses de tristes tropiques, pressentie par certains comme les futurs ingénieurs et autres payeurs de cotisations venus prendre le relai, traînent à faire leur preuve en matière d'engouement pour le travail.

Et si on est en droit de s'interroger, quand un éminent médecin épidémiologiste de Marseille trouve une formule gagnante où intervient la chloroquine et qu'un peu partout des médecins soignent cette pneumonie atypique en ayant recours aux traditionnelles antibiotiques uniquement, en nous expliquant au passage que si ces dernières ne peuvent rien contre un virus, elles sont néanmoins capables d'en soigner les effets dévastateurs, il suffit de se rappeler la règle mathématique enseignée dans les petites classes : moins par moins, ça fait plus. Ou plus trivialement, à toute chose malheur est bon. Le casse-tête des retraites confronté au casse-tête de cette maladie que l'on veut incurable, peut en temps propice être une opportunité pour un pouvoir opportuniste : plus de vieux, plus de retraites. D'où la théorie de l'aubaine. On n'a rien conspiré, on profite simplement d'une occasion trop belle.

«Causerie» rédigée par Yéochoua Sultan ©

Partager cet article
Repost0
27 mars 2020 5 27 /03 /mars /2020 10:16

מאפיונה של תגובה שקיבלתי על כמה מהמאמרים הקודמים, רציתי ראשית כל להבהיר שלא הייתה כל כוונה לדבר נגד רב היישוב ואם בכל זאת הייתה הווה אמינא כזאת, אני מתנצל. אם רבי יהושע נאלץ להתייצב בפני רבו בעיצומו של יום הכיפורים בתרמילו ובמקלו[1], אז קל וחומר ובנו של הנ"ל שהחפ"ש[2] לא יעיז את פניו. ולא במקרה שמי כשמו של התנא. כשתמהתי על ההוראות החדשות שמשום מה הייתי בטוח שלא תחולנה על שכונתנו, לא פעלתי על דעת עצמי אלא ניגשתי למ"ר ראש הישיבה שקבע שיש להישמע להוראות וכן פעלתי. רק שבפועל השתדלתי במחילה להקדים את זמן הגעתי לבית הכנסת במחשבה שכנראה עליי לעשות תיקון בעניין בהנהגותיי.

אבל... מותר לפחות לנסות להבין. מה פשר המאמר של חז"ל בהבנת הפסוק שלא לסור מהדברים ימין ושמאל? ממי ניתן לקבל דברים גם שהוא מורה לנו על ימין שהוא שמאל? מסופר על אדמו"ר שהמליץ לחסידיו להישאר באירופה לפני התופת והם נספו כשהוא הציל את נפשו. כחמישים שנה מאוחר יותר הורה אחד מגדולי פוסקי הדור למפלגה אשר שמעה את פיו לחזק את הממשלה על סף פיזור וזו הכניסה את התופת לתוך העורף הנערף. ועל כן העזתי להבחין בדבריי בין חכם לנביא ולצטט את דוד המלך.

מו"ר ראש הישיבה אמר בצורה ברורה מאוד לפני כחמש שנים שיש להיזהר הן מ"עם הארץ דאורייתא ומדרבנן" והן מחכם שנותן עצות "לא הגיוניות". אז נודעה פרשת ה"רב מהצפון" שניצל נשים לרעה בשימוש הכריזמטיות שלו והשראת הסמכות שמעמדו שידר בתור חכם שככל הנראה ייחסו לו גם תכונות נבואיות וכוח לנתינת הוראות שעה משונות. "לפעמים יש לאדם כוחות... והוא אומר דרשה מאוד מעניינת... אבל לפעמים גם שטויות..." אומר מו"ר ראש הישיבה בהקשר של אדם מפורסם שהוא לא תלמיד חכם אלא רואה דברים שלא בדרך הטבע. ובמסקנתו הוא קובע : "צריך להיות עם ביקורת... צריך שכל ישר... לא לקבל דברים לא הגיוניים"[3]

אין כאן ניסיון להשליך את הדברים אל הביטול ההדרגתי של התפילה (עד מאה, עד שלושים או עשרה מתפללים מפסק לפסק, עד אפס...) אולם ההיגיון הארצי מבין שרב הוא זה שדווקא מעודד את הקהל לקום לתפילה בבית כנסת. וההיגיון השמימי מבין שעל כל צרה שלא תבוא, מרבים העם להביא תפילות, תחינות, ולהיקהל לביטול כל הגזרות (מגיפות, גנץ והאויב השולל את זכותו הדמוקרטית של עם ישראל לבחור לו מנהיג וכן הלאה).

וסלחו לי אם אני מייחס חשיבות יתר לדברים שהעירו לי שהם לא דאורייתא... אם חשבתי כנראה ככל מי שמשקיע את מיטב כספו בבתי כנסת לעשותם מפוארים. כי בנידון דידן אכן יש היגיון בדברים. אם נתאסף בבתי הכנסת וד' יצילנו הנגיף ימצא קרקע פורייה ויידבק את כל שונאי ישראל, אז עדיף לבטל זמנית את הנהגותינו משנחדול בעל כורחינו לצמיתות. אכן יש לנקוט במשני זהירות ובעיקר כשבעלי ההחלטה הם בעלי אחריות ציבורית. ובעניין הסתירה שבין ההימנעות מתפילה בבית כנסת להתקהלותם של בני המניין בתור במכולת, אין הכי נמי, אני מכיר אישית אנשים שנמנעים מכניסה למרכולים ועושים הזמנות במרשתת או מבקשים בקרובים שאינם כ"כ בקבוצת הסיכון להביא להם את המצרכים עד לפתח הבית.

 ושוב אבל... ברצוני להתייחס לדברים שמתרחשים בצרפת. קראתי בדף הפ.ב של רב הקהילה בעיר גרנובל[4], שהוא לא סגר רק את בתי הכנסת (סליחה אם קשה לי עם הביטוי ההולם) והמדרשות, אלא גם את מקוואות הטהרה בכלל. אז שני דברים, או שייוולדו ילדים פגומים (מה שלמדוני בישיבה בקשר לבאים לעולם מבלי שאימותיהם טבלו), או שיש כאן גזרה קשה מאוד שהרי "פרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות" (סוטה י"ב.)

האם בזו הדרך יגזרו גם שלא לקיים ברית מילה  ולשרוף את גופות המתים כמסתמן מדיונים פה ושם באירופה? ועוד היד נתונה.

יש אנשים שישבו בהסגר מלא והמגיפה לא נעצרה. בבית האבות הסעודי של קרן רוטשילד בפריס הלכו לעולמם ששה-עשר מטופלים בעיצומו של ההסגר[5]. שמונים נושאים את הנגיף. ויש עוד הרבה מקומות בצרפת שהמצב דומה כשמהרשויות נשמעה דאגה שמספר המתים בבתי האבות יגדל מזה שבבתי החולים. השערורייה לפני האחרונה שפקדה את צרפת הייתה לא פחות מהתסבוכת הממשלה בנושא שילומי הגמלאות לזקנים. בידוע שהמפריש לפנסיה של עצמו משלם בפועל את זו של מי שכבר פרש. הבעיה היא שהציבור הצעיר אין בכוחו לכסות בהפרשותיו את הכנסותיו של הציבור שכבר לא עובד. שלא לדבר על הנטל הכלכלי הכבד של מסת עצלני העולם השלישי כדוגמת צ'ומבה מאמאדו[6] היושב לו בבית קפה ברובע האחד-עשרה והמקבל קצבאות עבור ארבעים ילידיו ושש נשותיו (כשרק אחת נשואה לו כי אסור להיות נשוי ליותר מאישה אחת בו-זמנית).

