vu-sous-cet-angle

אומר הוגה הדעות : רק ערכים שלמענם האדם מוכן למסור את הנפש הינם ערכים איתנים ונצחיים, ולא רק בזמן שמקבלים את האפשרות לממש את הערכים, אלא גם לעולמי עולמים. שקיעת אירופה למשל החלה כשנתיניה שאומנם אהבו את ערכיה הנאורים צדדו בעד בריחה אם וכאשר תבוא עת קיפדה.

רוב ככל בני הציבור שלנו שירתו בצה"ל. כולנו מודעים כחיילים שאדם שם נשפו בכפו : המפגש הצבאי אינו בגדר של נופש לגברים גרידה כי משמעותה מקבלת משנה תוקף בעת יציאה לקרב. גם כשיש חשש שרק חצי או שליש מהכוח יחזור בריא ושלם, חותרים קדימה לניצחון בסייעתא דשמיא, כאשר כולנו תקווה שלא ייפקד ממנו איש בחזרתנו אל המחנה.

"עינינו לך תלויות", ומתפללים "מי שברך לחיילי צבא הגנה לישראל", כי ה' הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל.

כנגד היציאה לקרב בפועל, בידוע כי כוחו וחוסנו של עם ישראל הוא בתפילה ובלימוד התורה, ועל סמך האפשרות שניתנה ללומדי התורה בשחר המדינה שלא לשרת בצבא, יש מי שטען שהישיבות המנצלות לחלוטין את דחיית הגיוס הן המעוררות חסדי שמים והמצדיקות את מאבקם של בני ישראל במסגרת הצבאית ההגנתית-מלחמתית. עובדה שכלל הציבור מסכים עם גישה זו שהרי אין לו טענה כי אם כלפי אלה שמנצלים לרעה את המעמד כאשר בפועל אינם בגדר של "תורתם אומנותם". הלומד בכולל אינו יוצא לבילויים, והוא מקריב את עצמו לנצחיותו של עם ישראל כשהוא מסתפק במלגה במקום שהוא היה שובר את הראש כמהנדס, הוא היה מקבל שכר. על כל פנים, יהיה מושלם אם לומדי התורה ייאותו לשרת בצבא ואם המשרתים מהמגזר המכונה חילוני יקדיש מזמנו לקביעת עיתים לתורה. כדוגמת הציבור הציוני דתי שלכאורה טומן בחובו את כל הערכים הנ"ל אלא שמשום מה בייצוגו המדיני זה לא תמיד ממש מסתדר.

כנגד ברכת "חיילי צבא הגנה לישראל" ישנו נוסח מקוצר של תפילה הדורשת את שלומם של "חיילי ישראל" בלבד, וכך זה נשמע בכמה בתי כנסת. למסור את הנפש על לימוד התורה ועל קיום התפילה. את זה ראינו בפועל למשל בעת מלחמת המפרץ הפרסי עם ישיבות מלאות מקיר לקיר כפי שהורה למשל ה"מנוחת אהבה" בבני ברק. וכן קדם אותם רבי עקיבא בגזרות הרומאים שלא ילמדו תורה, כאשר הוא הידר והקהיל קהלים ברבים.

אם יש כיום דבר אופייני באופן מאוד בולט לימות המשיח, זה לא בהמתנה בחדרים "עד יעבור זעם", כי פסוקים אלה כבר הוצרכו למלחמה הנ"ל. מה שמדהים הוא שראשי הציבור כבר לא עומדים על מימוש הזכויות הבסיסיות ביותר והטביעות ביותר לעם ישראל, התורה והתפילה. אלא שיש הרגשה שחלקם מעמידים את עצמם כשוטרי ישראל אשר הוכו ברגעים האחרונים של גלות מצרים, כשלא הצליחו להבטיח את העמידה במתכונת הלבנים הקודמת.

יש אומרים שכך ראוי לנהוג בתקופה של מגיפה. שאם לא נתפלל היום נתפלל מחר שתיים. שאם לא נקרא השבת בתורה נקרא שתיים בעוד שבת. והם מצטטים הנהגות של גדולים שהורו הוראות כדי להישמר. אלא שאם נתייחס למשל למגיפה שאירעה לפני שלוש מאות שנה, כשלא הייתה תרופה נגד הדבר,  בעיר הנמל מרסיי, אליה הגיעו בין היתר כל אניות הסחורה שבאו ממזרח הים התיכון והיו ממתינות מעוגנות במשך חודש עד לקבלת אישור שהן נקיות, אז הנגועים (אחרי מעשי הונאה ושוחד שהבריחו משי נגוע למרות שמתובמדבר כעשרה אנשים בלב הים), נפלו במאות ובאלפים ברחובות ובבתים, והם הסריחו ולא הובאו לקבורה. כמחצית תושביה של העיר מרסיי מתו במגיפה מתוך כמאה אלף נשפות. נאסרו הכניסה והיציאה אבל הנגיף התפשט לפנים הארץ ועשו בהם שמות.

גם לפני כמאה שנה הייתה מכה עולמית גדולה של שפעת (נגיף שפעת A, H1V1). ממרץ 1918 עד יולי, המגיפה העולמית הפילה באירופה כחצי אחוז מהאוכלוסייה (דבר מחריד, כוון שדובר ב2.3 מיליון אנשים). המדינות אז בשלהי מלחמת עולם המשיכו להתנהג כרגיל (אם אפשר לומר זאת בתקופת מלחמה), וקראו למחלה "השפעת הספרדית", כי המדינה הזו הייתה היחידה שפרסמה נתוני אמת בזמן ששאר המדינות העדיפו להשתיק את זה כדי לא להעצים את הייאוש והבהלה. חמישה חודשים הכתה המחלה ואז נעלמה כמות שהיא באה, כמכות מצרים.

גדלתי בחו"ל בתקופה שהייתה מהשקטות ביותר בכל תולדות האנושות. לפני שעליתי לארץ ועוד טרם גיבשתי עמדה ברורה בנושא, נמלכתי בסובבים אותי. העמדה הרווחת הייתה מורכבת ודי בסתירה עם עצמה : תמיכה והזדהות עם מדינת ישראל מחד, ודעה שאסור לעלות לארץ מאידך, כי יש במהלך משום התאבדות המונית. באותם הימים ראו בצרפת שחייתה בכעין אווירה של אחרית הימים, סכנת השמדה שהייתה רק עניין של זמן. כך הבינו גם הגויים וכך הייתה להם חמלה כלפי מדינת היהודים שהייתה בשבילם סוג של שמורת טבע ארעית עד לפיתרון הסופי נוסח מדינות ערב. פשוט : פיקוח נפש דוחה עלייה לארץ ישראל.

ברוך ד' שלא כולם חשבו ככה.

מקימי המדינה ומחיי האומה מתוארים היום בצורה מפושטת ושיטתית בחוברות החינוך וההסברה : באו ארצה למרות הקשיים. לא היה מה לאכול, לקו במלריה וערבים סיכנו את קיומם. ובכל זאת לא פחדו ; שינסו מותניים ובזכותם קמה להם אותה המדינה שממשיכה להתקיים עבורנו עד היום. כל זה נשמע פשוט מאוד למפרע. אבל שלושה מניעים של פיקוח נפש מוחש צידד בעד הימנעות מעלייה ארצה. כמה מהעולים המסורים מתו מהמלריה, כמה מתו מרעב עד שהביצות הפכו לשדות חיטה וכמה נרצחו על ידי השונאים?

האיסור להתקהל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות במתכונת של היום, יש בה משום חידוש בלתי נתפס.

