Overblog
Suivre ce blog Administration + Créer mon blog
29 mars 2019 5 29 /03 /mars /2019 11:03

Politique insensée pas même crédible sur le plan de l'imaginaire, idée de l'évolution ouvrant la voie à celle de l'anticipation dont la science fiction

La vie est faite de paradoxes. Le plus curieux et prépondérant veut que l'ont prenne l'imaginaire très au sérieux.

Mini-monde imaginaire (pour enfants)

Ah, que notre époque est belle !

Quand j'étais jeune – non pas que je sois spécialement vieux – et que nous étudions l'histoire, je me sentais d'une part heureux de vivre dans le lieu et l'époque où je me trouvais, mais surtout d'autre part dans l'impossibilité si ça avait été le cas de supporter les conditions et les mentalités de presque toutes les époques traversées par l'histoire. Le maintien des populations dans l'esclavage – la servitude des serfs – et surtout l'interdiction de dire que la terre est ronde et qu'elle tourne, sous peine de piloris, bûchers et autres joyeusetés, m'ont fait penser enfant que jamais je n'aurais pu m'accommoder de la profonde imbécilité et dangerosité de mon entourage, si jamais j'avais dû vivre à une autre époque.

Il en a été de même pour l'histoire juive. Comment a-t-on pu être suffisamment idiot pour faire un veau d'or en plein période de révélation divine au quotidien? Comment a-t-on pu pareillement adorer le Baal alors que l'équation inversement proportionnelle de la fidélité ou de l'idolâtrie permettant d'atteindre respectivement la paix ou la débandade, était claire pour tout le monde, et que de surcroît des prophètes étaient présents et prévenaient matin et soir les contrevenants, jusqu'à la destruction du Temple? On a même mis Jérémie en prison parce qu'on n'aimait pas ce qu'il disait, dans la cour de Matera. Et chaque fois que je me plongeais sur ces sujets, j'éprouvais un vif soulagement en me retransposant dans mon époque.

C'est dire si j'avais du mal à comprendre le sens de la prière : «Renouvelle nos jours comme autrefois», ne voyant finalement dans les bons temps du passé non pas le bonheur absolu mais des possibilités inouïes de l'atteindre, qui n'ont été que rarement mises à profit, comme du temps de Josué ou des Juges, quand le «pays fut tranquille pour tant ou tant d'années».

De la difficulté de composer avec les inepties

Il importe peu que les théories fantaisistes soient radicalement démenties par la réalité

On dit que plus on augmente en intelligence, plus on trouve que le temps passe vite. Je me dis que plus on simplifie par des schémas les mécanismes du monde environnant, plus on a du mal à le supporter. Les accords d'Oslo, dès qu'il en a été question – voire toutes les discussions et aspirations à vouloir troquer sinon le pays d'Israël du moins une partie contre de la paix, orientation qui n'en portait pas encore l'appellation – me paraissaient inouïs. Je me consolais encore en pensant que si le pire des rêves venait à se réaliser, ses préconiseurs reviendraient à la réalité. Mais il n'en fut rien.

 

Je voudrais à ce propos citer un passage de Proust : «Les faits ne pénètrent pas dans le monde où vivent nos croyances, ils n'ont pas fait naître celles-ci, ils ne les détruisent pas ; ils peuvent leur infliger les plus constants démentis sans les affaiblir, et une avalanche de malheurs ou de maladies dans une famille ne la fera pas douter de la bonté de son Dieu ou du talent de son médecin»[1].

 

[1] A la recherche du temps perdu, Du côté de chez Swann, page 176, édition Gallimard, Collection folio, dépôt légal février 1982. On sait que la doctrine gauchiste israélienne a la force d'un nouveau culte : «Je crois en la paix», est l'un de ses slogans, où cette paix revêt les formes d'un culte.

 

Plus inouï et invraisemblable fut l'expulsion par le pouvoir de l'Etat juif des Juifs de Gaza, là où la logique la plus évidente eût dû exiger que ce fussent les ennemis qui eussent dû être éloignés le plus loin possible pour un solutionnement modéré, ou anéantis pour une option plus radicale. Quatorze ans après, le pouvoir ne veut toujours pas reconnaître ses erreurs ou méthodes, encore moins y remédier. Les  bombardements sur le Sud, jusqu'à Ashdod et Béer-Cheva ne constituent pas un casus belli, alors qu'ils le deviennent s'ils touchent ou dépassent Tel-Aviv. Ils ne le sont pas si les bombes tombent dans les champs, mais ils le deviennent en cas de pertes ou de blessures humaines, comme si manquer leur cible était pour les antisémites du jour la preuve d'intentions pacifiques.

Ou encore, quand on décide d'entrer en guerre, c'est pour aussitôt après céder à nouveau le terrain à l'ennemi, au lieu de le lui reprendre et de l'anéantir. A quelques jours des élections de la vingt-et-unième Knesset, M. Oie (Gans) bafouille et cafouille, mais le Premier ministre déterminé plus que jamais bombarde les bureaux vides du chef du Hamas au lieu de dégommer directement ledit chef. De nombreuses gens au crâne abruti et délavé, dès que la question d'un bombardement intensif et à distance de la population antijuive qui colonise Gaza se pose, sont immédiatement réticents et affirment haut et fort, de leur piédestal improvisé, qu'ils ne veulent pas que des innocents soient frappés, ces innocents étant incroyablement la population d'où sortent nos agresseurs. On voudrait leur demander si les Américains ont battu les Allemands en ayant de la compassion pour les enfants innocents des nazis, de Berlin à Dresde, ou s'ils s'imaginent que la Seconde guerre mondiale a pris fin parce que les bureaux vides de la Weimar ont été rasés.

J'éprouve de plus en plus de difficultés à ne pas m'irriter d'autant de bêtise meurtrière. C'est pourquoi je commence à comprendre les gens pas si débiles qui préfèrent se réfugier dans l'imaginaire, préférant concentrer leur pensée sur autre chose. Dans mes relativement nombreux écrits, j'ai toujours craint de ne pas être suffisamment vraisemblable, même dans les histoires inventées quoique inspirées le plus souvent du réel. Je dois même réfréner une tendance à vouloir alourdir d'explications rationnelles tout ce qui risque de ne pas passer ou aller de soi. Et pourtant, dans la réalité, plus il y a d'imaginaire, plus ça a du succès. J'ai beau me dire que l'imaginaire peut être grisant, il n'empêche que j'ai toujours du mal à m'y abandonner. C'est pour moi un drôle de paradoxe.

Des enfants faisant obstruction à l'imaginaire

J'ai souvenir que, petit, je faisais obstruction à l'imaginaire. Pour m'encourager à lire, on m'a offert des livres dont le personnage principal était un pantin vivant avec un ressort à la place du cou. J'ai objecté, avant de rendre cette série, que je ne comprenais pas comment il faisait pour respirer si son ressort était ouvert. Cette réticence doit être héréditaire, car ce personnage coriace, qui existe toujours et s'est imposé sous la forme de dessins animés à images numériques, a fortement déplu à mes enfants, qui n'ont absolument pas apprécié l'idée d'un enfant vivant seul dans un studio en forme de champignon. Ils étaient d'accord que c'était purement imaginaire, mais en ce cas, ils auraient dû lui prévoir aussi des parents imaginaires.

L'imaginaire sous l'angle d'une extrapolation scientifique à une réalité encore trop triste

Mais globalement, il faut reconnaître que l'imaginaire plaît. Il y a certes l'anticipation, ou la science fiction, qui se revêt d'une peau de vraisemblabilité puisque c'est toujours dans un espace ou un futur lointain que ça se passe, et qui sait si le monde ne pourrait évoluer dans telle ou telle optique? On attribue à Jules Verne la place de précurseur dans bien des inventions ou systèmes improbables à son époque. Quand il parle de la puissance de l'électricité qui fait avancer son sous-marin, il faut presque, pour ses contemporains, faire abstraction du ridicule de son idée pour se laisser captiver par le récit.

Toutes les hypothèses sont permises. Et si des singes supplantaient les hommes? Ou des extraterrestres? Et ce qui rend le monde si indulgent, et lui fait accepter toute éventualité qu'il appréhende comme peut-être pas si fantastique que ça, c'est la foi en l'évolution, véritable dogme, dont il est nourri depuis le double berceau de son état larvaire et de sa civilisation. Les adeptes de la théorie de l'évolution sont conditionnés comme par une croyance, celle que tout peut changer du tout au tout. L'amibe devient poisson qui se fait pousser des pattes pour sortir de l'eau avant de se changer en mammifère, en passant par le singe et l'éléphant pour aboutir à l'homme. Bien entendu, ce n'est pas un hasard, si l'homme est le produit le plus parfait de cette progression, puisque l'idée vient de lui. Peut-être le singe se place-t-il quant à lui au summum de ce processus. On ne comprend pas encore son langage, mais son expression en dit long quand il regarde dubitatif l'homme. Toutes les théories sont permises, puisque, évolution ou non, toutes les formes sont là en simultané.

L'amibe aussi est parfaitement en droit de soutenir que son ancêtre fut jadis l'homme, qu'il s'est débarrassé de tout ce qu'il avait de superflu au fil des milliards d'années.

Un certain Chéret situe l'homme imberbe, élancé et blond, au sommet du développement physique et moral de l'espèce humaine simiesque pour laquelle il éprouve beaucoup de compassion et investit d'ingénieux efforts d'éducation avec abnégation.

La volonté peut rendre le changement imaginatif réel

Ce qui est extraordinaire dans la théorie de l'évolution, c'est qu'on y accorde une place primordiale à la force de la volonté. En science fiction, un peu de bonne volonté et de concentration vous permet de vous téléporter, de vous dématérialiser en un point a et de vous projeter en un point b où vous serez rematérialisé. Il suffit de vous concentrer. On peut au passage y voir l'apologie des bons élèves auprès des cancres, pour les rendre réceptifs au message du danger de rester quelque part définitivement condamné entre les deux matérialisations par faute de concentration.

Dans la théorie de base, donc, si la girafe a pu être le produit d'une évolution, à partir d'un animal aussi bas qu'un gyrophare (attention! Il est interdit d'y voir son ancêtre), qui a dû soumettre sa morphologie à la domination de sa volonté pour passer d'un cou court à un cou long puisqu'il lui fallait grignoter les feuilles d'arbres qu'il ne restait plus qu'en hauteur, vu qu'il avait tout mangé plus bas, tout est permis à l'imagination de supposer pour l'avenir. On ne fait plus que poursuivre cette évolution admise depuis la maternelle, au gré de la fantaisie.

Marionnette fantastique et familière

Imagination active et passive

Toujours dans le même paradoxe, il faut reconnaître que plus une histoire est fantaisiste, plus elle se répand et est accueillie favorablement par les foules. Je regardais récemment un mini documentaire sur l'histoire qui a servi d'inspiration au dessin animé du titre de Pinocchio. Ça se passe effectivement en Italie, quand un dénommé Carlo Collodi, en 1881, devant éponger une dette, tente sa chance en écrivant un conte – La storia di un burratino - qui obtiendra un succès retentissant. Si dans la version Disney, c'est une prière de l'ébéniste puis l'intervention d'une fée qui donne la vie au pantin, en revanche, dans la version originale, l'ébéniste tombe sur un morceau de stère de bois parlant avec une voix d'enfant à laquelle il décide de donner une forme humaine, dotée de jambes et de bras. Mais comme le personnage par son entêtement dans la voie du mal finit par être pendu, le public exige un dénouement heureux et l'auteur finit par accepter de réviser son histoire à laquelle, puisque le pantin de bois est toujours vivant, il va pouvoir augmenter presqu'à l'infini le nombre des chapitres et rebondissements. Mais comment l'idée d'un pantin sculpté dans un morceau de bois qui prendrait vie a-t-elle pu séduire l'opinion? Il semblerait qu'en introduisant des êtres imaginaires dotés de pouvoirs spéciaux – la fée – ou tout phénomène naturel extraordinaire devenu cependant vraisemblable, l'entourloupe est pardonnée. Cette histoire relève des êtres magiques et de la sorcellerie. D'autres portent l'adjectif de paranormal. Elles ressemblent au modèle précédent, dans la mesure où interviennent des êtres ou forces étranges, avec une bonne dose d'inconnu.

Il faut tout de même observer et reconnaître une chose : l'imagination, aussi délirante soit-elle, n'est pas donnée à tout le monde. On pourrait parler d'une imagination active et d'une imagination passive. Si Disney est un grand rêveur qui vit confortablement de ses rêves, il n'en demeure pas moins qu'ils restent empruntés à l'imagination de Collodi dans le cerveau de qui a germé l'histoire. Il en est de même pour tous les «grands classiques», dont le démarrage ou l'idée provient d'autres auteurs.

Quant à la parodie «Pinockenstein», par allusion à Frankenstein, où Gotlib met en parallèle deux histoires où un homme veut créer en dehors des voies naturelles un être vivant et humain autant que faire se peut, on y trouve aussi bien des éléments de la première version de Collodi, quand le personnage raté finit dans le «cabinet noir de monsieur Jean-Henri», que du long métrage, lorsque l'auteur conclut en remettant à l'ordre du jour la célèbre trame, s'arrêtant aussitôt : «La suite, vous la connaissez». Sa parodie apparaît donc comme une incise ou un épisode inutile omis par la suite.

Le voyage dans le temps

La SF affectionne l'idée de base du voyage dans le temps. Elle ne prend pas toujours en considération l'idée selon laquelle un voyageur qui se retrouverait dans le passé modifierait par n'importe quelle intervention le cours du futur, donc également de son propre présent. Aidez un pauvre hère à convaincre une femme de l'épouser, et vous empêcherez l'arrière grand-père de votre grand-mère d'épouser cette femme et de fil en aiguille de vous engendrer. Le premier auteur ayant envisagé ce problème à ma connaissance est Gotlib. Un voyageur du temps rencontre sa propre mère sans la reconnaître et l'épouse. Une première réflexion fait dire à l'auteur que cet homme devient alors son propre père, avant de renoncer puisque le père de cet individu ne peut être une autre personne que son propre et véritable père. Donc, le personnage disparaît instantanément et l'auteur conclut par le constat du paradoxe spatiotemporel.

Un épisode captivant de la quatrième dimension – de «Westinghouse Desilu Playhouse», «une histoire écrite par Rod Serling» – décrit un homme qui consulte un psychiatre parce qu'un rêve récurrent lui semble trop réel. Il explique qu'il se réveille (dans son rêve) dix-sept ans plus tôt à Honolulu, et qu'il comprend avec effroi qu'il se trouve à la veille de l'attaque japonaise de Pearl Harbour. Il sympathise au bar avec un jeune couple dont le mari marin est sur l'Arizona, un bateau qui doit sombrer le lendemain. Il tente de le sauver, de le prévenir, mais n'y parvient pas. Le psychiatre, bien que très intrigué, tente un raisonnement : «Si je voyage dans le passé, périe dans un accident, alors la vie s'arrête et je ne puis me retransposer dans le présent, et du coup ni ma maison, ni ma famille ne peuvent par conséquent exister.» Il en déduit que c'est donc forcément un rêve. Puis le patient sur le divan s'endort, et revit chez le psychiatre et en sa présence le même rêve. Seulement, dans toutes les manifestations précédentes, le rêve s'arrête quand surgissent les avions. Cette fois, il se poursuit et le patient dans son rêve essuie des tirs et meurt. Instantanément, il disparaît du divan. Le praticien contrôle son agenda, et au lieu d'y voir le nom de son patient, il lit : «Aucun patient prévu aujourd'hui». Il se répète son raisonnement, puis descend au café, et reconnaît sur un tableau son patient. Le barman lui répond : «Cet homme est mort pendant l'attaque de Pearl Harbour.»

