Overblog
Suivre ce blog Administration + Créer mon blog
28 juin 2012 4 28 /06 /juin /2012 15:19

במכתב ששלחתי אליכם כשדחיתם הצעת חוק אנושי, פשוט וצודק, שהיה אמור לאפשר שלא לפגוע בזכויות יסוד של יהודים, נימקתי שאתם נותנים פתחון פה לאומות העולם שיטענו שאין מדינת ישראל יכולה לבקר אותן על האנטישמיות שבמדינותיהן אחרי מה שאתם עושים כאן ליהודים בשל היותם יהודים.

ידוע בכל העולם שיש כאן מדיניות של איפה ואיפה לרעת היהודים. כולם יודעים שאתם נותנים לערבים לבנות אלפי בתים לעצמם בניגוד לחוק ולסודנים לאנוס את הגבולות בניגוד לחוק. אתם טוענים שהעולם מצפה מממשלת ישראל שהיא תכבד החלטות של בית משפט האמור לייצג את הצדק ולדרוש את שמירתו. רק כנגד אזרחים נאמנים אתם מפעילים את מלא חומרת מידת הדין. ביום שלישי התחלתם לרוקן את רחוב זבולון מתושביה בצעד נתעב של הפלייה אנטי יהודית. אמנם התושבים לא הפעילו התנגדות, לא רועשת ולא פסיבית, אבל לא מתוך איזשהו רגש של הסכמה, אלא בשל האכזריות הקשה ביותר שלכם ואטימות הלב כלפי אחיכם. ראינו איך זרקתם מביתם בכוח שלוש משפחות יהודיות על האבות והאמהות ועל טפם, כשתינוק אחד היה בן שבועיים ,לילה קר בחורף האחרון. אין לכם רחמנות.

כבוד ראש הממשלה, הפכת להיות היד המבצעת של פלוני אחד לא יהודי, שונא ישראל, שבהעדר כל שוויון וצדק בתפיסה שלכם ובמדינה המתיימרת לכבד את כבוד האדם וערכים דמוקרטים (איך  הוא טוען לבעלות על שטח כל כך גדול כשהמפונים מחזיקים בקושי בדירות של מאה מטר רבוע, כמקובל במדינות מתוקנות), טוען לבעלות על שטח של עיר, כשהמוטיבציה שלו היא גירוש יהודים בלבד כאשר הוא עצמו מסודר וכבר חי במקום אחר. המניע שלו הוא רק פגיעה ביהודים והשפלתם, וכל העולם מבין את זה. רק אתם, בממשלה, ולמרות עקרונות ומצע הליכוד (גם במדיניות שהיא היפך הערכים שהעלו אתכם לשלטון אתם מגלים שאינכם שומרי דמוקרטיה), טומנים את הראש בחול כאילו מדובר בצדק ושמירת חוק הוגן.

והנה, התוצאה לא אחרה לבוא. שתי מאורעות התרחשו בעולם, ולא בסתם מדינות ידועות בשל הפרתם את זכויות האדם בעידן שלנו לפחות, אלא מהמובילות בעולם : גרמניה וצרפת. ואי אשפר לומר שזה מקרי בלבד. ב26 ביוני התחלתם להעביר בכפיה תושבי שכונה יהודית מפוארת עם אבן ירושלמית ומרווחת הצופה עד לים התיכון  לתוך גטו, וב27 ביוני נודע שפסק בית משפט בקולן עם כל מיני טיעונים לכאורה צודקים שאין לעשות ברית מילה. וכפי שאתה, ראש הממשלה, טוען שלמרות שאתה בעד התיישבות יהודית בכל ארץ ישראל אלא שיש כאן החלטה של בית משפט, כך טוענים בבונדסטג שהם בעד חופש דת אלא שיש כאן עניין משפטי. וכן, מאז שנודע על כוונתכם הנחושה להשפיל יהודים בפרשת האולפנה, בית משפט בצרפת קבע שאנטישמיים שפיצחו גולגולות של יהודים וגמרו להם להתאשפז ורק בנס לא למות, יכולים להשתחרר. וכן עלתה רמת מעשי הגזענות האנטי-יהודית בכששים אחוז באותה המדינה הנאורה לכאורה. וכל טענה מצד ישראל יכולה להיבחן רק בזלזול.

עם ישראל המאמין בבורא עולם מבין שנגזרות גזרות קשות כנגד כל עם ישראל. במבינים שמגלגלים חובה דרכיכם. לא העליתם את קרנה של האומה הישראלית, להיפך, והראשונים שמשלמים את המחיר הם אלה שחפצים לקיים את דברי התורה הכוללים את ההבטחות והמצוות הקשורות לארץ, כמו שנאמר "בקרוביי אקדש".

Partager cet article
Repost0
14 juin 2012 4 14 /06 /juin /2012 16:35

L'agressivité antisioniste-antisémite ne sera pas désamorcée par les prétendus gestes de bonne volonté consistant à léser les Juifs et à bafouer leurs droits les plus élémentaires. Mais tout d'abord, il faut se ressaisir et arrêter de ses laisser endormir par les tournures adoucissantes du langage.

Comment dit-on «déporter les Juifs» en langage diplomatique? Ou dans un langage qui va rendre cet agissement souhaitable comme s'il représentait la solution miracle à tous les maux de la terre? La réponse est simple: «mettre fin à la colonisation.» Et une fois de plus, Paris, qui est pourtant censée représenter les droits de l'homme au sens le plus large possible de l'acceptation du concept, vient une fois de plus de condamner les intentions exprimées par le Premier ministre Netanyahou d'autoriser la construction de quelques centaines de logements dans les localités juives de Judée-Samarie.

Même si ce propos peut être modéré, la France ne cherchant pas a priori cette fois-ci à déporter les Juifs vers les camps de la mort polonais ou allemands, mais simplement à ce que l'on procède au nettoyage ethnique antijuif au cœur de la terre d'Israël, on peut se permettre cependant, étant donné les résultats constatés à la suite de la précédente épuration ethnique il y a sept ans à Gaza, de considérer que les intentions de la France ne sont pas des plus pacifiques. Car si Gaza, qui représente un territoire nettement plus petit et excentré que la Judée-Samarie, provoques de graves problèmes sécuritaires dans le Sud (enlèvement de Shalit, relâchage de plus de mille terroristes conséquemment à ce kidnapping, bombardements sur les grandes villes de Béer-Chéva à Ashdod, coût faramineux du dôme de fer, guerre Plomb coulé, irritation sans précédent de la communauté internationale quand Israël a décidé de réagir, etc.), on n'ose pas s'imaginer ce qui se passerait si une expulsion des Juifs d'une telle ampleur était appliquée dans la région qui entoure Jérusalem et qui est délimitée à l'Ouest par la métropole qui comporte Tel-Aviv. Pour ne parler que de la colline de la Oulpena, à Bet-El, il faut savoir que les avions qui atterrissent à Ben-Gourion effectuent leur descente en survolant ce quartier, et que celui-ci représente un terrain de rêve pour un lancement de missiles de type RPG.

L'opposition à une prétendue colonisation dont on accuse les Juifs de Judée-Samarie et le gouvernement israélien est aussi aisément acceptée des mentalités occidentales que l'était la guerre contre les prétendus infidèles pendant les heures sombres qui ont suivi la fin du premier millénaire de l'ère courante. Elle est si bien ancrée dans les mentalités que des médias qui ne pèchent pas en principe par désinformation ou haine d'Israël se mettent à prendre la défense de Netanyahou en l'«excusant» de décider la construction de nouveaux logements. «Il cherche à apaiser l'aile droite du Likoud et la population juive de Judée-Samarie», nous dit-on sur des blogs pro-israéliens. Nous ne citerons pas les noms de ces blogs, car il est trop tôt pour les accuser de s'adonner ouvertement et sciemment à la désinformation. Il est clair pourtant qu'il n'est pas question d'une aile droite du Likoud, mais du Likoud tout court. Si le Likoud est tellement haï par l'extrême-gauche, c'est bien parce que sa charte et les promesses électorales ont toujours défendu le droit des Juifs à se rétablir librement sur leur terre ancestrale, bien avant de considérer les problèmes de survies et de viabilité de l'Etat d'Israël. En outre, deux jours avant le vote des députés qui ont pourtant largement rejeté le projet de loi de la légalisation, le leadership des implantations juives, Moétset Yécha, a affirmé que 62 députés s'étaient engagés à le soutenir.

