vu-sous-cet-angle

Dans le courrier que je vous ai envoyé lorsque vous avez rejeté un projet de loi humain, simple et juste, qui aurait dû permettre de ne pas porter atteinte aux droits les plus élémentaires de membres du peuple juif, j'ai établi que vous faisiez la part belle aux nations de monde qui pourraient soutenir que l'Etat d'Israël n'a aucune critique à leur adresser en ce qui concerne l'antisémitisme qui sévit dans leurs pays, en raison de ce que vous faites subir aux Juifs pour leur judéité.

Le monde sait très bien que vous poursuivez une politique de deux poids deux mesures au détriment des Juifs. Le monde entier sait que vous laissez des Arabes construire des milliers de maisons illégalement, et des Soudanais violer les frontières illégalement. Vous prétendez que le monde attend du gouvernement israélien qu'il honore les décisions d'un tribunal censé représenter le droit et exiger qu'il soit respecté. Or, ce n'est qu'à l'encontre de citoyens loyaux que vous avez recours à la mesure de rigueur dans toute sa sévérité. Mardi, vous avez commencé à vider la rue Zabulon de ses habitants en un acte abject et discriminatoire contre les Juifs. Certes, les habitants n'ont pas protesté avec véhémence, ni même sous la forme d'une résistance passive. Ils ne l'ont pas fait en raison d'un quelconque sentiment d'acceptation, mais en raison de l'incroyable cruauté dont vous êtes capable et de la fermeture de votre cœur envers vos propres frères. Nous avons vu de quelle façon vous avez jeté de leur foyer les trois familles juives, pères mères et enfants, quand un nourrisson n'avait que deux semaines, par une froide nuit d'hiver. Vous n'avez pas de cœur.

Monsieur le Premier ministre, vous êtes devenu l'exécutant à la solde d'un individu qui n'est pas juif, qui hait les Juifs, et qui, en l'absence d'égalité et de justice qui caractérise hélas votre vision du droit, dans un Etat qui se veut respectueux de la dignité humaine et des valeurs démocratiques (comment peut-il prétendre être propriétaire d'un terrain aussi immense alors que les expulsés détiennent tout juste un appartement d'une centaine de mètres carrés, comme dans les pays normaux), revendique la propriété d'un terrain grand comme une ville, sachant que son unique motivation est d'expulser des Juifs alors qu'il vit lui-même en un autre lieu. Son seul motif est de causer du tort à des Juifs et de les humilier, et le monde entier le comprend très bien. Vous êtes les seuls, au gouvernement, en dépit des principes et de la charte du Likoud (c'est encore un point de votre politique en contradiction totale avec les valeurs vous ayant hissés au pouvoir qui vient montrer votre très faible attachement aux valeurs démocratiques), qui pratiquez la politique de l'autruche comme s'il s'agissait d'un simple problème de droit et de loi équitable.

En conséquence, le résultat ne s'est pas fait attendre. Deux événements se sont produits dans le monde, et pas dans n'importe quels pays connus pour leurs violations des droits de l'homme, mais parmi les plus ouverts, du moins à notre époque: l'Allemagne et la France. Or, il n'est pas possible de se dire que ce qui s'est produit serait fortuit. Le 26 juin, vous avez commencé à faire partir sous la contrainte les habitants d'un quartier juif splendide, de maisons spacieuses faites de pierres de Jérusalem et depuis lesquelles la vue se porte jusqu'à la mer méditerranée, à un ghetto. Le 27 juin, nous avons appris qu'un tribunal de Köln a décrété, avec toutes sortes de justificatifs à l'appui, qui semblent a priori tout à fait équitables, que la circoncision ne doit pas être pratiquée. Et de la même façon que vous, M. le Premier ministre, soutenez, malgré votre soutien inconditionnel au droit des Juifs de s'installer partout en terre d'Israël, qu'il y a ici une décision de justice, le Bundestag soutient que, malgré leur opinion favorable à la liberté de culte, il y a ici une décision de justice. De même, depuis que vos intentions indéfectibles d'humilier des Juifs dans l'affaire des maisons du quartier de la Oulpena sont connues, un tribunal de France a décrété que des antisémites qui ont fracassé la boîte crânienne de Juifs, provoquant leur hospitalisation alors qu'ils ne sont que miraculeusement restés en vie, peuvent circuler en toute liberté. Pareillement, le taux d'actes racistes contre les Juifs a augmenté de près de 60% dans ce pays en principe éclairé.

Le peuple d'Israël, qui fait confiance dans le Maître du Monde, comprend que des décrets pénibles sont décidés dans le Ciel vis-à-vis du peuple d'Israël, et il comprend que vous êtes les exécutants de ces décrets. Vous n'avez pas redoré le blason de la nation d'Israël, bien au contraire, et les premiers à en pâtir sont précisément ceux qui ont la sincère intention d'observer les préceptes de la Torah et d'en voir les promesses concernant le sol de la nation se réaliser, comme il est dit: «Je veux me sanctifier par ceux qui m'approchent» (Lévitique X, 3).

Ps (ne figure pas dans le texte de la lettre):

L'ancien ambassadeur d'Israël en France, Ovadia Sofer, qui a pris la parole au centre universitaire de Netanya, et qui est lui-même spécialiste du droit, a déclaré que le droit international n'exigeait nullement le retrait des maisons du quartier de Bet-El. Etant donné que la population non-juive de Judée-Samarie ne représente pas une entité indépendante, a-t-il expliqué, ce sont toujours les résolutions 242 et 338 de l'Onu qui prévalent. Elles envisagent que le statut définitif du terrain en Judée et Samarie sera déterminé par des pourparlers entre les parties: «Tant que le statut définitif n'a pas été fixé, a-t-il déclaré, il est possible de rester présent sur le terrain, y compris sur le site où se trouvent les cinq immeubles dont les habitants sont expulsés cette semaine selon une décision de la Cour suprême.»

Et en ce qui concerne des réactions que je reçois et qui soutiennent qu'il n'est pas question dans ces conditions de venir vivre en Israël ou d'y rester, je répondrai que la vie en Israël malgré tout n'a rien de comparable avec l'enfer vécu à l'étranger, et que lorsque justice sera faite – et elle sera faite – ce sera pour le plus grand bien de tout le peuple d'Israël, contrairement aux progrès politiques, sociaux, des mentalités, etc. auxquels les Juifs ont largement contribué dans le monde et qui, au lieu de les servir aussi, se sont refermés sur eux.