On assiste donc une fois de plus au même paradoxe.

Il est vrai que l'imaginaire peut s'avérer poignant, passionnant. Chez Gotlib, le voyageur réussit dans son entreprise et disparaît. Dans la 4ème dimension, le voyageur échoue mais disparaît aussi.

Alors, pourquoi, chaque fois qu'une histoire imaginaire m'effleure l'esprit, je me force à garder les pieds sur terre et la laisse se volatiliser? Pourtant, s'évader raisonnablement par la pensée de ce monde rendu illogique et aberrant serait salutaire.  

 Yéochoua Sultan ©

Partager cet article
Repost0
20 mars 2019 3 20 /03 /mars /2019 19:26

ונהפוך הוא או עולם הפוך ?

מה ההבדל בין יציאת מצרים ליציאת אדום? שבצאת ישראל ממצרים, די היה בהתחלף דור אחד כדי שלא יסבלו מתחושות נחיתות ופחד כלפי הגויים. כדי להקים דור לוחמים הבוטחים בה' והבטוחים בצדקת דרכם, שלא ייכנעו בראותם מלחמה וישובו להשתעבד, לידתם מחוץ לגבולות המצר חוללה את המהפך. מי שטען מרוב בהלה שטוב להיות תלוי בגויים, ואפילו למות שם, "טוב מותנו במצרים...", כבר לא בא בחשבון ; וכן מי שהכעיס בהפיכת המושגים "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש"[1], או מי שתאב "את סיר הבשר", שהמצרים ניזונו בתוכנו, כשהמתלוננים ככל הנראה נהנו מהריח. הדור הבריא כבר לא סבל מהשפעתם.

אז איך זה שהיום, זה לא עובד? איך זה שאחרי שכבר חלפו כמה דורות שנולדו כבני חורין, עדיין מפחדים מקול עלה נידף, לא נלחמים בעמידה איתנה על שלנו? הכיצד הדאגה העומדת בראש העדיפויות היא כמה שפחות להפריע לאוכלוסיות השונאות אותנו בשגרת חייהם? גם כשיודעים שהדאגה לנוחיותם תעלה בדם יהודי, בנשים, גברים בטף שיירו או ייטבחו למוות למרות כל המאמצים שמשקיעים מצד שני ושמונעים מידי שנה כחמש מאות ניסיונות רצח ביהודים?

ההבדל הוא בפתחון הפה של דתן ואבירם

התשובה היא שאם שתקו דתן ואבירם מאותו רגע שנעלמו, כיום יש רדיו דתן ואבירם הנותן לא רק תחושה שלא יצאנו ממצרים, אלא שבגאונותם נותנים אפילו הרגשה שלא יצאנו מארצות שמעולם לא היינו בהן! בידוע שדין "ארה"ב" הוא דין מצרים, כי הולכים לפי המעצמה של הדור. בית יעקב ממשיך לחיות בדמיון כאילו לא יצא מעם לועז.

רואים את זה גם בנטייה שלא לשמור את לשונם[2]. מתענגים בערוצי דתן ואבירם בריבוי אמירת מילים אמריקניות כהפנינג, קאמפן, דיל, ואני עובר על הרבה מבין הטובים ביותר. דומה ששפת עבר דלה מכדי להביע את הרגשות ואת הרעיונות, שכן רבים חשים שדווקא הניב הלועזי מבטא בצורה הטובה ביותר את מה שרוצים לומר, סיטואציה מדבר יותר מסתם מצב, ניואנסים מדקויות. להכניס כמה שיותר פריטים מלשון עם זר, כאילו נולדנו באמריקה וכאילו לא יצאנו משם. היוצא מהכלל בארץ הוא המושג שמאל שממש לא נשמע כאחיו של הקטנות בהשראה מהשפה האנגלית.

אך לא זו בלבד. ערוצי דתן ואבירם מציפים את תודעתנו ופוגעים בה בעיוורון שמסתיר מעינינו את המציאות. הנה השבוע נפסל בן-ארי מהיות מועמד לכנסת. באותו הקשר קיבלתי מסרון מתנועת מרצ[3] : "ביבי ניסה להכניס את הכהניסטים לכנסת ומרצ הוציאה אותם. רק בזכות העתירה הנחושה של מרצ נפסלה הקומבינה המושחתת הגזענית של נתניהו עם הכהניסטים".

אדם שיגיע לכאן דרך מנהרת הזמן או חייזר שינחת בחללית אצלנו, ינסה להבין ולא יבין. נגיד שהוא יקבל תמונת מצב על מה זה ביבי או נתניהו, ועל מה זה מרצ. אך הוא יתקשה להבין מה זה "כהניסטים", שאפילו שומר-האיות של וורד לא מזהה במתיחת קו אדום מתחתיו. אז הוא ישאל. מה זה כהניסט? האם מדובר בסוג של אנשים שמתנפלים על אנשים אחרים בשל צבע עורם או אמונתם, או בשל מאפיין אחר? בכמה ניסיונות טבח הם פושעים ברמה היומית, החודשית, השנתית? כמה אנשים, כמה נשים ותינוקות  דקרו ה"כהניסטים", בכמה הם פגעו במתכוון באמצעות כלי רכב, הפלת לבנה מבניין? וכן הלאה. רק בני דורנו שראשם על הכתפיים, שראו את הנולד וממשיכים לראותו גם אחרי שהוא נולד, מבינים שיש כאן שוב ונהפוך הוא גדול. אז איך יכול להיות שבן ארי נפסל ושזה עובר בשיא השקט? ואיך יש פתחון פה כה חצוף למרצ שמנהיגיהם יורדים לרגל בקבר ערפת ימ"ש, ומתחבקים באופן מתועד עם חברי וראשי ארגוני מחבלים? רק שתפסק שפיכות הדמים הגזענית אנטישמית בארץ ישראל. ובהבנה לא הפוכה, הכהניסט הוא אפוא האנטי-אנטישמי שהסברתו הנמרצת של ערוץ דתן ואבירם מטשטשת.

כי אם רוצים לחפש אירועים בהם נפגעו ערבים מיהודיים, נמצא את תקרית גולדשטיין המפוקפקת (מג"ב הרגו שלושים ושמעו כמוני על גולדשטיין רק למחרת בתקשורת) לפני חצי יובל ואת התקרית הוודאית לפני כשלושה עשורים בצומת גן הוורדים. כבר שלושים שנה, הערבים חיים בארצנו בשלום מוחלט. או שמא במרצ לא אוהבים לאמץ את הראש, אוהבים שיעורי היסטוריה כשהם קלים, כי ב"כהניזם" ניתן לספור את המקרים בפחות מאצבעות היד (תקרית כפר דומה התבדתה סופית ואירוע הטביעות התורשתיות על האבן טרם התבדתה). תארו לעצמכם שמרצ תתחיל להפנים את הרשימה של היהודים שחייהם קופחו ע"י ערבים. שיעור היסטוריה עמוס כזה לא בא בחשבון.

ובכן, את פסילת בן-ארי ואי-פסילת מרצ וחבר מרעיהם, יש להעמיד לזכותו-חובתו של ערוץ דתן ואבירם. הכניסו אותנו למצרי חשיבה מוגבלים שאין לצאת מהם, סגרו את יכולת החשיבה שלנו בתוך קופסה אטומה (הרמטית). אז את מונחי היסוד של החשיבה, לא חושבים "מחוץ לקופסה". מה יש בקופסה, והיא אותה הקופסה בדיוק לכל גווני הקשת, מערוץ אחד עד ערוץ מאה?

הנה :"נהרג בפיגוע ירי, דקירה, התאבדות..." אכן, סופסוף עלינו על זה ! לא נאמר ולא נכתב אף פעם : "ערבי גזעני אנטישמי מתועב התנפל על יהודי שלא לא עשה לו שום דבר רע". ששש... שקט... ואז נהפוך הוא : מי שיעיז לדבר כנגד תופעת הגזענות הערבית-מוסלמית כלפי יהודים חפים מפשע (סליחה על ה"נהפוך הוא", שהצמד – אסוציאציה בלע"ז – לא שגרתי כי רגילים ליהודי גזעני ולערבי חף מפשע) הוא זה שייקרא מעתה לא מציאותי וגזעני... גזעני נגד גזענות.

כי אם היו מזכירים את מעשיהם של הערבים הגזענים-אנטישמיים, אז כל אחת משלוש המילים כאן הייתה מייד מעוררת את זיכרון שתי האחרות :

ערבי ? גזעני אנטישמי.

גזעני? ערבי אנטישמי.

אנטישמי? ערבי גזעני.

 (אגב. ושלא יחלוקו באמירה שכאילו גם הם שמיים, חזרו על תחילת ספר בראשית : הם משתייכים לבני-חם ולא לשם כי הולכים אחר אימם המצרית, שפחתו לש אברהם אבינו, ואנו בני שם, ומלכי צדק הוא הדוד שלנו). בצמד הרעיוני הנ"ל אפילו לא חולקים על משנתו של יוסי שריד המנוח, כי הוא שלל הכללה, "עונש קולקטיבי", אבל מעולם לא קם נגד עובדות כשמחבלים ערבים מאבדים כל צלם אנוש או שממילא לא היה להם כזה מעודם.

אי שם באיזה אי בעולם קם נוצרי, נכנס למסגד והרג חמישים, יצא ונכנס למסגד שני והרג אחד פחות. העולם הנוצרי לא יצא לחלק עוגות וממתקים בחוצות, אבל מצד שני לא עשו מזה כותרות גדולות. נשמעה איזושהי הסתייגות, למרות שהיורה הרגיש בבית, כששם העיר "הכנסייה הנוצרית", דבר שצריך לעורר את הדיון אם לתת שם כזה למקום מסוים, זה לא הזמנה לפורענות. מעטים השמיעו בין הנוצרים קול שונה, כשהם מצד אחד מאוד מצטערים על הטבח אך שמים במול[4] באומרם כי דת שמתפרסמת בכל העולם בתוהו-ובוהו שמאמיניה זורים לא יכולה להיות בטוחה שיהיה לה תמיד שקט וביטחון. איך אומר הפתגם הצרפתית ? "הם הרי חיפשו את זה". תגובה קשה מזו נשמעה במערב צרפת כשנוצרייה, כדרכם כשהם גונבים לנו מקורות, דולים סמוכים גם כשאין פשט הכתוב כמשמעו, ראתה בדבר "עין תחת עין"[5].

אבל אל דאגה, גם בעולם הרחב לא כל כך שומעים על "ערבי מוסלמי גזעני". ואם בארץ הקרבנות נהרגים לבד, ב"פיגוע כזה או אחר", אז בצרפת למשל המוסלמים מבצעי מעשי הטבח וההרג הם "משוגעים חסרי אחריות משפטית שלא הבינו נכון את מסר הקוראן שהוא דת דורשת שלום". משוגעים, זה לא רק אצלנו.

עוד נהפוך הוא. הטענה הרווחת בארץ היא שאם ננהג ביד קשה כאן אצלנו, אז האנטישמיות בגולה תגבר. הגיוני, לא? אבל מה קורה באמת? בעולם המכונה נאור (או שכונה פעם נאור), הצליחו השלטונות להוקיע את כל הופעות האנטישמיות שבשטחם, והשקיעו מאמצים כבירים ומשמעותית ביותר במאמץ החינוכי לכל הגילאים, וכמובן הנהיגו יד קשה כנגד כל אמירה או ניסיון התארגנות אנטישמיים. "מה, האם ניתן לזיכרונות הקשים והאפלים לשוב להתגשם?" כשנרצחו בירייה הרב סנדלר ושני בניו, וכן הבת הקטנה של מנהל בית הספר אוצר התורה בטולוז, לפני שבע שנים, הממשלה והתקשורת הוציאו את הכלים הכבדים, כל עוד נותר ספק שאולי מדובר באנטישמיות "מסורתית רגילה"[6].

אלא שהיד הרפה כאן בארצנו, וההבנה של ה"לאומניות", וכן הדממה האל-חוטית והמדינית שלא אומרת אף פעם "ערבי גזעני אנטישמי", גרמו כבתופעת הראי שם באירופה לאותה היד הרפה ולאותה ההבנה הסלחנית להתגלם שם. כשהחלה להתעצם הסכנה האנטישמית בצרפת בעקבות כתבתו השקרית של הערוץ "פראנס 2", שהיא קיבלה מהכתב שלה בארץ, וכשיהודיים הותקפו ברחובות, אמר שר הפנים הצרפתי דאז : וואיינט (Vaillant), שבסה"כ מדובר בייבוא סכסוך, משמע שלשני הצדדים אחריות בדבר. וזה בדיוק המסר שיוצא מהארץ אל העולם, כשכל הזמן מעלילים עלילות ואומרים בשקר : "בני עמי בחרו בדרך הטרור".

זה לא שאני תומך נלהב של בן ארי... שלחתי לאחד מעוזריו במסר פרטי שזה לא כל כך חכם להפיץ את תמונתו עם מסגרת המראה את הרב כהנא הי"ד ברקע. כמובן שאילו היו שומעים לו, להרבה יהודים היו עדיין היום אבא ואמא, ורבים הילדים שהיו יכולים להמשיך לחיות ולהקים לכשיגדלו בתים נאמנים בישראל, כי שוב אותם הערבים הגזענים והאנטישמיים לא היו יכולים לנו... יש דעות קדומות (סטיגמות) והרבה מתחלחלים בשומעם את שמו של הרב וק"ו בראותם את תמונתו, וזה כבר לא רציונאלי. להופיע עם התמונה של הרב כהנא לבן ארי, זה כמו לצאת עם כיפה על הראש או שרשרת עם מגן דוד במקומות המועדים לפורענות בחו"ל או ברמאללה. כבפתגם התוניסאי זה : "לתת את המקל בשביל לקבל מכות". הבעיה היא שבמפלגה נשאר אדם שצידד בעד מילוי אחר פקודת הגירוש מעזה של היהודים. או שנקווה שבצלאל ס' ובן-גביר יעשו עבודה טובה ושהוא יישב בשקט. גם בנט לא משהו, המתפאר בדאגה לעבודה לערבים כשליהודים מצרפת לא דואגים לעבודה ברוקחות, רפואה או רפואת שיניים, ומחייבים גם את המדופלמים לעבור בחינות קשות כשרמת הבחינות לערבים ברוקחות קלות ואלה של הישראליים[7]. או אולי להצביע זהות?