מומחה צרפתי בשם פ' ראול גילה שתרופה נגד פאלודיזם טובה גם לקורונה. נשיא ארה"ב כבר אימץ את המלצתו של המומחה. בצרפת מהססים כי יש לערוך ניסויים מדעים במשך כמה חודשים כדי לבדוק אם אין בצריכת התרופה סכנה כשהמטרה לרפאות חולי אחר מהמיועד. במדינות בהם האוכלוסייה צורכת קלורוקין, כמעט ואין נפגעים מהקורונה. עדיין נשארת השאלה האם התרופה מועילה רק למי שכבר צרך אותה או שמא גם למי שייקח אותה מעתה. בין הטענות הנשמעות כנגד נשיא צרפת, יש מי שאומר שהוא מנצל את המצב כדי לתת מכת צעירות למשק, כשהמאשימים הקשים ביותר טוענים שהנגיף נוצר במעבדה למטרות זדוניות. החשדות הנוטות להקל ביותר מסתפקות בביקורת על הרשלנות של המנהיגים, ללא כל התייחסות לשכבות גיל.

ולמי שחייב למצוא קשר של גימטריות ומשמעויות של מילים, ניתן לומר כי קורונה זה כתר וכתר זה מלכות. הגיע הזמן שהעולם ימליך את הקב"ה על עצמו ויסור מהעבודה הזרה. לאחרונה נכחדו ששים ושלושה סגני אפיפיורים באיטליה. עדיין מותר לראות קשר בין מטר האש והגפרית שמחקו את העיר פומפיי בה גרו מהאצילים של רומי, הטכנוקרטיים  ומחליטי ההחלטות שהוציאו לפועל את חורבן הבית בירושלים כעשור קודם. ד' יצילנו מכל נגע ומחלה וכל המחלה אשר לקו בה המצרים לא תבוא אלינו. שבת שלום ותפילה טובה בכל בתי הכנסת הפתוחים שבכל שכונה ושכונה.

כותב : יהושע סולטן

 

[1] ציור של קריצת עין למי שלא מבין לשון מליצה.

[2] חייל פשוט.

[3] אנא שמעו את הדברים המלאים שלא תחשדו שאני מוציא דברים מהקשרם. https://www.youtube.com/watch?v=Nbz_7N2SGOA

[4] הרב ניסים סולטן, "חבר לשי" ב-FB.

[6] שם בדוי.

Partager cet article
Repost0
27 mars 2020 5 27 /03 /mars /2020 07:45

אומר הוגה הדעות : רק ערכים שלמענם האדם מוכן למסור את הנפש הינם ערכים איתנים ונצחיים, ולא רק בזמן שמקבלים את האפשרות לממש את הערכים, אלא גם לעולמי עולמים. שקיעת אירופה למשל החלה כשנתיניה שאומנם אהבו את ערכיה הנאורים צדדו בעד בריחה אם וכאשר תבוא עת קיפדה.

רוב ככל בני הציבור שלנו שירתו בצה"ל. כולנו מודעים כחיילים שאדם שם נשפו בכפו : המפגש הצבאי אינו בגדר של נופש לגברים גרידה כי משמעותה מקבלת משנה תוקף בעת יציאה לקרב. גם כשיש חשש שרק חצי או שליש מהכוח יחזור בריא ושלם, חותרים קדימה לניצחון בסייעתא דשמיא, כאשר כולנו תקווה שלא ייפקד ממנו איש בחזרתנו אל המחנה.

"עינינו לך תלויות", ומתפללים "מי שברך לחיילי צבא הגנה לישראל", כי ה' הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל.

כנגד היציאה לקרב בפועל, בידוע כי כוחו וחוסנו של עם ישראל הוא בתפילה ובלימוד התורה, ועל סמך האפשרות שניתנה ללומדי התורה בשחר המדינה שלא לשרת בצבא, יש מי שטען שהישיבות המנצלות לחלוטין את דחיית הגיוס הן המעוררות חסדי שמים והמצדיקות את מאבקם של בני ישראל במסגרת הצבאית ההגנתית-מלחמתית. עובדה שכלל הציבור מסכים עם גישה זו שהרי אין לו טענה כי אם כלפי אלה שמנצלים לרעה את המעמד כאשר בפועל אינם בגדר של "תורתם אומנותם". הלומד בכולל אינו יוצא לבילויים, והוא מקריב את עצמו לנצחיותו של עם ישראל כשהוא מסתפק במלגה במקום שהוא היה שובר את הראש כמהנדס, הוא היה מקבל שכר. על כל פנים, יהיה מושלם אם לומדי התורה ייאותו לשרת בצבא ואם המשרתים מהמגזר המכונה חילוני יקדיש מזמנו לקביעת עיתים לתורה. כדוגמת הציבור הציוני דתי שלכאורה טומן בחובו את כל הערכים הנ"ל אלא שמשום מה בייצוגו המדיני זה לא תמיד ממש מסתדר.

כנגד ברכת "חיילי צבא הגנה לישראל" ישנו נוסח מקוצר של תפילה הדורשת את שלומם של "חיילי ישראל" בלבד, וכך זה נשמע בכמה בתי כנסת. למסור את הנפש על לימוד התורה ועל קיום התפילה. את זה ראינו בפועל למשל בעת מלחמת המפרץ הפרסי עם ישיבות מלאות מקיר לקיר כפי שהורה למשל ה"מנוחת אהבה" בבני ברק. וכן קדם אותם רבי עקיבא בגזרות הרומאים שלא ילמדו תורה, כאשר הוא הידר והקהיל קהלים ברבים.

אם יש כיום דבר אופייני באופן מאוד בולט לימות המשיח, זה לא בהמתנה בחדרים "עד יעבור זעם", כי פסוקים אלה כבר הוצרכו למלחמה הנ"ל. מה שמדהים הוא שראשי הציבור כבר לא עומדים על מימוש הזכויות הבסיסיות ביותר והטביעות ביותר לעם ישראל, התורה והתפילה. אלא שיש הרגשה שחלקם מעמידים את עצמם כשוטרי ישראל אשר הוכו ברגעים האחרונים של גלות מצרים, כשלא הצליחו להבטיח את העמידה במתכונת הלבנים הקודמת.

יש אומרים שכך ראוי לנהוג בתקופה של מגיפה. שאם לא נתפלל היום נתפלל מחר שתיים. שאם לא נקרא השבת בתורה נקרא שתיים בעוד שבת. והם מצטטים הנהגות של גדולים שהורו הוראות כדי להישמר. אלא שאם נתייחס למשל למגיפה שאירעה לפני שלוש מאות שנה, כשלא הייתה תרופה נגד הדבר,  בעיר הנמל מרסיי, אליה הגיעו בין היתר כל אניות הסחורה שבאו ממזרח הים התיכון והיו ממתינות מעוגנות במשך חודש עד לקבלת אישור שהן נקיות, אז הנגועים (אחרי מעשי הונאה ושוחד שהבריחו משי נגוע למרות שמתובמדבר כעשרה אנשים בלב הים), נפלו במאות ובאלפים ברחובות ובבתים, והם הסריחו ולא הובאו לקבורה. כמחצית תושביה של העיר מרסיי מתו במגיפה מתוך כמאה אלף נשפות. נאסרו הכניסה והיציאה אבל הנגיף התפשט לפנים הארץ ועשו בהם שמות.

גם לפני כמאה שנה הייתה מכה עולמית גדולה של שפעת (נגיף שפעת A, H1V1). ממרץ 1918 עד יולי, המגיפה העולמית הפילה באירופה כחצי אחוז מהאוכלוסייה (דבר מחריד, כוון שדובר ב2.3 מיליון אנשים). המדינות אז בשלהי מלחמת עולם המשיכו להתנהג כרגיל (אם אפשר לומר זאת בתקופת מלחמה), וקראו למחלה "השפעת הספרדית", כי המדינה הזו הייתה היחידה שפרסמה נתוני אמת בזמן ששאר המדינות העדיפו להשתיק את זה כדי לא להעצים את הייאוש והבהלה. חמישה חודשים הכתה המחלה ואז נעלמה כמות שהיא באה, כמכות מצרים.