בשיחה בבית הכנסת בליל שבת כי-תישא, אמר הרב הנואם שלא ניתן להצביע על חטא מסוים כמניע לעונש הפוקד את העולם כולו בצורה של נגיף חסר מרפא. בניגוד לכך, כאשר אנשים רצים לתת הסברים לתופעות קשות ומשונות, במקום לעורר את שומעיהם לתשובה, הם בפועל רק מצליחים להרגיז. אם נביאים אמיתיים הוכנסו למאסר כשהם הוכיחו את העם מבעוד מועד, על אחת כמה וכמה שמי שאינו נביא ואומר את הדברים למפרע יהיה מכעיס, כי אף אחד לא משתכנע שד' דיבר אליו ישירות.

לפני כשלושים וחמש שנה, נהרגו בתאונת דרכים מחרידה (אסון הבונים) למעלה מעשרים-ושניים נוסעים רובם ילדים מפתח-תקווה. הופצו שמועות באותו הקשר על מספר מזוזות פסולות שהיה שווה לזה של הקרבנות. המסקנה תמוהה וספק אם היא הועילה.

הרהורים אחר קשרים אפשריים של סיבות ותוצאות

אבל האם תמיד לא ניתן לראות כל קשר של סיבה לתוצאה ? יש אנשים שממשיכים להרים גבה גם כשיש התאמה מפליאה בין התנהגות מסוימת למכה הבאה אחריה. כשהתגלתה תסמונת הכשל החיסוני הנרכש, שהמיתה בשלושה עשורים כעשרים וחמישה מיליוני בני-אדם בכל קצוות תבל, המכון לשמירת הבריאות בצרפת קבע שבאופן יחסי לוקים בעלי הנטיות החריגות פי מאתיים מכל שאר האוכלוסייה. למרות הקשר המדהים, עדיין יכולים אנשים להתקומם לנוכח מי שרואה כאן עונש מהשמים או, אפילו בצורה עדינה יותר, יחס של סיבה ותוצאה.

אגב, משטרות המחשבה לסוגיהן רודפות את מי שיכנה אותם "סוטים". למרות שתואר זה נכון גם מנקודת מבט חילונית. חובבי הטבע ששים לומר : "הטבע עושה את הדברים בצורה נפלאה". ובכן הטבע הבדיל בין זכר לנקבה ונתן להם, בעזרת ציוד מותאם, את האחריות להנצחת מינם (האנושי או בהתאמה לכל חיה או בהמה), והטבע העניק להם גם פרס המתגלם באהבה ובהנאה מקירוב הנפש והבשר. לפיכך, מי שייטול את הפרס בדרכים עקיפות מבלי למלא את חובתו, ייקרא סוטה כי הוא פשוט סטה מהדרך הטבעית, וזאת גם בתפיסה חילונית לכל דבר.

בעניין הנ"ל, למרות הקשר שלא ניתן להכחישו, עדיין לא מובן המנגנון בין סיבה לתוצאה, בניגוד לקשר ביו התלמיד שלא למד למבחן והציון הכושל שלו.

וכן הוא גם בעניינו : לא ניתן להתכחש לקשר בין היציאה לחו"ל למגיפת הקורונה שעשתה פרצה בגבולות של מדינתנו. וחבל שלא עושים ממש עניין מהעבירה שנהייתה כהיתר. פשוט, בדיוק כמו באיסור מלאכת ההוצאה בשת, באיסור היציאה מהארץ, אין כל עשייה, בנייה, או יצירת דבר חדש. לא קולטים את מלוא החומרה. אז מתעלמים מהאיסור בהידור. בחוברות המחולקות חינם לבאי בתי-הכנסת (טוב שלאחרונה נאסרה הכנסתן לרבים מהם), מפתים את הקורא לעזוב לשווא את הארץ. צאו לחופשת פסח להודו, לתאילנד או למרוקו. מסיתים את הקוראים לעבור עבירה. ידוע המדרש במסכת כתובות על פיו מי שגורם לחברו לצאת מהארץ הוא כמי שאומר לו : "לך עבוד אלהים אחרים".

על תחבורה או בילויים בשבת, עולם התורה מתרעם ובצדק, אבל יש שקט ודממה לעומת הדהירות האמוניות לאן שלא יהיה בעולם. פשוט! כל פעם שיש איזו רעידת אדמה, סופה או איזו הצפת חוף אי-שם בעולם, הכלל קובע שתמיד נמצאים שם כמה ישראליים. גם כשהכוח המדמה משכנע המונים שטיול שנתי בחו"ל ייתן להם לצבור כוחות רוחניים לכל השנה כולה, לא שומעים רבנים עם שיעור קומה שמוכיחים את ההמונים. שמא חוששים שאם יוכיחו, אז השומעים לא ישמעו להם ואז תהיה דרגת העבירה פי כמה יותר חמורה.

כמי שנותן עינו בבת אל נכר

אמנם, כשם שאין רשאי איש לתת את עיניו בנשים אחרות, כך אין על האדם ליהנות מארצות אחרות באומרו : טובות ונאות הן משלי. וזו בדיוק המטרה של כל ההתרוצצות המשונה הזו בעולם. כשאדם מטייל להנאתו בארצות טומאת העמים, ומתעוררת בכל ישותו התרגשות עמוקה, ההסבר היחיד הוא שהוא מחבב יותר את המקומות שלא נינתו לו על ידי ה'. והבעיה היא שגם דתיים נופלים. הרי מדוע אתה הולך לעשות את הסדר בכשרות למהדרין בשתייה כדת אין אונס, בהורדוס או בקרואטיה או קרטיה בליווי רב מכובד? לא כי הארצות ההן נראות לך יפות מהארץ אשר אתה בחיקה והעומדת לעזרך? והרי החילוני שרואה אותך מצדיק את עצמו : "אסור לצאת מהארץ? מה פתאום! גם הדתיים עושים את זה!"  

מעניין לעניין באותו עניין, לא רק שהשעית כל היציאות מהארץ יכולה להתפרש כעונש על עוון הטיולים בחו"ל, אלא שיש כאן קשר של סיבה ותוצאה. משה בר סימן טוב, מנכ"ל משרד הבריאות, הודיע בסוף חודש פברואר למניינם שהנגיף הוכנס לארץ על ידי אדם ששהה באיטליה ושב משם.

היזהרו מפסיקתם של רבנים

נמשיך לתור אחר עוד אפשרויות. באחת מן התקופות נעצר איש טוב והוכנס לכלא. בהתקרב מועד חתונתה של בתו, לא היה לו גרוש על הנשמה. ופתאום הוא ראה אור בקצה המנהרה. הוצע לו להעביר כמה יהלומים בהחבאה. תמורת העבודה הזו הוא יקבל סכום שיכסה את הוצאות החתונה. אלא שזה לא כל כך הסתדר. אז התוועדו רבנים גדולים ופסקו שאין להוציא סכומי עתק על חתונות. הם גם נתנו דוגמה אישית וחתונות נערכו במדשאות כשהוצבו בצד כמה שולחנות עם כיבוד קל. רק השבוע נמנע ממני להשתתף בשני ורביעי בשמחתם של ילדים ממשפחות שהקשר נשמר איתם למעלה מעשרים שנה. כמובן שהייתי אישית מעדיף לקחת חלק בשמחתם. אני רק מנסה לחשוב מה זה ועל מה זה. כמו שנאמר : צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

מלחמת המפרץ

ועוד השתלשלות מסיבה אפשרית לתוצאה. זמן לא רב לפני מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת תשנ"א, קראתי במהדורת המוסף של מעריב כתבה המביעה דעה אישית מתושב אור יהודה. בוגר צבא ואיש מילואים, האיש היה מלא כעס על שומרי התורה, אם חרדים ואם תושבי יו"ש. רוח הדברים הסתכם בטענות כגון : הם לא לאומניים, הם לא עושים צבא, והם מצפים שאנחנו נסכן את חיינו כדי לשמור עליהם. הוא היה מלא טינה נגד הפסוק "ד' יילחם לכם ואתם תחרישון". בהבנתו, "לכם" היה מוסב על הדתיים. והנה הגיעה מלחמת המפרץ והוא כמו כולם ישב בשקט והחריש. אז נוכח לדעת ש"לכם" מוסב גם עליו.

