בשיחה בבית הכנסת בליל שבת כי-תישא, אמר הרב הנואם שלא ניתן להצביע על חטא מסוים כמניע לעונש הפוקד את העולם כולו בצורה של נגיף חסר מרפא. בניגוד לכך, כאשר אנשים רצים לתת הסברים לתופעות קשות ומשונות, במקום לעורר את שומעיהם לתשובה, הם בפועל רק מצליחים להרגיז. אם נביאים אמיתיים הוכנסו למאסר כשהם הוכיחו את העם מבעוד מועד, על אחת כמה וכמה שמי שאינו נביא ואומר את הדברים למפרע יהיה מכעיס, כי אף אחד לא משתכנע שד' דיבר אליו ישירות.
לפני כשלושים וחמש שנה, נהרגו בתאונת דרכים מחרידה (אסון הבונים) למעלה מעשרים-ושניים נוסעים רובם ילדים מפתח-תקווה. הופצו שמועות באותו הקשר על מספר מזוזות פסולות שהיה שווה לזה של הקרבנות. המסקנה תמוהה וספק אם היא הועילה.
הרהורים אחר קשרים אפשריים של סיבות ותוצאות
אבל האם תמיד לא ניתן לראות כל קשר של סיבה לתוצאה ? יש אנשים שממשיכים להרים גבה גם כשיש התאמה מפליאה בין התנהגות מסוימת למכה הבאה אחריה. כשהתגלתה תסמונת הכשל החיסוני הנרכש, שהמיתה בשלושה עשורים כעשרים וחמישה מיליוני בני-אדם בכל קצוות תבל, המכון לשמירת הבריאות בצרפת קבע שבאופן יחסי לוקים בעלי הנטיות החריגות פי מאתיים מכל שאר האוכלוסייה. למרות הקשר המדהים, עדיין יכולים אנשים להתקומם לנוכח מי שרואה כאן עונש מהשמים או, אפילו בצורה עדינה יותר, יחס של סיבה ותוצאה.
אגב, משטרות המחשבה לסוגיהן רודפות את מי שיכנה אותם "סוטים". למרות שתואר זה נכון גם מנקודת מבט חילונית. חובבי הטבע ששים לומר : "הטבע עושה את הדברים בצורה נפלאה". ובכן הטבע הבדיל בין זכר לנקבה ונתן להם, בעזרת ציוד מותאם, את האחריות להנצחת מינם (האנושי או בהתאמה לכל חיה או בהמה), והטבע העניק להם גם פרס המתגלם באהבה ובהנאה מקירוב הנפש והבשר. לפיכך, מי שייטול את הפרס בדרכים עקיפות מבלי למלא את חובתו, ייקרא סוטה כי הוא פשוט סטה מהדרך הטבעית, וזאת גם בתפיסה חילונית לכל דבר.
בעניין הנ"ל, למרות הקשר שלא ניתן להכחישו, עדיין לא מובן המנגנון בין סיבה לתוצאה, בניגוד לקשר ביו התלמיד שלא למד למבחן והציון הכושל שלו.
וכן הוא גם בעניינו : לא ניתן להתכחש לקשר בין היציאה לחו"ל למגיפת הקורונה שעשתה פרצה בגבולות של מדינתנו. וחבל שלא עושים ממש עניין מהעבירה שנהייתה כהיתר. פשוט, בדיוק כמו באיסור מלאכת ההוצאה בשת, באיסור היציאה מהארץ, אין כל עשייה, בנייה, או יצירת דבר חדש. לא קולטים את מלוא החומרה. אז מתעלמים מהאיסור בהידור. בחוברות המחולקות חינם לבאי בתי-הכנסת (טוב שלאחרונה נאסרה הכנסתן לרבים מהם), מפתים את הקורא לעזוב לשווא את הארץ. צאו לחופשת פסח להודו, לתאילנד או למרוקו. מסיתים את הקוראים לעבור עבירה. ידוע המדרש במסכת כתובות על פיו מי שגורם לחברו לצאת מהארץ הוא כמי שאומר לו : "לך עבוד אלהים אחרים".