גדלתי בחו"ל בתקופה שהייתה מהשקטות ביותר בכל תולדות האנושות. לפני שעליתי לארץ ועוד טרם גיבשתי עמדה ברורה בנושא, נמלכתי בסובבים אותי. העמדה הרווחת הייתה מורכבת ודי בסתירה עם עצמה : תמיכה והזדהות עם מדינת ישראל מחד, ודעה שאסור לעלות לארץ מאידך, כי יש במהלך משום התאבדות המונית. באותם הימים ראו בצרפת שחייתה בכעין אווירה של אחרית הימים, סכנת השמדה שהייתה רק עניין של זמן. כך הבינו גם הגויים וכך הייתה להם חמלה כלפי מדינת היהודים שהייתה בשבילם סוג של שמורת טבע ארעית עד לפיתרון הסופי נוסח מדינות ערב. פשוט : פיקוח נפש דוחה עלייה לארץ ישראל.

ברוך ד' שלא כולם חשבו ככה.

מקימי המדינה ומחיי האומה מתוארים היום בצורה מפושטת ושיטתית בחוברות החינוך וההסברה : באו ארצה למרות הקשיים. לא היה מה לאכול, לקו במלריה וערבים סיכנו את קיומם. ובכל זאת לא פחדו ; שינסו מותניים ובזכותם קמה להם אותה המדינה שממשיכה להתקיים עבורנו עד היום. כל זה נשמע פשוט מאוד למפרע. אבל שלושה מניעים של פיקוח נפש מוחש צידד בעד הימנעות מעלייה ארצה. כמה מהעולים המסורים מתו מהמלריה, כמה מתו מרעב עד שהביצות הפכו לשדות חיטה וכמה נרצחו על ידי השונאים?

האיסור להתקהל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות במתכונת של היום, יש בה משום חידוש בלתי נתפס.

Partager cet article
Repost0
22 mars 2020 7 22 /03 /mars /2020 16:07
לתמונה אין קשר לכתבה, זו סתם תמונה של בית כנסת

אני מודה לגבאי ומארגני המניינים בשבת האחרונה, ויקהל-פקודי, על האנושיות האצילה ועל הדאגה לציבור בהן הם הפתיעו את קהל המתפללים לטובה. ואכן, שמחתי למרות החששות, כשאף יהודי לא נמנע מלהיכנס לתפילה ולקריאת התורה, כשבנוסף לסידרה נקראה גם הפרשה הרביעית : פרשת החודש. בריבוי מניינים ובפתיחת מקומות תפילה נוספים, הצליחו גם לשמור על הכללים הקפדניים וגם לאפשר לכל אחד (ולא אחת) לחוות את חיי היהדות הכל כך חיוניים לנו.

נרשמו גם הישגים טובים, כשמתפלל אחד ביציאה מבית הכנסת משך את תשומת לבי לכך שלא היו דיבורים בבית הכנסת. ומצידי, המצב הרגיע אותי אחרי רגע של בהלה בראותי שהחזן הינו דווקא אחד שרגיל למורח את התפילה ולהאריך את זמנה בכחצי שעה. אלא שכאן הוא התחייב שהמניין שהתחיל ב7:15 בגלל הנסיבות הידועות יסתיים בשעה 9:00 כדי לאפשר למניין הבא להתחיל בזמן. החמאתי לו על כך.

אבל. כשהגעתי לבית הכנסת, בין עשרת הראשונים (או אפילו ראשון) בעידוד התמריץ הנוסף שהפך את ההנהגה ממנהג חסידות לחומרה הכרחית, היה בפנים מאוד נעים. המזגנים פעלו ופזרו בכל המרחב אוויר חמים ונעים. אלא שמהר מאוד התחילו לפתוח את החלונות ואת הדלת הראשית הפונה לצפון, כך שהחמש מעלות בחוץ פרצו פנימה בתוספת רוחות די עזים.

הורגלתי מרבותיי שהקיצוניות אינה העצה הטובה ביותר לקיום העולם. אין זה רצוי להתמקד בנקודה אחת ולהתעלם משאר הנקודות. כך אמר מרן ראש הישיבה פעם על "קריקטורה" שמה שרע בה הוא המידות החורגות את קני המידה של אחד ממרכיבי הפנים, אם זה האף ואם זה איזושהי שן בולטת. אם הכל יהיה ענק ויישמרו יחסי הממדים, אז יהיה טוב. אז אני שואל : האם נעלמו  לחלוטין כל שאר המחלות והשפעות בכדי שמעבר לחוסר הנעימות מהקור יסתכן הציבור בחטיפת חיידק אחר? הרי עד לא מזמן לחצו על המבוטחים כדי שיבואו לקבל חיסון שנתי נגד שפעת.

לפני עידן הקורונה, חליתי לבושתי כבר פעמיים. רופא המשפחה בדק אותי, שמע את הריאות ונתן לי מרשם לאנטיביוטיקה. שתי תרופות שונות בהפרש של כחודשיים, פעם לשלושה ימים ופעם לחמישה, וראו איזה פלא, הנשימה חזרה לאיתנה הראשון. אמת היא שהרופא לא נקב בשום שם של מחלה או נגיף, אבל אם שוב אסבול ח"ו מקשיי נשימה, לא נראה לי סביר בעת הזאת שאתקבל כרגיל בסבר פנים יפות ואצא מהמרפאה מצויד מקופסה נאה של כדורי פלא.

כי פשוט בעולם ההפוך מי שחולה לא מורשה להיכנס לקופת חולים ; מניסיון.

הנה, ביום שישי האחרון, אשתי הייתה צריכה איזה דבר מהמרפאה בקופת-חולים. השערים היו נעולים. בעודה עומדת בחוץ, היא עוברת תשאול קפדני. "את מרגישה טוב? כן! יש לך נזלת, חום, את משתעלת?" ברוך ד', היא ענתה נכון על כל השאלות. אולם מה יקרה לאדם כמוני שהולך לשם רק כשהוא מרגיש לא טוב, כשיש לו נזלת וחום וכשהוא משתעל? "טמא ! טמא וקרא", מחוץ למחנה מושבו, בין חולי הקורונה הסופניים.

כמובן שכאשר פסקו על האוורור לא שיערו שישרור קור של חמש מעלות, כפי שלא היו יכולים לדעת לו במקום זה הייתה נושבת רוח חמה גדושה באובך וחיידקים. אז גבאי יקר, או תופס פיקוד יקר, אנא ממך. אדם לא יכול לשער איזה נזק הוא יכול לגרום לחברו כשהוא בטוח שהוא פועל לטובתו.

אומנם ייתכן שטוב עשו כשסגרו את בתי-הספר, כי המה מקומות מפגשי המחלות לסוגיהן המצריכים את משטחי הגרונות התכופים שבלי עין הרע פסקו בינתיים.

ד' ישלח רפואה שלמה לכל חולי ישראל ויענה טרם נתפלל או אף מבלי שנתפלל. ואל נשכח את ההיבט החיובי לכל מי שלא ידע איך לקחת חופש לניקיונות של פסח.

Partager cet article
Repost0
20 mars 2020 5 20 /03 /mars /2020 10:53

בשיחה בבית הכנסת בליל שבת כי-תישא, אמר הרב הנואם שלא ניתן להצביע על חטא מסוים כמניע לעונש הפוקד את העולם כולו בצורה של נגיף חסר מרפא. בניגוד לכך, כאשר אנשים רצים לתת הסברים לתופעות קשות ומשונות, במקום לעורר את שומעיהם לתשובה, הם בפועל רק מצליחים להרגיז. אם נביאים אמיתיים הוכנסו למאסר כשהם הוכיחו את העם מבעוד מועד, על אחת כמה וכמה שמי שאינו נביא ואומר את הדברים למפרע יהיה מכעיס, כי אף אחד לא משתכנע שד' דיבר אליו ישירות.