(Source concernant Ovadia Sofer: http://www.inn.co.il/News/News.aspx/240272).

L'agressivité antisioniste-antisémite ne sera pas désamorcée par les prétendus gestes de bonne volonté consistant à léser les Juifs et à bafouer leurs droits les plus élémentaires. Mais tout d'abord, il faut se ressaisir et arrêter de ses laisser endormir par les tournures adoucissantes du langage.

Comment dit-on «déporter les Juifs» en langage diplomatique? Ou dans un langage qui va rendre cet agissement souhaitable comme s'il représentait la solution miracle à tous les maux de la terre? La réponse est simple: «mettre fin à la colonisation.» Et une fois de plus, Paris, qui est pourtant censée représenter les droits de l'homme au sens le plus large possible de l'acceptation du concept, vient une fois de plus de condamner les intentions exprimées par le Premier ministre Netanyahou d'autoriser la construction de quelques centaines de logements dans les localités juives de Judée-Samarie.

Même si ce propos peut être modéré, la France ne cherchant pas a priori cette fois-ci à déporter les Juifs vers les camps de la mort polonais ou allemands, mais simplement à ce que l'on procède au nettoyage ethnique antijuif au cœur de la terre d'Israël, on peut se permettre cependant, étant donné les résultats constatés à la suite de la précédente épuration ethnique il y a sept ans à Gaza, de considérer que les intentions de la France ne sont pas des plus pacifiques. Car si Gaza, qui représente un territoire nettement plus petit et excentré que la Judée-Samarie, provoques de graves problèmes sécuritaires dans le Sud (enlèvement de Shalit, relâchage de plus de mille terroristes conséquemment à ce kidnapping, bombardements sur les grandes villes de Béer-Chéva à Ashdod, coût faramineux du dôme de fer, guerre Plomb coulé, irritation sans précédent de la communauté internationale quand Israël a décidé de réagir, etc.), on n'ose pas s'imaginer ce qui se passerait si une expulsion des Juifs d'une telle ampleur était appliquée dans la région qui entoure Jérusalem et qui est délimitée à l'Ouest par la métropole qui comporte Tel-Aviv. Pour ne parler que de la colline de la Oulpena, à Bet-El, il faut savoir que les avions qui atterrissent à Ben-Gourion effectuent leur descente en survolant ce quartier, et que celui-ci représente un terrain de rêve pour un lancement de missiles de type RPG.

L'opposition à une prétendue colonisation dont on accuse les Juifs de Judée-Samarie et le gouvernement israélien est aussi aisément acceptée des mentalités occidentales que l'était la guerre contre les prétendus infidèles pendant les heures sombres qui ont suivi la fin du premier millénaire de l'ère courante. Elle est si bien ancrée dans les mentalités que des médias qui ne pèchent pas en principe par désinformation ou haine d'Israël se mettent à prendre la défense de Netanyahou en l'«excusant» de décider la construction de nouveaux logements. «Il cherche à apaiser l'aile droite du Likoud et la population juive de Judée-Samarie», nous dit-on sur des blogs pro-israéliens. Nous ne citerons pas les noms de ces blogs, car il est trop tôt pour les accuser de s'adonner ouvertement et sciemment à la désinformation. Il est clair pourtant qu'il n'est pas question d'une aile droite du Likoud, mais du Likoud tout court. Si le Likoud est tellement haï par l'extrême-gauche, c'est bien parce que sa charte et les promesses électorales ont toujours défendu le droit des Juifs à se rétablir librement sur leur terre ancestrale, bien avant de considérer les problèmes de survies et de viabilité de l'Etat d'Israël. En outre, deux jours avant le vote des députés qui ont pourtant largement rejeté le projet de loi de la légalisation, le leadership des implantations juives, Moétset Yécha, a affirmé que 62 députés s'étaient engagés à le soutenir.

Or, Netanyahou s'y est farouchement opposé, alors qu'il aurait dû tout naturellement être le premier, selon sa position et l'idéal qu'il revendique, à le promouvoir. Il a menacé les ministres de les destituer s'ils votaient en faveur de la loi, à tel point que même Youli Edelstein, qui a tenu bon jusqu'au dernier moment, a déclaré qu'il s'était senti trahi par les ministres et a préféré s'absenter de la séance plénière. Yariv Levin, député du Likoud et président de la Commission de la Knesset, m'avait dit personnellement que si la loi ne passait pas, Netanyahou n'aurait plus de gouvernement. Or, entre le moment où cette considération était plausible et celui où la loi a été rejetée, les arrivistes de Kadima ont donné à Netanyahou une large marge de manœuvre, que dis-je, de manigances, de sorte que les ministres ont été d'autant plus influençables pour retourner leur veste – ce qu'ils ont fait, il faut tout de même le reconnaître, contre la promesse d'installer décemment les expulsés et de ne pas les jeter dehors, de leur construire des maisons en dur pour les dédommager, et de permettre un peu à la population de Bet-El et d'autres localités de respirer un peu.

Personne ne fait état dans les médias de l'étouffement dans lequel sont contraints de vivre les Juifs des implantations juives, définis par Liebermann comme la minorité la plus défavorisé en Israël, quand ils se heurtent à des refus catégoriques lorsqu'ils sollicitent l'ajout du moindre mètre carré, voire la fermeture d'un balcon pour le changer en chambre. Il est donc aussi bien déplacé de parler d'une prétendue aile droite du Likoud que d'affirmer que Netanyahou cherche à calmer la colère des habitants de Judée-Samarie, alors que le public israélien les soutient largement, comme le confirme la répartition de la population selon les partis politiques soutenus. N'oublions pas que les concessions douloureuses acceptées à une certaine époque par une partie importante de la population avaient été motivées par l'hypothétique paix en retour. Or, nous sommes passés du mensonge des territoires contre la paix à la sinistre réalité de concessions qui n'apporte que guerre et désolation.

Par contre, les blogs pro-israéliens, à moins qu'ils ne se fassent seulement passer pour tels, comme les «amis d'Israël de la brochette politique étrangère», devraient faire attention quand ils emploient très étonnamment d'ailleurs des expressions toutes faites comme «construction illégales sur terres palestiniennes», qui sous-entendent tout simplement que le Juif serait un intrus sur sa propre terre (voir plus de détails dans l'article sur l'affaire du quartier de la Oulpena), et que le «Palestinien» attitré, qui n'a jamais de près ou de loin mis le sol en valeur, serait cet habitant originaire pour moitié d'Egypte et pour moitié d'Arabie Saoudite, pour reprendre l'aveu du «ministre de l'Energie» du Hamas.