Or, Netanyahou s'y est farouchement opposé, alors qu'il aurait dû tout naturellement être le premier, selon sa position et l'idéal qu'il revendique, à le promouvoir. Il a menacé les ministres de les destituer s'ils votaient en faveur de la loi, à tel point que même Youli Edelstein, qui a tenu bon jusqu'au dernier moment, a déclaré qu'il s'était senti trahi par les ministres et a préféré s'absenter de la séance plénière. Yariv Levin, député du Likoud et président de la Commission de la Knesset, m'avait dit personnellement que si la loi ne passait pas, Netanyahou n'aurait plus de gouvernement. Or, entre le moment où cette considération était plausible et celui où la loi a été rejetée, les arrivistes de Kadima ont donné à Netanyahou une large marge de manœuvre, que dis-je, de manigances, de sorte que les ministres ont été d'autant plus influençables pour retourner leur veste – ce qu'ils ont fait, il faut tout de même le reconnaître, contre la promesse d'installer décemment les expulsés et de ne pas les jeter dehors, de leur construire des maisons en dur pour les dédommager, et de permettre un peu à la population de Bet-El et d'autres localités de respirer un peu.

Personne ne fait état dans les médias de l'étouffement dans lequel sont contraints de vivre les Juifs des implantations juives, définis par Liebermann comme la minorité la plus défavorisé en Israël, quand ils se heurtent à des refus catégoriques lorsqu'ils sollicitent l'ajout du moindre mètre carré, voire la fermeture d'un balcon pour le changer en chambre. Il est donc aussi bien déplacé de parler d'une prétendue aile droite du Likoud que d'affirmer que Netanyahou cherche à calmer la colère des habitants de Judée-Samarie, alors que le public israélien les soutient largement, comme le confirme la répartition de la population selon les partis politiques soutenus. N'oublions pas que les concessions douloureuses acceptées à une certaine époque par une partie importante de la population avaient été motivées par l'hypothétique paix en retour. Or, nous sommes passés du mensonge des territoires contre la paix à la sinistre réalité de concessions qui n'apporte que guerre et désolation.

Par contre, les blogs pro-israéliens, à moins qu'ils ne se fassent seulement passer pour tels, comme les «amis d'Israël de la brochette politique étrangère», devraient faire attention quand ils emploient très étonnamment d'ailleurs des expressions toutes faites comme «construction illégales sur terres palestiniennes», qui sous-entendent tout simplement que le Juif serait un intrus sur sa propre terre (voir plus de détails dans l'article sur l'affaire du quartier de la Oulpena), et que le «Palestinien» attitré, qui n'a jamais de près ou de loin mis le sol en valeur, serait cet habitant originaire pour moitié d'Egypte et pour moitié d'Arabie Saoudite, pour reprendre l'aveu du «ministre de l'Energie» du Hamas.

Par contre, ce qui est moins sûr, c'est d'atteindre le but d'apaisement de la communauté internationale voulu par Netanyahou, comme il l'a affirmé au début de la semaine lors d'un entretien avec Moshé Rosenbaum, maire de Bet-El. Celui-ci a pris la parole devant le public de sa commune mardi soir (à la veille du vote du 6 juin 12) et a rapporté que toute cette cruauté et cette injustice flagrante envers les habitants de la Oulpena serait motivée chez le Premier ministre et certains de ses proches collaborateurs comme Benny Begin, par la crainte d'un tôlé généralisé en cas d'opposition à la décision de la Cour suprême.

Hélas, une fois de plus, Netanyahou, qui joue le dictateur en désavouant son parti, ses ministres et ses électeurs, s'identifie à l'antihéros de cette histoire rapportée par le folklore juif, du serviteur qui avait fourni à son maître un poisson avarié, soutenant qu'il avait été expressément prié de ne pas revenir les mains vides mais qu'il n'y avait plus rien d'autre. Le maître lui propose de choisir de le manger, de le rembourser, ou de recevoir la bastonnade. Il choisit la dernière solution, mais après quelques coups, il ne peut supporter plus longtemps le châtiment et préfère le manger. Après quelques bouchées nauséabondes, il finit par payer. Il est donc perdant sur toute la ligne. Netanyahou œuvre pour faire accepter la destruction, alors qu'il lui suffisait de laisser ses ministres voter en leur âme et conscience, son exigence de sa part visant à leur interdire de voter selon la charte de son parti ayant été la raison du report à plusieurs reprises de la présentation de la loi devant la Knesset. Il s'attire pourtant les feux de la critique étrangère, de la gauche politique et du pouvoir juridique phagocyté par les antisionistes de l'intérieur, et bien entendu de l'électorat qu'il trahit.

Le problème du Premier ministre, quand il croit satisfaire les nations étrangères en brandissant fièrement son poisson pourri qui n'est autre que l'injustice flagrante de cette décision suspecte de la Cour suprêmement partiale, c'est sa servilité envers les dirigeants américains. (Voir l'article: Herbert Netanyahou, gouverneur américain). Pour commencer, la Knesset devrait imposer une loi qui interdit à un Premier ministre ou à un officiel israélien de parler une autre langue que l'hébreu lors de discussions avec des homologues ou politiciens étrangers, avec les équipes d'interprètes qui s'imposent. Ça lui permettrait de ne pas perdre le Nord dans des discussions à huis clôt de très mauvais augure. 

Partager cet article
Repost0
14 juin 2012 4 14 /06 /juin /2012 16:21

Bien que le Premier ministre soit en principe de droite, selon l'appellation courante, et les journalistes de gauche, ces derniers se montrent très complaisants envers lui en ce qui concerne certaines questions qui s'imposent. Personne ne lui a demandé comment un homme qui a promis un développement sans précédent du judaïsme et de la présence juive en Judée-Samarie a pu tourner le dos d'une façon jamais égalée à ses principes et à ses électeurs et imposer une interdiction sélective de construire dans la capitale éternelle et indivisible du peuple juif, comme il le dit lui-même souvent.

Le personnage politique sait ménager la chèvre et le chou. Reprenons l'affaire du gel de la construction. Il a su donner une explication logique à son attitude: «Le monde entier comprendra que la non signature d'accords politiques (on ne dit plus de paix depuis les résultats désastreux d'Oslo) n'est pas la faute d'Israël, et alors nous aurons les mains libres». Il demande au peuple de le comprendre et d'être patient: «Ce n'est que pour dix mois, et après, nous rattraperons plus que largement le retard.» Comme il est devenu une sorte d'icône, le peuple s'endort: «C'est un rusé, se disent les braves gens, qui est plus favorable que lui à la construction à Jérusalem et en Judée-Samarie?»

Beaucoup ressentent tout de même un drôle de pressentiment, car dix mois, ça promet, surtout quand ils coïncident comme par hasard avec le tout début de la nouvelle ère Netanyahou. Mais on cherche à faire passer ce goût amer: «Le nouveau Netanyahou n'est pas le premier, et il est inconcevable qu'il répète les erreurs qui avaient fait chuter le gouvernement de l'ancien Netanyahou», cherchent à convaincre et à se convaincre d'éminents observateurs qui cherchent surtout à éviter les insomnies chroniques. «Rabin, à son époque, ou Pérès et Barak, ils veulent tout donner, mais Netanyahou, nan!!!» disent à qui veut les entendre les analystes sans se dire que c'est du «pipo». Une grande société fait faillite à Modiin Ilit, Néoth Hapisga. Elle devait construire 2400 logements, alors qu'elle avait eu toutes les autorisations administratives, et avait déboursé déjà entre 50 et 60% des investissements. Mais non, la décision d'Obama retransmise par Netanyahou est sans appel, alors que même Rabin, quand il avait arrêté en son temps la construction, avait permis aux projets en cours de s'achever. Le site spécialiste en économie, Globes, affirme que cette affaire a eu de graves répercutions sur la crise du logement en conduisant aux prix exorbitants de l'immobilier, «des deux côtés de la ligne verte». (http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000589270). Mais dormez tranquilles, braves gens, ce repli n'est que stratégique. Netanyahou veille au grain.

Et aujourd'hui, rebelote. Continuez à dormir tranquilles, braves gens. L'affaire de la Oulpena, mais pourquoi se fâcher pour une simple affaire d'immobilier? Netanyahou n'a pas le choix (on connait la chanson). «Il va faire détruire 30 logements, mais il a promis d'en reconstruire 300. Pour chaque appartement détruit pour faire plaisir aux antisémites de tous bords, y compris les psychopathes de la haine de soi (payés grassement par des fonds étrangers de donateurs qui n'aiment les Juifs que quand ils trahissent leurs idéaux) il va en construire dix! Bon, d'accord, les habitants auront à vivre le temps des travaux dans des maisons en carton de quelques dizaines de mètres carrés, où il fait zéro degré en hiver et cinquante en été, mais il faut être patient et se concentrer sur le long terme», nous disent ceux qui se veulent rassurants et pondérés.

Or, avant même que les forces spéciales ne soient venues concrétiser le cauchemar des habitants, le Parquet a mis en garde le vice conseiller juridique du gouvernement, en l'informant qu'il n'y aura pas de place à Bet-El pour construire 300 logements. Bien sûr, une visite sur le terrain montrera au contraire que les trois quarts de l'espace ne sont pas construits, mais selon le principe de la Cour suprême qui continue d'honorer le pouvoir féodal turco-jordanien, et à faire tous les efforts possible pour que la Judée continue de rester dépeuplée comme avant le retour d'Israël en ses frontières, il n'y a pas de place. Naphtali Benett, candidat aux primaires du parti Habaïth Hayéhoudi (anciennement PNR) a déclaré sur Galé Tsahal, en émettant quelques réserves sur l'authenticité de la revendication du prétendu propriétaire terrien, que l'ONG Yesh Din a recherché pendant des années la personne au nom de laquelle l'immense terrain avait été inscrit, alors que l'intéressé était le premier à l'ignorer.  (http://www.youtube.com/watch?v=F50Q8bQkgpw&feature=g-hist).