לא נשאר לנו כעת אלא להתרכז במצוות היום : "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשוניאהם". לו יהיה. הלהווי. נתפלל שיתקיימו גם תפילותינו מראש השנה : "שיפלו שונאינו תחת רגלנו, ולא יוכלו קום", ושלא יבואו קטנוניים לרחם עליהם : "קום, מה אתה מפחד?"

פורים שמח !

כותב : יהושע סולטן  © אור לי"ד אדר ב' תשע"ט

 

 

[1] במדבר טז, יג.

[2] השמות, הלבוש והלשון הם אלה ששמרו על ישראל אז.

[3] אל תשאלו אותי מי נתן להם את מספר הנייד שלי.

[4] איך אומרים במול בעברית? הורדה מחצי טון. ואיך אומרים טון?

[6] היהודים משתלטים על הכסף ועל המשאבים, מכינים מצות מדם של נוצרים, מרעילים את מקורות המים, הרגו את אותו האיש וכן הלאה.

[7] במובן המקובל של בן עם ישראל.

Partager cet article
Repost0
15 mars 2019 5 15 /03 /mars /2019 11:05

מי יותר לוקה בשכלו ובנפשו ? המחבל המתאבד שנדמה לו שפשעו ייקח אותו לעולם שכולו טוב ובו ממתינות לו שבעים בתולות, או המדינאי בישראל שבהגיונו המעניין חולם בהקיץ שהקצאת שטח בפתח מדינתו, נשק וחופש התארגנות לשונאיו עד מוות תיקח אותו לעולם שכולו טוב בשם "שלום"?

המשותף ביניהם הוא שמדובר אצל כל אחד באמונה דתית שמקורה בסוג של שכל אנוש : דתו של הראשון שניתנת לעברות כדת ה"אי-שלום", ודתו של השני האומרת "אלהינו למעשה ידינו"[1], ביצירת פתגמים כגון "אני מאמין בשלום", בו מעשי ידיו – ההסכמים והנסיגות – נושאים את השם שלום.

זה הרי מה שחשבו בני הכת השנייה כשקבעו את הנוסחה : "שטחים תמורת שלום", כלומר : אני נותן לך אחיזה בארץ ד' ועמו, ואתה נותן לי שלום, החלפת מוחש במופשט. וכשלימודי בית הספר כבר מזמן עומדים מאחוריהם ונשכחו, מותר להם להתכחש לכלל האלמנטארי-בסיסי שלמדו שם בילדותם, בשיעורי החשבון, שאין לחבר או להחסיר כי אם בין דברים ממהות זהה (מספרים לחוד, x בחזקה אחת לחוד, 2x לחוד וכן הלאה). ייתכן אמנם שבמחשבה שנייה ההיגיון הפשוט לא נתן להם מנוחה, ולכן הם העדיפו להסוות את הנוסחה ולעצב אותו מחדש : "שטחים תמורת שטחים" : אתה מוותר לי על שטח פה ואני מוותר לך על שטח שם.

כמובן שנוסחת "השטחים תמורת שטחים" היא צמצום או קיצור של נוסחה יותר מורכבת : "שטחים תמורת שטחים תמורת שלום", כי גם בני הדת היהודית החדשה, המאמינים בשלום, מסוגלים ללמוד בעיון כאשר הם מתחרים באמונת ישראל העתיקה-חדשה-עתידית בה שיבת עם ד' והשכינה לא"י עיקר, ומנסים להחליף עיקר זה בתחכום מעניין הטוען שאם עם ישראל שב לארצו אחרי כאלפיים שנות גלות, זה רק במטרה לחלק אותה לזולתנו שבאומות עד כדי חזרה לגלות (הרבה מהירדים אחזו טרם עזיבתם באמונה זו).

נחזור אפוא ל"שטחים תמורת שטחים" ונראה שבכל זאת לא נתרפא הנגע בהגיון. היה מי שחשב לתת לארגוני המרצחים חלק מהנגב (אז אזור חולות חלוצה בטרם הוקמו יישובי המגורשים היהודיים), תמורת שטח אחר באזור שבין באר שבע לעפולה כשירושלים בתווך. אבל עדיין משהו כאן לא הגיוני, כי לא דובר בהחלפת שטחים הנתונים בהתאמה תחת שתי ריבונויות שונות – זה נותן משלו וזה נותן משלו – אלא במקומות שכולם תחת שליטה ישראלית. כל השטח הנידון כבר בחזקת מדינת ישראל, גם בהיעדר החלטה בינתיים להחיל ולממש את ריבונותה במה שחזר לה במלחמת ששת הימים, וממילא אין כבר גם "שטחים תמורת שטחים".

למה הדבר דומה ? לגזלן מזוין שמאיים על אדם כדי לנשלו מכספו. אם הגזלן מרוב טוב ליבו "יסכים" לקחת "רק" את מחצית כספו של הנגזל, גם ילד קטן יבין שזה לא ייקרא פשרה. אבל בדיוק על זה המבנה, מושתתים כל מאמצי המשאים-ומתנים מול הארגונים האנטישמיים. הבל הבלים. פעם היו יותר חכמים, כאשר החוק אסר כל הידברות איתם. כי אז ידעו בפשטות שזה רק מזיק ומסוכן, כי העלוקה דורשת "הב הב" שבעתיים.  

ובינתיים ממשיכות שתי האמונות – אמונת אי-השלום ואמונת האמונה בשלום – להתקיים בהחלפת חומרים – סימביוזה בלעז – כשנותן השטחים מאפשר למתאבד לפעול, וכשהמתאבד מצדו נותן למאמין בשלום להתחזק באמונתו, לעמוד בניסיונות ולהשלות את עצמו שהוא בדרך הנכונה וכי עליו להתגבר על המכשולים הכואבים שלא ימישו ולא יזיזו אותו מהחתירה למטרה. המתאבד וחבר מרעיו מהצד האחר ייקראו "אויבי השלום", ואלה שבצד האחד לא נמנים בין חסידי אמונת השלום ייקראו "מתנגדי השלום".  כך יוכלו המאמינים להיות פטורים מלהודות בכישלונם ולהפוך את הטעות היסודית לשיטה. כתוצאה מזה יכולים השבויים בתפיסתם האמונית השקרית ו\או השגויה להישאר כמו שהם, לעמוד במקום ולא להתקדם, ולהמשיך לגדול ב"הסכמי שלום" ולקרוא «"שלום שלום" ואין שלום»[2].

או שמא נתערבה כאן צביעות

כי גם אחרי מה שקרה, אחרי שהמצב הורע עד כדי פיגועים בעוצמה שלא נודעה קודם (אז בבית-ליד דווח כי טרם מצאו את שרידי מכוניות התופת), המשיכו להאשים דווקא את היהודים המרימים את ראשם בקיצוניות ובגזענות, ומאוד התרעמו וכשאחד ניסח עובדה פשוטה וגאונית, צעקו ואסרו את הניסוח. נביע זאת בשיחה דמיונית בין דובר א' לב' :

  • לאור כל מה שמתרחש, אני יכול להגיד שבמקום שיש ערבים, יש פיגועים.
  • אבל אתה לא יכול להגיד דבר כזה. יש ערבים טובים, אפילו יותר טובים מהיהודים, זה לא יפה. אתה חייב להיות ישר ולהודות שאפשר לעבור במקום מלא ערבים בלי שיקרה אפילו פיגוע הכי קטן שיכול להיות.
  • בסדר... נחשוב רגע... אז אגיד את זה בדרך השלילה :"אין ערבים אין פיגועים". על זה אין להתווכח, נכון?
  • זה לא משנה, אתה משחק בציניות במילים ובניסוחים.

לשביעות רצונו של ב', נאסר השימוש באותו הפתגם. אמנם יש חופש ביטוי אבל לכל דבר יש גבול.

נניח ששוב נפגשים א' וב' ושוב משוחחים.

  • אתה יודע שרצחו יהודי ליד רמאללה?
  • מה הוא בכלל הלך לחפש שמה ???

כותב : יהושע סולטן

 

 

 

 

[1] הושע יד, ד.

[2] ירמיהו ח, יא.

Partager cet article
Repost0
8 mars 2019 5 08 /03 /mars /2019 11:08

פסוק לי פסוקך : "כל זמן שלא סילק ידו"

בהקשר לבחירתו של רב יישוב חדש, קראתי שני דברים באותו יום. בבית-אל-ליסט פורסם שהמועמד הרב אריאל בראלי ידרוש בבית הכנסת היכל גבריאל בליל שבת (נחיה ונראה). להודעה בפורום האינטרנטי ניתנה תגובה המפנה את הקוראים למאמר באתר "סרוגים" עליו מתנוססת הכותרת  : "הרב אריאל בראלי : 'צריך ליצור לחץ על ידי היפרדות זמנית מהצבא", הנימוק הוא "ביטולה זה הוא קיומה", דבר שבשפה עממית יותר ייאמר : "ירידה לצורך עלייה" או "לסגת לאחור כדי לשפר את הקפיצה".

אכן המטרה היא להרתיע את המנצלים את כוחם לרעה כדי לכפות "על החיילים חילון ופריצות". הכותב מודע ומזכיר שיש לקחת את הסיכון אפילו על מחיר של העסקת שכירי חרב, אך לא מובן אם מדובר ב"אפילו במתן אמון לאינם-יהודים שיבואו להבטיח את הגנתם וביטחונם של היהודים, על אף עיקרון המפעל הציוני הדורש כי אין לסמוך על זרים בכל הקשור לביטחוננו ולהגנתנו, דבר שדרך אגב כבר הופר בהסכמי אוסלו, כשארגוני החבלים גויסו והובאו לארץ בהנחה שיוכלו לפעול לטובתנו "בלי בצלם ובלי בג"ץ".

הדבר השני שקראתי הוא בסעיף של"א בשו"ע, בנושא ברית מילה בשבת : "כל עוד שלא סילק ידו מן המילה חוזר אפילו על ציצין שאינם מעכבין. סילק ידו אינו חוזר אלא על ציצין שמעכבין..." ה"משנה ברורה" מסביר : "וכולה חדא מלתא היא". אינני בא לדון מסמכות רבנית או מעמדה של ת"ח, אלא מבחינת "פסוק לי פסוקך", כלומר : "מה למדת היום ונראה איך ניתן מזה להסיק לימוד בקשר הדברים המתרחשים במציאות של היום.

אם כן כל עוד האדם מתעסק במצווה, הכל שייך לעניין אחד, והוא יכול לשפר ולהדר בה. כשגנץ קבע בסופו של עניין שחיילים יורשו שלא לקחת חלק בכל דבר ברמה של פנאי או בידור בצבא, אכן משבר הקול הנשי בא לידי פיתרון כשהחיילים דווקא רצו בכל כוחם להמשיך במצוות הגנת העם והארץ. יתירה מזו, אם ח"ו נסלק את ידינו, מי מבטיח לנו שכל מה שבחלקנו יישאר על כנו? הכשרוּת והלכותיה שנקבעו בכל מטבחי צה"ל כפקודות מנכ"ל? בתי הכנסת וסדרי התפילה, שמירת השבת והעירוב?

מה שתפסנו תפסנו ואל לנו להרפות את ידנו. ומה שתפסנו הוא בעיקר נקנה מלמטה למעלה, מהגיוס כטירונים עד לקצונה הבינונית הלא פוליטית. ומה שלא תפסנו, הוא מה שניתן לתפוס מלמעלה למטה, מהדרגים של הרשות המבצעת הקובעים מי יהיו הרמטכ"לים ואלופי הפיקוד.

 

Partager cet article
Repost0
28 février 2019 4 28 /02 /février /2019 19:19

אם נאמין לבנט, בכוונתו של נתניהו בשליחותו של טרמפ להקים מדינת מחבלים בלב ארצנו. כמה צדדים נוטים לכיוון מתן אמון לבנט, לאחר שהוא מכוח תפקידו כשר נמצא במעגל הקרוב ביותר לראש הממשלה. וכשלנתניהו, לא מסתמן כל דבר בהתנהלותו הפוליטית שיכחיש את ההכרזה הזו.

בנט והמגוון המסתובב

נתמקד ראשית כל בבנט. שותפיו וחבריו החולפים נבחרים על פי התפיסה של ה"חד-פעמי", בהתייחסו אליהם כאל סוג ממחטות נייר עם שעת כושר מובהקת. המפד"ל אבד עצמו לדעת כשהוא הלך יד ביד עם נתניהו לסבך את המדינה בהסכם אוסלו ב', שלא ברור עד היום מה היה השיקול מבחינת התועלתיות, ומה הויתור שבתמיכה בהסכם הכפייתי מבית קלינטון תרם לטווח הבינוני-ארוך. אם מצד אחד המפד"ל התגמדה לאחר שהתייחסו בהתנשאות לעל מי שגינה את מכניסי רוצחי אש"ף לעיר חברון שעד כה הייתה לפליטה מכל ערי התנ"ך העבריות הכבושות בידי בני-נכר, היא נותרה עדיין מספיק משמעותית בכדי לעבות את מפלגת "הישראליים" של בנט.  הוא ראה בה קלף חיוני ונהיה לה לראש בהחליפו את זבולון אורלב. מימון משא ההיבחרות שהפך אותו לראש ההרכב החדש חרג מהמותר וגרם לו להיקנס אך את אשר הרוויח הרוויח. ההימור הצליח.

אבל כעת הוא מרגיש שהוא לא צריך את "הבית-היהודי-מפד"ל-החדשה". כנראה שהוא צבר מספיק כוחות חדשים עד כדי הקמת "ימין החדש" שיככב ללא החברים שכבר נהיו לו כבדים. מעניין שלמי ששם לב, בנט כבר הודיע שכך היא שיטתו, גם אם זה ברמז. מתחילת דרכו, הוא חוזר ומכריז שתומכי מפלגתו בכלל ותומכיו האישיים בפרט, הם מגוון רחב של מצביעים בחברה הישראלית הרחבה. ההמשך השקט שהסתכלות זו הוא שלמגוון הבוחרים יש גם מגוון של נבחרים, וניתן לשחק בהרכבים : ניתן להתנער מגוון אחד של בוחרים ולהתנער בו זמנית בגוון הנבחרים התואם, ולחפש צמד גוונים אחר של בוחרים\נבחרים. זורקים את שותפי שעת הכושר הישנה שהיו לו למנוף והעלו אותו לגדולה, ומחפשים שותפים חדשים לשעת הכושר הבאה.

אז מה ניתן לדוג מהמגוון הפעם? כיום עושים הרבה רעש סביב החמרת האנטישמיות בצרפת ועל גל עלייה אפשרי שיביא מהם המונים הנה. אז הנה ההזדמנות. בנט ידאג לעלייתם של חמישים אלף מהם ולשילובם בשוק העבודה בארץ. בינתיים, בנט הציב במקום העשירי לרשימתו עולה מצרפת. אם העולה ייכנס לכנסת הבאה, יגבר הסיכוי שהגוון המועיל יאריך קצת ימים כשותף. אבל אם הוא לא ייכנס, סביר להניח שהימור גוון בוחרים זה ייחשב מהר ככושל, מה שיזרז את פליטתו החוצה של ה"גוון" מהרשימה וכן של ה"גוון" שבקהל המצביעים. המגוון הרחב אינו כולל בהכרח את הכיפות הסרוגות ואף לא את העולים מצרפת באופן קבוע.