Par contre, ce qui est moins sûr, c'est d'atteindre le but d'apaisement de la communauté internationale voulu par Netanyahou, comme il l'a affirmé au début de la semaine lors d'un entretien avec Moshé Rosenbaum, maire de Bet-El. Celui-ci a pris la parole devant le public de sa commune mardi soir (à la veille du vote du 6 juin 12) et a rapporté que toute cette cruauté et cette injustice flagrante envers les habitants de la Oulpena serait motivée chez le Premier ministre et certains de ses proches collaborateurs comme Benny Begin, par la crainte d'un tôlé généralisé en cas d'opposition à la décision de la Cour suprême.

Hélas, une fois de plus, Netanyahou, qui joue le dictateur en désavouant son parti, ses ministres et ses électeurs, s'identifie à l'antihéros de cette histoire rapportée par le folklore juif, du serviteur qui avait fourni à son maître un poisson avarié, soutenant qu'il avait été expressément prié de ne pas revenir les mains vides mais qu'il n'y avait plus rien d'autre. Le maître lui propose de choisir de le manger, de le rembourser, ou de recevoir la bastonnade. Il choisit la dernière solution, mais après quelques coups, il ne peut supporter plus longtemps le châtiment et préfère le manger. Après quelques bouchées nauséabondes, il finit par payer. Il est donc perdant sur toute la ligne. Netanyahou œuvre pour faire accepter la destruction, alors qu'il lui suffisait de laisser ses ministres voter en leur âme et conscience, son exigence de sa part visant à leur interdire de voter selon la charte de son parti ayant été la raison du report à plusieurs reprises de la présentation de la loi devant la Knesset. Il s'attire pourtant les feux de la critique étrangère, de la gauche politique et du pouvoir juridique phagocyté par les antisionistes de l'intérieur, et bien entendu de l'électorat qu'il trahit.

Le problème du Premier ministre, quand il croit satisfaire les nations étrangères en brandissant fièrement son poisson pourri qui n'est autre que l'injustice flagrante de cette décision suspecte de la Cour suprêmement partiale, c'est sa servilité envers les dirigeants américains. (Voir l'article: Herbert Netanyahou, gouverneur américain). Pour commencer, la Knesset devrait imposer une loi qui interdit à un Premier ministre ou à un officiel israélien de parler une autre langue que l'hébreu lors de discussions avec des homologues ou politiciens étrangers, avec les équipes d'interprètes qui s'imposent. Ça lui permettrait de ne pas perdre le Nord dans des discussions à huis clôt de très mauvais augure. 

Sur de nombreux blogs et publications révélateurs de la pensée, des Européens pacifiés se laissent entraîner par des représentants de l'islam dans un débat inapproprié. Ces derniers cherchent presque systématiquement à le définir comme religieux. D'autre part, beaucoup s'imaginent à tort que l'islam serait fondamentalement différents des autres religions parce qu'il ne se circonscrit pas à la sphère privée, comme si ce principe le rendait essentiellement différent du christianisme. Le débat qui oppose les deux méga groupes a priori définis par leur religion, islam et christianisme, reste stérile quand il puise ses arguments sur les valeurs intrinsèques prêtées aux deux systèmes

Souvent, des Européens pensent que la confrontation entre les cultures et les religions est plus authentique si elle ne se contente pas de décrire les phénomènes comportementaux des antagonistes. Elle devrait en effet pour eux s'appuyer sur les textes religieux. De la sorte, lorsque des musulmans leur reprochent plusieurs siècles plus tard la conquête ou Reconquista de l'Espagne ou de la France, avec la bataille de Poitiers, et qu'ils se montrent lésés et décidés à les reprendre, en arguant que leur religion n'est pas plus cruelle que celle qui sert de toile de fond au monde occidental, les bons républicains cherchent à prouver le contraire, en essayant d'expliquer l'avantage du christianisme sur l'islam sur le plan humain.

La discussion est alors engagée dans une voie sans issue, puisque les exactions des Catholiques d'Isabelle de la même appartenance n'ont rien à envier en cruauté au jihad islamique. On pourrait sans se tromper parler d'un jihad catholique. Inutile de citer des fragments de texte qui montreront combien la religion véhiculée par le dit «Nouveau testament» est ouverte, renonce à la lapidation et aux interdits alimentaires, etc. L'adjectif inclus dans le nom du testament en question indique fort bien l'aspiration à effacer ceux qui font de l'«Ancien» un texte très actuel. Si on reste sceptique, on peut tout simplement consulter l'opinion de Rome sur la légitimité du retour d'Israël en ses frontières (voir; Le synode, une très vieille rancune).

De plus, l'histoire de l'Europe et de l'islam est jonchée de guerres de conquêtes et de soumissions. C'est le plus fort qui gagne, et la répartition géographique aujourd'hui entre pays musulmans et pays occidentaux en est la conséquence directe. La notion d'infidèles prévalait dans les deux camps, et les sujets de nouvelles terres conquises étaient soumis à la religion du vainqueur.

Mais ce piège rhétorique n'est pas dépisté. Il faut bien reconnaître aujourd'hui que le conflit entre les deux civilisations ne dépend plus des différences qui pourraient exister ou non entre les deux systèmes religieux. L'un comme 'autre s'immisçaient profondément dans la vie familiale, économique et culturelle des masses populaires. Aujourd'hui, la guerre ne se situe plus sur le plan de la conflictualité des cultes. Le citoyen du monde libre qui assume sa civilisation, à l'opposé d'un citoyen naturalisé non par identification mais par opportunisme, éviterait de perdre du temps s'il répondait: «Vous avez raison. L'islam comme le christianisme sous ces différents dérivés écrasent la dignité humaine, mais ce n'est pas ce qui vous oppose à nous».