Aujourd'hui (mardi 12 juin 2012), Moshé Rosenbaum, le maire de Bet-El, a répondu à Netanyahou qu'il n'avait pas foi en ses promesses. En effet, fidèle à ses méthodes, de la même façon qu'il avait promis à Yoël Tsour (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3259781,00.html) après l'assassinat de son épouse Ita et de son fils Ephraïm, en 1996, qu'il autoriserait la construction sur cette colline pour en ordonner (a priori) la destruction 16 ans après, il nous dira qu'il voulait construire 300 logements à la place des 30, mais que le Parquet n'a pas voulu. (Voir comment sa crainte exacerbée du Parquet est traitée par le site satirique Latma, http://www.youtube.com/watch?v=iGnPATdaRp8&feature=g-all-u à partir de la minute 6'13").

Depuis une semaine, il envoie presque tous les jours un ministre au domicile du Rav Melamed, recteur de la yéchivah de Bet-El et dont une partie des élèves vivent avec leurs familles dans les appartements visés par le funeste décret. Mais le Rav ne devrait pas se laisser endormir. Netanyahou cherche à lui faire miroiter toutes sortes d'avantages et de compensations en échange de la destruction. Le Rav reste sceptique et tient à lui faire comprendre que la violence policière incomberait à la responsabilité du Premier ministre. Il est en effet trop tôt pour se montrer défaitistes. L'exemple de Goush Katif ne peut servir de tremplin au découragement. Si la marche de Kfar Maïmon à Kfar Darom par des dizaines de milliers de participants n'avait pas été annulée au dernier moment parce que le Conseil de Judée-Samarie-Gaza avait cru obtenir un accord, le Goush ne serait pas tombé et on n'aurait pas aujourd'hui à composer avec la menace Hamasso-iranienne. (Voir l'interview du chef de la police sur Makor Rishon de vendredi 8 juin).

Il faudrait donc arrêter de se bercer dans l'illusion et de se dire qu'avec Bibi, tout va bien, ou tout ira bien, car il faudrait croire à longue échéance que le résultat sera tout le contraire de ce que l'on voit dans ses actes. Il est vrai cependant que certaines promesses peuvent en effet être prises au sérieux. Par exemple, la promesse du discours de Bar-Ilan, quand il affirme vouloir la création d'un Etat du Fatah en Judée-Samarie. Par contre, on peut douter de ses intentions quand il affirme vouloir maintenir les trois groupes d'implantations juives de Goush Etzion, Ma'alé Adoumim et Ariel, qu'il n'a pas épargnés pendant son gel de la construction. Avant d'être une marionnette dans les mains de la Cour et du Parquet qui est pourtant censé représenter et défendre l'Etat, incarné par ses élus, en la personne du gouvernement, il est avant tout l'exécutant d'Obama. Il n'y a aucune logique dans ses actes en désaccord total avec ses principes, ou du moins avec les principes dont il se prévaut. Or, si Obama est réélu, il exigera la création d'un Etat terroriste au cœur de notre terre, D. préserve, et Netanyahou s'inclinera en faisant la même tête que lors des accords d'Hébron ou de l'affaire du quartier de la Oulpena, à l'instar des présidents américains des films de fiction qui appuient sur le bouton qui déclenche la destruction du globe terrestre bien malgré eux.

Nos Sages nous ont dit: «Même si une épée tranchante est appuyée à ton cou, ne te décourage pas de la miséricorde». Nous avons déjà eu un miracle contre une tentative de déracinement de Barak, un autre contre Netanyahou. Nous n'en avons pas eu contre Mofaz. Aujourd'hui, il nous faut un triple miracle, car tous trois règnent ensemble quand, malheureusement, l'extrême gauche antisioniste qui est incapable de se faire élire démocratiquement depuis l'implosion du mensonge des «territoires contre la paix», règne par le biais des tribunaux, et risque de faire, D. préserve, expulser des dizaines de milliers de familles juives de leur foyer en se servant du précédent de la Oulpena, si les droits féodaux qui maintiennent la terre d'Israël désertique et en ruine ne sont pas abrogés. Seule une modification de la règlementation en vigueur en Judée-Samarie fera prévaloir la volonté du peuple de ne plus faire confiance aux idées de la gauche politique. Or, ni Netanyahou, ni son gouvernement dont les ministres, jusqu'à Liebermann, avaient au départ pris position jusqu'à l'heure de vérité pour la loi de la légalisation, ne sont les hommes forts de la situation à même de déjouer le coup d'Etat des ONG et des maîtres du Parquet et de la Cour suprême qui se servent de ces instances pour faire avancer leurs pions.

Partager cet article
Repost0
11 mai 2012 5 11 /05 /mai /2012 13:19

Sur de nombreux blogs et publications révélateurs de la pensée, des Européens pacifiés se laissent entraîner par des représentants de l'islam dans un débat inapproprié. Ces derniers cherchent presque systématiquement à le définir comme religieux. D'autre part, beaucoup s'imaginent à tort que l'islam serait fondamentalement différents des autres religions parce qu'il ne se circonscrit pas à la sphère privée, comme si ce principe le rendait essentiellement différent du christianisme. Le débat qui oppose les deux méga groupes a priori définis par leur religion, islam et christianisme, reste stérile quand il puise ses arguments sur les valeurs intrinsèques prêtées aux deux systèmes

Souvent, des Européens pensent que la confrontation entre les cultures et les religions est plus authentique si elle ne se contente pas de décrire les phénomènes comportementaux des antagonistes. Elle devrait en effet pour eux s'appuyer sur les textes religieux. De la sorte, lorsque des musulmans leur reprochent plusieurs siècles plus tard la conquête ou Reconquista de l'Espagne ou de la France, avec la bataille de Poitiers, et qu'ils se montrent lésés et décidés à les reprendre, en arguant que leur religion n'est pas plus cruelle que celle qui sert de toile de fond au monde occidental, les bons républicains cherchent à prouver le contraire, en essayant d'expliquer l'avantage du christianisme sur l'islam sur le plan humain.

La discussion est alors engagée dans une voie sans issue, puisque les exactions des Catholiques d'Isabelle de la même appartenance n'ont rien à envier en cruauté au jihad islamique. On pourrait sans se tromper parler d'un jihad catholique. Inutile de citer des fragments de texte qui montreront combien la religion véhiculée par le dit «Nouveau testament» est ouverte, renonce à la lapidation et aux interdits alimentaires, etc. L'adjectif inclus dans le nom du testament en question indique fort bien l'aspiration à effacer ceux qui font de l'«Ancien» un texte très actuel. Si on reste sceptique, on peut tout simplement consulter l'opinion de Rome sur la légitimité du retour d'Israël en ses frontières (voir; Le synode, une très vieille rancune).

De plus, l'histoire de l'Europe et de l'islam est jonchée de guerres de conquêtes et de soumissions. C'est le plus fort qui gagne, et la répartition géographique aujourd'hui entre pays musulmans et pays occidentaux en est la conséquence directe. La notion d'infidèles prévalait dans les deux camps, et les sujets de nouvelles terres conquises étaient soumis à la religion du vainqueur.

Mais ce piège rhétorique n'est pas dépisté. Il faut bien reconnaître aujourd'hui que le conflit entre les deux civilisations ne dépend plus des différences qui pourraient exister ou non entre les deux systèmes religieux. L'un comme 'autre s'immisçaient profondément dans la vie familiale, économique et culturelle des masses populaires. Aujourd'hui, la guerre ne se situe plus sur le plan de la conflictualité des cultes. Le citoyen du monde libre qui assume sa civilisation, à l'opposé d'un citoyen naturalisé non par identification mais par opportunisme, éviterait de perdre du temps s'il répondait: «Vous avez raison. L'islam comme le christianisme sous ces différents dérivés écrasent la dignité humaine, mais ce n'est pas ce qui vous oppose à nous».

L'Europe occidentale a depuis plusieurs siècles quitté le chemin de la guerre. Les deux guerres mondiales, ou encore les campagnes napoléoniennes n'étaient pas des guerres de religion. Le plus grave, c'est que lorsque l'habitant autochtone du monde libre veut vérifier s'il est réellement agressé ou s'il n'en a que l'impression, il réfléchit en termes de notions qui se rattachent aux guerres de religion moyenâgeuses. «Le musulman est-il dirigé par un chef armé qui vient m'attaquer? Est-il le citoyen d'un pays qui me déclare la guerre?» A la rigueur, il se demandera encore s'il a en face de lui un terroriste potentiellement armé à tous les sens du terme. «Est-il porteur d'une bombe ou d'un fusil mitrailleur, ou risque-t-il de s'en procurer? Est-il animé de mauvaises intentions à mon égard?»