באותו עניין, ניתן גם להתנער מנתניהו לאחר שחלפה לה שעת הכושר החד-פעמית שלו כשותף קואליציוני.

נתניהו ימני כשהוא יכול

וכשלנתניהו, שנתמקד בו כעת, כדי לבחון מבעוד יום את המהלכים הלא ימניים שלו, כדאי להסתכל לכיוון אמריקה הצפונית, ולראות מה הילך הרוח שם. או, הנה ! טרמפ מבטיח לנו תוכנית הפתעה מדינית שתפתור את מצב המלחמה בכל המזרח התיכון. אין חדש. מסתמן שם שנשיא הולך ונשיא בא והארץ לעולם עומדת. כל מי שרק נבחר לנשיא ארה"ב לוקה ב"תסמונת ירושלים", ומדמיין לעצמו שהוא כעין מבשר, חוזה או במינוי שליחות שמימית. אם בנט מדבר אמת, אז לא מדובר כלל בהפתעה אלא בעוד אחד שמייצג את ה"צד האחר" שבא להילחם נגד הקב"ה ועמו בחירו, המפעיל כקודמיו את מלוא השפעתו בניסיון להתנגד לתהליך קיבוץ הגלויות וחזרת ריבונות ישראל בארצו, ובעיקר בחברון וירושלים רבתי.

או שמא תהיה באמת הפתעה? שמא טרמפ יהיה שונה מכל השושלת הנשיאותית שקדמה לו בעשורים האחרונים? הייתכן שילך בעקבות אבותיו לפני שבעים שנה שקיבלו בהבנה את פינוי הגרמנים של צ'כוסלובקיה לגרמניה? והאם על זו הדרך ידרוש שהמזדהים עם תרבות ערבית-מוסלמית יעתיקו את מקום מגוריהם למדינות ערביות-מוסלמיות ? קשה להאמין, כי אפילו כורש לא דרש כזאת. ואשרי האיש אשר שם ד' מבטחו.

כאמור, נתניהו ימני כשהוא יכול, כל עוד לא מופעל עליו לחץ אמריקני. זה דבר שהוא אומר בעצמו. וככלל, הוא תמיד מצדיק את מהלכיו באופן שנבין אותו, שכולם היו עושים כמותו באותן הנסיבות, וזה עובד. הוא ימני אלא ש... אם הוא גוזר שהיהודים לא יבנו, זה בגלל הלחץ העצום מבחוץ, אבל זה גם בא כדי להוכיח לעולם שלא בגלל הבנייה של היהודים הערבים שונאים אותנו, ואז : כל העולם יבין מיהו הטוב ומיהו הרע והוא יתמוך בנו. אם הוא לא מכה בחמס בעזה, זה בגלל סודות ביטחוניים שהוא לא יכול לגלות לפשוטי העם. אם הוא מכה ביהודים במיגרון (שלוש משפחות נזרקו באישון ליל חורף), או מוחק נוכחות יהודית עד עפר משלושים בתים בגבעת האולפנה, ואם הוא מאבד יישוב שלם בעמונה, או מחריף את מצוקת הדיור בהורסו את שכונת דריינוף, זה בגלל בג"ץ... 

נתניהו מסביר לנו שאם בית המשפט גזר, אז הרשות המבצעת, כשמה כן היא, חייבת לבצע כל פסיקה. יש לשכוח מתוכניתה המדינית ליישוב הארץ שממילא תתחלף במדיניותם המוכתבת בידי שופטים לאבדון הארץ. וזה עובד. אף אחד לא הקשה עליו כשבנסיבות מסוימות הוא נתן זכות קדימה למדיניות ממשלתו ועקף אלפי פסקי בתי-דין, כולל החלטות רבות של בג"ץ. כשהוא שיחרר למעלה מאלף מחבלים, כשהוא קידש את האמצעי הזה כי מטרתו הייתה טובה, כי הרי נגזרו עונשי מאסר כבדים על כל אחד מהם, לא שמענו אותו משיב לארגוני המרצחים שזה הפך להיות מנהג לשאת ולתת איתם : "לשחרר מחבלים? אבל גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול, כי יש החלטות של בית-משפט. וזה חלוט." גם במאחז הבדואי שבג"ץ פסק שיש לפנותו, נתניהו לא שמע בקול המשפט. אם זכורני נכון, הוא דווקא טען שהוא צריך את האישור של בג"ץ כדי לפתור את הבעיה. יש בזה טעם מר המזכיר את ההימנעות מלסגור אז את ה"אורייט-האוז".

אז נתניהו ימני ? כן ולא.

נתייחס כעת לחרבן יהדות גוש קטיף. נתניהו טען אחרי האסון שהוא בטרם מעשה חזר הרבה על ההתרעה כאדם שעיניו בראשו, והוא ידע שהמצב רק יחמיר. בהזדמנות אחת המלחמות שנגזרו מעזיבת עזה, עיתונאי בשם עמית סגל נבר בארכיון והראה סרטון המראה את נתניהו בדיונים בכנסת מצביע בעד, אחרי כמה מפנטזים בהקיץ האחוזים בפת אמרגנה של שלום שקר. אז הוא לכאורה סתר אותו. הסרטון מראה בוודאות את נתניהו, סילבן וחוט ובולי מצביעים בעד ההרס. האמת היא שגם נתניהו וגם סגל צודקים. כי נתניהו הזהיר והרתיע כל הזמן אלא שברגע המעשי הוא הצביע בעד. אכן, הקול היה קולו של יעקוב, אבל הקול בלבד היה אז ימני. אלמלא מקומו של נתניהו בצד המכריע, סביר להניח שהוא היה מצביא את המוני בית ישראל בכיכרות ודואג שאם הדברים – אוסלו ב' וחורבן יהדות עזה – יעברו, זה יהיה בבושה, ברוב המושג בשוחד, בתרגילים לא הגונים, ובצורה לא לגיטימית כפי שאוסלו א' היה לא לגיטימי בעליל.

אין כל מעקה שיעצור את האוחזים בהגה השלטון

הבעיה של הימין הפוליטי, היא שכאשר הוא פוזל שמאלה וסוטה מהדרך, מעצם מצע המפלגה ומהשליחות שהוא קיבל מבוחריו, כשהוא שוכח את העם העומד מאחורי השלטון – דמוקרטיה בלע"ז – אין שום כוח שיחזיר אותו למוטב. היושר הפשוט דורש שאם נבחר ציבור קיבל את אמונו של מצביעיו כי הוא למשל דגל בזכותם להתיישב ולחיות בבטחה בכל מקום בארץ ישראל, ושאם לאחר מכן הוא החליף את עורו ושינה את דעתו מקצה אל קצה עד כדי כך ששאיפתו תדגל מעתה לקפח את בוחריו ולהטיב לשונאיהם, עליו להתפטר ולא למעול בשליחות, במילים אחרות עליו להחזיר את המנדט. ואז יוכל הוא להכריז : "אני שוב רץ לשלטון, אבל הפעם אני אציג תוכנית של הרחקת יהודים והרחבת מפעל חייהם ואעזוב את השליטה במקומות אלה לארגוני המחבלים". גם חטיפת הקולות והקמת מפלגה כגון קדימה בשל העמידה על עקרונות המצע של מפלגת האם, מעשה כזה לא היה עובר אילו הייתה רשות וסמכות השומרת על כללי ההנהגה השפויה והצודקת.

גוף כזה נחוץ גם כדי להגן על המדינה ועל האזרחים ממהלכים מסוכנים כעזיבת דרום לבנון ועזה בה הקימה מדינת אירן את עמדות החזית שלה ששינו לרעה את התמונה. תיאורטית, הגוף הזה קיים, אבל בפועל הוא נוטה לצדד בעד עמדות המקפחות את זכויות עם ישראל בארצו. אילו הסמכות השופטת הייתה קיימת במתכונתה של היום גם בתקופת חומה ומגדל, האויב היה מנצח במלחמה על הארץ. הוא פשוט היה נוהג כפי שהוא נוהג היום בהשתמשו בכוח פנימי של מדינת היהודים כדי להרוס ולהרחיק יהודים ולהניסם בלי לצאת כלל למלחמה. וכמו שהגוף מבטיח לאויב ניצחונות בסיני, גוש קטיף (אז עתירות היהודים נדחות כי פתאום המהלים פוליטיים), עמונה, על ידי המצאת מסמכים הטוענים שהארץ שלו, כך, אילו בג"ץ היה קיים בחומה ומגדל, היה ה"נתניהו" התורן של אז נלחץ ומתקפל ומחריב את המפעל בהרכנת ראש ובכפיפת קומה.

מה בין הדואג לגופו לדואג לממונו של האויב ?

אבל כעת ראש ממשלתנו גם מאפשר את פיטום שונאי ישראל מעזה כשמיליוני הדולרים זורמים ישר מקטר וממשיכים להחזיק ולחזק את קן הטרור הענק, המאיים והפוגע בנו יום יום. אפילו גנץ, המנסה להחיל משטר גנרלים, הזכיר זאת בתעמולת הבחירות שלו. אולם קשה לקבל תוכחה מאיש שסיכן את חיילי צה"ל בעזה כי הוא חס על האויב. אם נתניהו חס  על ממונו, אז גנץ חס על גופו. הגם שגנץ, בין המנהיגים שלא עיברתו את שמם, זו מילה שביידיש או בגרמנית, משמעותה "לגמרי" או "אווז".

לחזק את הימין או לפוסלו

לאחרונה, נתניהו עזר למפלגות הימין הדואגות לכבודו של עם ישראל ולזכותו להגדרה עצמית בארצו, להתאחד. יש מי שהסביר להם שלא צריך לפוצץ את המשא ומתן בגלל וויכוח על המקום השביעי או השמיני ברשימה המשותפת, אבל העיקר הוא שלבסוף, הם התאחדו. דווח בתקשורת שנתניהו אף התקשר לאביו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' כדי שיואיל לאחד את הקרע. התוצאה מבורכת, אלא שהשקר שוב השתולל ושוב קרא קריאות גנאי וחזר על האשמות השווא כאילו לא הוכיחה המציאות מאז ממשלתו של שמיר מה בעצם קורה פה "הגזענים באים!" השקר מעיז את פניו, נובח ונושך. היהודי שנתון כקרבן לאויב המוסלמי הוא זה שייקרא גזעני. אלפי יהודים נשחטו, נדקרו, נשרפו על ידי ערבים והשקר בשלו. ואם השקר חוגג כאן בארץ היהודים, אז איזה פתחון פה יהיה לישראל כנגד האנטישמיות הגוברת בעולם המכונה נאור? אם היהודי הוא לא קרבן האנטישמיות המוסלמית-ערבית כאן בארץ, כי הוא להיפך הוא הגזען, אז קל וחומר שלא יוכל להיות פוצה פה ומצפצף כנגד האנטישמיות המוסלמית-ערבית באירופה. ולא יעזור להם שניצולי שואה שנשארו בחיים אחרי הנאציזם, נרצחו בדם קר בארץ ובצרפת על ידי מוסלמים קיצוניים.

לא רק בצרפת ולא בקרב החוגים האנטישמיים ביותר, אלא אף כאן בארץ, יש כאלה שיראו דמיון לא הגיוני ויעיזו להשוות את היהודים הנשחטים, נדרסים, נורים, לנאצים, ולא את אלה שפוגעים בשנאת חינם בחייהם של יהודים.

הגרמניים כבר לא מסכנים את חייהם של היהודים מאז שנת 1945 למניינם, ואם יהודי יטייל בברלין או בדיסלדורף עם כיפה על הראש, לא יסכנו אותו גרמניים. אלא שערבים מוסלמים שמנהיגם הרוחני חוסייני שיתף פעולה עם הצורר הגרמני המשיכו להתנכל ליהודים עד עצם היום הזה, הדבר מקובל במנטאליות עד כדי כך שאין מי שיתרעם על כך שיהודי לא יוכל לטייל עם כיפה על הראש כאן, בלב ארץ ישראל, במקום הכבוש על ידי שונאנו והמכונה בשם רמאללה.

האנטי אנטישמיים ייקראו גזענים, כשהמקום היחיד בעולם שהימין ה"קיצוני" שלו דווקא יהיה ההיפך ממפלגות ימניות קיצוניות בעולם, בדיוק כפי שמדינת ישראל היא ההיפך של שאר מדינות העולם מכוון שהיהודי אינו מהווה בה מיעוט.

אבל איום הקללות והגידופים ורצח האופי גרמו מזמן להרבה אנשים להפסיק לחשוב, כמו שכבר לא מפריע לאף אחד ה"יידנ-ריין" המתנהל בארץ היום וכבר לא בגרמניה של שנות השלושים-ארבעים של המאה הקודמת. הם רק יפחדו ויסלדו מלהצביע בעד הימין המאוחד. מה פתאום שיהודי ירים את הראש וידרוש לשים קץ לעוול ולרצח המתרחש חדשים לבקרים על אדמתנו הקדושה?

אז לאן הולך נתניהו, בדרישתו לאחד את הכוחות? האם הוא מתכוון להיאבק נגד איבוד קולות הימין, מה שייתן לו להרכיב ממשלה התואמת את קולו "היעקבי" כפי שראינו לעיל? או שמא הוא רוצה להפוך את הימין הזה למוקצה מחמת מיאוס, כי הבוחר כבר לא מפעיל את השכל והוא פועל על פי מה שהאכילו אותו והוא בלע ב"קישקע", על פי הפחד מ"מה יאמרו הגויים" והתחושה שהוא יפסיק להתיפייף אם לא יצביע "נכון"?

או אולי בנט הוא זה שירוויח את כל הקופה ?

כותב יהושע סולטן ©  

 

  

Partager cet article
Repost0
22 février 2019 5 22 /02 /février /2019 10:42
קרוב למקום הזה, לא ייאמן : יש מקומות האסורים ליהודים בלב ארץ ישראל!

שלום.

לפני שבוע, פרסמתי מאמר קצת ארוך. היות ונאמר לי הן שקשה לקרוא מאמר העובר את האלף מאתיים מילים והן שלא קל היה לתפוס לאן אני חותר, אחזור על תוכן הדברים בקצרה.

השבוע ציינו בצרפת ברוב עם ועדה את הירצחו של אילן הלימי. גם ראש האופוזיציה, מרין לה פן, הגיעה לעיר בניי (Bagneux), בה נחטף הלימי, עם מספר מקורבים ממפלגתה כדי לכבד את זכרו, במקום בו הוצבה לוחית זיכרון[1]. ב2006 למניינם, אילן הי"ד נפל במלכודת. הפיתיון בדמות אשה צעירה הוצג בפניו בכינוי "המה", בחנות הטלפונים הניידים בה הוא עבד, בפריס. היא קבעה לו פגישה בשכונת דיור מוזל בפרפר הקרוב והידוע לשמצה : בניי. שם נחטף וסבל עינויים קשים במשך שלושה שבועות[2]. כשנתגלתה הפרשה המצמררת, לאחר שמצאו אותו גוסס, מושלך ליד פסי רכבת, כולם גינו את המעשה האנטישמי המתועב פה אחד, עד הדרגות הגבוהות ביותר של הממשלה.