לפני כשלושים וחמש שנה, נהרגו בתאונת דרכים מחרידה (אסון הבונים) למעלה מעשרים-ושניים נוסעים רובם ילדים מפתח-תקווה. הופצו שמועות באותו הקשר על מספר מזוזות פסולות שהיה שווה לזה של הקרבנות. המסקנה תמוהה וספק אם היא הועילה.

הרהורים אחר קשרים אפשריים של סיבות ותוצאות

אבל האם תמיד לא ניתן לראות כל קשר של סיבה לתוצאה ? יש אנשים שממשיכים להרים גבה גם כשיש התאמה מפליאה בין התנהגות מסוימת למכה הבאה אחריה. כשהתגלתה תסמונת הכשל החיסוני הנרכש, שהמיתה בשלושה עשורים כעשרים וחמישה מיליוני בני-אדם בכל קצוות תבל, המכון לשמירת הבריאות בצרפת קבע שבאופן יחסי לוקים בעלי הנטיות החריגות פי מאתיים מכל שאר האוכלוסייה. למרות הקשר המדהים, עדיין יכולים אנשים להתקומם לנוכח מי שרואה כאן עונש מהשמים או, אפילו בצורה עדינה יותר, יחס של סיבה ותוצאה.

אגב, משטרות המחשבה לסוגיהן רודפות את מי שיכנה אותם "סוטים". למרות שתואר זה נכון גם מנקודת מבט חילונית. חובבי הטבע ששים לומר : "הטבע עושה את הדברים בצורה נפלאה". ובכן הטבע הבדיל בין זכר לנקבה ונתן להם, בעזרת ציוד מותאם, את האחריות להנצחת מינם (האנושי או בהתאמה לכל חיה או בהמה), והטבע העניק להם גם פרס המתגלם באהבה ובהנאה מקירוב הנפש והבשר. לפיכך, מי שייטול את הפרס בדרכים עקיפות מבלי למלא את חובתו, ייקרא סוטה כי הוא פשוט סטה מהדרך הטבעית, וזאת גם בתפיסה חילונית לכל דבר.

בעניין הנ"ל, למרות הקשר שלא ניתן להכחישו, עדיין לא מובן המנגנון בין סיבה לתוצאה, בניגוד לקשר ביו התלמיד שלא למד למבחן והציון הכושל שלו.

 

וכן הוא גם בעניינו : לא ניתן להתכחש לקשר בין היציאה לחו"ל למגיפת הקורונה שעשתה פרצה בגבולות של מדינתנו. וחבל שלא עושים ממש עניין מהעבירה שנהייתה כהיתר. פשוט, בדיוק כמו באיסור מלאכת ההוצאה בשת, באיסור היציאה מהארץ, אין כל עשייה, בנייה, או יצירת דבר חדש. לא קולטים את מלוא החומרה. אז מתעלמים מהאיסור בהידור. בחוברות המחולקות חינם לבאי בתי-הכנסת (טוב שלאחרונה נאסרה הכנסתן לרבים מהם), מפתים את הקורא לעזוב לשווא את הארץ. צאו לחופשת פסח להודו, לתאילנד או למרוקו. מסיתים את הקוראים לעבור עבירה. ידוע המדרש במסכת כתובות על פיו מי שגורם לחברו לצאת מהארץ הוא כמי שאומר לו : "לך עבוד אלהים אחרים".

על תחבורה או בילויים בשבת, עולם התורה מתרעם ובצדק, אבל יש שקט ודממה לעומת הדהירות האמוניות לאן שלא יהיה בעולם. פשוט! כל פעם שיש איזו רעידת אדמה, סופה או איזו הצפת חוף אי-שם בעולם, הכלל קובע שתמיד נמצאים שם כמה ישראליים. גם כשהכוח המדמה משכנע המונים שטיול שנתי בחו"ל ייתן להם לצבור כוחות רוחניים לכל השנה כולה, לא שומעים רבנים עם שיעור קומה שמוכיחים את ההמונים. שמא חוששים שאם יוכיחו, אז השומעים לא ישמעו להם ואז תהיה דרגת העבירה פי כמה יותר חמורה.

כמי שנותן עינו בבת אל נכר

אמנם, כשם שאין רשאי איש לתת את עיניו בנשים אחרות, כך אין על האדם ליהנות מארצות אחרות באומרו : טובות ונאות הן משלי. וזו בדיוק המטרה של כל ההתרוצצות המשונה הזו בעולם. כשאדם מטייל להנאתו בארצות טומאת העמים, ומתעוררת בכל ישותו התרגשות עמוקה, ההסבר היחיד הוא שהוא מחבב יותר את המקומות שלא נינתו לו על ידי ה'. והבעיה היא שגם דתיים נופלים. הרי מדוע אתה הולך לעשות את הסדר בכשרות למהדרין בשתייה כדת אין אונס, בהורדוס או בקרואטיה או קרטיה בליווי רב מכובד? לא כי הארצות ההן נראות לך יפות מהארץ אשר אתה בחיקה והעומדת לעזרך? והרי החילוני שרואה אותך מצדיק את עצמו : "אסור לצאת מהארץ? מה פתאום! גם הדתיים עושים את זה!"  

מעניין לעניין באותו עניין, לא רק שהשעית כל היציאות מהארץ יכולה להתפרש כעונש על עוון הטיולים בחו"ל, אלא שיש כאן קשר של סיבה ותוצאה. משה בר סימן טוב, מנכ"ל משרד הבריאות, הודיע בסוף חודש פברואר למניינם שהנגיף הוכנס לארץ על ידי אדם ששהה באיטליה ושב משם.

היזהרו מפסיקתם של רבנים

נמשיך לתור אחר עוד אפשרויות. באחת מן התקופות נעצר איש טוב והוכנס לכלא. בהתקרב מועד חתונתה של בתו, לא היה לו גרוש על הנשמה. ופתאום הוא ראה אור בקצה המנהרה. הוצע לו להעביר כמה יהלומים בהחבאה. תמורת העבודה הזו הוא יקבל סכום שיכסה את הוצאות החתונה. אלא שזה לא כל כך הסתדר. אז התוועדו רבנים גדולים ופסקו שאין להוציא סכומי עתק על חתונות. הם גם נתנו דוגמה אישית וחתונות נערכו במדשאות כשהוצבו בצד כמה שולחנות עם כיבוד קל. רק השבוע נמנע ממני להשתתף בשני ורביעי בשמחתם של ילדים ממשפחות שהקשר נשמר איתם למעלה מעשרים שנה. כמובן שהייתי אישית מעדיף לקחת חלק בשמחתם. אני רק מנסה לחשוב מה זה ועל מה זה. כמו שנאמר : צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

מלחמת המפרץ

ועוד השתלשלות מסיבה אפשרית לתוצאה. זמן לא רב לפני מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת תשנ"א, קראתי במהדורת המוסף של מעריב כתבה המביעה דעה אישית מתושב אור יהודה. בוגר צבא ואיש מילואים, האיש היה מלא כעס על שומרי התורה, אם חרדים ואם תושבי יו"ש. רוח הדברים הסתכם בטענות כגון : הם לא לאומניים, הם לא עושים צבא, והם מצפים שאנחנו נסכן את חיינו כדי לשמור עליהם. הוא היה מלא טינה נגד הפסוק "ד' יילחם לכם ואתם תחרישון". בהבנתו, "לכם" היה מוסב על הדתיים. והנה הגיעה מלחמת המפרץ והוא כמו כולם ישב בשקט והחריש. אז נוכח לדעת ש"לכם" מוסב גם עליו.

מה נשתנתה המכה הזו מכל המכות ?