L'hypothèse du conflit est d'emblée rejetée, car même quand des gangs armés inquiètent les autorités, la vigilance se rendort, comme dans l'affaire de Toulouse, sachant que ces armes ne sont pas à première vue destinées à s'en prendre aux Juifs, aux Occidentaux, ou aux «traitres» ayant pactisé avec eux. Elles entrent dans le cadre «normal» d'une criminalité de droit commun, au même titre que le recel, la drogue ou le braquage. Le citoyen libre n'est donc absolument plus à même de penser en termes stratégiques, ou de se dire qu'une nouvelle guerre se fait insidieusement, sans armes, par invasion piétonne ou motorisée, non plus par des militaires mais des par des civils qui peuvent s'en passer et occupent la place en chassant le premier occupant d'une manière légale, légalisée ou qui reste clandestine. (Voir: Une guerre sous anesthésiant).

De surcroît, la liberté, l'égalité et la fraternité ont été si bien assimilées par l'esprit du citoyen honnête qu'il finit, par excès de tolérance et absence totale de suspicion, par considérer que la nationalité française, anglaise ou belge, n'est qu'une affaire de papiers. L'étape suivante consiste à considérer que la naturalisation n'est pas assez importante – puisqu'il ne s'agit que simples papiers sans valeur réelle – pour empêcher à un individu de prendre les rênes par le vote. Certes, il faut bien reconnaître qu'un pays comme la France s'est largement construit d'immigrations successives, mais le caractère d'un pays n'est pas seulement forgé à partir de la bonne volonté du dit pays. Il dépend aussi considérablement de l'attitude de l'immigrant, et c'est elle qui fera toute la différence. Il ne faut pas mépriser son sentiment. S'il aime le pays dans lequel il est accueilli, même s'il peut naturellement ressentir une nostalgie d'intensité variable de son pays natal, il s'intégrera sans problèmes. Et même s'il peut ressentir une certaine rancœur vis-à-vis de gens mieux installés que lui après son arrivée, ses enfants feront partie intégrante de la nation. Quant aux Juifs qui se savent en exil, ils savent aussi en principe se montrer reconnaissants envers les pays d'accueil à l'épanouissement desquels ils contribuent largement, et monteront en Israël en gardant toujours un sentiment bienveillant envers le pays qu'ils auront quitté.

Mais lorsque l'immigrant est animé d'un sentiment de haine, de mépris voire de conquête, et qu'il déclare, profitant de la liberté d'opinion et d'expression: «Nous allons utiliser la démocratie comme une arme contre vous», il faut se garder de se montrer condescendant et attendri en se disant: «Bof, ça lui passera, le temps qu'il s'imprègne de la langue et des avantages inégalables que confèrent à tous les points de vue le système démocratique, il se mettra lui-même à rire en se demandant comment il avait pu penser comme ça».

Car il s'agit, une fois encore, d'une forme moderne de guerre paradoxalement véhiculée par des civilisations bloquées avant le moyen-âge. Certains principes proclamés haut et fort par les conventions et déclarations sur les droits de l'homme sont généreux a priori mais inapplicables dans un contexte réel. Même les tribunaux internationaux établis pour traiter de crimes de grande envergure, qui devraient partir d'une bonne intention, pour l'ex Yougoslavie ou le Congo, ou plus généralement la CPI, s'embourbent pendant des années en raison des amendements toujours remis en question et réactualisés en fonction des cas de figure. Ces instances craignent en effet d'établir un verdict hors contexte, et préfèrent se préserver d'inclure la peine de mort dans leurs options ou des peines excédant trente ans, sans compter que les peines ne sont pas cumulables, ce qui peut donner des résultats surprenants. En l'occurrence, toutes les chartes des droits de l'homme sont d'accord sur le fait que tout individu a le droit de vivre où bon lui chante sur la surface de la planète. Techniquement, il faut tout de même être équipé d'un passeport et même souvent d'un visa, justifier par des raisons tangibles la volonté d'être accepté dans un nouveau pays. Mais si une population d'un milliard d'habitants émigre pour n'avoir jamais su exploiter rationnellement les ressources de sa région et ruiné leurs pays, et se met à se déplacer massivement, à pied ou dans toutes sortes d'embarcations, selon les conditions géographiques, pour submerger des Etats qui ont mis des siècles à se construire socialement et économiquement, il faudrait peut-être alors penser à un alinéa garantissant le droit des civilisations qui se sont prises en charge à préserver leurs acquis.

Donc, le conflit qui oppose la société islamique à la société chrétienne n'est que rhétorique, car ce n'est absolument plus une question de religion pour l'Europe. Les pouvoirs moyenâgeux occidentaux se servaient de la religion pour interdire aux peuples de penser et d'évoluer exactement comme l'islam le fait aujourd'hui pour annihiler toute volonté de développement. Il suffit de se rappeler le danger encouru par les observateurs qui ont constaté que la terre est ronde. Si la civilisation occidentale est si attractive aujourd'hui, et que les mouvements migratoires humains s'inscrivent quasi exclusivement dans un mouvement de convergence vers l'Europe ou l'Amérique du Nord, c'est dû précisément au fait que la religion imposée jadis à ces civilisations qui n'avançaient pas plus au niveau du respect de la personne humaine que de l'essor scientifique et économique, a été supplantée par la laïcité et/ou réduite au cercle privé.

En ce qui concerne les religions, islam et christianisme, la différence ne se situe pas sur le plan de l'essence, mais de la forme. Or, les islamistomusulmans refusent catégoriquement de renoncer comme les Européens à la religion qui leur a été imposée par toutes sortes de conquérants, ou de la réduire au cercle de la vie familiale ou paroissienne, dans le sens où cette dernière ne déborde pas au-delà des murs du lieu de culte. Cette attitude expansive, à laquelle ont renoncé les chrétiens mais pas les islamistes, n'est pas seulement gênante pour les pays d'accueil forcé, mais pour tous les ressortissants de pays dits de développement qui veulent tourner la page et profiter du progrès socioculturel européen, mais qui sont rattrapés, menacés voire soumis à des congénères qui s'expatrient jusqu'aux pays libres pour y charrier leur système totalitaire, et répandre le crime dans toute son horreur.

Ce ne sera que lorsque cette nuance de taille sera bien comprise que les pouvoirs européens auront la volonté et a détermination d'étendre la séparation de l'Eglise et de l'Etat à la mosquée. Une fois encore, il faut sortir des anciens systèmes de pensée. Ce combat n'est pas réservé à 'extrême droite et contrée par la gauche, qui peut s'avérer plus nocive que la précédente, lorsqu'elle laisse les extrémistes passer de la parole au crime. Là encore, l'impossibilité générale de raisonner sur le danger de la gauche radicale dérive de la stratification des mentalités dans les anciens dangers d'une extrême droite identifiée encore aux royalistes qui ont tenté de remettre en cause les acquis de la Révolution ou des problèmes de l'Allemagne nazie et de l'Italie fasciste. On oublie que la gauche ne lutte plus aujourd'hui pour les droits des couches les plus pauvres des populations indigènes, mais lèse au contraire ces dernières au profit des populations montantes qui risquent, si elles n'adoptent pas la mentalité des pays d'accueil, de les faire sombrer come leurs pays d'origine.

Partager cet article
Repost0
8 mai 2012 2 08 /05 /mai /2012 20:27

מתרחשת בארצנו הפיכה שקטה ומתמשכת. כבר שנים מבין השמאל הקיצוני שאימץ את השקפות האומות בהתנכרות לערכי היהדות שהעם לא יעלה אותו לשלטון. השמאל הקיצוני הונאה אותו אמנם בבועת השטחים מורת שלום, אך הבועה התנפצה מזמן. או אז הסתער על מערכת המשפט והשליטה נרגשת בשטח. שום יישוב יהודי חדש לא קם רשמית כבר למעלה מעשור ומי שניסה לא עבר את שלב הקרוונים. מנגד, ערבים לא צריכים שום אישור כדי להיפרס על שטח רחב. כפרים ערבים או שכונות בערי הקודש חברון וירושלים סגורות ליהודים אך האדונים שלא נבחרו כופים על וועדות קבלה להכניס גויים ביישובים יהודיים. חוסר האיזון לרעת היהודים לא מורגש עד שבתוכנו משוכנעים שאנחנו חיים במשטר דמוקראטי לכל דבר. התנכרות לבוחר ועזיבת השליטה בידי פוליטיקאים במסווה של שופטים לא תיקרא דמוקרטיה. והעוול שנעשה ליהודים כאן בארץ בשל היותם יהודים אינו דבר של מה בכך.