על תחבורה או בילויים בשבת, עולם התורה מתרעם ובצדק, אבל יש שקט ודממה לעומת הדהירות האמוניות לאן שלא יהיה בעולם. פשוט! כל פעם שיש איזו רעידת אדמה, סופה או איזו הצפת חוף אי-שם בעולם, הכלל קובע שתמיד נמצאים שם כמה ישראליים. גם כשהכוח המדמה משכנע המונים שטיול שנתי בחו"ל ייתן להם לצבור כוחות רוחניים לכל השנה כולה, לא שומעים רבנים עם שיעור קומה שמוכיחים את ההמונים. שמא חוששים שאם יוכיחו, אז השומעים לא ישמעו להם ואז תהיה דרגת העבירה פי כמה יותר חמורה.
כמי שנותן עינו בבת אל נכר
אמנם, כשם שאין רשאי איש לתת את עיניו בנשים אחרות, כך אין על האדם ליהנות מארצות אחרות באומרו : טובות ונאות הן משלי. וזו בדיוק המטרה של כל ההתרוצצות המשונה הזו בעולם. כשאדם מטייל להנאתו בארצות טומאת העמים, ומתעוררת בכל ישותו התרגשות עמוקה, ההסבר היחיד הוא שהוא מחבב יותר את המקומות שלא נינתו לו על ידי ה'. והבעיה היא שגם דתיים נופלים. הרי מדוע אתה הולך לעשות את הסדר בכשרות למהדרין בשתייה כדת אין אונס, בהורדוס או בקרואטיה או קרטיה בליווי רב מכובד? לא כי הארצות ההן נראות לך יפות מהארץ אשר אתה בחיקה והעומדת לעזרך? והרי החילוני שרואה אותך מצדיק את עצמו : "אסור לצאת מהארץ? מה פתאום! גם הדתיים עושים את זה!"
מעניין לעניין באותו עניין, לא רק שהשעית כל היציאות מהארץ יכולה להתפרש כעונש על עוון הטיולים בחו"ל, אלא שיש כאן קשר של סיבה ותוצאה. משה בר סימן טוב, מנכ"ל משרד הבריאות, הודיע בסוף חודש פברואר למניינם שהנגיף הוכנס לארץ על ידי אדם ששהה באיטליה ושב משם.
היזהרו מפסיקתם של רבנים
נמשיך לתור אחר עוד אפשרויות. באחת מן התקופות נעצר איש טוב והוכנס לכלא. בהתקרב מועד חתונתה של בתו, לא היה לו גרוש על הנשמה. ופתאום הוא ראה אור בקצה המנהרה. הוצע לו להעביר כמה יהלומים בהחבאה. תמורת העבודה הזו הוא יקבל סכום שיכסה את הוצאות החתונה. אלא שזה לא כל כך הסתדר. אז התוועדו רבנים גדולים ופסקו שאין להוציא סכומי עתק על חתונות. הם גם נתנו דוגמה אישית וחתונות נערכו במדשאות כשהוצבו בצד כמה שולחנות עם כיבוד קל. רק השבוע נמנע ממני להשתתף בשני ורביעי בשמחתם של ילדים ממשפחות שהקשר נשמר איתם למעלה מעשרים שנה. כמובן שהייתי אישית מעדיף לקחת חלק בשמחתם. אני רק מנסה לחשוב מה זה ועל מה זה. כמו שנאמר : צדיק גוזר והקב"ה מקיים.
מלחמת המפרץ
ועוד השתלשלות מסיבה אפשרית לתוצאה. זמן לא רב לפני מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת תשנ"א, קראתי במהדורת המוסף של מעריב כתבה המביעה דעה אישית מתושב אור יהודה. בוגר צבא ואיש מילואים, האיש היה מלא כעס על שומרי התורה, אם חרדים ואם תושבי יו"ש. רוח הדברים הסתכם בטענות כגון : הם לא לאומניים, הם לא עושים צבא, והם מצפים שאנחנו נסכן את חיינו כדי לשמור עליהם. הוא היה מלא טינה נגד הפסוק "ד' יילחם לכם ואתם תחרישון". בהבנתו, "לכם" היה מוסב על הדתיים. והנה הגיעה מלחמת המפרץ והוא כמו כולם ישב בשקט והחריש. אז נוכח לדעת ש"לכם" מוסב גם עליו.
מה נשתנתה המכה הזו מכל המכות ?