כי יבוא צער גם בשערי בתי הכנסת

בכל המכות הקשות שפקדו את מדינתנו, תמיד ההוראה הציבורית הייתה : לא לפחד, לא לשנות את השגרה. בקיצור : לא לתת למי שמבקש לפגוע בחיי השגרה שלנו לנצח. כך היה כשאוטובוסים נהיו למשרפות וכך היה כשטילים נורו לעברנו. באותה הרוח נענו תושבי יש"ע ששאלו : "האם לא כדאי לעבור דירה למקומות יותר בטוחים?" כשערבים העלו את רף זוועות הטבח ביהודים. ברור היה שדובר בניסיון מהשמים ושמנסים את אהבתנו את ארץ ישראל. כמו שאומרים בצבא : "קצת קשה אז נשברים?" כשיעקב פרג נרצח על ידי ערבי רוצח שעשה את דרכו להר ברכה, נאמר בהספדים שהוא נפל כקדוש ושאם היה גר במקום יותר שקט היה נהרג בתאונה כי הגיע זמנו.

לפני הגזרות הנרחבות האחרונות בעניין הקורונה, כשנמנע מאימי לבקר אותנו, שוחחנו והסכמנו שלא נטיל על עצמנו כל גזרה בשגרת החיים למעט מה שנבצר מאיתנו. אם ימנעו ממני לבוא לבית הכנסת בכוח, אז לא אכנס לצערי. אבל לא אמנע מלהיכנס אם יתנו לי לחיות את שגרת החיים היהודיים שלי. למה הדבר דומה? אם יש הפגנה שחוטפים בה מכות, לא אקח אלה בשביל לתת לעצמי מכות אם לא יבוא שוטר להכות אותי באותה ההפגנה.

עמידות כנגד סכנות

בעבר הייתי גר בצרפת. היה מסוכן להצטופף במקומות ההומים יהודים. מי שלא חבש כיפה, לא הלך לבית כנסת ולא לשום אירוע דתי או תרבותי המזוהה עם היהדות או עם מדינת ישראל, היה יכול ללא שום סכנה להאריך ימים ללא כל ספק. כמו כן היה אדם שומר על נפשו כשהוא שמר מרחק מחנויות יהודיות מובהקות, כאטליז כשר. לחיות כיהודי תמיד היה כרוך בסכנות אמיתיות, יותר מלהיות יהודי ללא סימני היכר. אלא שתמיד ידע היהודי שהוא שם נפשו בכפו גם אם הוא סתם הלך לפסטיבל הקולנוע היהודי.

אני מודה שאינני דוגמה טובה כי במלחמת המפרץ לא גילחתי את הזקן למרות הפקודה שקיבלתי אז במוצב החרמון, בשיא הכוננות מול סוריה, כשכל המדינה הייתה בצו שמונה. אמרתי למפקד שאין פקודה כזאת במטכ"ל וכשבכוננות ג' הוא ניסה להוכיח לי שיש והתקשר לפיקוד, הוא נענה בצעקות. למרות שבנסיבות שונות הייתי יכול אולי להוריד את הזקן, אבל לא כשזה הופך להיות עניין עקרוני. ישנם גם אנשים במדינתנו שאומרים שאסור לגור בצד שלנו של הקו הירוק כי זה מרגיז את האומות וזה עלול להיות מסוכן. יש עוד כמה וכמה דברים שבכוחם להבעיר את המזרח התיכון כולו ושאנחנו בכל זאת מקפידים לעשות או משתדלים לשאוף אליהם.

בשבת האחרונה כשגזרו שלא להיות יותר ממאה בבית הכנסת היה עוד קצת משעשע. במקום להיות בין עשרת הראשונים בבית הכנסת די להיות אחד מהמאה. אם הרבנים פסקו שיש להישמע להוראות, אז ברור שלא נפר את הצו המורה לנו להישמע להם גם כשיגידו לנו על שמאל שהוא ימין. כשאדמו"רים ציוו לחסידיהם להישאר באירופה בתש"ב, תוך הרגעתם באמירה שהשקט יחזור – הם צדקו כי הרי בתש"ה הכל נרגע – אלה אסרו על עצמם לחשוב בהיגיון וההמשך ידוע. כהיום נראה שהגענו לעולם הפוך, כי מי שמעודד את הנאמנים לפקוד את בתי הכנסת פתאום מונע זאת מהם. אומרים כי פיקוח נפש דוחה "ברוב עם ובתפילה נבטל את רוע הגזירה".

בדבר השחור לפני כ-670 שנה, אוכלוסיית אירופה חולקה בשתיים. במקומות מסוימים נהרגו בין שמונים לתשעים אחוז מהתושבים. תמותת הקורונה כיום היא בשיעור של שני אחוז מהחוטפים את הנגיף. האם נכון להטיל כעין סגר גם במקומות שלא נתגלו חולים ולשבש את חיי השגרה היהודיים? האם ייאלצו תושבים להתפלל במחתרת?

יום אחד מותר להתכנס עד מאה איש כשבפועל יש לפחות פי שלוש יותר אנשים, באולם אירועים ידוע בבית וגן למשל. פתאום זה יורד לעשר ולנו אסור להפעיל את השכל? כפי שכבר כתבתי, מהדרים להתפלל בבית ביחיד עם כל המשתמע מזה ולאחר מכן הולכים למכולת לקנות ביצים וחלב ועושים מפגש עם כל חברי המניין בתור בקופה. עם כל הכבוד לרבנים החסים ממניעים כנים ואמיתיים על בריאות וחיי הציבור היקר שלנו, אם מישהו יאסור את הכניסה לבתי הכנסת, זה לא הקב"ה, ולא משרד המבריאות, אלא אותו הרב עצמו משיקוליו האישיים. סליחה ומחילה מכבודכם, הרב הוא לא נביא והוא לא קיבל הוראה בנבואה.

אחראיות הרבנים לעומת זו של פשוטי העם

כמובן שנישמע לרבנים, זה לא הנושא כאן. יש סברה הגיונית שאם עשו סגר מוחלט בסין בגלל אותו הנגיף, למרות שלא מדובר במדינה שמעניינים אותה כל כך חיי אזרחיה, אז יש סברה רצינית להניח שיש ממש באיום. ויש גם מקום לחשוב שמספר ההרוגים במגיפה הרבה יותר גדול ממה שפרסמו שם.

כמו כן לא ניתן לבוא בטענות ח"ו נגד רבנים או הרבנים. נקודת המוצא של רב שונה לחלוטין מזו של מאמין פשוט. במהות הדברים, יש הבדל בין אחריות ציבורית לאחריות פרטית. משל למה הדבר דומה. לשני אנשים, אחד מארגן הגרלה הנושאת פרס כספי מכובד, והשני קונה כרטיס הגרלה. אם ישאלו שניהם איך עליהם להתנהג בנוגע לפרס, לראשון ייאמר שעליו להתכונן לתת את הפרס, ולשני ייאמר שלא להתכונן לקבלו. ואין כאן כל סתירה. אז הרב יגיד את שלו והמאמין ילך לתפילתו.

מי היה מעלה על דעתו שבכזו קלות ניתן היה לבטל ולהעלים את עמודי התווך של עמנו? אין חולק שה' מעמיד אותנו בניסיון. אבל אין עוד נביא ולא איתנו יודע עד מה. כשכוחו של עם ישראל מתבטא בתפילה ובלימוד תורה, ובעיקר באחדותו, האם פירשנו נכון את אותותינו. הבהלה, החשדנות והקפידה וההתרחקות יותר מדבקות מהנגיף עצמו.

הרבה סתירות

דברים לא הגיוניים ואין מעיר על כך. הרשויות ידעו על הבעיה ונתנו לשמונה מטוסים שהמריאו באיטליה לנחות בארץ ולנוחתים להעביר הלאה את הנגיף. אם יש אזור שהוא בחזקת לא נגוע, כשבנוסף כל מי שהיה סמוך לנגוע שמר על בידוד של ארבעה-עשר יום, ועוד כשאין תנועה מאזור לאזור, האם בכל זאת יתערער חוסן החברה היהודית?