בשיח הציבורי, התרגלנו לעמדות מאוד חותכות. אין דרך בינונית. או שמסכימים או שחולקים עד הסף. בלשון אחרת, הכל פתוח וכל אחד יכול להביע דעה או הסתייגות, חוץ מאשר בנושאים שיש מכנים אותם "פרות קדושות", בהשראה התרבות ההודית השקועה עמוק בעבודה זרה. בנושאים אלה, אסור לחשוב. לו היו הנושאים שעבורם הקונצנזוס הזה דורש סגירה הרמטית של השכל מעטים או שוליים, המוח היה יכול לשרוד, אלא שהוא באופן די קבוע נחסם, וכל שאלה רק תגביר את הכעס של המצדדים בעד נטרול חוש הניתוח.

ובכן, במאמר האחרון שפרסמתי בבמה זו, לא הייתה לי כוונה תחילה להשוות בין מעשי הפגיעה בזכויות אנוש במדינתנו למה שעשו ביהודים במלחמת העולם השנייה. הלוואי והיו מסתפקים בגירוש היהודים מבתיהם ונותנים להם לנוס על נפשם ולהגיע לחוף מבטחים. הלוואי והיו מפצים את היהודים שביתם הוחרם כפי שנעשה בימית ובגוש קטיף. (אם כי אין שום ביטחון שליהודי גבעת האולפנה יוצע כל פיצוי).

אם כן מי שהתרעם נגד השוואה בין מצב יהודי גרמניה לזה של היהודים הנרדפים בארץ, השוואה שהוא לכאורה ראה במאמר, לא נכנס לעמקם של הדברים והגיב אחרי קריאה שטחית. אלא אם כן, וזה כבר יותר חמור, הוא קרא את הכל לעומק והגיב ברובד האפידרמי של השקפתו, האוסרת הבעה חופשית של נקודות למחשבה מזווית השונה מזו של הנומנקלטורה. והוא אז בא כשוטר לעמוד על משמר המחשבה השלטונית והחד-גונית.

ובכן, מטרת המאמר הייתה לנסות להבין כיצד לא נלחמו היהודים אז, והצד השווה שבהן (כי הרי זה או הכל, או לא כלום), הוא שאב מן השורה, אדם ישר העובד למחיית קרוביו בכבוד והמכבד את המדינה שבה הוא חי, כשהוא יושב בביתו בקרבת אשתו וילידיו לא יוכל לעשות דבר מול התפרצות בריונית ומזוינת לתוך ביתו בקריאות "החוצה מהר!"

ואכן חייבים להודות שמעשי הגירוש של יהודים כאן בארץ ישראל נובעת מהאנטישמיות העולמית הלוחצת את ההנהגה הארצישראלית ודורשת ממנה לפגוע ביהודים. בנסיבות אלה, אין מדובר בשלטון דמוקרטי הפועל בשליחות הבוחרים, אלא בשלטון הממלא פקודות זרות בשליחות הדומה לזו של נציב עליון הממונה על ידי שלטון זר המחזיק במושכות כאן, מהרברט סמואל להרברט נתניהו. לא לחינם ענדו חלק מיהודי גוש קטיף, כשהתנכלו לחייהם השלווים כאל פושעים מסוכנים, את הטלאי הכתום, למרות ששוב, ההשוואה צודקת רק בצורה מאוד נקודתית. כשראש ממשלה מישראל מדבר באנגלית כשהוא באמריקה כאילו היא שפת האם שלו, במקום לעמוד על הכבוד הלאומי בדברו עברית, הוא יותר נוהג כפקיד המקבל הוראות מבחוץ מאשר לנבחר ציבור בישראל. ואין צל של ספק שהלחץ האמריקני-בינלאומי נובע מאנטישמיות, מכוון ששוב מוצאים היהודים את עצמם מחוץ לתחום של כל אמנה או חוק להגנת זכויות אדם. בית הדין הבינלאומי אמור לרדוף כל שלטון שמעביר אוכלוסייה משטח מחייתו ומגוריו נגד רצונה. וכאן לא שמענו שום גינוי מאף מדינה, לא רק מהדיקטטוריות האפלות כגון סעודיה, אלא אף ממדינה כמו צרפת המדברת כרגיל אחד בפה ואחד בלב. היא חורטת על דגלה את ההכרזה האוניברסאלית הידועה ולא מהססת להסיע את האזרחים היהודים לגרמניה.

עוד טענה יש בפי מי שדוחה מכל וכל כל השוואה כנ"ל, כשהוא איבד את כל משפחתו שם. אם כל האמפתיה האמיתית שחשים כלפיו, ההטחה הזאת מקוממת. למה? ומי שקרוביו נטבחו ונרצחו בגלל הפוליטיקה שכופים עלינו הנבחרים המועלים בשליחותם, האם הוא פחות נהרג ממי שנהרג בגרמניה או פולין? אולי התשובה היא חיובית, שהרי בתקשורת כתוב הי"ד אחרי שם של יהודי שנרצח על ידי הגרמנים וז"ל אחרי שם של יהודי שנרצח על ידי הערבים בנשק שהשלטון המועל בשליחותו נתן בידם. אמנם נכון: השלטון כאן לא הרג במו ידיו את היהודים בפיגועי התאבדות, ובאותה מידה הוא לא זה שמפגיז את באר שבע ואשדוד או אשקלון. הוא גם לא זה שחס ושלום יירט את המטוסים החגים מעל שכונת האולפנה בדרך לנחיתתם בנמל התעופה במדרון ההר. אבל הוא זה שמחמש את האויב ומקנה לו את חופש הפעולה לכך. משפחת כהן מגוש קטיף, וכן המשפחה שעלתה מהולנד והושמדה כמעט כליל במסעדת סברו, אינן שוות פחות, עם כל הכבוד, למי שמשפחתו הושמדה באירופה.

וכאן נעבור לתפיסה שהשראתה במשטרים ששכנו ממזרח למסך הברזל בכל תקופת המלחמה הקרה בין גוש הסובייטי לגוש המערבי. נתקלתי בתגובות הטוענות שנבחר ציבור יכול לעשות את הכל, גם לרעת הבוחרים, בצורה המנוגדת לחלוטין לסיבת הימצאותו בכנסת או בממשלה, רק משום שהוא נבחר. תפיסה שעבורה אחד הנושאים המועדפים של המדע הבדיוני עשוי להיות משעמם ביותר. הרי כולנו מכירים את התשריטים בהם נבנה רובוט משוכלל שמטרתו להדוף את האויבים כשבשל באג בתוכנה הוא קם על יוצרו.

נבחר ציבור מחויב לקדם חוקים על פי המצע שהוא הציג לבוחרים, ולא חוקים בנוסח שיקבע כבלתי חוקי את עצם חיי היהודים בלב ארץ ישראל, או שיאפשרו למי שלא הצליח להיבחר ולעמוד בראש הרשות המחוקקת או המבצעת לשלוט על המדינה דרך הרשות השופטת. בלעז זה נקרא פוטש. והאדונים שלא נבחרו באופן דמוקראטי מייחסים חשיבות לכל מיני מסמכים תמוהים ונותנים להם גושפנקא, כאשר אותם המסמכים מעידים כביכול על בעלות זרה על הקרקע של העם היהודי, כשמדובר לא רק במדינת ירדן שהיא לא לגיטימית (היה למשפחה הסעודית להסתפק ביודנרייין הסעודי ולא לפלוש למרבית השטח שבריטניה קיבלה עליו את המנדט על מנת לקדם את ההחלטה שאשררה את תוכן הצהרת בלפור), אלא למציאות שאותה המדינה הזרה כבר ארבעים וחמש שנה לא שולטת בפועל בשטח. תארו שצרפתי יציג מסמכים רשמיים מלפני שנת 1962 המוכיחים ששטח מסוים שייך לו. דרך אגב, המהפכות האירופיות ביטלו את הפריבילגיות של בעלי הנכסים שגודלם מוגזם. כמובן שמחוללי הפוטש לא מייחסים שום חשיבות לאדמות פרטיות או אדמות מדינה המוחזקות על ידי פולשים לא יהודיים.

ובכן, איזו משמעות תישאר לכל המאבק הציבורי של הציונות, דתית או לא דתית, על פי אותה התפיסה המכשירה כל מעשה של נבחר, כשהעיקר הוא שהוא נבחר? יש להתבונן בדרכה הדמוקרטית של הציונות הנתקלת במעשים בלתי דמוקראטיים המונעים את הצלחתה. כדי לקדם את זכויות ישראל על כל שטח ארצו, מפיצים את התפיסה בחוגים, בתי ספר, ישיבות, גרעינים תורנים, גיבוש מפלגה פוליטית, ועידוד רשימות או מועמדים היותר קרובים לעמדה הדוגלת בזכויות ישראל בארצו. אלא ששוב, במקום שתתרחב התפיסה הטובה לישראל, גובר הצד האנטי-ישראלי מבפנים, המגרש יהודים מארצם והמחזק מעוזים של שונאי ישראל: מדינת רמאללה, מדינת עזה, שש מיליארדי שקלים לערבי הנגב שחלק פלשו מסיני, שתיקה ושיתוק משטרתי כשיהודי הגליל נגזלים ומוטרדים על ידי אויבים הכובשים באופן שיטתי את הצפון.