כי יבוא צער גם בשערי בתי הכנסת
בכל המכות הקשות שפקדו את מדינתנו, תמיד ההוראה הציבורית הייתה : לא לפחד, לא לשנות את השגרה. בקיצור : לא לתת למי שמבקש לפגוע בחיי השגרה שלנו לנצח. כך היה כשאוטובוסים נהיו למשרפות וכך היה כשטילים נורו לעברנו. באותה הרוח נענו תושבי יש"ע ששאלו : "האם לא כדאי לעבור דירה למקומות יותר בטוחים?" כשערבים העלו את רף זוועות הטבח ביהודים. ברור היה שדובר בניסיון מהשמים ושמנסים את אהבתנו את ארץ ישראל. כמו שאומרים בצבא : "קצת קשה אז נשברים?" כשיעקב פרג נרצח על ידי ערבי רוצח שעשה את דרכו להר ברכה, נאמר בהספדים שהוא נפל כקדוש ושאם היה גר במקום יותר שקט היה נהרג בתאונה כי הגיע זמנו.
לפני הגזרות הנרחבות האחרונות בעניין הקורונה, כשנמנע מאימי לבקר אותנו, שוחחנו והסכמנו שלא נטיל על עצמנו כל גזרה בשגרת החיים למעט מה שנבצר מאיתנו. אם ימנעו ממני לבוא לבית הכנסת בכוח, אז לא אכנס לצערי. אבל לא אמנע מלהיכנס אם יתנו לי לחיות את שגרת החיים היהודיים שלי. למה הדבר דומה? אם יש הפגנה שחוטפים בה מכות, לא אקח אלה בשביל לתת לעצמי מכות אם לא יבוא שוטר להכות אותי באותה ההפגנה.
עמידות כנגד סכנות
בעבר הייתי גר בצרפת. היה מסוכן להצטופף במקומות ההומים יהודים. מי שלא חבש כיפה, לא הלך לבית כנסת ולא לשום אירוע דתי או תרבותי המזוהה עם היהדות או עם מדינת ישראל, היה יכול ללא שום סכנה להאריך ימים ללא כל ספק. כמו כן היה אדם שומר על נפשו כשהוא שמר מרחק מחנויות יהודיות מובהקות, כאטליז כשר. לחיות כיהודי תמיד היה כרוך בסכנות אמיתיות, יותר מלהיות יהודי ללא סימני היכר. אלא שתמיד ידע היהודי שהוא שם נפשו בכפו גם אם הוא סתם הלך לפסטיבל הקולנוע היהודי.
אני מודה שאינני דוגמה טובה כי במלחמת המפרץ לא גילחתי את הזקן למרות הפקודה שקיבלתי אז במוצב החרמון, בשיא הכוננות מול סוריה, כשכל המדינה הייתה בצו שמונה. אמרתי למפקד שאין פקודה כזאת במטכ"ל וכשבכוננות ג' הוא ניסה להוכיח לי שיש והתקשר לפיקוד, הוא נענה בצעקות. למרות שבנסיבות שונות הייתי יכול אולי להוריד את הזקן, אבל לא כשזה הופך להיות עניין עקרוני. ישנם גם אנשים במדינתנו שאומרים שאסור לגור בצד שלנו של הקו הירוק כי זה מרגיז את האומות וזה עלול להיות מסוכן. יש עוד כמה וכמה דברים שבכוחם להבעיר את המזרח התיכון כולו ושאנחנו בכל זאת מקפידים לעשות או משתדלים לשאוף אליהם.
בשבת האחרונה כשגזרו שלא להיות יותר ממאה בבית הכנסת היה עוד קצת משעשע. במקום להיות בין עשרת הראשונים בבית הכנסת די להיות אחד מהמאה. אם הרבנים פסקו שיש להישמע להוראות, אז ברור שלא נפר את הצו המורה לנו להישמע להם גם כשיגידו לנו על שמאל שהוא ימין. כשאדמו"רים ציוו לחסידיהם להישאר באירופה בתש"ב, תוך הרגעתם באמירה שהשקט יחזור – הם צדקו כי הרי בתש"ה הכל נרגע – אלה אסרו על עצמם לחשוב בהיגיון וההמשך ידוע. כהיום נראה שהגענו לעולם הפוך, כי מי שמעודד את הנאמנים לפקוד את בתי הכנסת פתאום מונע זאת מהם. אומרים כי פיקוח נפש דוחה "ברוב עם ובתפילה נבטל את רוע הגזירה".