מה נשתנתה המכה הזו מכל המכות ?

כי יבוא צער גם בשערי בתי הכנסת

בכל המכות הקשות שפקדו את מדינתנו, תמיד ההוראה הציבורית הייתה : לא לפחד, לא לשנות את השגרה. בקיצור : לא לתת למי שמבקש לפגוע בחיי השגרה שלנו לנצח. כך היה כשאוטובוסים נהיו למשרפות וכך היה כשטילים נורו לעברנו. באותה הרוח נענו תושבי יש"ע ששאלו : "האם לא כדאי לעבור דירה למקומות יותר בטוחים?" כשערבים העלו את רף זוועות הטבח ביהודים. ברור היה שדובר בניסיון מהשמים ושמנסים את אהבתנו את ארץ ישראל. כמו שאומרים בצבא : "קצת קשה אז נשברים?" כשיעקב פרג נרצח על ידי ערבי רוצח שעשה את דרכו להר ברכה, נאמר בהספדים שהוא נפל כקדוש ושאם היה גר במקום יותר שקט היה נהרג בתאונה כי הגיע זמנו.

לפני הגזרות הנרחבות האחרונות בעניין הקורונה, כשנמנע מאימי לבקר אותנו, שוחחנו והסכמנו שלא נטיל על עצמנו כל גזרה בשגרת החיים למעט מה שנבצר מאיתנו. אם ימנעו ממני לבוא לבית הכנסת בכוח, אז לא אכנס לצערי. אבל לא אמנע מלהיכנס אם יתנו לי לחיות את שגרת החיים היהודיים שלי. למה הדבר דומה? אם יש הפגנה שחוטפים בה מכות, לא אקח אלה בשביל לתת לעצמי מכות אם לא יבוא שוטר להכות אותי באותה ההפגנה.

עמידות כנגד סכנות

בעבר הייתי גר בצרפת. היה מסוכן להצטופף במקומות ההומים יהודים. מי שלא חבש כיפה, לא הלך לבית כנסת ולא לשום אירוע דתי או תרבותי המזוהה עם היהדות או עם מדינת ישראל, היה יכול ללא שום סכנה להאריך ימים ללא כל ספק. כמו כן היה אדם שומר על נפשו כשהוא שמר מרחק מחנויות יהודיות מובהקות, כאטליז כשר. לחיות כיהודי תמיד היה כרוך בסכנות אמיתיות, יותר מלהיות יהודי ללא סימני היכר. אלא שתמיד ידע היהודי שהוא שם נפשו בכפו גם אם הוא סתם הלך לפסטיבל הקולנוע היהודי.

אני מודה שאינני דוגמה טובה כי במלחמת המפרץ לא גילחתי את הזקן למרות הפקודה שקיבלתי אז במוצב החרמון, בשיא הכוננות מול סוריה, כשכל המדינה הייתה בצו שמונה. אמרתי למפקד שאין פקודה כזאת במטכ"ל וכשבכוננות ג' הוא ניסה להוכיח לי שיש והתקשר לפיקוד, הוא נענה בצעקות. למרות שבנסיבות שונות הייתי יכול אולי להוריד את הזקן, אבל לא כשזה הופך להיות עניין עקרוני. ישנם גם אנשים במדינתנו שאומרים שאסור לגור בצד שלנו של הקו הירוק כי זה מרגיז את האומות וזה עלול להיות מסוכן. יש עוד כמה וכמה דברים שבכוחם להבעיר את המזרח התיכון כולו ושאנחנו בכל זאת מקפידים לעשות או משתדלים לשאוף אליהם.

בשבת האחרונה כשגזרו שלא להיות יותר ממאה בבית הכנסת היה עוד קצת משעשע. במקום להיות בין עשרת הראשונים בבית הכנסת די להיות אחד מהמאה. אם הרבנים פסקו שיש להישמע להוראות, אז ברור שלא נפר את הצו המורה לנו להישמע להם גם כשיגידו לנו על שמאל שהוא ימין. כשאדמו"רים ציוו לחסידיהם להישאר באירופה בתש"ב, תוך הרגעתם באמירה שהשקט יחזור – הם צדקו כי הרי בתש"ה הכל נרגע – אלה אסרו על עצמם לחשוב בהיגיון וההמשך ידוע. כהיום נראה שהגענו לעולם הפוך, כי מי שמעודד את הנאמנים לפקוד את בתי הכנסת פתאום מונע זאת מהם. אומרים כי פיקוח נפש דוחה "ברוב עם ובתפילה נבטל את רוע הגזירה".

בדבר השחור לפני כ-670 שנה, אוכלוסיית אירופה חולקה בשתיים. במקומות מסוימים נהרגו בין שמונים לתשעים אחוז מהתושבים. תמותת הקורונה כיום היא בשיעור של שני אחוז מהחוטפים את הנגיף. האם נכון להטיל כעין סגר גם במקומות שלא נתגלו חולים ולשבש את חיי השגרה היהודיים? האם ייאלצו תושבים להתפלל במחתרת?

יום אחד מותר להתכנס עד מאה איש כשבפועל יש לפחות פי שלוש יותר אנשים, באולם אירועים ידוע בבית וגן למשל. פתאום זה יורד לעשר ולנו אסור להפעיל את השכל? כפי שכבר כתבתי, מהדרים להתפלל בבית ביחיד עם כל המשתמע מזה ולאחר מכן הולכים למכולת לקנות ביצים וחלב ועושים מפגש עם כל חברי המניין בתור בקופה. עם כל הכבוד לרבנים החסים ממניעים כנים ואמיתיים על בריאות וחיי הציבור היקר שלנו, אם מישהו יאסור את הכניסה לבתי הכנסת, זה לא הקב"ה, ולא משרד המבריאות, אלא אותו הרב עצמו משיקוליו האישיים. סליחה ומחילה מכבודכם, הרב הוא לא נביא והוא לא קיבל הוראה בנבואה.

אחראיות הרבנים לעומת זו של פשוטי העם

כמובן שנישמע לרבנים, זה לא הנושא כאן. יש סברה הגיונית שאם עשו סגר מוחלט בסין בגלל אותו הנגיף, למרות שלא מדובר במדינה שמעניינים אותה כל כך חיי אזרחיה, אז יש סברה רצינית להניח שיש ממש באיום. ויש גם מקום לחשוב שמספר ההרוגים במגיפה הרבה יותר גדול ממה שפרסמו שם.

כמו כן לא ניתן לבוא בטענות ח"ו נגד רבנים או הרבנים. נקודת המוצא של רב שונה לחלוטין מזו של מאמין פשוט. במהות הדברים, יש הבדל בין אחריות ציבורית לאחריות פרטית. משל למה הדבר דומה. לשני אנשים, אחד מארגן הגרלה הנושאת פרס כספי מכובד, והשני קונה כרטיס הגרלה. אם ישאלו שניהם איך עליהם להתנהג בנוגע לפרס, לראשון ייאמר שעליו להתכונן לתת את הפרס, ולשני ייאמר שלא להתכונן לקבלו. ואין כאן כל סתירה. אז הרב יגיד את שלו והמאמין ילך לתפילתו.