ואכן, לא רק שמקפחים את הזכויות של ישראל, הן במובן הלאומי והן במובן הפשוט ביותר של זכויות אזרח, אלא שישנם לא מעטים מבין הוגי הדעות המורידים את הידיים וחושבים שהמעילה בשליחות של הנבחרים היא רק עניין של פער בין משאלות הלב של הבוחר ובין המציאות, ושהיא כמובן לא פגיעה בדמוקרטיה ובזכויות העם לשלוט דרך הנהגה משלו, לשיטתם. התפיסה הזו, הפטליסטית, משתקת את כוח המחשבה והמעשה ומחזירה אותנו לאחור, לדור שלא האמין בשיבת ציון מעשית כי אם בגאולה שתבוא רק מלמעלה, ללא התערבות אדם. כמו כן, היום, נוטים לחוש שהחלת הריבונות הישראלית יהודית על חבלי בנימין אפרים ויהודה לא תבוא כבר בהתערבות אנושית כלל, ובמקום לשאוף מזה תקווה, נוהגים בייאוש וחוסר אונים.

ושוב מקבלים כעובדה דמוקרטית ולא כפגיעה בדמוקרטיה את העיכוב בהגשמת רצון העם התומך בהתיישבות. וכן משלמים עם הפגזת המרכזים העירוניים הישראליים, ובעליוניות השלטון וה"חוק" של אוטונומית מחבלי פת"ח ואש"ף ומדינת ירדן המעוררת. רק יכולים להצטער שלא יוצאים להפגנות המוניות כדי להכחיש את השתיקה המתפרשת כהסכמה לכל מעשה הנבלה של השלטון. זריקת תושבים יהודים מביתם בגבעת האולפנה שלא תבוא שווה התאספות המונית לא פחות מה"שמינייה לאש"ף".

Partager cet article
Repost0
22 avril 2012 7 22 /04 /avril /2012 01:29

הסמיכות בין התאריך שנקבע ליום השואה לתאריך שנקבע לדיירי גבעת האולפנה לנדוד מביתם ולהפוך למחוסרי דיור יכול לענות על הקושיה שרבים מהדור היהודי שחי בתור עם חופשי בארצו הטיחו אשמות קשות כלפי הדור שנספה בשואה, וכן כלפי מי ששרד אותה, בטענה שלא ניסו להתנגד לרודפיהם ושנתנו להם בשקט להוביל אותם כצאן לטבח. אמנם חייבים להודות שמדינת ישראל הצליחה בגבורת החיילים ובהרבה סייעתא דשמיא להדוף שונאים ערבים-מוסלמים שניסו להשמיד את שארית הפליטה באיום לא פחות רציני מזה שגרם לשואה באירופה. שואת ארץ ישראל נמנעה כבר כמה פעמים, והיא תימנע בע"ה עוד בהמשך. ומבלי להפחית מהזכויות של כל מי שנלחם בגבורה נגד האויבים בארץ ובגבולותיה, אי-אפשר בכל זאת להתעלם מכך שכאן אנחנו נלחמים במסגרת של צבא מול צבא, כאשר לעומת זאת בזמן מלחמת העולם השנייה, היה מדובר באזרחים חסרי ישע מול מערך ענק ומכונה משומנת היטב בסדר גודל של מדינות. האזרחים היהודים עמדו חסרי אונים מול שלוחי השלטון החמושים והבריונים שהתאמנו והיו מוכנים לכל תרחיש אלים. מה היה יכול לעשות אב למשפחה, היושב בתוך ביתו עם אשתו וילדיו הרכים מול התפרצות לתוך ביתו של כמה שוטרים או חיילים חמושים והמוכנים להכות בם או לפצח את גולגולתם, בצעקות של "החוצה! מהר!" ?

וכאן, בלב ארץ היהודים, חווינו את ליל הבדולח בנוסח ישראל. אמנם באופן ישיר לא גוזרים גזרות בלתי אנושיות נגד כלל האוכלוסייה היהודית של כל המדינה, כי מתנכלים רק לחלק ממנה, שמונת אלפים מתוך חמש וחצי מיליון. וראינו במו עיננו כיצד חוללו, נבזזו ונשרפו בבת אחת כל בתי הכנסת המפוארים של יהדות עזה, וכיצד אוכלוסייה שלמה גורשה תוך ימים ספורים מכל האזור שבה היא חיתה. והאזרחים, למרות התנגדותם לנטוש את ביתם ואת הארץ שהפכו ממדבר לארץ פורחת, גורשו והועברו תוך יומיים. לא יכלו לעשות דבר מול המכבש של השלטון, שלטון יהודי אמנם, אבל שלטון שפעל לטובת האויב ולרעת הבוחרים, בהקשר המלחמה בין ישראל לאומות על השטח.

הובן לפני המעשה למי שעיניו בראשו, ולאחר מעשה למי שחי בעולם הזה ו"קיווה" בהתחלה שהמציאות תשתנה, שגירוש יהודי עזה לא היה כעין מחיר להצלת המון יהודים (חמש וחצי מיליון) על ידי הקרבת חלק מהם (שמונת אלפים), כי בעקבות הגירוש הופגזו ערים גדולות, כבאר שבע, אשקלון, או אשדוד. זה מוכיח שהפגיעה ביהודי עזה בלבד הייתה רק למראית-העין. אי אפשר לומר בלי לשקר שתושב באר שבע משלים בשאננות עם מצב שהיה אמור להיות הזוי בתקופה הרווחת שלנו כיום כמדינה מפותחת. ואי-אפשר לטעון שהוא שואף להיזרק לתוך אווירה של צפירות מלחמה המבשרות על הפגזות ושהוא יהיה חייב לרדת למקלטים. אבל עובדה! הוא, כדומיו בשדרות, לא פעל נמרצות כנגד השלטון האכזר שהביא עליו את איום וסכנת המלחמה עד לבניין מגוריו, גם אם הותקנה מערכת טילים נגד טילים ברמה טובה ככל שתהיה ; כפי שאף אחד לא ירצה להחזיק במגן של פלדה ושירו עליו בתת-מקלע גם אם הוא בטוח שהפלדה לא חדירה לאותם הכדורים.

נכון אמנם שכיהודים אנחנו לא אמורים להילחם נגד כוחות השלטון כאן, היות והכוחות האלה ניזונים לכתחילה מהכוח שלנו הוא בקלפי. אבל שני דברים מעררים לגמרי את הכוח הזה. הראשון הוא שרוב פשוט של יהודים לא קובע מי ינהיג את המדינה, מכוון שאוכלוסייה ברובה עויינת, שהיא במלחמה גלויה נגד היהודים, מצביעים בקרוב למאה אחוז במי שיסכן את קיומנו. וכך אף על פי שבהסכמי אוסלו, היהודים שחשבו שהדבר הזה יהיה טוב ליהודים לא היוו את הרוב של היהודים, הרוב שראה את הסכנה לא הכריע. ו

והמרכיב השני הוא שמי שנבחר לא מכבד את הבוחרים ואת השאיפות שלהם. ואין שום גוף פרלמנטארי או משפטי שיהיה ערב לכך שהדמוקרטיה תכובד, כשמנהיגים מסוימים מבטיחים לחזק את האחיזה היהודית בארץ ופוגעים בה מיד אחרי שהם עולים לשלטון. העם אמר "די" לוויתורים הכואבים ולפגיעה בזכיותינו על הארץ שלנו. 65% מהבוחרים אמרו שלום לברק ולשיטה ההרסנית של הוויתורים תמורת שלום שהתבררו כוויתורים תמורת כאב, פיגועים וטילים. ולמעשה כוח השלטון הסתובב ובמקום לחזק אותנו ולהכות האויב, היכה ללא רחמנות בעם היושב בציון. אילו היה כאן מערך שיימנע ניצול לרעה של כוח השלטון, הא היה מתנגד לגירוש בגלל לפחות שני נימוקים. האחד, משום הפגיעה בזכויות אדם, המוכרות ברוב מדינות העולם, והשני הוא משו שגם בלי זה, הצד שעלה לשלטון לא נבחר למטרה הזו. מבחינת הכוח שהדמוקרטיה מקנה לבוחרים, היה על הזוכה בבחירות שהפך את עורו להתפטר ולרוץ עם תוכנית חדשה ששמה "הינתקות". ואז, הוא היה רואה אם העם היה נותן לו את המנדט לפגוע הן ביושבי גוש קטיף והן בכל מי שחי כיום מפעם לפעם את איום ההפגזות. ומה עשה העם היהודי נגד המהלכים שמעבר לנאמר כאן ראה גם פגיעה תדמיתית נוראה במעמד הבינלאומי של ישראל וליבנתים עוד מלחמה בשם עופרת יצוקה? הוא פשוט נתן לדברים להתבצע בשקט.