יום אחד מותר להתאסף עד מאה ולמחרת עד עשר. ואם ייפול עלינו איסור בפחות מעשרה, זה יהיה רק משום שלא התעוררה כל תהייה והתנגדות כשהתחילו הגזרות. ביום ראשון השבוע, כשברגש דתי התחלנו לשמור על מרחקים, הסתובב ביישוב צוות מנקים ככל הנראה מרמאללה, וחלפו על פניהם של תושבים במרחק אפס. לא אומרים לנו את הכל, אין נתונים על רמאללה, שמתם לב? וכן הסתובבו במרחק אפס פועלי בנייה שבטח היו לפחות במגע קרוב מאוד למעסיקיהם שנמצאים אחר כך בין העשרה המתפזרים לביתם.

כשהדגשתי שמאוד מקפידים דווקא על התפילה, עד שפסקו פוסקים על תפילה ביחיד, ולא נזהרים במכולת. אמרתי שאחרי שכל משתתפי המניין התפללו ביחיד בביתם, הם נפגשים בתור של המכולת. בעל רשת חנויות מזון גילה שהוא הרוויח ביום ראשון (פ' ויקהל-פיקודי) פי 2.5 מהרגיל. איזו צפיפות הייתה שם! ש מי שענה לי שאני משווה בין תפילה במניין לאוכל שהוא צורך קיומי. אבל גם אם נניח שלא יהיה מחסור במזון, כשלא יהיה כסף לא יוכלו אבות המשפחות לקנות.

ועוד דבר המעורר תהייה. יש ביישוב אנשים שעובדים בבתי החולים. הם חוזרים למשפחותיהם המסוגרות בלי לעבור שום בדיקה רפואית כשהחיידקים מתנקזים ומתרכזים דווקא שם. "הא! לא!!!" אומרים לנו. חולי הקורונה נמצאים במחלקה לחוד. "הא כן? והם מחזיקים חזק את החיידקים בקולר כשהם חסומים?" תאר לעצמך שלמרות שמירת המרחק לדעה המחמירה ביותר – שני מטר זה ארבע אמות של 57.60 ס"מ – לבעל הקורא יש בן העושה את דרכו כל יום לבית חולים וחזרה...

צריך לקרוא בין השורות. אם כבר דיברנו על קולר, יצאה הוראה גם באירופה וגם אצלנו שמותר לצאת החוצה כדי לתת לכלבים להתאוורר. אין זה ממנהגינו להחזיק חיה שמסלקת את השכינה וגורמת למטרד ולפחד תוך כדי שמשרת הכלב לועג לילד המפוחד כי "הוא לא עושה כלום".

בהלה פירוד ופיזור

והנה מעשיות מיום שני בבוקר. מתפלל אחד מבקש ממתפלל העומד שתי שורות לפניו להסתובב כלפי ההיכל ולא לאחור. הוא עונה לו שהוא תיכף יניח תפילין ויישב לכיוון ההיכל. אם כבר הוא מעיר לו שהוא משתעל כבר שבוע וראוי היה לפי ההנחיות שהוא יישב בביתו. הראשון התרחק בעוד שורה והתיישב.

אדם שישב בשיעור הדף היומי נראה כמבוהל כשהוא רואה אותי במקום שאינו שלי אמנם (לכאורה בית הכנסת הוא מועדון חברים פרטי עם שמות בכל המקומות) אבל פנוי בשעת התפילה במניין הזה. הוא מתקרב ולוקח את התפילין שלו והולך לקצה האולם. אנשים מתפללים בחוץ כמנודים.

היום (יום ששי, כ"ד באדר תש"פ), אומר לי מתפלל אחד שלתפילות שבת יש להירשם בכניסה, כי בכל מניין יורשו להשתתף רק עשרים איש. פגשתי אותו לאחר מכן במכולת. הוא שאל אותי אם נרשמתי ועניתי לו שממילא הרשימות היו מלאות. אמרתי לו שאתפלל אולי אצל הספרדים שגם מזמן לא הייתי שם. הוא אמר לי לא לדאוג, "תבוא ונסתדר". "ואם יבוא שוטר וייקרא שמות?" "אם הוא יתקרב אליך, תשתעל".

פגשתי בתור במכולת (הייתי צריך עוד משהו) מישהו מאחד מבתי הכנסת הספרדיים. אמרתי לו שכנראה אתפלל אצלם. הוא הזהיר אותי שיהיו רק שני מנייני שחרית ושצריך להירשם. הלכתי לשם עם העופות ושאלתי את המנקה איפה הרשימה, כי לא מצאתיה. הוא לא ידע.

בשבת בס"ד אלך לבית הכנסת, לאחד מהם. אם מישהו ימנע ממני להיכנס, לא אדע למי הצדק איתו. אבל אחרי מאה ועשרים שנה, ניפגש ואז נדע מי צדק. כי שוב, אין עוד נביא.

ובינתיים כוחות מפחידים משתוללים בעולם. איך שנפלה גזרת "העשרה", מונה גאנץ בתמיכת כוח זר לדמוקרטיה היהודית להרכיב ממשלה. ה' יצילנו גם בלי תפילה בלי ב"רוב עם".

שבת שלום.

Partager cet article
Repost0
16 mars 2020 1 16 /03 /mars /2020 16:07

בתאריך ה' באייר תש"ח, עם ישראל מימש את הזכות שלו להגדרה עצמית, הן בהקמת מדינת לאום הנאחזת בשטח מוגדר והן בהחלת משטר הנותן לו לשלוט בעצמו באמצעות בחירות. שלטון העם, קרי דמוקרטיה בלע"ז : דמו = עם, קרטיה = שלטון. מקור המונח מהיוונית העתיקה דרך הלטינית. עם ישראל תפס את המושכות להנהגת גורלו. ובכך יצא משיעבוד המלכויות או הגלויות. אלא שכפי שאמרו חכמנו האחרונים בני דורנו, מתערפל הערך העליון הזה בשל השהיה הממושכת בגלות כאשר "קשה יותר להוציא את הגלות מישראל מלהוציא את ישראל מהגלות". נכון להיום, במדינת ישראל, כוח ההצבעה של היהודים מתבטא בכמאה וחמישה חברי כנסת מתוך המאה ועשרים שהיו לכתחילה בקום-המדינה. ולכן הרוב, בכפוף לעיקרון זכות ההגדרה העצמית של היהודים, במספר עגול הוא חמישים ושלוש נבחרים ולא ששי ואחד.

כל הגורמים המדיניים רואים את ה"רשימה המשותפת" כגוף זר ומאיים, אף על פי שאין לכל המפלגות גישה זהה בנוגע ליחס הנכון אליה. בין מי שאומר שאסור לכרות לה ברית להקמת ממשלה ובין מי שאומר שניתן לעשות זאת כי המטרה מקדשת את האמצעים, כולם מבינים שהם "לא משלנו". הכיצד אנשים שחוששים מהם עד כדי מתן פטור מקיף משירות צבאי יוכלו להשתלט על מערכות הצבא מלמעלה, בידוע שהדרג הצבאי אינו פועל על דעת  עצמו אלא על פי הנחיות הדרג המדיני.

כולם מודעים לסכנה האורבת על הזכות להגדרה העצמית של העם היהודי, ובעיקר אחרי שלוש מערכות בחירות רצופות שגרמו למצב בו לא יכולים היהודים להקים להם ממשלה. זה כבר שלוש רגלים שהקול היהודי אינו חזק כדי להשמיע את עצמו ולהגדיר שלטון כמאווייו. 

שוד הזהות הישראלית

או ההתחכמות הערמומית המשתקת את המוחות

"מדינת כל אזרחיה" היא המצאת מושג מלאכותי ואחיזת עניים. אין בו פיתרון לבעיה הנ"ל אלא טשטוש. יש כאן חטיפת זהות. כשבאים באמירה שאין יותר עם ישראל במובן המקובל כי יש להחליפו מעתה בישראליות חדשה של "יש ויש", אז באים לגנוב ממנו את זכותו להגדרה העצמית הבלעדית. המסר הוא שאין יותר עם יהודי שחזר לארצו וזכאי לעצמאות בה. הוא נהיה רק חלק מאישות חדשה באופן שכבר לא תהיה שום מניעה שה"דבר האחר" הנחשב אף הוא ישראלי ידחק את הלאום הישראלי הקדום, זאת אומרת שהלאום ששם ישראל עליו מעיקרו, יידחה החוצה, כאשר בעילוֹת שונות ומשונות יחליט הגוף הזר שהתעצם  - בהתיימרות לנקיטת צעד דמוקרטי - על גירושו של הלאום המייסד מהארץ. עד שהדבר על פי ההיגיון האנושי יוכל ח"ו לבוא כהתגשמות חלום בלהות, מנסים להוליך אותנו שולל אחר תפיסה חדשה יפיפייה וסובלנית להפליא של "מדינת כל אזרחיה".