בדבר השחור לפני כ-670 שנה, אוכלוסיית אירופה חולקה בשתיים. במקומות מסוימים נהרגו בין שמונים לתשעים אחוז מהתושבים. תמותת הקורונה כיום היא בשיעור של שני אחוז מהחוטפים את הנגיף. האם נכון להטיל כעין סגר גם במקומות שלא נתגלו חולים ולשבש את חיי השגרה היהודיים? האם ייאלצו תושבים להתפלל במחתרת?
יום אחד מותר להתכנס עד מאה איש כשבפועל יש לפחות פי שלוש יותר אנשים, באולם אירועים ידוע בבית וגן למשל. פתאום זה יורד לעשר ולנו אסור להפעיל את השכל? כפי שכבר כתבתי, מהדרים להתפלל בבית ביחיד עם כל המשתמע מזה ולאחר מכן הולכים למכולת לקנות ביצים וחלב ועושים מפגש עם כל חברי המניין בתור בקופה. עם כל הכבוד לרבנים החסים ממניעים כנים ואמיתיים על בריאות וחיי הציבור היקר שלנו, אם מישהו יאסור את הכניסה לבתי הכנסת, זה לא הקב"ה, ולא משרד המבריאות, אלא אותו הרב עצמו משיקוליו האישיים. סליחה ומחילה מכבודכם, הרב הוא לא נביא והוא לא קיבל הוראה בנבואה.
אחראיות הרבנים לעומת זו של פשוטי העם
כמובן שנישמע לרבנים, זה לא הנושא כאן. יש סברה הגיונית שאם עשו סגר מוחלט בסין בגלל אותו הנגיף, למרות שלא מדובר במדינה שמעניינים אותה כל כך חיי אזרחיה, אז יש סברה רצינית להניח שיש ממש באיום. ויש גם מקום לחשוב שמספר ההרוגים במגיפה הרבה יותר גדול ממה שפרסמו שם.
כמו כן לא ניתן לבוא בטענות ח"ו נגד רבנים או הרבנים. נקודת המוצא של רב שונה לחלוטין מזו של מאמין פשוט. במהות הדברים, יש הבדל בין אחריות ציבורית לאחריות פרטית. משל למה הדבר דומה. לשני אנשים, אחד מארגן הגרלה הנושאת פרס כספי מכובד, והשני קונה כרטיס הגרלה. אם ישאלו שניהם איך עליהם להתנהג בנוגע לפרס, לראשון ייאמר שעליו להתכונן לתת את הפרס, ולשני ייאמר שלא להתכונן לקבלו. ואין כאן כל סתירה. אז הרב יגיד את שלו והמאמין ילך לתפילתו.
מי היה מעלה על דעתו שבכזו קלות ניתן היה לבטל ולהעלים את עמודי התווך של עמנו? אין חולק שה' מעמיד אותנו בניסיון. אבל אין עוד נביא ולא איתנו יודע עד מה. כשכוחו של עם ישראל מתבטא בתפילה ובלימוד תורה, ובעיקר באחדותו, האם פירשנו נכון את אותותינו. הבהלה, החשדנות והקפידה וההתרחקות יותר מדבקות מהנגיף עצמו.
הרבה סתירות
דברים לא הגיוניים ואין מעיר על כך. הרשויות ידעו על הבעיה ונתנו לשמונה מטוסים שהמריאו באיטליה לנחות בארץ ולנוחתים להעביר הלאה את הנגיף. אם יש אזור שהוא בחזקת לא נגוע, כשבנוסף כל מי שהיה סמוך לנגוע שמר על בידוד של ארבעה-עשר יום, ועוד כשאין תנועה מאזור לאזור, האם בכל זאת יתערער חוסן החברה היהודית?
יום אחד מותר להתאסף עד מאה ולמחרת עד עשר. ואם ייפול עלינו איסור בפחות מעשרה, זה יהיה רק משום שלא התעוררה כל תהייה והתנגדות כשהתחילו הגזרות. ביום ראשון השבוע, כשברגש דתי התחלנו לשמור על מרחקים, הסתובב ביישוב צוות מנקים ככל הנראה מרמאללה, וחלפו על פניהם של תושבים במרחק אפס. לא אומרים לנו את הכל, אין נתונים על רמאללה, שמתם לב? וכן הסתובבו במרחק אפס פועלי בנייה שבטח היו לפחות במגע קרוב מאוד למעסיקיהם שנמצאים אחר כך בין העשרה המתפזרים לביתם.