ושוב גונבים את דעת העם. נתניהו מסתתר מאחורי ברק כשם שאחשוורוש הסתתר מאחורי המן, כאילו אין הוא זה שמבקש לפגוע ביהודים. גם בבית המכפלה וגם בגבעת האולפנה הוא בז בכל חברי הממשלה הנאמנים להבטחות לבוחר ולמצע של הליכוד. ולבסוף כרודן שמתנכר לדמוקרטיה, הוא פוגע בהתיישבות ובכל מדינת ישראל, למרות שהוא נעזר במפלגות סופניות ומפרכסות שאין כבר שום לגיטימציה להשארתם בשלטון. הסקרים לא תמיד משקרים, ובעיקר כשהאחראים להם אינם אנשי ימין שירצו להוכיח עד כמה גדול העוול בכך שברק שולט בארץ ופועל להחזרתה לשממה. נתניהו מכבר יצר מציאות של אנטישמיות נוסח מדינת ישראל במסווה של חולשה ולית-ברירה שבה הוא מצליח להוליך שולל את כל הציבור הנאמן לארצו והרואה במדינה את הכוח המאפשר את הגשמת חזרתנו ללב המולדת. הוא מרבה לדבר על זכויות העם היהודי על כל ארץ ישראל ובעיקר בעיר האבות, אבל ברגע האמת הוא מכחיש את כל הערכים שהוא דגל בהם. הוא חותם על הסכמי חברון עם ה"אין ברירה" שלו ומורה לברק לפגוע בזכויות יהודים שרכשו כדין את ביתם, רק בשל היותם יהודים. הוא לא מגלה שום רגישות אנושית לאחיו ולבוחריו, ותחת שלטונו, צה"ל הפסיק להיות הצבא המוסרי ביותר בעולם. הוא זרק בחורף האחרון יהודים אל מחוץ למיטתם, גברים נשים וטף, ושלח נגדם כוחות מזוינים חסרי לב אנוש. מעשה כזה שולל לחלוטין את הזכות להיקרא מדינה מוסרית. אפילו במדינה כמו צרפת, וגם כשמוכיחים ללא ספק שבית מסוים לא שייך למי שמתגורר בו, אסור להוציא אותו בכל תקופת החורף.

אבל נתניהו, מרוב הציניות שלו, גם יודע שהעולם הנאור כביכול, עם המסורת האנטישמית רבת השנים שמאפיינת אותו, לא יצא לגנות את המעשה, כל עוד כמובן שהוא מנצל לרעה את הכוח כלפי יהודים. והוא ייתן גיבוי מלא לכל הבריונים האכזרים שהוא שלח למשל לגרור את נשי מגרון ללא כיסוי ראש החוצה, כאשר בו זמנית הוא אחראי להשעתו של קצין שהיכה בצדק אנטישמי שבא במיוחד לארץ "להילחם ללא נשק בצבא החזק ביותר בעולם". ואין שום סיכוי שרוה"מ הצייתן מול האמריקנים והגיבור מול ילדים שהוא הבטיח לפעול לטובתם בלי כמובן לקיים, יתקוף את הגרעין האירני. אמנם הוא הכריז שהאיום האירני נגדנו הוא סכנה לשואה נוספת, אבל הדיבורים שלו על אירן שווים לדיבורים שלו על חברון. הוא יתקוף באירן אך ורק אם נשיא אמריקה ידרוש זאת ממנו. כי הרי נתניהו מתייחס לתפקידו כמי שממונה כאן כמושל אזורי מטעם אמריקה, החל מרגע אחד בלבד אחרי הבחירות. הוא משפיל את האומה הישראלית כשהוא מדבר שם באנגלית, למרות שהוא היה צריך לדבר בעברית, כנציג ישראל ולא כפקיד מארצות-ה"ברית".

והוא לא יבחל בכלום. אם שרי הליכוד יפסיקו להיות רק עולי רגל המגיעים למקומות המיועדים לפורענות מצד נתניהו , ויפילו את הממשלה, הוא לא יהסס להיעזר בעוד מפלגה סופנית, קדימה, שכל הסקרים מנבאים לה לכל היותר חצי ממספר המנדטים שהיא מחזיקה בהם. הוא כבר קרץ למופז, רודה יהודי גוש קטיף, והוא יהיה עוד מסוגל להקים ממשלת שמאל, לאחר שהוא "התאשמאל" כבר מזמן, לפחות מאז תמיכתו בגירוש, ושוב בניגוד גמור לכל ההבטחות ולכתוב במצע. עד היום, האדם היחיד שהיו לו תושייה ואומץ להפיל את נתניהו כשהוא החל להנהיג פוליטיקה אנטי-יהודית, הוא הרב חנן פורת, זצ"ל, כשנתניהו ושרון עמדו לחתום לטובת אסד על מסירת הגולן במגעים סודיים, עם כל האסון הלאומי המשתמע, כפי שחשף לאחר מכן אחד העיתונים הגדולים מבחינת ההפצה.

הפגיעה בזכויות האדם נובעת גם מפיגור רציני מאוד, של יותר ממאתיים שנה, בהשוואה לתנועות הגדולות ששיפרו מאוד את מעמד האזרח. ובכן, אחת המטרות של המהפכה הצרפתית הייתה למחוק את תופעות חוסר-השוויון המופרז הזועקות לשמים. כך הופקעו בעלויות על קרקעות ענקיות שהיו מוחזקות בידי עשירים ללא כל פרופורציה עם המעמד הממוצע של אזרחי המדינה. וכאן העוול לא תוקן וממשיך עד היום: שלושים אבות למשפחות שהצליחו בעמל רב, ובמשכנתאות של עשרות שנים, לזכות בדירה אחת בבניין מגורים, עשויים להיוותר ללא קורת גג בגלל בעל נכס אחד המחזיק (לטענת ארגונים המחזיקים עצמם כארגונים לזכויות אדם) בשטח ענק פי עשרות מונים יותר גדול מהנכס של כל בעלי הדירות המתקיימים בכבוד ברמת חיים בינונית.

וכשלסמיכות בין יום השואה לתאריך המקובל על נתניהו לפגיעה ביהודים רק בשל היותם יהודים, הדור שנולד וגדל כעם חופשי בארצו מבין שלמעשה אב למשפחה מהטובים בארץ, אשתו וילדיו הרכים,  וגם מאות או אלפי אזרחים שיבואו לתמוך בהם, לא יוכלו לעשות כלום נגד כוחות מזוינים שיתפרצו לתוך דירתם באלות כדי להכות להם בראש תוך כדי צעקות: "החוצה! מהר!" ובאותה מידה, הישראלי החופשי, וכל מי שבינינו משרת או שירת בצבא, יידע שאיום כזה לא דומה כלל לגיוס, בסדיר או במילואים, לקראת יציאה לקרב מול אויבים.

שמא יטענו שהערבים בהצגה שנקראה אז "האינטי פדה", נלחמו ללא נשק ב"צבא ההכי חזק בעולם". שלא נשלה את עצמנו. שם לא נכנסו לבתיהם, לא הוציאו אותם ולא העלו אותם על אוטובוסים כדי להעביר אותם מהארץ. ובטח שלא אוימו בכהו זה כל מי שישב בשקט בתוך ביתו.

ונתפלל כיעקב אבינו שהיה בעת צרה וממנו ניוושע: "הצילני נא מיד אחי מיד נתניהו\ברק, כי יירא אנכי אותו, פן יבוא ויגרשני אם על בנים".

Partager cet article
Repost0
2 avril 2012 1 02 /04 /avril /2012 09:54

האנטישמיות העולמית מצטמצמת זמנית במתנחלים

אין כל הבדל בין יהודים החיים בנתניה לאלה שחיים בחברון. שני הקהלים נמצאים בארץ ישראל, אלא שהנסיבות מנעו מהם לשבת בלב מולדתם קרוב לעשרים שנה, תקופה שנוצלה על ידי זרים שכבשוה.

אחרי ששוחררו לבה של נחלת יהודה ונחלת אפרים, נולדה מחשבה מלאכותית שעשתה מנסיבות עיקר ושדמיינה ללא שום ממצאים ריאליים ששנאת האומות נגד ישראל תפוג ברגע שמדינתם של היהודים תחזור לנקודת ההתחלה, או ליותר דיוק לקווי הפסקת האש שאפיינו את המפה בתקופה שבין עצמאות ישראל למלחמת ששת הימים. באומות אהבו את ההשליה הזאת וביקשו לחזק את מי שלקחהּ כאמת לאמיתה, למרות שכל בר דעת מבין שנסיגה לקווים של49 רק תביא למצב פי הרבה יותר גרוע, כשכל אזור שננטש הופך למדינת טרור הגורמת למלחמות, גם כששטחה קטן, ולגינויים כנגד הצד המותקף והמתגונן.