מאז נערכים מידי שנה אספות וכנסי זיכרון קהילתיים וממלכתיים. אף כלי תקשורת, בכל קשת העמדות והדעות למיניהן, לא העלה על הדעת שאולי לא מדובר במעשה ממניעים של שנאת היהודים. וכמובן שאף אחד לא העז לדמיין בהקיץ שאולי מדובר ברצח על רקע "רומנטי". שם, בצרפת, כולם עומדים על הרגליים ופועלים עד כמה שאפשר נגד האנטישמיות. זה לא סותר את העובדה כי הסבירות להצלחה של המהלך, במדינה בה חיים כאחוז אחד של יהודים בלבד מול תשעים ותשע אחוז של אינם-יהודים, נמוכה.

אבל הדבר התמוה ביותר הוא שדווקא במדינת היהודים, בה היהודי כבר לא במיעוט ולא בגלות, התקשורת וכל מי שיש לו חלק בעיצוב דעת הקהל, מרשים לעצמם להעביר את בעיית האנטישמיות מסדר היום ולהחליט בחגיגות שרצח נתעב של יהודי בשל היותו יהודי, הוא "בסה"כ" מעשה על "רקע רומנטי". קרבן האנטישמיות מיכל הלימי לא זכתה ולא תזכה לעצרות זיכרון. תושבת היישוב אדם נרצחה באכזריות בחולון לפני כשנה וחצי. לא נשמעו גינויים ואף אחד לא גינה את המעשה האנטישמי. באף מוסד לא הכריזו על מצב חירום כדי להביע את מלוא הזעזוע מול פשע שהדעת לא יכולה להשלים איתו. וכל זה קורה דווקא במרכזה של המדינה היהודית שלכל הדעות יש לה מגמה להוות מקלט בטוח לכל יהודי באשר הוא, כולל הרחוקים ביותר מהמסורת. וגם אין כל טענה כאן של "ואם כאן בכל זאת מדובר ב"רקע רומנטי", לאחר שבית המשפט פסק שלא דובר כלל ברקע שכזה.

אלא שפסיקת בית המשפט היא חצי נחמה למראית העין ולמשמע האוזן בלבד. כי כבכל פעם שנרצחים יהודיים בפיגועים אנטישמיים כאן בארץ, הוא הגדיר את הפשע כבא ממניעים "לאומניים". ואם בצרפת הלימי זוכה בהכרה אפילו מהאופוזיציה בה מזוהים גורמים אנטי-יהודיים, הלימי שבארץ ישראל לא תזכה לכלום. כמובן שניתן להקשות שכל זה כבר לא עוזר להם, אבל ההשפעה החינוכית הרחבה עשויה למנוע או לפחות לרסן את הפיגוע הבא בכוח, מכוון שהרשויות והקהילה היהודית מעבירות מסר ברור שפיגועים אנטישמיים לא יזכו לשום הבנה ושהאנטישמיים לא יחפשו תירוצים של לאומניות כלשהי או הזדהות אם איזושהי לאומניות על פני תבל. כששוב נתעוררה המפלצת האנטישמית בצרפת בתחילת האלף השלישי למניינם, היו מי שניסו להבליג על חומרת שינוי המצב ולדבר על "ייבוא קונפליקט", כלומר על העתקת האלימות האנטי-יהודית של ערבים בא"י לשטח צרפת. אבל ניסיון, רשמית לפחות, כשל. .

נחזור למושג הלאומניות. טמונות בשימוש הלא נכון מספר סכנות. הראשונה היא ה"הבנה" והסלחנות המעוררות תחושת חמלה כלפי האויב, אף על פי שמשקיעים את כל המאמצים כדי לעצור כל רוצח אחר מעשה. אין הרי שום ערבות ליהודי שהרוצח הבא ייעצר בטרם יוציא את זממו לפועל. הערבי-מוסלמי שרצח את תושבת היישוב תקוע היה מוכר לכוחות הביטחון כגורם מסוכן לציבור. ובכל זאת הסתובב חופשי והקרבן היהודי לא נמנע.

כשהאנטישמיות, בפנים החדשות שלה, התחילה לגבות קרבנות יהודיים – שהרי הפנים הישנות כבר הוכרו כבלתי-אנושיות וכחומר הבּערה של אידיאולוגית השואה – הוצדקו במידה מסוימת מסעות הרצח בהבנה עמוקה שהמחבלים פעלו בלית ברירה. דיברו על חופש ההגדרה העצמית, על הלאומניות\לאומיות כערך אצילי. ייתכן מאוד שאכן מדובר במידה טובה, אך השיוך שלה לאנטישמיים של הדור אינו במקום. היא תכונה לפיה האדם הפרטי מוכן להקריב את עצמו למען הכלל.

וגם אם נניח לרגע שאכן מדובר בלאומניות ולא באנטישמיות גרידא, באיזה לאום מדובר? התשובה פשוטה : בלאום הרוצה להשמיד את הלאום שקם לתחייה בארצו הקדושה ולמחוק אותו כדי לתפוס את מקומו. וכפי שהנוצרים רצו להחליף בעבר  (בד"כ) את ישראל כשהם כינו את עצמם בתואר "וורוס ישראל", כך רוצים שליחי העולם הערבי-מוסלמי לגנוב מאיתנו את תואר ה"וורוס פלשתינאי". ולכן הלאומניות בהקשר הזה היא ערך עליון המנוצל כדי להצדיק למפרע את השורש האנטישמי ומנטרל את מדינת היהודים מלפעול כנגדו, גם כשהיא עוצרת את האנטישמיים לאחר מעשה.

ועוד בנושא הלאומניות כערך מוערך, זכור לי כי בשנות השמונים למניינם, התפרסם תור בעיתון מעריב סוף שבוע של כותב מאור יהודה תחת הכותרת "הם לא לאומניים". קריאת הגנאי הופנתה לציבור המתנחלים שהכותב ראה אותם מקרוב כשהוא לדבריו שירת במילויים בהבטחת הסעות תלמידים ביו"ש.

הסכנה השנייה, או הצד השני של המטבע, היא תופעת הלוואי האורבת לאזרחנו שכבר לא יראו בלאומניות ערך עליון, והם יסתייגו ממנה, הם יפחדו ויתרחקו מהלאומניות היהודית וכבר לא ירצו להרגיש שכל ישראל ערבים זה לזה. כל אדם יחיה לעצמו, כתוצאה משחיקת הערך והפיכתו בתת-מודע לרע.

כעת נראה כיצד טשטוש המושגים – אנטישמיות, לאומניות – פועל כאמצעי לסתימת פיות. נניח שיקומו מן העם אנשים שלא יכולים בלבל להם את המוח בקלות, כאלה שלא ישלימו עם מציאות הרכנת הראש ומרירות הגורל מחויב המציאות הדורש למעשה יותר דם יהודי מכל מערכות ישראל. מה יקרה להם? הם יושתקו ויידרשו לשמור על השקט. כי אז מערכות ההסברה תדונה בגופו של אדם ולא בגופו של עניין. ייעשה במי שיחשוב אחרת רצח אופי. המנגנון פשוט : אין אנטישמיות, אז מי שיטען שיש ייחשב לפשיסט וגזען. מה? להעיז לטעון שהאוכלוסייה הערבית-מוסלמית מוציאה מתוך חיקה חדשים לבקרים רוצחים אנטישמיים ? האם מאן דהו יתחצף וידרוש לשים קץ למסע הרציחות ושהתופעה תהיה אחת ולתמיד שייכת אך ורק להיסטוריה הדגושה עצב וצער של הגלות ?

וכמו שכבר הצליחו להשתיק את מי שיתרעם כנגד הסכנה המתמדת האורבת, גם לא מתרעמים מול מציאות של ערים שלמות האסורות ליהודים כאן בארץ ישראל.

לאוכלוסיה ממנה כוחותינו מונעים בממוצע שנתי קרוב לחמש מאות ניסיונות שפיכת דם יהודי בארץ, יש להתייחס בשיא הסבלנות והסלחנות, ואין לעשות "עונש קולקטיבי", כלשון שריד המנוח. אין כאן אנטישמיות. האנטישמיות היא רק בפולין. מי שרוצה להפגין נגד האנטישמיות, שימשיך להרבות בסיורי ה"ירידה לרגל" לארצות נכר כדי להבין איפה האנטישמיות נמצאת. אלא שכיום גם בכך יש קצת בעיה, כי הפולנים לא חושבים שמגיע להם פחות יחס מכובשי א"י שברמאללה בין היתר. הפולנים חוקקו חוק האוסר לטעון שהם אנטישמיים, לא הפולנים של היום כמובן ולא אבותיהם שחיו בעבר הרחוק והלא רחוק. ומי שידבר, יפתחו לו תיק, כפי שפותחים תיקים למי שמדבר בישראל נגד אלה שמתוך תוכם יוצאים גם היום זדים הצדים אחר נפשות יהודיות.

מובן ? אין אנטישמיות, אין להילחם כנגדה, ואין לראות שלא בעין טובה את המציאות הנגדית בה יהודים לא יכולים לחיות בכל מקום בארץ ישראל.

כותב : יהושע סולטן ©

Partager cet article
Repost0
15 février 2019 5 15 /02 /février /2019 10:40

 

הלימון אמנם פרי חמוץ אך הוא בריא. כמו כן דיבור בריא עשוי להישמע חמוץ.

להיראות יפה חשוב יותר מעמידה על עקרונות, גם כתלויים בעקרונות אלה חיים ומוות. כשמילים נמחקות, גם המציאות שהמילים אמורים היו לתאר הופכת כלא הייתה, ומי שידבר עליה ימשוך כהארקת יסוד את ברקי הזעם של החושבים והמנסחים נכון. יוצא מזה שחוסר קריאת התופעות כמות שהן כאן בארץ, שהמסורת האנטישמית ממשיכה לגבות מחיר דמים לאורך כל התקופות, כשזה כולל את העידן החדש של הקוממיות.

ניכנס בס"ד לעיון קצר בנקודה למחשבה בנושא הרודנות שבקביעת אוצר-המילים והטיפול במי שחורג מגדר זו.

ישנם תהליכים מדיניים שלא ניתן להבין כיצד יכלו הבוחרים לתמוך בהם או לשתוק כשהכתיבו להם אותם בעל כורחם. נראה שהכול הינו פועל יוצא של מלחמת מילים. יש מונחים "רשמיים" שחייבים להשתמש בהם, ומונחים אחרים שהנוקט בהם ייחשב לעבריין ובגופו ידונו. כולם חיים בפחד שהדיון ינוהל לא לגופו של עניין אלא לגופו של אדם, ליתר דיוק לגופו של האדם שיגיד אמיתות נגד המוסכמה השקטה.

כולם מכירים את ההחלקה המוציאה את השיח מהעניין ומעבירה אותו אל האדם. הסתכלות מהצד מראה שהסטייה מהעניין לאדם היא לרוב, במציאות החברתית בישראל, חלקו ושיטתו של השמאל מול הימין, או של המרוחקים מהיהדות כנגד העומדים על זכויותיהם בנות אלפי השנים על שמירת המצוות ועל הקשר עם ארצנו. בצורתה הפחות בוטה, שיטת ההטיה מהעניין אל האדם, מלבישה על השיח את המראה החיצוני שכביכול מדובר עדיין בעניין ולא באדם. ברמה היותר נמוכה, מגלים מייד שאין מדובר בדיון ענייני ורעיוני רציני. ברמה ירודה זו, מתנפלים ישירות על הבנאדם, ובריבוי תוויות מנסים לקבוע כי הוא אדם מסוכן, אדם מפחיד, אדם קיצוני, אדם משיחיסטי, אדם חמום מוח, והיד עוד נטויה. באופן הקצת יותר מתוחכם ומתורבת, כאילו לא מדובר בגופו של אדם, אז ייאמר כי אלה דעות מסוכנות, דעות מפחידות, דעות קיצוניות, משיחיסטיות, העשויות לחמם את מוחם של בני אדם שדעתם קלה. (מובנת כוונת החזרה על "אדם" ו"דעה", כי לגבי שניהם אין דיון אלא קביעה נחרצת שאין להשיב כנגדה).

בתקופת הסכמי אוסלו, המחלוקת בין "גופו של עניין" ל"גופו של אדם" התנהלה בערך ככה : "אתה בעד שלום", שאלו את מי שלא ראו בעין יפה את ייבוא ראשי ארגוני הטרור לארץ. "זה לא שלום", ענו. "אבל אתה בעד שלום או לא?" "אני בעד שלום אבל זה לא שלום". "אז אם אתה בעד שלום איך אתה אומר שזה לא שלום?" בקיצור : אנחנו נדון בך, באדם שבך, ולא בעניין שאתה מנסה להטיל עליו ביקורת. ואכן נחרץ המשפט בהחלטיות : "אלה מתנגדי השלום".

והבעיה היא שזה עובד. ותיכף נראה כיצד. כי כמו שאף אחד לא רצה שידביקו עליו תווית של "נגד שלום", כך אף אחד לא רוצה שידביקו עליו תווית של "גזען". לפני כשבוע תפס גוי מתועב בתולת ישראל, גנבה, במובן החמור של גנבת נפשות, והתעלל בה כנאמן לציווי דתו - "איטבח אל-יהוד" – ובהמשך בתר את גופתה עד שמי שנאלץ  לטפל בה נחרד ונזקק לתמיכה נפשית-רפואית. האם בקישינייב הרוסית היינו, לפני כמאה שנה, נתונים לחסדיהם של הקוזאקים ; או בוורמס, עת פלשו הצלבנים לפני אלף שנה? או בפולניה בזמן הפרעות שהוביל חמלניצקי לפני כארבע מאות שנה? או בעבר קרוב יותר, בתקופת גרמניה הנאצית?

לא, כי בזמן שהדם השפוך טרם נתקרר, שוב אנחנו נוכחים לדעת שמדובר במדינת ישראל לה יש היכולת, אם רק תרצה, אם לא להשמיד אז לפחות להרחיק את האויב הנמצא בתוך קירות הבית הלאומי היהודי, למרות שהיא ערבה לכך תיאורטית שזוועות כאלה הינן נחלת העבר והגלות בלבד, וגם כשלא מדובר בהכרח בהרג המוני, ד' ישמרנו. זה לא הגיוני ולא מתקבל על הדעת, ולא מובן מדוע מדינת היהודים לא ממהרת לדרוש את יישום ה"אם תרצו".