ניסיון חטיפת זהות זה הוא רק אחד מבין כמה ניסיונות ישנים יותר : פעם ניסתה כת מסוימת לגזול את זהותנו בהפרדה זהה בין המושגי "היהודי" ו"הישראלי", כשהיהודי הוא כעין שריד נע ונד בעולם של מי שפעם בחר בו הקב"ה עד שהוא נתן לו ספר כריתו, היות ובני הכת המסוימת זכו בתואר של "ישראל האמיתי". הטענה כלפינו של היום נראית יותר מתונה כי במקום להגיד לנו : "את כבר לא ישראלי", אומרים : "אתה לא הישראלי היחיד".

הראש והרגליים

במאמר שהוא פרסם בערוץ שבע, "כישלון הגנרלים", חברנו מאיר גרוס שיחיה, שיתף אותנו בפרי מחשבתו בניתוח העובדות שליוו את התקופות בהן משלו במדינת ישראל אלופי צבא בדימוס. כנקודה מרכזית ניתן להבין שאין תפקודו השכלי של איש צבא דומה לזה של מדינאי. המוח של איש צבא פועל כאדם המקבל פקודות והמעביר פקודות. במשטר דמוקרטי הגנרל צריך להתמודד בשאלת ההתחשבות בדעות שונות, בגיבוש דעות מקוריות ויצירתיות וגם לדעת שברגע שהוא נותן הוראות יש סיכוי שהן לא תתקבלנה ברמה הביצועית (ראה ערך רפול בהקשר הסכמי אוסלו). לחלופין הגנרל לשעבר ירמוס את זכויותיהם של האזרחים ויעשה במערכות המדינה שימוש כבדרגות במערך הפיקוד. על הבנתי את מאמרו של חברנו, הייתי רוצה להרחיק לכת ולהגדיר את שתי מערכות המדינה כדלקמן : הדרג המדיני הוא הראש והדרג הצבאי הוא הגוף. אז לא משנה עד כמה המערכת הצבאית תהיה ראויה לשבח ולהערכה, כנגד ידה המכוונת בשיא הדייקנות בטיפולה האמיץ והמסור באיומים ובאויבים, וכנגד מעשי האומן המפליאים באמת והכה רבים שהיא מצטיינת בהם ללא כל ספק. כי היא בחינת הגוף המקבל הוראות מהראש. וכשהגוף עולה לדרגה של הראש, אז נוצר ייצור מפלצתי שהוא כעין גוף הזז לכל הכיוונים למרות שאין לו ראש, כמראה העוף השחוט הנותן תאוצה לריצתו. אגב, אם כבר הזכרנו עוף, איך אומרים אווז בגרמנית?

אם יש חוק שיש לחשוב עליו ברצינות במדינתנו, זה חוק שייאסר לצמיתות מראשי הצבא להציג את מועמדותם להנהגת המדינה. כי הנה רואים אנו במו עינינו כיצד ראשי הצבא ששמו נודע לתהילה בכל העולם נהיים לשמצה בקמנו כשלאחר שנלחמו באויב בהופעתו בשטח, מתרפסים לו בהופעתו בחליפות ועניבות?

בין יהודי לגוי המחקה אותו, ההבדל הוא תהומי

הנטייה לחשוב שהיות ודעותיהם של הנקראים שמאלנים נראות קרובות לאלה של הערבים, כשהם סבורים שלא צריכים להיות חיים יהודיים בכל ארץ ישראל, שאין ליצור כמאמרם "מדינת הלכה", או לשמור שבת או להיות ריבוניים על המקומות הקדושים והמשמעותיים ביותר לתולדותינו כעם ישראל בארץ, אז אין זה כבר מהותי כל כך שהשמאלניים ייעזרו בכאלה שלא מסתירים את שנאתם ליהודים ולמדינתם, היא טעות ביסודה.

הרי כבר מתחילת תקופת ה"המשכילים" - שהיא לשון סגי נהור כדי לא לכתוב "הכסילים" - ישנם חוגים יהודיים נרחבים השואפים לחיות בתוך חברתם כגויים. אלא שהבעיה בגלות הייתה שגם אם היהודי יהיה יותר גוי מהגוי, תמיד יבוא הגוי להתריס בפניו : "הא, זה לא זה, כי אתה יהודי". הרצל כתב בספרו "ארץ ישנה-חדשה" שאנחנו זקוקים למקום בו נוכל להיות עם אף כפוף ורגליים עקומות מבלי שיבואו להזכיר לנו את זה. במילים אחרות, שלא יתנכלו לנו באופן שיטתי חרף מאמצנו להידמות להם כדי להגיד לנו : "זה לא זה". היהודי יכול לחיות כמו גוי לכל דבר רק בתוך גבולותיה של מדינה יהודית המוגנת היטב על ידי יהודים. דא עקא שקשה להפיח רוח לטווח ארוך למדינה כזאת וקל מאוד לחשוב שגויים שדומים ליהודים שרוצים להידמות לגויים יבואו לעזרת אותם היהודים. זה הפרדוקס של התפיסה החילונית-ישראלית, משום שכפי שאמר הוגי הדעות הצרפתי פייר דפרוג' : "העולם מחולק לשתי אוכלוסיות, היהודים והאנטישמיים".

אין להתעלם ההיגיון

לסיכום, בל ניבהל מהנימוק הקובע שהרוב הדמוקרטי עומד על 53 ח"כים. כי בכל זאת לא נאמר לעיל שיש לשלול ממאן דהו את הזכות לבחור ולהיבחר שהרי פחדי הגלות טרם נעקרו מליבותינו, אלא לעשות את המהלך המתבקש שישיב לעם ישראל את הזכות להגדרה העצמית ולמינוי מושלים משלו.

ואגב, מי שנבהל כי בגלל תפיסות כאלה עלולה להישלל האזרחות של היהודים החיים עדיין בארצות הפזורה, ישביע את רצונו בשני נימוקים. האחד הוא כי בניגוד למי שלא על שם ישראל ייקרא כאן בארצנו, אין היהודים בחו"ל מהווים גוש חד-גוני המתלכד והמתגבר על כל מחלוקותיו הפנימיות מכוח השנאה לאומות המארחות. הם נוהגים כשאר אזרחי המדינות המקנות להם שוויון זכויות. יצביעו על ימין ועל שמאל בהתאם לשיקוליהם האישיים הנובעים מדאגתם להטיב למדינה בה הם שוהים. ועכשיו הנימוק השני : האם יש כאן מישהו שבאמת חושב שההצבעה של היהודים בגולה תשנה משהו שם? הרי משום שאנו יודעים שאין לזה כל כוח ומשמעות הקמנו כאן מדינה!

ודבר אחרון, 53 זה במקרה הטוב, כלומר במצב ששאר המפלגות נבחרות באמת על ידי יהודים. כי אם ניקח בחשבון את נתוני הרבנות המעידים על כשלוש מאות וחמישים אלף אזרחים שאינם יהודים – מה שזרמים בתוכנו חושבים שבמעשה קסם ניתן להפוך אותם ליהודים – ואם נתבונן במאפיינים אנטישמיים שגילו לנו יהודים מבין עולי ברית המועצות לשעבר הנמצאים בתעמולת הבחירות בשפה, יש לחשב כלפי מטה את ה-53.