מי היה מעלה על דעתו שבכזו קלות ניתן היה לבטל ולהעלים את עמודי התווך של עמנו? אין חולק שה' מעמיד אותנו בניסיון. אבל אין עוד נביא ולא איתנו יודע עד מה. כשכוחו של עם ישראל מתבטא בתפילה ובלימוד תורה, ובעיקר באחדותו, האם פירשנו נכון את אותותינו. הבהלה, החשדנות והקפידה וההתרחקות יותר מדבקות מהנגיף עצמו.

הרבה סתירות

דברים לא הגיוניים ואין מעיר על כך. הרשויות ידעו על הבעיה ונתנו לשמונה מטוסים שהמריאו באיטליה לנחות בארץ ולנוחתים להעביר הלאה את הנגיף. אם יש אזור שהוא בחזקת לא נגוע, כשבנוסף כל מי שהיה סמוך לנגוע שמר על בידוד של ארבעה-עשר יום, ועוד כשאין תנועה מאזור לאזור, האם בכל זאת יתערער חוסן החברה היהודית?

יום אחד מותר להתאסף עד מאה ולמחרת עד עשר. ואם ייפול עלינו איסור בפחות מעשרה, זה יהיה רק משום שלא התעוררה כל תהייה והתנגדות כשהתחילו הגזרות. ביום ראשון השבוע, כשברגש דתי התחלנו לשמור על מרחקים, הסתובב ביישוב צוות מנקים ככל הנראה מרמאללה, וחלפו על פניהם של תושבים במרחק אפס. לא אומרים לנו את הכל, אין נתונים על רמאללה, שמתם לב? וכן הסתובבו במרחק אפס פועלי בנייה שבטח היו לפחות במגע קרוב מאוד למעסיקיהם שנמצאים אחר כך בין העשרה המתפזרים לביתם.

כשהדגשתי שמאוד מקפידים דווקא על התפילה, עד שפסקו פוסקים על תפילה ביחיד, ולא נזהרים במכולת. אמרתי שאחרי שכל משתתפי המניין התפללו ביחיד בביתם, הם נפגשים בתור של המכולת. בעל רשת חנויות מזון גילה שהוא הרוויח ביום ראשון (פ' ויקהל-פיקודי) פי 2.5 מהרגיל. איזו צפיפות הייתה שם! ש מי שענה לי שאני משווה בין תפילה במניין לאוכל שהוא צורך קיומי. אבל גם אם נניח שלא יהיה מחסור במזון, כשלא יהיה כסף לא יוכלו אבות המשפחות לקנות.

ועוד דבר המעורר תהייה. יש ביישוב אנשים שעובדים בבתי החולים. הם חוזרים למשפחותיהם המסוגרות בלי לעבור שום בדיקה רפואית כשהחיידקים מתנקזים ומתרכזים דווקא שם. "הא! לא!!!" אומרים לנו. חולי הקורונה נמצאים במחלקה לחוד. "הא כן? והם מחזיקים חזק את החיידקים בקולר כשהם חסומים?" תאר לעצמך שלמרות שמירת המרחק לדעה המחמירה ביותר – שני מטר זה ארבע אמות של 57.60 ס"מ – לבעל הקורא יש בן העושה את דרכו כל יום לבית חולים וחזרה...

צריך לקרוא בין השורות. אם כבר דיברנו על קולר, יצאה הוראה גם באירופה וגם אצלנו שמותר לצאת החוצה כדי לתת לכלבים להתאוורר. אין זה ממנהגינו להחזיק חיה שמסלקת את השכינה וגורמת למטרד ולפחד תוך כדי שמשרת הכלב לועג לילד המפוחד כי "הוא לא עושה כלום".

בהלה פירוד ופיזור

והנה מעשיות מיום שני בבוקר. מתפלל אחד מבקש ממתפלל העומד שתי שורות לפניו להסתובב כלפי ההיכל ולא לאחור. הוא עונה לו שהוא תיכף יניח תפילין ויישב לכיוון ההיכל. אם כבר הוא מעיר לו שהוא משתעל כבר שבוע וראוי היה לפי ההנחיות שהוא יישב בביתו. הראשון התרחק בעוד שורה והתיישב.

אדם שישב בשיעור הדף היומי נראה כמבוהל כשהוא רואה אותי במקום שאינו שלי אמנם (לכאורה בית הכנסת הוא מועדון חברים פרטי עם שמות בכל המקומות) אבל פנוי בשעת התפילה במניין הזה. הוא מתקרב ולוקח את התפילין שלו והולך לקצה האולם. אנשים מתפללים בחוץ כמנודים.

היום (יום ששי, כ"ד באדר תש"פ), אומר לי מתפלל אחד שלתפילות שבת יש להירשם בכניסה, כי בכל מניין יורשו להשתתף רק עשרים איש. פגשתי אותו לאחר מכן במכולת. הוא שאל אותי אם נרשמתי ועניתי לו שממילא הרשימות היו מלאות. אמרתי לו שאתפלל אולי אצל הספרדים שגם מזמן לא הייתי שם. הוא אמר לי לא לדאוג, "תבוא ונסתדר". "ואם יבוא שוטר וייקרא שמות?" "אם הוא יתקרב אליך, תשתעל".

פגשתי בתור במכולת (הייתי צריך עוד משהו) מישהו מאחד מבתי הכנסת הספרדיים. אמרתי לו שכנראה אתפלל אצלם. הוא הזהיר אותי שיהיו רק שני מנייני שחרית ושצריך להירשם. הלכתי לשם עם העופות ושאלתי את המנקה איפה הרשימה, כי לא מצאתיה. הוא לא ידע.

בשבת בס"ד אלך לבית הכנסת, לאחד מהם. אם מישהו ימנע ממני להיכנס, לא אדע למי הצדק איתו. אבל אחרי מאה ועשרים שנה, ניפגש ואז נדע מי צדק. כי שוב, אין עוד נביא.

ובינתיים כוחות מפחידים משתוללים בעולם. איך שנפלה גזרת "העשרה", מונה גאנץ בתמיכת כוח זר לדמוקרטיה היהודית להרכיב ממשלה. ה' יצילנו גם בלי תפילה בלי ב"רוב עם".

שבת שלום.

Voyage dans la cinquième dimension

Cette fois, comme à peu près lors des deux dernières élections, nous avons une fois de plus le choix entre Netanyahou et Gans.

Il est certes assez vil de s'attacher outre mesure aux noms de familles, et il est encore plus malvenu de s'en prendre à des personnages réels en faisant sur leur patronyme des jeux de mots. Néanmoins, j'ai le souvenir d'une époque glorieuse où les hautes fonctions de l'armée ou de la politique voulaient que l'on hébraïsât son nom.

Pour la petite histoire, Ben-Gourion s'appelait Green. Son nom fut désormais celui d'un homme illustre qui accueillait chez lui les Sages de la Michna, à l'époque de la révolte contre l'occupant romain. Il donna l'exemple et exigea que tout général de l'armée fût rebaptisé hébraïquement dès l'indépendance. On peut noter au passage que le journal Davar, en 1937, appelait déjà les nouveaux nationaux à se débarrasser des noms étrangers du milieu d'eux, et de prendre un nom hébreux d'origine. Le président Chazar, à titre d'exemple, portait le nom de Roubachov. En acrostiche, son nom évoqua désormais la splendeur du fil utilisé pour la confection des vêtements du Cohen Gadol ou des franges du taleth. Quant à Lévy Eshkol, il s'appelait Shkolnik, pendant qu'Ys'hak Chimchélévitch devenait Ys'hak Ben-Zwi, Obri-Ibn Aba Eben ou Moshé Schertok Moshé Sharet. Mordechaï Nimça-Bi, délégué à la direction de la commission nationale chargée d'hébraïser les patronymes en 1944, avait une conception originale de la méthode adéquate. Il s'appelait lui-même auparavant Nimtsabiski. Pour certains, le principe était encore plus simple : en supprimant certains suffixes, on tombait directement sur un nom hébreux. Golda Meir, Shimon Pérès, ou encore Rozen, se défirent d'un son ou d'un ski, Rozen tout court signifiant prince, ou Pérès certain oiseau de proie, traduit par le rabbinat français par orfraie ou identifié en hébreu moderne sous les traits du gypaète barbu.