L'Europe occidentale a depuis plusieurs siècles quitté le chemin de la guerre. Les deux guerres mondiales, ou encore les campagnes napoléoniennes n'étaient pas des guerres de religion. Le plus grave, c'est que lorsque l'habitant autochtone du monde libre veut vérifier s'il est réellement agressé ou s'il n'en a que l'impression, il réfléchit en termes de notions qui se rattachent aux guerres de religion moyenâgeuses. «Le musulman est-il dirigé par un chef armé qui vient m'attaquer? Est-il le citoyen d'un pays qui me déclare la guerre?» A la rigueur, il se demandera encore s'il a en face de lui un terroriste potentiellement armé à tous les sens du terme. «Est-il porteur d'une bombe ou d'un fusil mitrailleur, ou risque-t-il de s'en procurer? Est-il animé de mauvaises intentions à mon égard?»

L'hypothèse du conflit est d'emblée rejetée, car même quand des gangs armés inquiètent les autorités, la vigilance se rendort, comme dans l'affaire de Toulouse, sachant que ces armes ne sont pas à première vue destinées à s'en prendre aux Juifs, aux Occidentaux, ou aux «traitres» ayant pactisé avec eux. Elles entrent dans le cadre «normal» d'une criminalité de droit commun, au même titre que le recel, la drogue ou le braquage. Le citoyen libre n'est donc absolument plus à même de penser en termes stratégiques, ou de se dire qu'une nouvelle guerre se fait insidieusement, sans armes, par invasion piétonne ou motorisée, non plus par des militaires mais des par des civils qui peuvent s'en passer et occupent la place en chassant le premier occupant d'une manière légale, légalisée ou qui reste clandestine. (Voir: Une guerre sous anesthésiant).

De surcroît, la liberté, l'égalité et la fraternité ont été si bien assimilées par l'esprit du citoyen honnête qu'il finit, par excès de tolérance et absence totale de suspicion, par considérer que la nationalité française, anglaise ou belge, n'est qu'une affaire de papiers. L'étape suivante consiste à considérer que la naturalisation n'est pas assez importante – puisqu'il ne s'agit que simples papiers sans valeur réelle – pour empêcher à un individu de prendre les rênes par le vote. Certes, il faut bien reconnaître qu'un pays comme la France s'est largement construit d'immigrations successives, mais le caractère d'un pays n'est pas seulement forgé à partir de la bonne volonté du dit pays. Il dépend aussi considérablement de l'attitude de l'immigrant, et c'est elle qui fera toute la différence. Il ne faut pas mépriser son sentiment. S'il aime le pays dans lequel il est accueilli, même s'il peut naturellement ressentir une nostalgie d'intensité variable de son pays natal, il s'intégrera sans problèmes. Et même s'il peut ressentir une certaine rancœur vis-à-vis de gens mieux installés que lui après son arrivée, ses enfants feront partie intégrante de la nation. Quant aux Juifs qui se savent en exil, ils savent aussi en principe se montrer reconnaissants envers les pays d'accueil à l'épanouissement desquels ils contribuent largement, et monteront en Israël en gardant toujours un sentiment bienveillant envers le pays qu'ils auront quitté.

Mais lorsque l'immigrant est animé d'un sentiment de haine, de mépris voire de conquête, et qu'il déclare, profitant de la liberté d'opinion et d'expression: «Nous allons utiliser la démocratie comme une arme contre vous», il faut se garder de se montrer condescendant et attendri en se disant: «Bof, ça lui passera, le temps qu'il s'imprègne de la langue et des avantages inégalables que confèrent à tous les points de vue le système démocratique, il se mettra lui-même à rire en se demandant comment il avait pu penser comme ça».

Car il s'agit, une fois encore, d'une forme moderne de guerre paradoxalement véhiculée par des civilisations bloquées avant le moyen-âge. Certains principes proclamés haut et fort par les conventions et déclarations sur les droits de l'homme sont généreux a priori mais inapplicables dans un contexte réel. Même les tribunaux internationaux établis pour traiter de crimes de grande envergure, qui devraient partir d'une bonne intention, pour l'ex Yougoslavie ou le Congo, ou plus généralement la CPI, s'embourbent pendant des années en raison des amendements toujours remis en question et réactualisés en fonction des cas de figure. Ces instances craignent en effet d'établir un verdict hors contexte, et préfèrent se préserver d'inclure la peine de mort dans leurs options ou des peines excédant trente ans, sans compter que les peines ne sont pas cumulables, ce qui peut donner des résultats surprenants. En l'occurrence, toutes les chartes des droits de l'homme sont d'accord sur le fait que tout individu a le droit de vivre où bon lui chante sur la surface de la planète. Techniquement, il faut tout de même être équipé d'un passeport et même souvent d'un visa, justifier par des raisons tangibles la volonté d'être accepté dans un nouveau pays. Mais si une population d'un milliard d'habitants émigre pour n'avoir jamais su exploiter rationnellement les ressources de sa région et ruiné leurs pays, et se met à se déplacer massivement, à pied ou dans toutes sortes d'embarcations, selon les conditions géographiques, pour submerger des Etats qui ont mis des siècles à se construire socialement et économiquement, il faudrait peut-être alors penser à un alinéa garantissant le droit des civilisations qui se sont prises en charge à préserver leurs acquis.

Donc, le conflit qui oppose la société islamique à la société chrétienne n'est que rhétorique, car ce n'est absolument plus une question de religion pour l'Europe. Les pouvoirs moyenâgeux occidentaux se servaient de la religion pour interdire aux peuples de penser et d'évoluer exactement comme l'islam le fait aujourd'hui pour annihiler toute volonté de développement. Il suffit de se rappeler le danger encouru par les observateurs qui ont constaté que la terre est ronde. Si la civilisation occidentale est si attractive aujourd'hui, et que les mouvements migratoires humains s'inscrivent quasi exclusivement dans un mouvement de convergence vers l'Europe ou l'Amérique du Nord, c'est dû précisément au fait que la religion imposée jadis à ces civilisations qui n'avançaient pas plus au niveau du respect de la personne humaine que de l'essor scientifique et économique, a été supplantée par la laïcité et/ou réduite au cercle privé.

En ce qui concerne les religions, islam et christianisme, la différence ne se situe pas sur le plan de l'essence, mais de la forme. Or, les islamistomusulmans refusent catégoriquement de renoncer comme les Européens à la religion qui leur a été imposée par toutes sortes de conquérants, ou de la réduire au cercle de la vie familiale ou paroissienne, dans le sens où cette dernière ne déborde pas au-delà des murs du lieu de culte. Cette attitude expansive, à laquelle ont renoncé les chrétiens mais pas les islamistes, n'est pas seulement gênante pour les pays d'accueil forcé, mais pour tous les ressortissants de pays dits de développement qui veulent tourner la page et profiter du progrès socioculturel européen, mais qui sont rattrapés, menacés voire soumis à des congénères qui s'expatrient jusqu'aux pays libres pour y charrier leur système totalitaire, et répandre le crime dans toute son horreur.