כעת ננתח את המנגנון שהשלמה בראש מורכן עם הגורל המר נגזרת ממנו. עלינו ראשית כל לשים לב שכל פעם שבחו"ל, יהודי נחטף, סובל עינויים קשים, נרצח, ומושלך כפגר ביער או ליד פסי רכבת, כאילן חלימי אשר ציינו בצרפת את שלוש-עשרה השנים לחטיפתו והירצחו, ואפילו בכל פעם שיהודי "רק" סופג גידופים או מכות לא מסוכנות, וגם אם הוא "בסה"כ" מוצא בוקר אחד כתובת נאצה בדלת דירתו, בתיבת הדואר, או בחנותו, כל העולם צועק "געוואלט"! ודורש בחוזקה : "לא ניתן למפלצת האנטישמית לקום לתחייה!" ובכלי התקשורת מכנסים מומחי רוח הדנים סביב השאלה : "האם יש לחיה הנאצית עדיין או שוב כוחות העשויות להזיק?"

אבל כאן בארץ, הגינוי החריף והמזעזע ביותר שמותר יהיה לעלות על השפתיים מסתכם במונח "לאומניות". שנבין, זהו ה"פרס" היותר גדול שיסכימו לתת לנו, אחרי שנערכו כל הבדיקות המתחייבות כדי לוודא שלא מדובר ברקע פלילי, או בכל רקע אחר שרק ייתן לאזרח להמשיך לישון בשקט ולא להרים את הראש. רקע השונה קצת מהרקע "הפלילי", והנותן גיוון כדי שלא יחשוב הצופה או המאזין שתמיד אומרים לו את אותם הדברים, הוא הרקע ה"רומנטי". לדוגמה :

רצח תושבת גבע בנימין ב28 במאי 17 בחולון, מיכל חלימי הי"ד (מי בכלל זוכר?), התפרסם תחילה בתקשורת כי הרוצח הערבי "רצח את זוגתו הישראלית שהייתה בהריון מתקדם"[1] . אלא שבגוף הכתבה הדברים נראים כבר לגמרי אחרת. נצטט : " הוא הכחיש שרצח את זוגתו על רקע רומנטי. חארוף אף השתולל ביציאה מהדיון, בעט בסוהר ואמר: "אני הורג את כל היהודים". הוא ציין עוד כי הוא וחלימי כלל לא היו בני זוג. נציג המשטרה בדיון, רס"ב קובי ג'., הדגיש כי הרקע למעשה הוא פלילי."

איך אפשר לקבוע כזו כותרת ואיך אפשר ששוב יהיה פלילי, כשהרוצח "הורג את כל היהודיים"? בכל אופן, בסופו של דבר אותו מוחמד חארוף נאשם בבית המשפט ברצח על רקע "לאומני"[2].

אז על אילן חלימי בצרפת, מתקיימות הפגנו לרוב, וכל החברה מתבקשת לעשות חשבון נפש. ועל מיכל חלימי בארץ, הכל עובר לסדר היום. כאן לא ידרשו מכל מיני גורמים ערבים-מוסלמיים לגנות בכל תוקף את זוועת המעשה המזכיר את התקופות האפילות והקשות של תולדות היהודים. כאן לא יתקיימו כנסים מתוקשרים של מומחים למיניהם סביב השאלה : "האם החיה המוסלמית שראשה אמין חוסייני שיתף פעולה עם העריץ הגרמני, האם החיה שחיכתה לקורפוס אפריקה של רומל מכוון צפון-אפריקה כדי להשמיד את כל היהודים שבארץ ישראל, כשש מאות אלף במספר אז, האם החיה הטורפת והמטורפת שאיימה על הממלכה הבריטית שמרוב פחד ובהלה סגרה ליהודים את שערי הארץ עד שמצאו את עצמם כלואים במלכודת הגרמנית, האם היא יכולה שוב להשתולל ולהכות ביהודים חפים מפשע?" וגם חשבון נפש פנימי לא יישמע : "עד מתי יהודים חפים מפשע שרק רצו לחיות יינתנו כקורבנות לאליל הפוליטי המכונה שלום?" את השאלות האלה לא ישאלו בארץ.

לאחרונה נפגש נשיא ישראל ריבלין עם עמיתו הצרפתי, מקרון, אותו אחד שהתפרסם לאחרונה בדיכוי אזרחי מדינתו (הדורשים שיספיקו לגנוב מכספם במקור לאחר שהעשירים קיבלו כל מיני פטורים ממיסוי ההון). כעת נבין מדוע העמיד מקרון במעמד זה פנים שוחקות, כמי שמספרים לו בדיחה, כשריבלין אמר לו שהוא מודאג מהאנטישמיות בצרפת.

ובכן, כאן בארץ, אין אנטישמיות. אין כאלה אנטישמים משתוללים וצמאי דם האורבים ליהודים כבר בתוך מכלאות הצאן. אדרבה : כאן בארץ, אפשר להיות בטוח שיקומו תמיד אנשים כאלה שיכעסו מבעוד מועד על אחיהם היהודים כדי שלא יעיזו לטעון ואפילו לחשוב שהחברה הזרה ליהדות וכל ההסתה החופשית לרצח שבה, או שהמשכורות המשולמות מידי אחראי הטבחים במינכן ובמעלות לרוצחים, יוצרות אווירה ובית חרושת לאנטישמיות מעשית.  ואם אסור לומר "אין ערבים אין פיגועים" אז קל וחומר שאסור יהיה לטעון על דרך החיוב : "יש ויש". וכל זה לא נאסר בשם האמת, אלא בשם השקר הגורם ליהודים להיות כמנהגו של עולם טרף לאותה התגלמות של שנאה כפי שחוו אותה בשנות הגלות.

ברמאללה, בבית לחם וברוב חברון, מקומות שהערבי אז בארץ, אין בתי כנסת, אין מוסדות חינוך יהודיים, ואף לא בית יהודי אחד. זה בלב מדינת היהודים, אבל שקט חרישי נכפה עלינו! אז למה שקמרון נשיא צרפת לא יצחק ? הוא צוחק כמי שמבטו אומר : "אין כזה דבר בצרפת מקום שלא יכולים להתגורר בהם יהודים".

ובכן, עכשיו ראינו שאין בארץ אנטישמיות. אם כן, מי שבכל זאת יראה אותה ייחשב לגזעני. בחברת המילואים, לכל מי שבא בטענות שונות ומשונות – כמובן בעדינות וברמזים – הייתי אומר לו : "אכן, אני גזעני נגד גזע האנטישמיים". אהבו את ההברקה, ומיעטו לדבר על הנושא.

המינוחים בפיקוח ממשלתי, גם אם לא של הממשלה. ומכוון שבשל ניווט השיח דרך המינוחים המותרים, אין כאמור אנטישמיות בארץ, מאבק ההשתקה עובר לטיפול ב"גופו של אדם" ללא הפרעה. ואם יותר גם במחנה השמאל לדון גורמים מסוימים "לגופו של אדם", אז כפי שכבר ראינו, הוא ייקרא "איש שלום".

הבה נרשה לעצמנו לרגע לדמיין כנגד השמאל דיון שלילי לגופו של אדם. הבה נתאר מציאות בריאה שיכולה להיות נכון לעכשיו רק ברובד הרעיוני. נדמיין מהדורת חדשות בה יימצא השמאלן התורן את עצמו נבוך תחת מטר שאלות לא קלות. נחשוב על מי שטען כנגד הקטנוניות, באופן שיישמע לגופו של אדם אך בכיוון הנגדי: "אם אתה בכל זאת טוען שאין לך בעיה בהימצאותה של אוכלוסייה עוינת בארץ, אז כנראה שיש לך לפחות שתי בעיות :

האחת : ככל הנראה, בעיניך דם יהודי הוא לא דבר יקר כל כך. אה ! פה ושם רוגמים ילדה באבנים, בכפר ביתה או בכביש מודיעין, פה ושם עושים פוגרום בחיילים שטעו בדרך, דבר שגם בסדום המקראית לא היה קורה להם, פה ושם באיתמר רודפים והורגים בירי בבודדת ובתוך ביתה משפחה יהודית שלמה, או שוחטים אותה בעצם מנוחת השבת, או מעמידים אזרחים יהודיים על נשותיהם בהריון, כשהם עומדים בתחנה, כנידונים למוות שהועלו על הגרדום... אז בעינייך חייהם של יהודים לא כל כך חשובים, כי מה שיהיה בעיניך באמת חמור מאוד, זה לטרנספר את מעוזי האנטישמיות אל מחוץ לגבולות ארצנו, ולאלץ אותם להסתדר במקום חדש מהתחלה, דבר שדרך אגב אתה בעד כשמדובר במהגרים העוזבים בהמוניהם את מחוזות מולדתם באפריקה ובאסיה ונוחתים באירופה.

והשנייה : אתה סובל מהקטנוניות שהוטבעה בך במשך כאלפיים שנות גלות. אתה גלותי, וגם ההתנכרות שלך לאורח חיים יהדותי נובעת מפחד תת-מודעי מהאומות שלא רואות את זה בעין טובה ושאתה מפחד להרגיז. אתה פחדן גלותי, ותפסיק כבר עם ה"אנחנו יכולים לחסל אותם בתוך רגע", כי אין לך אומץ לכך, ולא משנה עד כמה פעולות האנטישמיות תהיינה מקוממות וזוועתיות, כי אותך זה לעולם לא יקומם."

על זו הדרך נוכל לחלום ולדמיין כאוות נפשנו, אלא שהמציאות הכואבת קובעת את ההיפך הגמור. יש לקטנות השמאל עוד ימים יפים לפניה, שהרי העומד במשפט בדיון ב"עניינו של אדם", הוא תמיד הימני או הדתי – ואוי לו למי שגם ימני וגם דתי – עד כדי כך שגם כהוא נוטל חלק בשלטון, הוא עדיין מרגיש שהוא נשפט, ושעליו להראות כמה הוא יפה, כמה הוא משלב את הערבים בתוך תוכי החברה הישראלית.

וכשם שמשמעות חייו של החילוני-שמאלני היא להראות לעולם כולו עד כמה הוא יפה והומני, ועד כמה אין שום סיבה לשנוא אותו, כך הימני עם הכיפה הסרוגה עושה הכל כדי להראות לחילוני-שמאלני עד כמה הוא יפה ועד כמה אין כל סיבה לשנוא אותו.

עזיבת העקרונות לטובת המאבק האחר הנ"ל, כלומר הנחיצות להיראות יפה, אינה דבר של מה בכך. כעת נראה שנבנתה לה תפאורה שלמה. ייתכן מאוד שדיון לגופו של אדם, המתמשך והחוזר על אותם האמירות ללא הרף, יכול לגרום לשעמום בקרב הציבור שבסופו של דבר עלול להסתייג ולהפנות גב לתקשורת. עד כמה אפשר לדוש שפלוני קיצוני ואלמוני נאור? כדי להקדים רפואה למכת איבוד האמינות, הושקעה עבודה לעומק ביצירת דמויות רקע של התייחסות תרבותית המשמשות קנה מידה ועמודי תווך לגיבוש כל דעה ועמדה. זאת אומרת שיש דמויות שכדאי להידמות להן ודמויות שכדאי לא להידמות להן.  מדובר בדמויות מופת לטוב ולרע.

לפני כחודש הלך הסופר עמוס עוז לעולמו. ידוע שדעותיו לא התקבלו כסתם דעות. שיחו וכתיבתו של עוז יצגו את קנה המידה של התרבות בה"א הידיעה. הסופר נערץ בכל העולם. מי שחושב כמוהו נחשב אף  הוא לאדם בעל עדינות ואצילות רוחנית, הוא הבנאדם בשיא גילוי המשמעות המזוקקת והזכה שבעולם. אם אני מדבר כמו שהוא דיבר, אז אני בצד הנאור של האנושות. וזאת הדמות המופתית של הצד האחד.

כעת נראה את הצד השני. כשנתניהו נבחר נגד פרס, בתחילת המאבק המדיני שלו, היה ברור לכל שהימין הולך לנצח ברוב קולות, כי רק כל אדם חמישי או ששי התכוון להצביע פרס. היה אפשר פשוט להמליץ להם שלא שווה לטרוח ולהגיש מועמדות. מבחינה שכלית-אנושית, הסכמי אוסלו אפשרו לשונאי ישראל המסוכנים ביותר של הדור לעשות כהוות נפשם. ואם בודדים בלבד דרשו "פושעי אוסלו לדין", כנכד הפוליטיקאים שנתנו לחלום הבהלות (יש מי שאמר "שלום בהלות") להתגשם, הרוב רצה לפחות להיפטר מההנהגה הזו. ומה שטען אז נתניהו, אי-אפשר כבר היה להגיד שזה רק שיח של "ימני קיצוני", כי אי-אפשר היה לזוז מ"לגופו של עניין". "לגופו של אדם" קשור יותר לתחושות הבטן ופחות לכושר הניתוח ולדעת הצלולה. אז הוכנסה לתמונה דמות חדשה, יצירת המופת השלילית, בשם יגאל עמיר. באופן בלתי מובן ניתנה לו במה תקשורתית רחבה העקבות רצח רבין. ומה היו הדעות שהוא דגל בהן? פשוט הועתקו לשיחו כל הטענות והמלל הדורשים את זכות עם ישראל על ארצו ללא איום צורר זר השורר בקרבו. כל הטענות וההסברים ההגיוניים של נתניהו דובבו את פיו של המועמד לדין באשמת רצח רבין. ואם עדיין היה מישהו שלא קלט את המסר, אז היו שדאגו להסביר בציטוט תנ"כי : "הרצחת וגם ירשת?"

ואם אגב כבר הזכרנו את צרפת, אף עיתונאי שהיה עוין למיטראן לא טען שום טיעון מקטר או מקנטר. וגם לא היה מי שטען על מסך הטלוויזיה שבחירת מיטראן היא אסון שנגרם על ידי עם שיש להחליפו. פשוט כולם עפו והוחלפו בין רגע.

יובן אפוא שהעלמת הרקע האנטישמי גורמת לאשליה שהשנאה הפושעת נגד היהודים לא קיימת בארץ שלנו, וזה מה שגורם ליהודים הנאמנים למסורת, לה' ולארצו, לעמוד חסר אונים כמחוסרי יכולת להשמיע את נאקתם עד לב השמים, ולגמגם להגנה על ה"גופו של האדם" שלהם שהם "בטח בעד שלום" ואם יסכימו קצת לדון בגופו של עניין, אז העניין יוסט מעומק הקשר בן אלפי השנים לארץ, לעניינים שוליים כאילו הוויכוח סביב שאלת הביטחון, כמו שרואים בפתגמי תעמולת הבחירות של כמה "ימנים", הוא עיקר. אז למי רוצים להידמות כאשר מדברים?

כותב : יהושע סולטן ©

[1] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4997624,00.html

[2] https://www.10.tv/news/154662

Partager cet article
Repost0
8 février 2019 5 08 /02 /février /2019 09:40

היום (ששי, שבוע פרשת תרומה תשע"ט), בסביבות השעה 5:50, ביושבי בבית נשמעת נביחה, עד לתוך חדר השינה. תחילה, אני חושב על איזה כלב שוטט, אלא שלאחר כמה דקות, נראה שהכיוון ממנו מגיעה ההפרעה הינו מקום קבוע. חוששני ששכן קרוב קשר איזו "חיית מחמד" ליד ביתו וששוב נצטרך להשלים עם מציאות חדשה כזאת, לאחר שמניסיון העבר וההווה (שנתייחס אליו באופן חלקי בהמשך), הפניות לא תמיד עוזרות, גם כשפונים למועצה וגם כשהמועצה היא זו שמשכירה איזה נכס לפלוני-אלמוני שהופך אותו לכלבייה.