Pour revenir à nos deux principaux candidats, le Premier ministre porte un nom pouvant signifier «Don de la Providence», tandis que son opposant principal porte toujours un nom étranger désignant au choix l'«oie» ou l'adverbe «complètement». Gans ne parle plus de son adversaire qu'en l'affublant du sobriquet du «soupçonné de fraude».

Si la réalité géopolitique est digne d'innombrables scénarii nous faisant nager en pleine quatrième dimension, comme l'expulsion des Juifs de Gaza où la logique aurait exigé une prise de position et de décision aux antipodes de ce qui s'est produit, surtout sous l'optique de la recherche de la paix, ou le tout nouveau plan de paix américain qui offrirait à nos ennemis irrationnellement jurés un Etat en deux provinces reliées par un tunnel immense et officiel quand simultanément Israël peine à endiguer les tunnels ayant rendu possible entre autres la capture d'Ygal Chalit, le candidat au nom de palmipède «vernaculaire ambigu» (voir la définition de l'encyclopédie en ligne) risque de nous projeter en pleine cinquième dimension.

Car la cinquième dimension, c'est le nom de la société dirigée pendant les dernières années du Cv de Gans, celles qui font défaut à son emploi de vie glorieusement chargé au service de la défense d'Israël, juste avant son entrée en politique, après la période de transition interdisant de s'y lancer directement.

Mais relevons sur l'heure, parmi les éléments quadridimensionnels de notre réalité, l'anomalie suivante : les radios libres sont interdites en Israël. Ebi Nathan, avec la «Voix de la Paix», émettait à ses dires «de quelque part en méditerranée», ou plus précisément de quelque part d'une ville de la côte méditerranéenne. Aroutz 7 émettait d'un chalutier au large de Haïfa avec un relai sur la montagne de Benyamin. Le premier cessa d'émettre car la paix – toujours quadridimensionnelle – avait enfin sonné, la Septième chaîne parce que ses dirigeants avaient été sérieusement menacés d'emprisonnement.

Nous l'avons compris, l'idée de cette entrave à la liberté d'expression est motivée par le souci d'empêcher les groupuscules idéologiques d'avoir pignon sur rue et de risquer d'influencer les esprits faibles et malléables des masses. Or, les médias autorisés, qui devraient aller dans le sens de l'idéal représenté par le pouvoir élu, puisque ce sont des médias d'Etat, sont dans les mains d'une caste extrémiste ultraminoritaire, composées de fossiles vivants et dégénérés de l'ère du pouvoir absolu du Mapam et autres gauches, ou de répliques à l'identique.

A la différence de son ancienne aspiration à s'affranchir de l'exil, politiquement parlant du moins, ses vedettes radiophoniques, telle Ilana Dayan, n'ont retenu aucune leçon des conséquences du désengagement (quel joli mot pour enrober la pilule) à Gaza. Reçue par le docteur Hagui Ben-Artsi (accessoirement beau-frère de Netanyahou), sur le site du rêve du patriarche Jacob, d'où le regard se porte au Sud sur Jérusalem, à l'Ouest sur la plaine côtière et notamment Tel-Aviv, et au Nord par temps clair jusqu'au Hermon, les monts de Moab étant pour leur part visibles à l'Est, elle ne trouve rien de plus pitoyable que de lui dire  : «Mais qu'est-ce que vous faites ici, entourés d'Arabes?»

Donc, cette caste qui continue d'accaparer les ondes, neutralise souvent le bon sens en faisant passer pour admissibles ou insolubles bien des aberrations, comme précisément cette cinquième dimension passée sous silence ou, en cas de nécessité, largement relativisée. Ainsi, celui qui taxe l'autre de suspect qui cherche à enfoncer le pays dans l'opprobre de la corruption, n'aurait pas omis de déclarer la somme fabuleuse de cinquante millions de shekels, mais seulement quatre minuscules millions. L'affaire de la «cinquième dimension» a été révélée au grand public en mars dernier, par le Contrôleur de l'Etat, qui a épinglé au passage la police.

La Cinquième dimension a contacté la police pour lui vendre un projet informatisé. Celle-ci a avancé quatre millions, promettant de signer le contrat après un essai pilote pour une valeur totale de cinquante millions. Seulement, un vice de forme a mis un terme à cette affaire, la procédure légale exigeant le lancement préalable d'un appel d'offre. La police était satisfaite de l'essai, mais le ministère des Finances s'y est fermement opposé. L'affaire s'est finie en queue de poisson. (Le cinq et le poisson se mariant aisément dans certaines cultures).

La presse mobilisée retourne l'affaire contre le Likoud. Elle lui reproche trois allégations qu'il soutient contre Gans : une enquête en cours contre l'intéressé, la perception de cinquante millions de shekels des mains de la police, et la mise en poche par son directeur de quatre millions de shekels au passage.

Les défenseurs médiatiques de Gans insistent sur le fait que jamais, au grand jamais, la société de Gans n'aurait touché pareille somme. Ils le présentent en outre comme un homme intègre au-dessus de tout soupçon, la preuve : aucune enquête n'a été ouverte contre lui.

Pourtant, le Likoud et l'association Lavi ont exigé du Conseiller juridique du gouvernement de mettre Gans en examen pour tentative de détournement d'une somme de cinquante millions de shekels. En août, la demande étant restée lettre morte, le Likoud s'est adressé au tribunal de grande instance et a interjeté appel. Le Parquet a laconiquement fait savoir que des éléments incriminants étaient en cours de vérification. En attendant, les élections approchent. L'élection de Gans puis sa démission pour inculpation seraient-elles un scénario possible? Ou alors, de même que Gans n'a rien eu à craindre jusqu'à présent, de même il pourra poursuivre sa trajectoire politique en toute connivence avec le pouvoir des juges? A propos, qu'est-ce qu'on reproche à Nétanyahou, au juste?

אז איכן נורה ר"מ רבין? בכיכר או ברכב? כשהשחצנות זורה ארס במסווה של שיחת מוסר

בשבועון "שביעי", בגיליון מספר 379 לסדרת לך-לך, פורסמו דברי בלע הממוקדים נקודתית כנגד אישיותו של דוקטור קידר והגורפים באופן רחב כנגד כל מי שיעיז לערער אחר הגרסה הרשמית האופפת את רצח רוה"מ רבין. לדאבוננו, מכתבו זה של האלוף המצוטט אינו לא לתפארת מדינת ישראל וצבאה ולא לחיזוק העמדה שגורסים אותה כבר עשרים וארבע שנים. מצוטט ב"שביעי" אדם בעל דרגות מהגבוהות בצה"ל המשתמש בארטילריה המילולית הבוטה והפוגענית ביותר והשכיחה בפיהם של אבירי הפוליטיקאים השמאלניים הקיצוניים. לצערנו, בנקיטות העמדות המגמתיות הבאות להתריס כנגד הישראליות השפויה, כבר פרקו הבכירים הצבאיים כל זכר לעול של בושת פנים, כשהם חושפים יותר ויותר את עמדותיהם לאחרונה, כפי שראינו לא מזמן כשבכיר אחר גילה כביכול בהתפתחות החברה הישראלית כיוון המזכיר לו את התפנית שפקדה את החברה הגרמנית לקראת מלחמת העולם השנייה.  