Ce ne sera que lorsque cette nuance de taille sera bien comprise que les pouvoirs européens auront la volonté et a détermination d'étendre la séparation de l'Eglise et de l'Etat à la mosquée. Une fois encore, il faut sortir des anciens systèmes de pensée. Ce combat n'est pas réservé à 'extrême droite et contrée par la gauche, qui peut s'avérer plus nocive que la précédente, lorsqu'elle laisse les extrémistes passer de la parole au crime. Là encore, l'impossibilité générale de raisonner sur le danger de la gauche radicale dérive de la stratification des mentalités dans les anciens dangers d'une extrême droite identifiée encore aux royalistes qui ont tenté de remettre en cause les acquis de la Révolution ou des problèmes de l'Allemagne nazie et de l'Italie fasciste. On oublie que la gauche ne lutte plus aujourd'hui pour les droits des couches les plus pauvres des populations indigènes, mais lèse au contraire ces dernières au profit des populations montantes qui risquent, si elles n'adoptent pas la mentalité des pays d'accueil, de les faire sombrer come leurs pays d'origine.

הסמיכות בין התאריך שנקבע ליום השואה לתאריך שנקבע לדיירי גבעת האולפנה לנדוד מביתם ולהפוך למחוסרי דיור יכול לענות על הקושיה שרבים מהדור היהודי שחי בתור עם חופשי בארצו הטיחו אשמות קשות כלפי הדור שנספה בשואה, וכן כלפי מי ששרד אותה, בטענה שלא ניסו להתנגד לרודפיהם ושנתנו להם בשקט להוביל אותם כצאן לטבח. אמנם חייבים להודות שמדינת ישראל הצליחה בגבורת החיילים ובהרבה סייעתא דשמיא להדוף שונאים ערבים-מוסלמים שניסו להשמיד את שארית הפליטה באיום לא פחות רציני מזה שגרם לשואה באירופה. שואת ארץ ישראל נמנעה כבר כמה פעמים, והיא תימנע בע"ה עוד בהמשך. ומבלי להפחית מהזכויות של כל מי שנלחם בגבורה נגד האויבים בארץ ובגבולותיה, אי-אפשר בכל זאת להתעלם מכך שכאן אנחנו נלחמים במסגרת של צבא מול צבא, כאשר לעומת זאת בזמן מלחמת העולם השנייה, היה מדובר באזרחים חסרי ישע מול מערך ענק ומכונה משומנת היטב בסדר גודל של מדינות. האזרחים היהודים עמדו חסרי אונים מול שלוחי השלטון החמושים והבריונים שהתאמנו והיו מוכנים לכל תרחיש אלים. מה היה יכול לעשות אב למשפחה, היושב בתוך ביתו עם אשתו וילדיו הרכים מול התפרצות לתוך ביתו של כמה שוטרים או חיילים חמושים והמוכנים להכות בם או לפצח את גולגולתם, בצעקות של "החוצה! מהר!" ?

וכאן, בלב ארץ היהודים, חווינו את ליל הבדולח בנוסח ישראל. אמנם באופן ישיר לא גוזרים גזרות בלתי אנושיות נגד כלל האוכלוסייה היהודית של כל המדינה, כי מתנכלים רק לחלק ממנה, שמונת אלפים מתוך חמש וחצי מיליון. וראינו במו עיננו כיצד חוללו, נבזזו ונשרפו בבת אחת כל בתי הכנסת המפוארים של יהדות עזה, וכיצד אוכלוסייה שלמה גורשה תוך ימים ספורים מכל האזור שבה היא חיתה. והאזרחים, למרות התנגדותם לנטוש את ביתם ואת הארץ שהפכו ממדבר לארץ פורחת, גורשו והועברו תוך יומיים. לא יכלו לעשות דבר מול המכבש של השלטון, שלטון יהודי אמנם, אבל שלטון שפעל לטובת האויב ולרעת הבוחרים, בהקשר המלחמה בין ישראל לאומות על השטח.

הובן לפני המעשה למי שעיניו בראשו, ולאחר מעשה למי שחי בעולם הזה ו"קיווה" בהתחלה שהמציאות תשתנה, שגירוש יהודי עזה לא היה כעין מחיר להצלת המון יהודים (חמש וחצי מיליון) על ידי הקרבת חלק מהם (שמונת אלפים), כי בעקבות הגירוש הופגזו ערים גדולות, כבאר שבע, אשקלון, או אשדוד. זה מוכיח שהפגיעה ביהודי עזה בלבד הייתה רק למראית-העין. אי אפשר לומר בלי לשקר שתושב באר שבע משלים בשאננות עם מצב שהיה אמור להיות הזוי בתקופה הרווחת שלנו כיום כמדינה מפותחת. ואי-אפשר לטעון שהוא שואף להיזרק לתוך אווירה של צפירות מלחמה המבשרות על הפגזות ושהוא יהיה חייב לרדת למקלטים. אבל עובדה! הוא, כדומיו בשדרות, לא פעל נמרצות כנגד השלטון האכזר שהביא עליו את איום וסכנת המלחמה עד לבניין מגוריו, גם אם הותקנה מערכת טילים נגד טילים ברמה טובה ככל שתהיה ; כפי שאף אחד לא ירצה להחזיק במגן של פלדה ושירו עליו בתת-מקלע גם אם הוא בטוח שהפלדה לא חדירה לאותם הכדורים.