אז אחרי כעוד עשר דקות, מנסה אני לאתר את מקור הרעש שלא פוסק. אני פותח את חלון חדר העבודה, והנה אני נושם לרווחה : שני כלבים ענקים, האחד שחור והשני לבן, צובאים על פח הצפרדע השכונתי,במרחק של כארבעים מטר ממני. אנשים בודדים הולכים ברחוב ושומרים מרחק בטיחות. מצדי, די בהשמעת ה"שררר" המיועד מחלון ביתי כדי להבריח אותם (את "חיות המחמד" וקצת גם האנשים) והנה הם נעלמים כלא היו.

ורק כשאני משתדל שלא להעלות על דעתי מה היה קורה אילו היה מדובר במישהו שקשר איזה כלב ליד ביתו, כולי מתמלא פחד ורעדה. לסבר את האוזן, דעו שהרחק כמטחווי קשט, זה כבר כשנה, במקום שהיה הומה בעבר ממשפחות צעירות בעם ישראל, נותר קרוואן בודד שייעודו השתנה. סובב בגדר והוכנס כלב המרעיש לרוב. השעות המועדפות למטרד נעות בין 14:00 ל16:00, למי שזה אומר משהו, ובעיקר בשבתות. דיברתי עם מחזיק הנכס, כשהצלחתי לתפוס אותו סופסוף בהזדמנות אחת, כי הוא לרוב לא גר שם. לא עזר. וכשפניתי למועצה, באופן אקראי מפתיע, נגרם לי נזק : פעם במנעול הבית, שלא ניתן מאז להכניס בו מפתח, ופעם כשככל הנראה ניסו לעקור את מונה המים, שטפטף משני חיבוריו לצנרת. במקרה השני, המועצה טיפלה בנזק.

אז איזה נס הבוקר קרה לנו, כשבסה"כ דובר בכלבים ללא בעלים, כשדי בהשמעת ה"שררר", כי כשיש, אז בוקר טוב.

שבת שלום

כותב : יהושע סולטן

Partager cet article
Repost0
1 février 2019 5 01 /02 /février /2019 10:27

התלבטויות מעניינות מעסיקות את התלמידים ואת התלמידות העולים לכיתה ט'.

נפתח במשל... הבה נתייחס לשבט החי בחיק הטבע. מולו עומד אתגר. עליו לעבור נהר סוחף ועמוק. אין כל גשר או שורת סלעים המתנשאים מעל פני המים. אפשרות החתירה היחידה היא ברגל ובשחייה. על בני השבט להתגבש כי המעבר מסוכן לבודדים, לפתח דרכי חשיבה ולרכוש מיומנויות וחכמת חיים. צריך להתאמן, ואחרי השתדלויות רבות מצליחים לעבור את הנהר. חלקם פגועים אך המסקנה הרווחת היא שרק משום שלא הייתה ברירה, הם נאלצו לעשות את זה. ואם העיקר זה המטרה, אז היא ההגעה לגדה השנייה.

הזמן עבר ונבנה גשר. האם יעלה על הדעת של מאן דהו מבני השבט להמשיך לשבח את הגבורה, הגיבוש, ההתגברות, הניסיון מהחיים, עם כל הנזקים והאבדות בדרך? האם יטען שיש לוותר על הגשר ולהמשיך לעבור את הנהר בשחייה? עד כאן המשל.

עד העבר הלא רחוק עמדו לרשותם של התלמידים ומשפחותיהם ביתי ספר עד לכיתה ח'. בידוע כי הלימודים מתחלקים לשלושה שלבים : בית הספר היסודי, מכיתה א' עד ו' ; חטיבת הביניים : ז'-ח' ; והתיכון עד י"ב. דא עקא : ביישובים ושכונות רבים לא היה כלום אחרי כיתה ח', או אולי לעיתים מוסדות שממש לא תואמים את רוח היהדות. ולכן נאלצו הצעירים והצעירות להעתיק את מקום מגוריהם לישיבות או לאולפנות, עם כל החסרונות, הקשיים והתסכול הכלולים בעניין. אלא שבדיעבד התפתחה הסתכלות חיובית מעודדת, בניסיון לראות תמיד את הצד הטוב שטרדות החיים. אין כאן כל אילוץ לוותר על ההתפתחות הנפשית הבריאה בחיק המשפחה, בין האחים והאחיות, בחמימות הבית. להיפך : יוצאים לטירונות החיים שממנה הופכים לבוגרים עם חוש אחריות, אכפתיות לזולת, נחישות, כושר החלטה ויוזמה. ובכך נהפך האמצעי למטרה, כמסע הכומתה ביחידות חי"ר שלא משנה אם ניתן לעובר את השבעים ק"מ בטיולית או במאן.

ובכן, כל העידוד הנ"ל מעיד על עומק המשבר הצפוי. כהורי שהוזמן לערב היכרות עם מוסדות המאלצים את הלומדים בם להעתיק את מקום מגוריהם לפנימייה, בו נטלו חלק גם בוגרות "שמיניסטיות", לא התרשמתי מכוח השכנוע שלהן, הן גילו קושי הבעתי, חוסר יכולת לנסח משפט אחד שלם בלי לגמגם או לחזור אין ספור פעמים על מילה בודדת אחת ("כאילו", או "ממש", או "ממש כאילו").

מובן שהנושאים לא יתמקדו במפגשים מכגון זה סביב הפער בין החיים בבית, כשפוגשים את ה"חברי" רק בחלק הציבורי של היום (הימצאות בכיתה, בהפסקות והחוגים) ; ובין חיים בפנימייה עם בנות (או בני) המחזור הכוללים את האילוץ לחיות ביחד, בחוסר פרטיות עשרים וארבע שעות ביממה (ארוחות, המתנה לשירותים ולמקלחות, החזקת החדר וסידורו שינה...)

הבית הוא מרכיב מרכזי וחיוני בבניית האישיות וההתפתחות הבריאה של כל נער. רק כשאין ברירה, כגון אצל יהודים שעלו ועולים לארץ במסגרת עליית הנוער, מתגוררים בפנמיות עם כל אי-הנוחות המשתמע, כי ההורים בחו"ל. במצבים אחרים פחות מחמיאים, הפנימיות שמשו פיתרון למשפחות בעיתיות או מן השורה עם ילדים או בני נוער בעיתיים החייבים טיפול במסגרת סגורה עם תנאי הגבלת חופש מחמירים.    

גם כשלא מדובר בכך, יש בפנימייה צד לא נעים הפוגע באחדות המשפחה. לדוגמה : משפחה ביישוב שלנו נאלצה אף היא אז לשלוח את בתה למוסד הדורש ניתוק. ולאחר שנקבעה העובדה שלא התקיימו שיעורים מארבע אחרי הצהריים עד תשע בבוקר למחרת, ההורים ביקשו לשחרר את הבת כדי שתוכל קצת לרוות נחת בבית. הם נענו בשלילה. מובן שכל הריחוק ואי-הנעימויות המתוארים מעלה נבעו מלית-ברירה. כי הרי, כנזכר, הפנימייה מעולם לא היוותה מטרה אלא נסיבה מכוח המציאות כוון ששוב : לימודים סדירים ניתנו פעם רק עד כיתה ח'.

מאידך, אין מה לצפות מתלמידים שעברו את שלב חיי הפנימייה. הם לא יספרו, לפחות לא בסדנאות פתוחות לקהל, דברים שייתנו לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם מתלהבים כתלמידים היוצאים לטיול שנתי . כי השם הטוב של התלמיד או התלמידה כרוך בשם הטוב של המוסד. אז על מתח, אי-נוחיות, געגועים לבית, בעיות הנגזרות מחוסר דרך ארץ עד לזלזול או אלימות לפעמים, כשעשויה להתברר למשל מציאות של דירוג בצורת סולם בין שולטים לנשלטים, ועל כל מיני תנאים קשים, לא יספרו לכם. כי זה עלול לא רק להוריד בערכם של המוסדות, אלא בשמם האישי. "הא, למדת שמה!"

באחד מיישובי הדרום, תלמיד בכיתה ח' בא להיבחן בישיבת בני-צבי. אחיו למד שם מספר שנים לפניו ועמד בכל הדרישות ; אז אין שום סיבה שהוא לא יצליח כמוהו. הוא עבר את כל המבחנים וגם מצא חן בראיון האישי. אלא שחלה בהמשך תפנית : התברר לאחר מכן שבמרחק של עשר דקות נסיעה באופניים מהבית, ישיבה אזורית פותחת את שערה לכיתה ט'. כמובן שהוא לא היסס פעמיים והמשיך בה את לימודיו.

בבית אל סופסוף, אחרי שנים של קרעים משפחתיים, קמה המועצה ופתחה בית-ספר תיכון (השם אולפנה מבלבל) כדי שתוכלנה בנותינו להמשיך לנהל חיים בלי לחץ ואתגרים, למעט כמובן המאמצים המושקעים בלימודים וביחסים נאותים עם בנות-הגיל, כי לגור בבית זה העיקר, ואין כל מטרה ללמוד להתאקלם ולהסתדר בחברת נערים המנותקים מהחיים הנורמטיביים. הפנימייה באה בדיעבד לשרת את מטרת הלימודים, ולא להיפך : אין הלימודים באים לשרת את חיי ההישרדות של הפנימייה. על פי מסורת ישראל, רוב הילדים עזבו את בית ההורים רק כשהקימו את ביתם.

הבעיה היא שמרוב שהורגלו בגישה המחייבת לבחור באולפנה טובה, נתפס בית הספר שנפתח במיוחד עבורן כאן ביישוב, כשאר האולפנות, ולא כפיתרון טוב ומענה צודק לעשרות שנים של פרידה מהבית. ומשום שלא קפצו על המציאה, בדיעבד, היות ובית הספר כבר נפתח, נאלצו לקלוט בנות מיישובים אחרים, כשחלקן ברמה דתית יחסית נמוכה. ובמקום שבנותינו תבואנה לדרוש : "זה שלנו!!!", הן מפנות את הגב למקום ומפקירות אותו למי שהדבר לא נועד להם מלכתחילה. עליכן לקחת את מה שמגיע לכן "אנחנו בנות המקום ובית הספר יתנהל לרוחנו" – שהוא אגב גם לרוח ההנהלה והסגל – אך כמובן בעבודה חיובית בהשראת מידתו של אברהם אבינו בקבלת אורחים. אך שתדענה לעמוד על שלהן, ובל יהפוך האורח לבעל הבית.

ומובן שעל צוות ההוראה להתגייס לטובת מגמה זו ולא חלילה להכפיש את השם של המוסד היישובי באמירות מהסוג : "אם לא תלמדי כמו שצריך בסוף תמצאי את עצמך ב..."

ולמי שמבין התלמידות "לא יודעת" מה עדיף, אז שהיא תיתן להורים להחליט בשבילה. תמוה הדבר שבגילאי שלוש-עשרה \ ארבע-עשרה, אחריות ההחלטה לא ניתנת להורים.

בהצלחה בקרבה לבית ובלמידה פורה.    

Partager cet article
Repost0
14 janvier 2019 1 14 /01 /janvier /2019 10:40

עליונות מוסרית או ראש מורכן במעמקי הגלותיות ?

יש בארץ הסכמה רחבה בין כל החוגים הפוליטיים. אנחנו הטובים ביותר ואנחנו המנצחים בכל המערכות ובכל המאבקים מול האויב הערבי-מוסלמי, בין אם הוא בעזה, בין אם הוא בנחלת אשר המקראית, ובין אם הוא בכל מקום אחר בארץ ובעולם. אם אנו יוצאים מנקודת ההנחה כי היות וכוונת האויב היא לא פחות מלהכחידנו, אז הישארותנו על המפה אכן יכולה להיחשב כניצחון מוחץ, בניגוד לעמדתו למשל של דוקטור אורי מילשטיין, היסטוריון ישראלי החולק כדעת יחיד על תפיסתה של צמרת הצבא והמדינה באומרו כי במצב של מאבק בצורת גרילה, אי-הכחדת כוחות הגרילה היא בעצם כישלון[1].

האינטלקטואלים משמאל מתאפיינים בתחושת עליונות לעומת האוכלוסיות המייצרות יום-יום מחבלים ורוצחים היוצאים במלחמה נגדנו, ואין כאן תרתי דסתרי (בניגוד לטענה כי אם יש מלחמה, אין רצח כי אם הריגה, המיוחסת ג"כ לד"ר הנ"ל). במשפט נירנברג נשפטו פושעי מלחמה שלפני מאסרם נטלו חלק במלחמה מעמדות שונות של דירוגים צבאיים. ואם הם דאגו לשפוט אותם ולא הסתפקו בהריגתם בקרב או בשטח, זה רק משום שהמלחמה נסתיימה. וכך הפכו אותם ה"לוחמים" לפושעים ברמה הפלילית. אצלנו, היות ולא נגמרה המלחמה, אין כל מניעה להמשיך לחסל רוצחים : עובדה שהם במלחמה. יתר מזו, המלחמה שלהם היא מאבק אנטישמי לכל דבר השואף להשמיד יהודים בשל היותם יהודים ותו לא, ואין זה משנה אם השאיפה מסתכמת באזור מוגדר על פני כדור הארץ או מתפשטת על פני כל כדור הארץ .

ובכן, ישנה עמדה המסתכלת בו-זמנית בנימת ערבוביה של חמלה ובוז על האויב-לוחם-רוצח. דבר הנובע והנגזר כנראה ממקור עליון, מסגולת עם ישראל, העם הנבחר מכל העמים. ומעניין שדווקא בקרב אנשים המסוגלים להגדיר את עצמם כחילונים, ישנה כזו תחושה חזקה של עליונות ואליטיזם עדתיים המוטבעת עמוק בנפש ובנשמה. שגם אנחנו נשיב מלחמה ונתחרה בכובש את עזה, שגם אנחנו נכוון את תחמושתנו לריכוזי הנתינים האזרחיים שלהם? מה פתאו! אנחנו לא כמותם! גם בימין מוסכם שלוּ רק היינו חפצים בכך, יכולנו להיפטר מהאויב על כל אוכלוסיותיו תוך זמן קצר מאוד, אלא שהאצילות והעליונות שלנו אינן נוטות לכיוון זה. אגב, ימין פוליטי שיישאף להעביר את האוכלוסיות העוינות המבקשות להשמידנו ולהחליפנו, כבר לא מצוי בזמן בנוף המדיני שלנו. כל מנהיג שחרף את נפשו להצלת עם ישראל מהניסיון היומיומי לטבוח בנו נרצח. ולא קמו עוד אנשים עם אומץ בעידן חדש בו כולם רוצים למצוא חן בעיני קיצוני התקשורת ומערכות השיפוט שלא שמים לנגד עיניהם את החשיבות להציל את האם היהודייה הבאה שתירצח כשתינוקה בידיה או במעיה.