ואם האלוף התורן ש"שביעי" מפרסם את רעיונותיו משחרר את כל השנאה ואת כל הזעם בהטחות חמורות כלפי כל מי שיעיז לפקפק כנגד הגרסה הרשמית, אין כאן כי אם ניסיון להדליק נורה אדומה מפני הסכנה שהוא רואה בדת ו\או בלאומיות של עם ישראל באופן הכללי והקולקטיבי ביותר, כשסכנה זו אורבת בעיניו על המדינה החילונית הנאורה.

הגידופים, הקללות הנמרצות וההאשמות הקשות ביותר כלפי ד"ר קידר הם בפשטות רצח אופי בכיכר העיר. ואם  רצינו למצוא נקודה של אנושיות מסוימת אצל המאשים הרוחש אולי בכל זאת קצת כבוד לאדם, שהרי הוא לא כותב ישירות שבשבילו ד"ר קידר הוא "חשוך ומכחיש" ; וכן אם היה נראה לכאורה שהוא לא פוגע בו ישירות, לא כן הדבר. כי הרי כשהוא כותב : "כבר קמים אנשים חשוכים ומכחישים", הוא לא חס על כבודו של הד"ר, אלא בעצם מנצל את ההזדמנות כדי להתייחס בבוז ובביטול לכל האנשים, בלשון רבים, שעבורם העמדה המקובלת איננה כל כך מקובלת. ובכן, ניתן לראות בדאגה הקשורה לזהותו של הרוצח, את הדאגה מפני זהותו הלאומית והרעיונית של מי שבעם ישראל לא מתפתה להחניף לתרבות המערב. בל נשכח שהושמו בפיו המדבר של יגאל עמיר כל טעוני הימין ביחס לאהבת עם ישראל וארץ ישראל, וביחס לאיום שהסכמי אוסלו ודומיהם מטילים על העם היהודי. "תראו איך מדבר רוצח, וכך תדעו למי אין להצביע בבחירות הבאות".

אלא שתגובתו של תת-האלוף המדובר בגיליון דווקא מערערת עוד יותר את הגרסה שהוא בא להגן עלייה כשהוא מתבטא בצורה לא שקולה, לא עניינית, בקיצור לא לגופו של עניין אלא מתוך תחושת בטן בלבד. הוא רק פוגע בעמדה הרשמית שעד כה אמצו גורמי המדינה. ככלל, מדינה או גוף או אישיות ממלכתית אינם נגררים להגיב או לענות על כל טיעון העולה על רוחו של כל אדם בציבור. איש הצבא לוקה בשתי טעויות אסטרטגיות.

הראשונה היא כאמור שהוא לא שמר על השתיקה, כפי שכל גוף רציני בעל מעמד וחוסן מדיני נוהג. לא ראינו למשל שמתרעם מישהו במערכת השלטונית בצרפת בשל רעיונם של כמה היסטוריונים הטוענים שמי שחולל את המהפכה הצרפתית, זה לא העם המתקומם. הרפובליקה לא רואה את עצמה חייבת להוקיע את כל מי שיעיז לחשוב שההמון שצבא על פתח הבסטיליה בעצם לא הוא זה שהפיל אותה באמת. הטעות השנייה היא שאם כבר הוא בחר להגיב, אז היה עליו להיכנס לעובי הקורה בראיות ברורות שאין להכחישן. אלא שכאן הוא הסיח את הדעת בהסתה קיצונית השוללת כל זכות לכבוד מד"ר קידר, בהשלכת בשרו לכלבים.

עוד דרך אופיינית לזרמים הקיצוניים המשתלטים על המערכות החיוניות ביותר של מדינתנו, והיא שיטת פסילת זכות השימוש במילים חריפות ביותר למי שחולק עליהם כשהם בו זמנית לא רואים כל מניעה מצידם. בזמנו היה אסור להגיד : "רבין בוגד", אבל לאותו האלוף מותר לראות בד"ר קידר יותר מאשר בדבריו  "בגידה בערכי הדמוקרטיה". מותר לו לפסול את מר קידר באשמת בגידה. בתלמוד ראינו שמי שנוטה בקלות לראות בזולתו עבד מתגלה בסופו של דבר כעבד בעצמו. כמו כן יש להיזהר ממי שבכל הזדמנות אפשרית רואה באחרים גורמים אנטי-דמוקראטיים.

וכל זה מעבר לניסיון לטשטש את ערכי היהדות ולהחליפם ב"ערכי הדמוקרטיה" כשאלה בסך הכל הם רק שיטת מינוי שלטון ולא דבר במהות. אף על פי כן לתת-אלופנו אין לומר את המילה "דמוקרטיה" כי אם ברטט בזיעה.

הפסילה היא שיטת הפחדה, מקל או כלב שמירה להשתקת השיח והמוחות. עלינו להיות ערים לכך שמי שצועק "דמוקרטיה, דמוקרטיה!" הורג את הדמוקרטיה. לפני נפילת חומת ברלין, היו שתי מדינות גרמניה, ודווקא זו שנקראה דמוקרטית הייתה סגורה ומסוגרת וסובלת מידה הקשה של ברית המועצות הידועה לשמצה כפוגעת בזכויות האדם ובאדם. כל מי שערער אחרי השלטון קיבל יחס של "רוחות הרוע" והיה כדאי להיענש במלוא כובד ערכאות ומערכות הדיכוי, בל ייפגעו "יסודות המדינה".

לו דובר במערכון, הייתה התגובה הראויה להיקרא קריקטורה מצחיקה, אלא שאלה הם פני המשתלטים על מערכות הצבא והמדינה שלנו והנזק שהם מחוללים בכל העולם עצום.

התפיסה הזאת היא שעוררה לתחייה את האנטישמיות העולמית, לאחר ששככה עוצמת הטיעונים שהיו נהוגים עד השואה. והיא מתגלמת בהפיכת היוצרות, כאשר מטמאים את הטהור ומטהרים את הטמא, כשמתייחסים ליהודים כאל מכחישי שואה, וכשבאופן כללי יותר הופכים את הקרבן היהודי למוציא להורג, כאשר האויב הערבי לא חדל מתקיפותיו הגזעניות בתום מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה שתפו פעולה חוסייני והיטלר, אלא שתלמידי חוסייני עדיין לא זזו מהתפיסה שהייתה להם כשחיכו לרומל שיעבור את אל-אלמעיין. ובינתיים, אינם בוחלים במעשי טבח כשחיטת בני משפחה יהודית בשלוות השבת על עולליה ותינוקותיה, וכרציחת נערה יהודיה רק בשל היותה יהודיה.

המבקשים לתת לנו שיחות מוסר לא יוכלו לטעון שאין להם יד בטשטוש תמונת הילד היהודי המרים את ידיו כשחיל SS מכוון עליו את הרובה. הם לא יוכלו לטעון שאין להם יד בהחלפת תמונת הילד היהודי בתודעה העולמית בתמונת ילד ערבי שמחליף את זהותו של הילד היהודי. אם היום כל מניע אנטישמי "קלאסי" עדיין מעורר תחושות אשמה, המניע השקרי של סבל ה"עם הפלסטיני" – שהוא אגב המצאה סובייטית – לא רק מרענן את ה"אנטישמיות הבריאה", אלא שהוא מצדיק למפרע את כל המניעים שבלעדי שקר ה"נאציות" של היהודי-ישראלי היו נשארים מיושנים מתום מלחמת העולם השנייה. האנטי-ציונות היא חותמת הכשרות של האנטישמיות, והיא מאפשרת לכל נתין לא-יהודי בעולם להתנכל לכל יהודי באשר הוא בשל זיקתו אל עם ישראל וארץ ישראל.  