 

 

Partager cet article
Repost0
21 février 2020 5 21 /02 /février /2020 11:08

Voyage dans la cinquième dimension

Cette fois, comme à peu près lors des deux dernières élections, nous avons une fois de plus le choix entre Netanyahou et Gans.

Il est certes assez vil de s'attacher outre mesure aux noms de familles, et il est encore plus malvenu de s'en prendre à des personnages réels en faisant sur leur patronyme des jeux de mots. Néanmoins, j'ai le souvenir d'une époque glorieuse où les hautes fonctions de l'armée ou de la politique voulaient que l'on hébraïsât son nom.

Pour la petite histoire, Ben-Gourion s'appelait Green. Son nom fut désormais celui d'un homme illustre qui accueillait chez lui les Sages de la Michna, à l'époque de la révolte contre l'occupant romain. Il donna l'exemple et exigea que tout général de l'armée fût rebaptisé hébraïquement dès l'indépendance. On peut noter au passage que le journal Davar, en 1937, appelait déjà les nouveaux nationaux à se débarrasser des noms étrangers du milieu d'eux, et de prendre un nom hébreux d'origine. Le président Chazar, à titre d'exemple, portait le nom de Roubachov. En acrostiche, son nom évoqua désormais la splendeur du fil utilisé pour la confection des vêtements du Cohen Gadol ou des franges du taleth. Quant à Lévy Eshkol, il s'appelait Shkolnik, pendant qu'Ys'hak Chimchélévitch devenait Ys'hak Ben-Zwi, Obri-Ibn Aba Eben ou Moshé Schertok Moshé Sharet. Mordechaï Nimça-Bi, délégué à la direction de la commission nationale chargée d'hébraïser les patronymes en 1944, avait une conception originale de la méthode adéquate. Il s'appelait lui-même auparavant Nimtsabiski. Pour certains, le principe était encore plus simple : en supprimant certains suffixes, on tombait directement sur un nom hébreux. Golda Meir, Shimon Pérès, ou encore Rozen, se défirent d'un son ou d'un ski, Rozen tout court signifiant prince, ou Pérès certain oiseau de proie, traduit par le rabbinat français par orfraie ou identifié en hébreu moderne sous les traits du gypaète barbu.

Pour revenir à nos deux principaux candidats, le Premier ministre porte un nom pouvant signifier «Don de la Providence», tandis que son opposant principal porte toujours un nom étranger désignant au choix l'«oie» ou l'adverbe «complètement». Gans ne parle plus de son adversaire qu'en l'affublant du sobriquet du «soupçonné de fraude».

Si la réalité géopolitique est digne d'innombrables scénarii nous faisant nager en pleine quatrième dimension, comme l'expulsion des Juifs de Gaza où la logique aurait exigé une prise de position et de décision aux antipodes de ce qui s'est produit, surtout sous l'optique de la recherche de la paix, ou le tout nouveau plan de paix américain qui offrirait à nos ennemis irrationnellement jurés un Etat en deux provinces reliées par un tunnel immense et officiel quand simultanément Israël peine à endiguer les tunnels ayant rendu possible entre autres la capture d'Ygal Chalit, le candidat au nom de palmipède «vernaculaire ambigu» (voir la définition de l'encyclopédie en ligne) risque de nous projeter en pleine cinquième dimension.

Car la cinquième dimension, c'est le nom de la société dirigée pendant les dernières années du Cv de Gans, celles qui font défaut à son emploi de vie glorieusement chargé au service de la défense d'Israël, juste avant son entrée en politique, après la période de transition interdisant de s'y lancer directement.

Mais relevons sur l'heure, parmi les éléments quadridimensionnels de notre réalité, l'anomalie suivante : les radios libres sont interdites en Israël. Ebi Nathan, avec la «Voix de la Paix», émettait à ses dires «de quelque part en méditerranée», ou plus précisément de quelque part d'une ville de la côte méditerranéenne. Aroutz 7 émettait d'un chalutier au large de Haïfa avec un relai sur la montagne de Benyamin. Le premier cessa d'émettre car la paix – toujours quadridimensionnelle – avait enfin sonné, la Septième chaîne parce que ses dirigeants avaient été sérieusement menacés d'emprisonnement.

Nous l'avons compris, l'idée de cette entrave à la liberté d'expression est motivée par le souci d'empêcher les groupuscules idéologiques d'avoir pignon sur rue et de risquer d'influencer les esprits faibles et malléables des masses. Or, les médias autorisés, qui devraient aller dans le sens de l'idéal représenté par le pouvoir élu, puisque ce sont des médias d'Etat, sont dans les mains d'une caste extrémiste ultraminoritaire, composées de fossiles vivants et dégénérés de l'ère du pouvoir absolu du Mapam et autres gauches, ou de répliques à l'identique.

A la différence de son ancienne aspiration à s'affranchir de l'exil, politiquement parlant du moins, ses vedettes radiophoniques, telle Ilana Dayan, n'ont retenu aucune leçon des conséquences du désengagement (quel joli mot pour enrober la pilule) à Gaza. Reçue par le docteur Hagui Ben-Artsi (accessoirement beau-frère de Netanyahou), sur le site du rêve du patriarche Jacob, d'où le regard se porte au Sud sur Jérusalem, à l'Ouest sur la plaine côtière et notamment Tel-Aviv, et au Nord par temps clair jusqu'au Hermon, les monts de Moab étant pour leur part visibles à l'Est, elle ne trouve rien de plus pitoyable que de lui dire  : «Mais qu'est-ce que vous faites ici, entourés d'Arabes?»

Donc, cette caste qui continue d'accaparer les ondes, neutralise souvent le bon sens en faisant passer pour admissibles ou insolubles bien des aberrations, comme précisément cette cinquième dimension passée sous silence ou, en cas de nécessité, largement relativisée. Ainsi, celui qui taxe l'autre de suspect qui cherche à enfoncer le pays dans l'opprobre de la corruption, n'aurait pas omis de déclarer la somme fabuleuse de cinquante millions de shekels, mais seulement quatre minuscules millions. L'affaire de la «cinquième dimension» a été révélée au grand public en mars dernier, par le Contrôleur de l'Etat, qui a épinglé au passage la police.

La Cinquième dimension a contacté la police pour lui vendre un projet informatisé. Celle-ci a avancé quatre millions, promettant de signer le contrat après un essai pilote pour une valeur totale de cinquante millions. Seulement, un vice de forme a mis un terme à cette affaire, la procédure légale exigeant le lancement préalable d'un appel d'offre. La police était satisfaite de l'essai, mais le ministère des Finances s'y est fermement opposé. L'affaire s'est finie en queue de poisson. (Le cinq et le poisson se mariant aisément dans certaines cultures).

La presse mobilisée retourne l'affaire contre le Likoud. Elle lui reproche trois allégations qu'il soutient contre Gans : une enquête en cours contre l'intéressé, la perception de cinquante millions de shekels des mains de la police, et la mise en poche par son directeur de quatre millions de shekels au passage.

Les défenseurs médiatiques de Gans insistent sur le fait que jamais, au grand jamais, la société de Gans n'aurait touché pareille somme. Ils le présentent en outre comme un homme intègre au-dessus de tout soupçon, la preuve : aucune enquête n'a été ouverte contre lui.

Pourtant, le Likoud et l'association Lavi ont exigé du Conseiller juridique du gouvernement de mettre Gans en examen pour tentative de détournement d'une somme de cinquante millions de shekels. En août, la demande étant restée lettre morte, le Likoud s'est adressé au tribunal de grande instance et a interjeté appel. Le Parquet a laconiquement fait savoir que des éléments incriminants étaient en cours de vérification. En attendant, les élections approchent. L'élection de Gans puis sa démission pour inculpation seraient-elles un scénario possible? Ou alors, de même que Gans n'a rien eu à craindre jusqu'à présent, de même il pourra poursuivre sa trajectoire politique en toute connivence avec le pouvoir des juges? A propos, qu'est-ce qu'on reproche à Nétanyahou, au juste?

Partager cet article
Repost0