נכון אמנם שכיהודים אנחנו לא אמורים להילחם נגד כוחות השלטון כאן, היות והכוחות האלה ניזונים לכתחילה מהכוח שלנו הוא בקלפי. אבל שני דברים מעררים לגמרי את הכוח הזה. הראשון הוא שרוב פשוט של יהודים לא קובע מי ינהיג את המדינה, מכוון שאוכלוסייה ברובה עויינת, שהיא במלחמה גלויה נגד היהודים, מצביעים בקרוב למאה אחוז במי שיסכן את קיומנו. וכך אף על פי שבהסכמי אוסלו, היהודים שחשבו שהדבר הזה יהיה טוב ליהודים לא היוו את הרוב של היהודים, הרוב שראה את הסכנה לא הכריע. ו

והמרכיב השני הוא שמי שנבחר לא מכבד את הבוחרים ואת השאיפות שלהם. ואין שום גוף פרלמנטארי או משפטי שיהיה ערב לכך שהדמוקרטיה תכובד, כשמנהיגים מסוימים מבטיחים לחזק את האחיזה היהודית בארץ ופוגעים בה מיד אחרי שהם עולים לשלטון. העם אמר "די" לוויתורים הכואבים ולפגיעה בזכיותינו על הארץ שלנו. 65% מהבוחרים אמרו שלום לברק ולשיטה ההרסנית של הוויתורים תמורת שלום שהתבררו כוויתורים תמורת כאב, פיגועים וטילים. ולמעשה כוח השלטון הסתובב ובמקום לחזק אותנו ולהכות האויב, היכה ללא רחמנות בעם היושב בציון. אילו היה כאן מערך שיימנע ניצול לרעה של כוח השלטון, הא היה מתנגד לגירוש בגלל לפחות שני נימוקים. האחד, משום הפגיעה בזכויות אדם, המוכרות ברוב מדינות העולם, והשני הוא משו שגם בלי זה, הצד שעלה לשלטון לא נבחר למטרה הזו. מבחינת הכוח שהדמוקרטיה מקנה לבוחרים, היה על הזוכה בבחירות שהפך את עורו להתפטר ולרוץ עם תוכנית חדשה ששמה "הינתקות". ואז, הוא היה רואה אם העם היה נותן לו את המנדט לפגוע הן ביושבי גוש קטיף והן בכל מי שחי כיום מפעם לפעם את איום ההפגזות. ומה עשה העם היהודי נגד המהלכים שמעבר לנאמר כאן ראה גם פגיעה תדמיתית נוראה במעמד הבינלאומי של ישראל וליבנתים עוד מלחמה בשם עופרת יצוקה? הוא פשוט נתן לדברים להתבצע בשקט.

ושוב גונבים את דעת העם. נתניהו מסתתר מאחורי ברק כשם שאחשוורוש הסתתר מאחורי המן, כאילו אין הוא זה שמבקש לפגוע ביהודים. גם בבית המכפלה וגם בגבעת האולפנה הוא בז בכל חברי הממשלה הנאמנים להבטחות לבוחר ולמצע של הליכוד. ולבסוף כרודן שמתנכר לדמוקרטיה, הוא פוגע בהתיישבות ובכל מדינת ישראל, למרות שהוא נעזר במפלגות סופניות ומפרכסות שאין כבר שום לגיטימציה להשארתם בשלטון. הסקרים לא תמיד משקרים, ובעיקר כשהאחראים להם אינם אנשי ימין שירצו להוכיח עד כמה גדול העוול בכך שברק שולט בארץ ופועל להחזרתה לשממה. נתניהו מכבר יצר מציאות של אנטישמיות נוסח מדינת ישראל במסווה של חולשה ולית-ברירה שבה הוא מצליח להוליך שולל את כל הציבור הנאמן לארצו והרואה במדינה את הכוח המאפשר את הגשמת חזרתנו ללב המולדת. הוא מרבה לדבר על זכויות העם היהודי על כל ארץ ישראל ובעיקר בעיר האבות, אבל ברגע האמת הוא מכחיש את כל הערכים שהוא דגל בהם. הוא חותם על הסכמי חברון עם ה"אין ברירה" שלו ומורה לברק לפגוע בזכויות יהודים שרכשו כדין את ביתם, רק בשל היותם יהודים. הוא לא מגלה שום רגישות אנושית לאחיו ולבוחריו, ותחת שלטונו, צה"ל הפסיק להיות הצבא המוסרי ביותר בעולם. הוא זרק בחורף האחרון יהודים אל מחוץ למיטתם, גברים נשים וטף, ושלח נגדם כוחות מזוינים חסרי לב אנוש. מעשה כזה שולל לחלוטין את הזכות להיקרא מדינה מוסרית. אפילו במדינה כמו צרפת, וגם כשמוכיחים ללא ספק שבית מסוים לא שייך למי שמתגורר בו, אסור להוציא אותו בכל תקופת החורף.

אבל נתניהו, מרוב הציניות שלו, גם יודע שהעולם הנאור כביכול, עם המסורת האנטישמית רבת השנים שמאפיינת אותו, לא יצא לגנות את המעשה, כל עוד כמובן שהוא מנצל לרעה את הכוח כלפי יהודים. והוא ייתן גיבוי מלא לכל הבריונים האכזרים שהוא שלח למשל לגרור את נשי מגרון ללא כיסוי ראש החוצה, כאשר בו זמנית הוא אחראי להשעתו של קצין שהיכה בצדק אנטישמי שבא במיוחד לארץ "להילחם ללא נשק בצבא החזק ביותר בעולם". ואין שום סיכוי שרוה"מ הצייתן מול האמריקנים והגיבור מול ילדים שהוא הבטיח לפעול לטובתם בלי כמובן לקיים, יתקוף את הגרעין האירני. אמנם הוא הכריז שהאיום האירני נגדנו הוא סכנה לשואה נוספת, אבל הדיבורים שלו על אירן שווים לדיבורים שלו על חברון. הוא יתקוף באירן אך ורק אם נשיא אמריקה ידרוש זאת ממנו. כי הרי נתניהו מתייחס לתפקידו כמי שממונה כאן כמושל אזורי מטעם אמריקה, החל מרגע אחד בלבד אחרי הבחירות. הוא משפיל את האומה הישראלית כשהוא מדבר שם באנגלית, למרות שהוא היה צריך לדבר בעברית, כנציג ישראל ולא כפקיד מארצות-ה"ברית".

והוא לא יבחל בכלום. אם שרי הליכוד יפסיקו להיות רק עולי רגל המגיעים למקומות המיועדים לפורענות מצד נתניהו , ויפילו את הממשלה, הוא לא יהסס להיעזר בעוד מפלגה סופנית, קדימה, שכל הסקרים מנבאים לה לכל היותר חצי ממספר המנדטים שהיא מחזיקה בהם. הוא כבר קרץ למופז, רודה יהודי גוש קטיף, והוא יהיה עוד מסוגל להקים ממשלת שמאל, לאחר שהוא "התאשמאל" כבר מזמן, לפחות מאז תמיכתו בגירוש, ושוב בניגוד גמור לכל ההבטחות ולכתוב במצע. עד היום, האדם היחיד שהיו לו תושייה ואומץ להפיל את נתניהו כשהוא החל להנהיג פוליטיקה אנטי-יהודית, הוא הרב חנן פורת, זצ"ל, כשנתניהו ושרון עמדו לחתום לטובת אסד על מסירת הגולן במגעים סודיים, עם כל האסון הלאומי המשתמע, כפי שחשף לאחר מכן אחד העיתונים הגדולים מבחינת ההפצה.