השב"כ עושה ימים כלילות, וגם ההשקעה בתקציב הביטחון כבדה מאוד למדינה, אבל אין מה לעשות, כי בכל זאת יירצחו כל שנה כששה-עשר יהודים שסך הכל רצו לנהל את חייהם בשלום, עת עומדם מול כיתות יורים צמאי דם יהודי. בסוף השבוע שעבר, נערכו טקסי זיכרון קהילתיים וממלכתיים בפריס, לזכר הקורבנות שפקדו את מכולת ה"היפר-כשר" ; הם נורו למוות  עת ערכו את קניותיהם לכבוד שבת, בשער ווינסן, לפני ארבע שנים. כאן אין דבר כזה וסוף המתים להישכח. קורבנות האיסלם הם כמחויבי המציאות,  כשאר דברים הממיתים בני-אדם. לא יזכו לטקסים ולא לאנדרטת זיכרון. לכל היותר הם ייכללו בחללי מערכות הביטחון כקרבנות פעולות האיבה. ייתכן שהדבר צודק, היות וגם החיילים הנופלים על המשמר הינם חלק מעם ישראל שהאויב מנסה להרוג בכל מאודו. החיילים והאזרחים בעם ישראל הם חלק ממערכה אחת ומאוחדת. בעניין דומה אבל במבחינה רעיונית בלבד, אנחנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בה הן הלוחמים בעיקר של גטו וורשאו, והן שאר האזרחים היהודיים, שהיו שותפים בגורל אחד. שם הפסדנו, כי מחקו אותנו מהמפה, וכאן ניצחנו, כי הרי ב"ה אנחנו רבים ופרצים. ולמי שלא רואה עדיין את הניצחון, די לראות באויבים האכזרים ביותר המתבצרים בבונקרים ולוקים מרוב יגון כצער המן בכל המחלות אשר שם ד' במצרים.

אלא ש... האם מה שמונע מאיתנו להשתמש במלוא כוחנו זה באמת סוג של סבלנות יתירה שממנה אנו מסתכלים אל האויב הירוד במידותיו, בערכיו ובכל אישיותו, כדוגמת מחנכים מול כיתת ילדים שובבים, כשאנחנו מזהירים אותם לפני שאנחנו נתכעס באמת? הלוואי וכן היה, אבל זה לא מה שמבחן המציאות מוכיח. הם יכולים אצל האויב לעשות את כל הפרובוקציות, אבל דא עקא : מדובר בחיי אדם. שלוש מלחמות. ועוד היד נטויה. חטיפות, ממקח וממכר עם מחבלים ושחרור אלפי מחבלים. מי עוד זוכר שפעם הייתה גאווה לאומית המשוריינת בחוק שאסר משא ומתן עם ארגוני טרור? סחיטה וסחטנות, שיגיונות שיגעוניות של הנהגה המגששת באפילה, כשמצד אחד רושמת הישגים מרשימים בהסברה הבינלאומית עם התעוררות יותר ויותר מוסדות ומדינות שמייבשים את הסיוע לחמס ולאונר"א, ומצד שני מאפשרת למדינת מחבלים קריא הקטר, להזרים עשרות מיליוני דולר לרצועה. ועוד ייתכן שיתגלה בעתיד שמשלם המיסים הישראלי הוא זה שמשלם במקומות שמקורות הכסף נסתמו.

הכיצד הגענו למצב בו האויב מצפצף עלינו השכם וערב, ללא שום רתיעה או בושת פנים? הוא מחליט מתי לעשות לנו חיים מרים ולשתק את כל מערכות חיי המדינה בדרום, מתי להפוך את אזרחי ישראל לנרדפים ולנסים בבהלה ומתחבאים במקלטים או חדרי מדרגות, ומתי לתת לנו הרווחה ולהפוך אותנו למכירי טובה כלפיהם על שהם מרפים ממנו את נחת זרועותיהם. ואלה אן התמיהות כשמצמצמים את ראייתנו בהווה בלבד. אבל אם נשוב לשורש הבעיה כפי שהיא נראית במציאות היום, אז נמצא שהכל התחיל ב"עזה ויריחו תחילה", והחמיר ב"התנתקות".

במנהג העולם, כשמתנהלת מלחמה על חבל ארץ נתון בין שני צדדים, לא יתואר כי הצד החזק יהיה זה שיתקפל לטובת הצד החלש תוך כדי מחיקת כל הקהילות שלו החזק, או שייהרס כל המפעל האדיר שהוא השקיע בחבל ארץ זה במהלך שלוש דורות. ואם נניח שהוא בכל זאת יבצע מהלך כזה בטעות של עיוורון או לקוי ראייה, כי נדמה לו מסיבות לא ברורות שבמחיר כזה הוא יקנה לו חבר, אז מדוע אינו מפעיל את מלוא הכוח שלו כדי לבצע מהלך הילוך לאחור ולקבוע עובדות מתקנות, להחזיר את נתיניו לשטח תוך כדי סילוק נתיני האויב?

עוד שאלה : מדוע יחשוב וידמה לעצמו שרק הצמרת השלטונית של האויב היא האויב, כאילו כל האוכלוסייה העומדת מאחוריה עשויה מאזרחים תמימים "חפים מפשע"? הכיצד אפשר להגיע להרגשה של ניצחון מוחץ באמירה מוזרה של "הצלחנו שלא לפגוע באף אזרח אחד"? וזאת אחרי מכה של כחמש מאות טילים שכוונו ללב ריכוזי האוכלוסייה היהודיים. ולא זו בלבד. בעל הדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל יוצא עם פרח בקנה והבעת חמלה עמוקה כלפי האויב, כאשר העם היושב בציון דורש לשים קץ לשרפת הארץ ולהפיכתה לשיממון תוך כדי סיכון ילדים רכים בין היתר. והוא בשלו טוען שרמתו המוסרית אינה נותנת לו לפעול נגד ילדים המשחקים בעפיפונים הרסניים ומתעסקים בשרפת מדינתנו. האויב קולט את המסר. הוא יכול להזיק ולסכן בכפוף לכלל משחק אחד : שיישלח את הילדים שלו להשחית, והוא סמוך ובטוח שלא ירע לא כל רע.

כל הנ"ל אינו עולה בקנה אחד עם התפיסה הרווחת בה אנחנו החזקים ביותר והמנצחים תמיד. עובדה שלא עושים מזה כלום ושגם מסתבכים בעיני העולם הרחב, ושוב במציאות מפריכה את דפוסי ההיגיון הראשוני. הטענה שכבר ירדה לתת-מודע הלאומית שלנו פעם הסבירה : "אם אנחנו ננהג ביד קשה באויב, אם נכה בו בהתאם לחומרת התקפותיו או אם נסלק אותו מהארץ, אז אנחנו נגרום בעקיפין ונהיה אחראיים לפגיעה באחינו היהודיים בכל קצוות תבל". המציאות הוכיחה כי ההיפך הוא הנכון. הבה נתבונן רגע באירוע היסטורי אחד מסיום וסיכום מלחמת העולם השנייה : כוחות הברית לא הסתפקו בניצחון מוחלט, כולל פירוק כל המסגרת והמנגנונים הנאציים. הם גם הסתכלו צעד אחד קדימה, וכדי שלא תהיינה טענות טריטוריאליות הטומנות בחובן את ניצני המלחמה הבאה, הם דאגו להעביר לתוך שטח גרמניה על פי גבולותיה המוסכמים את כל יוצאי העם הגרמני. גרמני בוהמיה והקרפטים, במבצע ענק של העברת אוכלוסין, הועברו לתוך שטח גרמניה. המהלך הבטיח שלעתיד הקרוב או הרחוק, לא תתעוררנה דרישות על עצמאויות או על סיפוח חבלי ארץ למיניהם לגרמניה.[2]

כאן, בארץ ישראל, לא רק שהאוכלוסייה הזרה הוּשארה, ולא רק שהיא הייתה עוינת מתחילה, אלא שמשקיעים בשגשוגה דרך הענקת אזרחות וזכויות לחלקה ממנה, ומאפשרים להם מעמד כלכלי לפחות פי עשר יותר גבוה מבכל מדינה ערבית-מוסלמית באזור, מהפרץ הפרסי ועד לאוקיינוס האטלנטי.  וכל זה, הדורות האחרונים הוכיחו, לא שיחק לטובתה של מדינת ישראל. שבעים שנה אחרי השחרור המדיני וחמישים שנה אחרי השחרור המשלים של מרכז ארץ ישראל, מחברון ועד שכם, אותה השאלה והמועקה מטרידה את סדר היום שעה שעה. דברים שמטבעם היו הולכים ונעלמים עומדים בעינם עד עצם היום הזה. כי העוינים ליונים שאנחנו מחיים פה אכן באים בטענות טריטוריאליות לא רק בעזה, יהודה ושומרון, אלא על כל שטח המדינה, עד כדי כך שרבים וטובים שואלים בעולם : "האם יש לישראל זכות קיום?". ובמקום שהאנטישמיות כמחלת העמים תיחשב ככזו שכבר החלימו ממנה וטופלה היטב, וכמידה רעה שמתביישים בה לפחות במערב – ש שאל את עצמו למחרת מלחמת העולם השנייה איך הוא יכול היה לעשות את מה שהוא עשה, וכתוצאה מכך כבר נמנעו מרוב נקיפות מצפון מלהאשים את היודים ברציחת אותו האיש, בהרעלת מקורות המים, בשוד כל המשאבים הכלכליים של האומות שהתרוששו בגללם, וכן הלאה – היא אדרבה קמה מאפרנו עם פנים חדשות שהיססה בחיתוליה לבוא. האנטישמיות של העידן המודרני צרכה דלק חדש והסתפקה במה שדלק חדש זה נתן לה : האנטי-ציונות. לאיטה התפתחה מכוח שולי ומגומד לממדים המפלצתיים הכוחניים, שהרי היא אשפרה להחזיר לסדר היום את שנאת כל יהודי באשר הוא, כי הוא רואה באחיו הישראלי שותפים לגורל ומרכז חייו של עם ישראל הקם לתחייה. יותר מזה : לאחרונה, האנטי-ציונות הכשירה למפרע מחדש את כל סממני האנטישמיות ה"מסורתית".

אז, נעצור רגע : אנחנו ה"הכי חזקים" אלא שמי שקובע הוא דווקא הפחות חזק. אנחנו יכולים לפתור את הבעיה בן רגע, אבל אנחנו לא עושים את זה, עד כדי קושי עצום לנהל את המדינה ועד כדי נפילת ממשלות זו אחר זו כמשחקי קלפים.

ישנו רק כיוון אחד שיכול להסביר את התופעה, אבל הוא מוחרם מהסדר הציבורי בארץ. אסור לדבר על מנטאליות של עבדים או על אי-שחרור המוחות מהתפיסה הגלותית. אם נלך מנקודת התבוננות במובן הזה, דומה כי כן נוכל להכניס את כל הנ"ל לתוך גישה הגיונית המחברת להפליא בין כל החלקים, שסופסוף ימצא להם חוט מחשבה סביר.

מנטאליות גלותית כזו של העבד. כשעבדים היינו לפרעה במצרים, טוב היה לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. ומה עוזרת לו לעבד כל אבירות כוחותיו הגשמיים, כשהוא משמש כידא אריכתא לאדונו? כך שככל שהעבד יהיה חזק יותר, כך תתפתחנה יכולותיו של אדונו לבצע תוכניות רחבות היקף יותר. במלחמת העבדים השלישית נגד רומא, אירוע שהתרחש לפני כאלפיים ושבעים שנה, מרדו המשועבדים. בראשם עמד גיבור בשם ספרטקוס, גלדיאטור במקצועו. ברגע האחרון חזר לטבעו המוקנה בשל מעמדו הקודם והוא נכנע וכך כשלה מלחמת העבדים.[3] הן לשיטתו של אפיאנוס והן לשיטתו של פלוט ארכוס, ספרטקוס לא ראה את עצמו כמסוגל לגבור על העיר רומא למרות כל הניצחונות.

אם נחזור לעניינו, בפרשת בשלח – פרשת השבוע שלנו – פרעה נמלח בדעתו ויוצא מלווה בחייליו לקראת עם ישראל, אחרי שהוא זה שנתן להם הרשות לצאת ממצרים. נחמה ליבוביץ', בספרה "עיונים בספר שמות", מתארת את יחסי הכוחות בין ישראל למצרים. הרי יצאו בני ישראל חמושים והיו כשש מאות אלף רגלי. ופרעה לקח "שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו". נחמה ליבוביץ מוכיחה שלישראל היה היתרון מספרי אלא שלא הוכנו נפשית להילחם ולעמוד על נפשם. אותו הדור שלא פעם צידד בנתינת ראש וחזרה למצרים לא היה בשל לחירות ורק הדור שנולד כעם חופשי אך טרם בארצו, היה כשיר לקרב. אנחנו יכולים לתמוה מדוע דור גנרלים שנולדו אחרי תש"ח עדיין זקוקים ל"ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" ואינם יכולים ליזום מהלך מלחמתי שיבטיח שלום בטוח לבני עמם. שמא האסכולה שלהם מעולם לא יצאה ממצרים?!

הביקורת וההבנה הרואה בתפיסת המנהיגים ראש גלותי אינן מתקבלות בשיח הציבורי בשיראל. נסו לשלוח כתבות לאתרים המגדירים את עצמם כלא מושפעים מתפיסות נסיגתיות וגלותיות. הם לא יענו לכם. גם תגובות של קוראים ברוח זו תמחקנה אם בכלל ניתן יהיה להכניסן. מי שלמשל יימצא קשר בין חוסר המלחמתיות מול אויב אכזרי היורה בנשים יהודיות הרות והמחלק עוגיות ברחובות כשזוג יהודי נשחט בשלוות השבת על תינוקם בביתם, ובין הביקורים הכפייתיים באושוויץ, יורחק מהשיח. כי כשבאים לטעון כנגד הצורך בזיכרון – בל נשכח את מה שעשו לעמנו בגלות אירופה, כשתועלת הזיכרון היא החיזוק בתודעה של רעיון חיוניות היותנו עם ריבוני בארצנו – שביקורי של צעירנו שם משדרים להם מסר של הזהרה : "יהודים, ראו מה עשוי לצפות לכם. אל תרימו יותר מדי את הראש...", אז הדעת אינה מסוגלת להשלים עם מציאות כזאת והשיח נחסם.

ושוב חוזרת המנטרה : אנחנו אצילים ומאופקים, ידנו על העליונה ורק אם נרצה, נוכל לכלות את אויבנו ולא יוכלו קום... אם רק נרצה... אם תרצו...

החתום : יהושע סולטן ©

 

[1] ד"ר אורי מלשטיין רואיין על ידי יגאל לוי במעריב ב17 באוקטובר 2014, במסגרת סיום מבצע צוק איתן.

המאמר תורגם בצרפתית ע"י הבלוגר מאי בניון. http://jerusalem24.com/blog/2014/10/20/vainqueurs/

[3] ניתן לעיין בקישור https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%93%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%AA

Partager cet article
Repost0