כשהדגשתי שמאוד מקפידים דווקא על התפילה, עד שפסקו פוסקים על תפילה ביחיד, ולא נזהרים במכולת. אמרתי שאחרי שכל משתתפי המניין התפללו ביחיד בביתם, הם נפגשים בתור של המכולת. בעל רשת חנויות מזון גילה שהוא הרוויח ביום ראשון (פ' ויקהל-פיקודי) פי 2.5 מהרגיל. איזו צפיפות הייתה שם! ש מי שענה לי שאני משווה בין תפילה במניין לאוכל שהוא צורך קיומי. אבל גם אם נניח שלא יהיה מחסור במזון, כשלא יהיה כסף לא יוכלו אבות המשפחות לקנות.
ועוד דבר המעורר תהייה. יש ביישוב אנשים שעובדים בבתי החולים. הם חוזרים למשפחותיהם המסוגרות בלי לעבור שום בדיקה רפואית כשהחיידקים מתנקזים ומתרכזים דווקא שם. "הא! לא!!!" אומרים לנו. חולי הקורונה נמצאים במחלקה לחוד. "הא כן? והם מחזיקים חזק את החיידקים בקולר כשהם חסומים?" תאר לעצמך שלמרות שמירת המרחק לדעה המחמירה ביותר – שני מטר זה ארבע אמות של 57.60 ס"מ – לבעל הקורא יש בן העושה את דרכו כל יום לבית חולים וחזרה...
צריך לקרוא בין השורות. אם כבר דיברנו על קולר, יצאה הוראה גם באירופה וגם אצלנו שמותר לצאת החוצה כדי לתת לכלבים להתאוורר. אין זה ממנהגינו להחזיק חיה שמסלקת את השכינה וגורמת למטרד ולפחד תוך כדי שמשרת הכלב לועג לילד המפוחד כי "הוא לא עושה כלום".
בהלה פירוד ופיזור
והנה מעשיות מיום שני בבוקר. מתפלל אחד מבקש ממתפלל העומד שתי שורות לפניו להסתובב כלפי ההיכל ולא לאחור. הוא עונה לו שהוא תיכף יניח תפילין ויישב לכיוון ההיכל. אם כבר הוא מעיר לו שהוא משתעל כבר שבוע וראוי היה לפי ההנחיות שהוא יישב בביתו. הראשון התרחק בעוד שורה והתיישב.
אדם שישב בשיעור הדף היומי נראה כמבוהל כשהוא רואה אותי במקום שאינו שלי אמנם (לכאורה בית הכנסת הוא מועדון חברים פרטי עם שמות בכל המקומות) אבל פנוי בשעת התפילה במניין הזה. הוא מתקרב ולוקח את התפילין שלו והולך לקצה האולם. אנשים מתפללים בחוץ כמנודים.
היום (יום ששי, כ"ד באדר תש"פ), אומר לי מתפלל אחד שלתפילות שבת יש להירשם בכניסה, כי בכל מניין יורשו להשתתף רק עשרים איש. פגשתי אותו לאחר מכן במכולת. הוא שאל אותי אם נרשמתי ועניתי לו שממילא הרשימות היו מלאות. אמרתי לו שאתפלל אולי אצל הספרדים שגם מזמן לא הייתי שם. הוא אמר לי לא לדאוג, "תבוא ונסתדר". "ואם יבוא שוטר וייקרא שמות?" "אם הוא יתקרב אליך, תשתעל".
פגשתי בתור במכולת (הייתי צריך עוד משהו) מישהו מאחד מבתי הכנסת הספרדיים. אמרתי לו שכנראה אתפלל אצלם. הוא הזהיר אותי שיהיו רק שני מנייני שחרית ושצריך להירשם. הלכתי לשם עם העופות ושאלתי את המנקה איפה הרשימה, כי לא מצאתיה. הוא לא ידע.
בשבת בס"ד אלך לבית הכנסת, לאחד מהם. אם מישהו ימנע ממני להיכנס, לא אדע למי הצדק איתו. אבל אחרי מאה ועשרים שנה, ניפגש ואז נדע מי צדק. כי שוב, אין עוד נביא.
ובינתיים כוחות מפחידים משתוללים בעולם. איך שנפלה גזרת "העשרה", מונה גאנץ בתמיכת כוח זר לדמוקרטיה היהודית להרכיב ממשלה. ה' יצילנו גם בלי תפילה בלי ב"רוב עם".
שבת שלום.