הפגיעה בזכויות האדם נובעת גם מפיגור רציני מאוד, של יותר ממאתיים שנה, בהשוואה לתנועות הגדולות ששיפרו מאוד את מעמד האזרח. ובכן, אחת המטרות של המהפכה הצרפתית הייתה למחוק את תופעות חוסר-השוויון המופרז הזועקות לשמים. כך הופקעו בעלויות על קרקעות ענקיות שהיו מוחזקות בידי עשירים ללא כל פרופורציה עם המעמד הממוצע של אזרחי המדינה. וכאן העוול לא תוקן וממשיך עד היום: שלושים אבות למשפחות שהצליחו בעמל רב, ובמשכנתאות של עשרות שנים, לזכות בדירה אחת בבניין מגורים, עשויים להיוותר ללא קורת גג בגלל בעל נכס אחד המחזיק (לטענת ארגונים המחזיקים עצמם כארגונים לזכויות אדם) בשטח ענק פי עשרות מונים יותר גדול מהנכס של כל בעלי הדירות המתקיימים בכבוד ברמת חיים בינונית.

וכשלסמיכות בין יום השואה לתאריך המקובל על נתניהו לפגיעה ביהודים רק בשל היותם יהודים, הדור שנולד וגדל כעם חופשי בארצו מבין שלמעשה אב למשפחה מהטובים בארץ, אשתו וילדיו הרכים,  וגם מאות או אלפי אזרחים שיבואו לתמוך בהם, לא יוכלו לעשות כלום נגד כוחות מזוינים שיתפרצו לתוך דירתם באלות כדי להכות להם בראש תוך כדי צעקות: "החוצה! מהר!" ובאותה מידה, הישראלי החופשי, וכל מי שבינינו משרת או שירת בצבא, יידע שאיום כזה לא דומה כלל לגיוס, בסדיר או במילואים, לקראת יציאה לקרב מול אויבים.

שמא יטענו שהערבים בהצגה שנקראה אז "האינטי פדה", נלחמו ללא נשק ב"צבא ההכי חזק בעולם". שלא נשלה את עצמנו. שם לא נכנסו לבתיהם, לא הוציאו אותם ולא העלו אותם על אוטובוסים כדי להעביר אותם מהארץ. ובטח שלא אוימו בכהו זה כל מי שישב בשקט בתוך ביתו.

ונתפלל כיעקב אבינו שהיה בעת צרה וממנו ניוושע: "הצילני נא מיד אחי מיד נתניהו\ברק, כי יירא אנכי אותו, פן יבוא ויגרשני אם על בנים".

עשיו כידוע וויתר על הבכורה, והיא המילה ברכה בחילוף סדר האותיות. אין זה מקרי. דור האבות היה דור נביאים. היה להם פשוט שבעתיד הרחוק, הבכורות יעבדו בעבודת הקודש בירושלים. השינוי חל לאחר יציאת מצרים כששבט הלוי נבחר במקומם. על כל פנים, עשיו לא מעוניין בבכורה. "אנכי הולך למות" מתפרש בשתי פנים: או שאינו מאמין בתחיית המתים, או שהוא לא רוצה לשמש ככהן מכוון שהוא יתחייב מיתה אם וכאשר יכנס לקודש שתוי. אפשר בכל זאת להבין שעניין הברכה נשאר חשוב לו באופן שגם יעקב אבינו לא יקבל אותה.

אם כן, הדבר קשה. מדוע יצחק רצה להעניק את הברכה לאדם כל כך לא ראוי? ייתכן שהנכונות של עשיו לצוד ציד ולקבל בתור שכר את הברכה חיזק אותו בדעה זו. אכן, לאחר שהוא החליט לתת לו את הברכה, הוא לא נענה בסירוב או בחוסר עניין. שמעתי פעם בדרשה של הרב זיני, בסעודת ברית מילה, שההבדל בין העמדה של יצחק ובין העמדה של רבקה בשאלת מי הוא הבן הראוי לקבל את הברכה, הוא נובע מכך שיצחק היה צדיק בן צדיק, ואינו יכול להעלות על דעתו שבנו עשיו יהיה נגוע בצביעות ולא יהיה ראוי לקבל את הברכה שהיא בחינת המשך השתלשלות הדורות והבחירה מאת ה'. לעומתו, רבקה לא הייתה עולה תמימה אלא ממולחת וידעה באיזו סוג של אנשים מדובר. לפני שהיא עלתה לארץ, ולמרות שהיא הייתה צדיקה, הכירה והבינה היטב את התפיסה שלהם. בתואל ולבן, אביה ואחיה, היו מאוד קרובים לה והיא ראתה את אופן דיבורם ופעלם.

מה שמעניין ביותר הוא שאף אחד, בחברה שלנו כיום, בין אם הוא נולד בארץ בין אם שהוא עלה מחו"ל, לא מבין את העמדה של יצחק. וגם אם מציעים תשובות, עדיין עומדת הקושיה בעינה. אם כן, מדוע אנשים רבים כאן מתרגשים עד כדי דמעה מעשיו של ימנו כשהוא מציג את עצמו כצדיק? מסורת עתיקת יומין הרי קובעת כי הנצרות היא עשיו. לא רק אצלנו. גם בנצרות ישנם לא מעטים  הכועסים על יעקב על שהוא "רימה" את עשיו וגנב ממנו את הברכה, אף על פי שהם לא מתרגשים מעצם מכירת הבכורה ברצון וביזיון, כאמור. הדעה הזאת נובעת גם מהכללה מסוימת וחוסר הבחנה מצידנו, וגם מתחושה שעשיו הוא לכאורה באמת צדיק.