אם כן לתא"ל דרור שלום, נביא הזעם של הדמוקרטיה, כדאי היה לשתוק או להביא ראיות חותכות. כל התקפת העצבים המפגינה חוסר בגרות אינה פועלת אלא כמכה במים סרוחים הנראים במבט ראשון צלולים כאשר מכוח המכה עולה כל הטינופת למעלה ומתערבת במים (כמי שמנסה להעלות בחזרה כלי שנפל במקווה כלים תוך כדי שהוא בוחש במימיו במקל).

דברי מטיף המוסר לא מדברים אל השכל אלא מעוררים תחושת פחד. לא רק שלא יעיזו לדבר, אלא גם לחשוב. שלא יעיזו לחשוב שאולי רבין לא נרצח בכיכר מלכי ישראל דאז, לפחות לא לפני שרכבו כבר עזב את הזירה.

כי ממש לא ברור מה קרה כשרבין נרצח, במוצאי שבת לפני כ"ד שנה. בדף הFB של כתב AFP בצרפתית, שזרק כותרת לועגת נגד ד"ר קידר, בתמיהה שהוא לא מבין כיצד אוניברסיטאי רציני נגרר אחרי הרעיונות האלה, כתבתי בעניין דבר מנקודת המבט שלי, כאשר אין כאן שום הבעת עמדה או חשדנות. אותה שבת, ביליתי אצל דודתי בפריס. ישבנו עם עוד אורחים בסלון, אחרי ההבדלה. חבר של המשפחה שידע שאני שם התקשר. המארחת ביקשה שאענה לטלפון ויצא שהוא דווקא חיפש אותי. "אתה יודע מה קרה? ירו ברבין!" עניתי לו שאני לא מאמין לא ושזה לא מצחיק. "אז תדליקו טלוויזיה". ברגעים הראשונים נראית סתם תוכנית. אך תיכף מופיעה כיתובית עם נוסח המודיע שלכאורה ירו ברבין ושתיכף יוקרן מבזק חדשות מיוחד. בקיצור, רואים את רבין הולך עם אנשי בטחון המלווים אותו במבנה אבטחה. פתאום רואים אדם שלכאורה יורה לעבר ראש הממשלה באקדח (טרם נודע שמו עמיר). מתנפלים עליו מאבטחים. רבין מסתובב לאחור, כמעיף מבט במתרחש, ושוב פונה לקדים וממשיך ללכת עד למכונית הממתינה לו בכביש, בצמוד למדרכה. המאבטחים מאיצים בו שיתיישב יותר מהר. מאוחר יותר (כשעה או שעתיים) הודיעו שרבין נרצח. ללא פרטים נוספים. בתומי, כשקישרתי בין הסרטון להודעה, חשבתי שרבין חטף כדור שגרם לו לדימום פנימי שהרג אותו בהמשך. אך כשהודיעו לאחר עוד כשעה נוספת שהוא נרצח מירי בעמוד השגרה, אז לא צריך להיות רופא כדי להבין שהוא לא היה יכול לעשות אפילו עוד צעד אחד. מה שלא היה, רבין לא עזב את המקום בניידת לטיפול נמרץ ולא בכל אמצעי תחבורה רפואי אחר.

מעניין שמי שהגיב למה שכתבתי, הוא לא אחר מהכתב לשעבר של הטלוויזיה הצרפתית. הוא הגיב לדבריי וכתב שלא יכול להיות שראיתי סרטון כזה, כי הוא היה שם וכל מה שצולם שם באותו זמן צולם על ידי הצוות שלו. אולי, כותב לי אנדרלין, הראו תמונות ארכיון. בקיצור, אם אתה אומר "ראיתי", יגידו לך : "לא ראית". יהיה טוב למען האמת והעולם שאם יש אנשים שתיעדו את הסרטון שהראו בטלוויזיה הצרפתית אז שיואילו לקדד את זה ולפרסם במרשתת. דרך אגב, שארל אנדרלין הוא גם נמנה בין התורמים להתחדשות הנ"ל, בהפיצו סרט בו הקול המלווה מסביר שרואים ילד ערבי בו עושים חיילים יהודים טבח יריות כשאביו מנסה להגן עליו בגופו. זכור לי שאנשים חסרי כל שכל ובעלי דרגות מהגבוהות ביותר אצלנו, מיהרו לגנות את החיילים לפני כל תחקיר ובדיקה. הראשונים שפקפקו בגרסת סרטו של אנדרלין היו מהעיתון מקור ראשון, בו הוכח שלפי זווית הפגיעה של הקליעים, אלה לא יכלו להגיע מעמדת צה"ל. מאוחר יותר, הוכיח פיליפ קרסנטי, יהודי צרפתי, סגן עיריית נויי הצמודה לפריס, שהילד כלל לא נהרג, לפחות לא בתקרית הזו. וכשאנדרלין הגיב ותבע אותו בבית המשפט, זה האחרון אילץ אותו להביא את כל מה שצולם שם, בצומת נצרים תבנה ותיקונם, כולל מה שמראה בוודאות שהכתבה כולה מבוימת. וכשלצלקת שבידו של אבי הילד, שטען שהיא תוצאה מירי צה"ל, פרופסור יהודה שטיפל בו העיד שמדובר בפציעה הרבה יותר ישנה עקב מכת גרזן שערבי אחר נתן לו.

יהי רצון שהקב"ה יעמיד בראשנו אנשים חכמים ונבונים, שונאי בצע, שידעו להבחין בוודאות שמי שראוי להשוות לנאצים זה לא הקרבנות של הנאצים אלא אלה שמבקשים להשלים את מלאכת ההשמדה של הנאצים. כי חבל שהמביעים עמדה ודעה הם עדיין מבית הספר לשכלתניים שנפלו בשתי רגליהם לתוך מלכודת שפרסו להם לוחמי האויב המשקיעים בגזרת התודעה העולמית ובדעת הקהל.

וכשלעמדה של העיתון "שביעי", המציג את עצמו בתור "עיתון לציבור הדתי", מתעוררת תמיהה ברגע שרואים את עמוד השער. יש הרגשה שהעיתון מחפש להפיל עלינו את איום סתימת הפיות של דוברי השלום עם רעיהם כשרעה בלבבם. ולמרות ההסתייגויות,  הציטוטים במירכאות ועובדת הזעם הקיצוני של מביע הדעה הפוליטית המיישרת קו עם הגרסה הרשמית : "קצין בכיר... יוצא במפגיע..." יצא במתקפה", לא כל כך ברור לאן חותר העיתון. עובדה שבדף הצמוד לדברי הבלע מופיעה הודעה על הזכרתו של הרב כהנה הי"ד, ועמוד השער לא מתייחס למעמד. בכל אופן, בין העמדה האומרת לי "לא ראית כלום או נדמה לך שראית" והאמירה המנוגדת הקובעת : "רבין לא נרצח ע"י עמיר", ברור איזו מהן משלימה עבורי את התמונה.