ההכללה היא זו שנותנת ללב להתייחס לכל הגויים כאל דבר אחיד, כאשר לא שמים לב שיש הבדל עצום בין אינו-יהודי אוהב ישראל ובין נוצרי כביכול אוהב ישראל. צריך גם לדייק בין נוצרי הדוק לסתם אדם שגדל על רקע המסורת הנוצרית אבל הוא למעשה מנוכר לדת הזאת. כדי להגיע להבנה הזאת יש צורך ביהודים שמבחינה תרבותית ותפיסתית דומים לרבקה אמנו, שגדלו בסביבה הממולחת של בתואל ולבן בני ימינו. אינו יהודי המכיר בייחודיות של ישראל ייקרא חסיד אומות העולם, אבל נוצרי הדוק אוהב ישראל זה תרתי דסתרי: טובל והשרץ בידו. אולי אנשים ישרים ותמימים יחשבו שההגדרה כאן חריפה מדי. נכון ,ייתכן ויש בין האנשים ההם שוגגים. אז יש להסביר להם בדרכי נועם שאם נכנסים למקווה כשעדיין מחזיקים בשרץ, לא רק שהטבילה לא תטהר את השרץ, אלא שאף הטובל לא יטוהר. ואין כאן שום שיפור ברמה האנושית של הנוצרים של היום לעומת אבותיהם. יש פשוט שינוי טקטיקה ומסכה.

אם בעבר רדפו את היהודים בניסיון להשמיד אותם פיזית, כמו בלק, בלעם, עמלק או המן, (לא שחדלו להיות, אלא שהמבקשים את החיסול החומרי הם אלה שדבקו בדת אחרת שהשייכים לה לא מהססים לטבוח בילדים יהודיים, כמו באיתמר או בטולוז) המלחמה שלהם היום מתאפיינת בניסיון להרוג את הנשמה, כפי שיעץ בלעם וכפי שהתרחש עם בנות מואב. בנות מואב היו דרך אגב מאוד נחמדות, ובדרכי נועם הפילו עשרים וארבע אלף איש מישראל. מאידך, כשהמלחמה מגלה את פניה האמיתיות והמאיימות, העם נשען על הקב"ה, מתאחד ונלחם על גופו ועל נשמתו. כיום, עשיו מראה פנים שוחקות, ותכהנה עינינו מראות בשוחד אשר יעוור פיקחים שהוא נותן ביד נדיבה בעזות מצחו אף לישיבות קדושות. הרב אבינר, שהוא בחנת רבקה בנידון, סיפר לאחרונה שפנו אליו נוצרים והציעו לו מנה נכבדה של כסף שהייתה מצטברת היום למיליארדים אלמלא עמידתו האיתנה. משתמע מכך שיש כנראה מוסדות שכן לוקחים את הכסף.

הבה נזכיר כאן בקצרה מה היו התירוצים של בני עשיו, הנוצרים, בדורות הגלות המרה להמשך קיומו של עם ישראל, על אף פי שהם מגדירים את עצמם כ"יורשים" שלו, כשהמשך הקיום שלנו מקשה על אמונתם. בתחילת גלותינו בארצותיהם, הם טענו שהעלמות העם היהודי היא רק שאלה של זמן. אבל אחרי כתשע מאות שנה, וכשראו שהכבשה שורדת בין שבעים הזאבים, הם שינו כיוון. הם אמרו אז שעם ישראל יחיה לעולמים, אבל כמחוסר מולדת, למען יראו וייראו מה עלה בגורלם של מי שלא קיבל את הדת החדשה. לשמחתי אינני חי עדיין ביניהם כדי לדעת כיצד השתנתה התפיסה, או ליותר דיוק התירוץ, לאחר שקמה מדינה יהודית לתחייה. הפתח שלהם הוא שעדיין לא נבנה בית הבחירה. ולכן סביר להניח שהיות והגאולה השלמה במלוא המובן הינה עדיין בדרך, אז הם טוענים שעם ישראל יחזור לארצו על מנת, ה' יצילנו, לקבל בארץ את הדת שהיא לטענתם הדת האמיתית.

וכבר רוצים להחיל שינויים ההולכים בכיוון הנצרות, על ידי ביטול יום השבת במקומו כיום השביעי של השבוע, יום המנוחה שלמחרתו שוב מתחילים בימי העשייה. כפי שזה כבר מתרחש במדינותיהם, שם יום ראשון הוא היום השביעי, הניכר כיום שבתון כי מתחילים שם לעבוד ביום שני שהוא פותח את שבוע העשייה. וכשם שלפני הסכמי אוסלו והגירוש מעזה, טענו שונאינו והמזדהים עם דעותיהם מבפנים שיהיה שלום שישים קץ למאה שנים של מלחמה, כך טוענים היום שהזזת השבוע באופן שיום ראשון הוא זה שיתפוס את המקום השביעי בשבוע יוסיף בשמירת השבת. ואף אחד לא פוצה פה כדי לומר שהמלך עירום כשיידרשו בני ישראל לוותר על יום ששי כיום הכנה לקראת היום הקדוש וכשזה יגרום להם להגיע הביתה שחוקים ולא מוכנים במקרה הטוב כמה דקות לפני כניסת השבת. ושוב נדרשת כאן הבנה כהבנת רבקה אמנו שההתחקות לנצרות לא תחזק את שמירת השבת. ולכן יכולים שוב לתרום את השפעתם מי שבא מארץ אחרת וראה איך יהודים, אף על פי שלא נתבקשו לעבוד בעצם יום השבת פותרו מעבודתם כי לא הסכימו לעבוד ביום שישי עד סוף יום העבודה, כלומר עד בין 5 ל7 בערב. שלא לדבר על אלה שוויתרו בלית ברירה וויתרו על שמירת השבת.

ייתכן אמנם שלא כולם ייכנעו. יכול להיות שייפתחו מוסדות חינוך פרטים המתחילים את השבוע ביום ראשון, אם ח"ו ינסו לכפות את יום החופש הנוצרי על היהודים בארץ, כדי שהילדים לא יסתובבו בטלים ברחובות כשהורים לא ירצו לעבור ולעבוד ביום שישי, וכן כשהם לא ירצו לעשות את כל שבוע העבודה שלהם ולצמצם אותו ל4 ימים בני עשר או שתים-עשרה שעות יומיות.

כעת יש לשאול את העוסקים בטשטוש זהות השבוע של ישראל אם הם לא קיבלו או מקבלים שוחד מבני עשיו המכנים את עצמם נוצרים אוהדי או אוהבי ישראל.