נקודה אחרונה: כל מי שסבור או נוטה להאמין שרבין לא נרצח במדרכה בתל-אביב, מוצג כמפנטז הרואה בדמיונו הבלתי מרוסן ברצח תוצאה של קשר פוליטי אפל המנחית הוראות מגבוה, בקיצור כחבר כת הזויים המנותקת מהמציאות והדבק ב"תיאוריית הקונספירציה". אבל שוב אין מי שפוסל אלא מי שסובל מאותו המום שהוא עוקר מתוך עצמו ועושה לו מעתק למי שמולו. כי כדי להתכחש לדברי עדת הראייה החוזרת מספר פעמים על אותו המשפט "רבין לא נפגע" למרות השאלה המנסה לטשטש את הוודאות מליבה, צריך קודם כל להניח שאותה הגברת נוטלת חלק בקונספירציה נגדית. וכן העיתונאית המדווחת ברקע הסרט מהחדשות על נטילת אחריות : "ארגון יהודי נוקם... בניסיון ההתנקשות בראש הממשלה, כך אומרת ההודעה... הפעם פספסנו". האם גם היא חלק מהנוטלים חלק בקונספירציה הנגדית שתעורר ספק כבד בעיני העדה ? יש  ארגון שאומר שהוא פספס ? מניין לו שהוא רק פספס ? הציבור כבר לא נוטה להשתכנע שאכן קיים ארגון כזה. ולאה רבין ? גם היא חלק מחוליית הקונספירציה, שלא הבינה למה הרכב בו נסע בעלה לא המתין לה ? אם יש חשד לקונספירציות למיניהן, אז אפשר לראותן הן כאן והן כאן.

נב : פנייה לד"ר קידר : אם אכן אתה מחזיק בסרטון שראיתי בטלוויזיה הצרפתית, אז אנא הפץ אותו מייד, כי כבר למדנו מבית הספר של השמאל שמי שקורא לחברו בוגד מתיר את דמו.

1 ההוגים המשכילים הרגיעו אותנו בקשר ל"לא תחונם"

בפרשת מסעי (שלישי) כתוב : "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם..."[1] , "והורשתם את הארץ וישבתם בה וכו'"[2], ובסוף פרשת ואתחנן כתוב : "לא תכרות להם ברית ולא תחונם"[3].  בנוסף לכך מצווים בני ישראל לאבד גם כל סממן של עבודה זרה : "ואבדתם את משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו"[4]. ובכן, בפסוקים רבים אחרים, התורה מביעה את החשש להשפעות זרות רעות, חשש הנראה לכאורה כנותן טעם וכהסבר הגיוני לציווי :

"לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, כי תעבוד את אליהם כי יהיה לך למוקש"[5]. ובפרשת השבוע, פרשת ראה, אנו מוזהרים מהחשש שנתלהב מדרכי הגויים ונרגיש שהכול זורם בחיקוים : "איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם, ואעשה כן, גם אני?"[6]

גם בתהילים אנו קוראים : "לא השמידו את העמים אשר אמר ד' להם". ושוב מצורף במבט ראשון הטעם לבעיה : "ויתערבו בגוים, וילמדו מעשיהם. ויעבדו את עצביהם, ויהיו להם למוקש".[7]

2 האם הטעם עקרוני או האם הוא רק גילוי היבט מסוים ?

שאלה ידועה ביהדות היא האם הסבר או הטעם למצווה הוא מהותי, זאת אומרת שבהיעדר אותו החשש אין הכרח להישמע למצווה, או שמא הוא רק בגדר של אפשרות שיתרחש דבר כתוצאה מאי-שמירת המצווה.

יש ג' דרכים בהן מתערב טעם או הסבר :

א' : ההסבר הצורף לפסוק או המופיע בהקשר הכללי ;

ב' : הסבר מחז"ל, שהוא בד"כ מצדיק גזרה הלכתית  ;

ג' : הסבר מכוח המציאות.

למשל :

א' : לאיסור המוטל על המלך להרבות בין היתר סוסים. ואם המלך בטוח שהוא לא יחזור למצרים לצורך כך, אז מותר יהיה לו להרבות סוסים?

ב' : בקשר לקריאה לאור הנר בשבת שמא יטה, על פי המעשייה בגמרא, אין לסמוך על יכולת עמידה כנגד התוצאה הצפויה ;

ג' : וכשלאכילת בהמות מסוימות, ראו למשל באירופה שהחזיר גרם לשפעת על שמו, ושאכילת צדפות גרמה לחשיפה לנגיף הפטיטיס ב'. 

וכשלשאלת הפתיחה, בעניין נוכחות כוחות זרים בשטחנו, יש המבקשים להסיק שהיות ומדובר בתקופה בה היו הגויים שטופי עבודה זרה, וכן היות והכתוב נוקב מפורשות בשמות שבעת העמים, אז אין המצווה נוהגת לכאורה בימינו. כיום רוב הגויים הנאחזים בארצנו אינם עכו"ם מבחינת ההשתחוויה לצלמים, וכן אין לדמות את צאצאי נתיני הכיבוש העותומאני לכנעניים, לפריזיים, ליבוסיים, וכו'.

אז נותרים כמה דברים תמוהים, שלא מסתדרים עם ההסבר הנ"ל. ראשית, ההזהרה המצורפת למצוות ירושת הארץ מצד ההתנחלות בה[8], לא הייתה אמורה להדאיג אותנו היום. אלא שההתראה מתקיימת להפליא כיום : "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". די במעקב אחרי החדשות הקשות כדי להבין את זה. הפצצות מעזה או ממרומי הגליל העליון, על חטיפתם ו\או רציחתם של נערות ונערים כדי נוטים להבנה על פיה אין "שיכים והצנינים" מצטמצמים בכנענים עובדי גילולים בלבד. וכן, במקומות שלא הורשנו מהם את ה"אינם- יהודיים", אין אנחנו יכולים להתיישב בהם. כמה משפחות יהודיות יש בכל בניין מגורים ברמאללה?  

עוד טיעון שגור בפיהם של הסוברים כי מצווה זו מבוטלת ושייכת לעבר הרחוק בלבד. הם מנסים להסביר לנו שלא כולם כאלה ורבים אוהבים אותנו וכן הלאה. כאילו מי שנרצח לא באמת נרצח ומי שציודו החקלאי ועדריו נגנבים לא באמת נגנבים, וכנ"ל למי שרכבו נגנב, ולמי ששדהו עולה באש.

אז ניחא. אף על פי כן נגיד שאנחנו בכל זאת מקבלים את הטענות הנ"ל : הגויים שיושבים בארצנו היום לא ממש עובדי עבודה זרה והפסוקים מתייחסים רק לשבעת העמים או רק לעשרה אם נרחיב את הציווי לקיני, לקניזי ולקדמוני.

3 ההקשר של "לא תתחתן בם" הוא זה של "לא תחונם"

אם כן נעבור כעת לגישה הפוכה בעוד נושא הנוגע ליחס לגויים. שוב מדובר באינם יהודיים, ושוב בשבעת העמים ובארץ ישראל. אלא שהפעם, במקום מלחמת חורמה – או למי שרוצה להיות מתון במקום "טרנספר מרצון" – מדובר בנושא של הרכב המשפחה : "ולא תתחתן בם..." "פן יסיר את בנך..."[9] ולא התרחקנו בפסוקים כי עדיין אנחנו נמצאים באותו מקום בפרשת ואתחנן.

אנחנו עוברים מ"לא תחונם" ל"לא תתחתן בם" באותם הנימוקים בדיוק.

אז על פי המובן למעלה, היה אמור להיות מותר, ד' יצילנו, להתחתן עם גויות אך בתנאי שלא תהיינה משבעת העמים – או עשרת העמים כנ"ל – ולא תעבודנה עבודת אלילים במוחש.

אבל למעשה, לא רק שלמרות ההקשר המגביל בפסוקים, אסור להתחתן עם כל גויה באשר היא גויה, ולא זו בלבד, שהרי העוברים על הציווי ייאבדו את יהדותם של צאצאיהם.