התפיסה השגויה שכל הבעיות נגרמות מהחזקת החלק המרכזי של ארץ ישראל הוסיפה בהגזמתה כשהיא התייחסה ליהודה ושומרון כאילו אינן מוחזקות על ידי מדינת ישראל הריבונית בכלל אלא על ידי היהודים שחזרו לחיות בהן, כאילו הם שחררו את השטח ביוזמתם הפרטית-אישית. ואז נולד בתודעה הרחבה תת-עם-ישראל, קומץ מצומצם של יהודיים שהגדרתו לא מוגדרת על בסיס דתו ושאיפתו "לשנה הבאה בירושלים" בלבד, אלא גם על פי מקום מגוריו: תת גזע שאליו תצומצם, תכוון ותתמקם כל עוצמת השנאה האנטישמית של כל הדורות כולם. למותר לציין שלא מדובר רק בעניין של דעות שזרמים מסוימים יימצאו לנכון לגנות, מכוון שיהודים הגרים במקומות אחרים והחושבים בדיוק כמו הציבור המכונה "מתנחל" לא יהיו נתונים לשנאה שעבורה נוצר כאמור גזע חדש. דרך אגב, גם על היהדות אפשר לומר שמדובר בדעה, שהיא הדעה של מי שסובר שהיא צודקת ולא למשל דתות אחרות, והיא גם הדעה שקובעת שא"י שייכת ליהודים. ולכן על פי השיטה שיהדות היא דעה, יהיה מותר להחרים כלכלית או תרבותית יהודים משום שאינם מודים ב"אמת", כשם שהמתנחל אינו מסכים לדעות של מי שקבע שאסור ליהודים להיות קיימים ביודנריין החדש. השאלה מדוע אין בקרבת החוגים האלה אנשים שמצדיקים את החרם ב33 בגרמניה היא שאלה של זמן, אם כי אין כל תועלת להצדיק את המהלך של אז כמו שנדמה שיש היום תועלת לשנוא את המתנחלים.

האשליה שביטול מציאות המתנחלים (כלומר לא על ידי החלת ריבונות ישראל במקום שהם יושבים והרחקת האוכלוסייה העוינת כפי שנהוג באירופה) תביא שלום מכה מסנוורים את עיניהם של כל החולמים בניגוד לחלום שיבת ציון והחלת הריבונות במלא המובן. ההשליה המתוקה לא נותנת למי שמשלה את עצמו להודות שסיבת הסיבות של השנאה לישראל היא לא מה שנראה להם, היא לא רצון אצל השונאים שישראל תיסוג לקווי 49 (67). בארגון הטרור אש"ף לא היו נביאים כשהקימו אותו שלוש שנים לפני ה"כיבוש". ומי שחושב שהדברים השתנו מוזמן להקשיב לדרישות של האויבים שמשום מה לא מועמדים לדין על רצח, הסתה, גיבוי ומימון פעולות איבה, וכדומה, שלא שואפים לפּחות מסילוק היהודים והחלפתם בערבים ביפו, חיפה, לוד, באר-שבע...

אבל זה נוח. נוח להרגיש שאף אחד אינו שונא אותך. נוח להרגיש שאין אנטישמיות כלפי היהודי הארץ-ישראלי, כי עכשיו האנטישמיות כבר לא עוסקת ביהודים "הטובים", אותם כבר אוהבים! לא, היום כל האנטישמיות של העולם עזבה את כל היהודים, ישראליים או שחיים עדיין בגולה, בשביל להתרכז ביהודי "החדש", המתנחל. כמובן, היהודים שלא נופלת עליהם התווית של מתנחל מוזמנים להצטרף לחוגים המגנים ומשקצים אותם. על מנת שמדינת ישראל תפסיק להיות "היהודי" של האומות ושתתקבל כמדינה ככל המדינות, ועל מנת שלא יהיה חרם בחו"ל נגד ישראל, על תושבי ישראל לעבוד חזק נגד ה"יהודי" שלהם ולהחרים אותו, ובאופן הזה הם יעזרו למאמץ יצירת המעקף שיכוון את השנאה האנטי-ציונות הישר אל המתנחל, כשעליו להיות ה"יהודי" של כל העולם. ואז, כשבוא יידחק לשוליים וכבר לא יחטא ב"כיבוש", כל העולם כבר יעריץ את ישראל והאנטישמיות\אנטי-ציונות תהיה שייכת לספרי ההיסטוריה ותו לא. כמובן שזה הוא ההמשך ההגיוני של אותה ההשליה, שתיכף לא תהיה שנאה נגד כל יהודי באשר הוא, כמו שאמר המשורר: "רק תעזבו את ה'שטחים' יהיה טוב".

אבל מה לעשות שאפילו מדינה כמו צרפת, שהיא לא תמיד הידידה הקרובה ביותר של ישראל, אסרה בפברואר 2010 את החרם, אחרי כמה יוזמות של עמותות שנועדו לפגוע בכלכלה של ישראל? ולא זו בלבד: היא אפילו לא העבירה חוק בפרלמנט, היא הסתפקה בהוראה ממשרד המשפטים שלה שקובעת שהחרם אסור על בסיס איסור הדיסקרימינציה המתבססת על גזע או מקום מחייתו של הציבור המופלה. כלומר, אפילו במדינה "נאורה", חל איסור לתרגם שנאה למעשים גורפים. זאת אומרת שאם ציבור מסוים בתוכנו רוצה באמת להידמות למדינה כמו צרפת, לערכים שלה וכן הלאה, אז עליו להבין שאסור לו לנקוט בכל אמצעי שיש בו משום הכללה נגד ציבור שלם בשל מקום מגוריו.

וכשלרעיון ששנאת המתנחל מצד ישראל תביא "גאולה לעולם", ההיפך הוא הנכון: שונאי ישראל מחכים שמדינת ישראל תעשה את העבודה נגד ה"יהודי" שלה, נגד המתנחל (כאשר עובדים עלייה חזק מבחוץ ומבפנים כדי שהיא תשנא אותו), כדי שהם ייטפלו בהמשך ביהודי שלהם, שהוא מדינת היהודים על אזרחיה ומתנחליה, משום שההבדל בין יהודי נתניה ליהודי חברון הוא אחיזת עניים, ואם אין זכות ליהודי לחיות בחברון, אז אין לו זכות לחיות בתל-אביב. כך שהמושג של "מתנחל" הוא הפיתיון לצורך סכסוך ישראל בישראל. וגם העובדה שהמתנחלים לא מהווים ציבור המוכן להיגרר למלחמת אחים משרתת את בחינת אדום שבמדינות הנאורות ואת האינטרסים שלהם, כי עבודתם נעשית על ידי אחרים. ואין כאן דברים בעלמא. יש תקדים: הריבונות היהודית נסוגה מעזה, ישר קמה שם כעין מדינה חדשה שגורמת למלחמות חדשות המלוות בפגיעה באזרחים עד אשדוד ובאר-שבע שלא היו קודם, וסכסוך היהודים ביהודים הרע ליהודים עד שהמדינאים שלהם מוזהרים בל ייסעו ללונדון.

אז, אל נא אחיי תרעו. רק הגנה על צדקת דרכנו, על לגיטימיות שיבתנו ואחיזתנו בארץ ישראל תחזק את מעמדנו בגויים ותשפר את תדמיתנו. רק כשהישראלים ה"בלתי מתנחלים" יפסיקו לראות את הישראלים ה"מתנחלים" כחגבים בעיניהם, אז יפסיקו באומות להסתכל על ה"בלתי-מתנחלים" כחגבים, כי שני הגוונים הם למעשה שייכים לסוג אחד. ואי אפשר שיהודיים ישתדלו בכל מאודם להסביר בגויים, הן בעולם הערבי והן במערב, שעם ישראל הוא העם הפלסטיני, מאז שאדריאנוס קיסר הוציא את ה"שם" החדש, ושארץ ישראל, או פלסטין בלע"ז, היא מעולם הבית הלאומי של היהודים, כאשר מצד שני אנשים אומרים שליסטים אנחנו בארץ כאילו לא לנו, ושוב אין הבדל מהותי אם הם מדברים על חלק מהארץ או על כולה. כי אנחנו לא ליסטים (פא ליסטים בלע"ז). ויהי רצון שהצום הרביעי והצום החמישי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה, ושנחוג את הפסח בבית המקדש בירושלים הבנויה.   

 IMG_3173.jpg

Partager cet article
Repost0
1 avril 2012 7 01 /04 /avril /2012 18:43

עשיו כידוע וויתר על הבכורה, והיא המילה ברכה בחילוף סדר האותיות. אין זה מקרי. דור האבות היה דור נביאים. היה להם פשוט שבעתיד הרחוק, הבכורות יעבדו בעבודת הקודש בירושלים. השינוי חל לאחר יציאת מצרים כששבט הלוי נבחר במקומם. על כל פנים, עשיו לא מעוניין בבכורה. "אנכי הולך למות" מתפרש בשתי פנים: או שאינו מאמין בתחיית המתים, או שהוא לא רוצה לשמש ככהן מכוון שהוא יתחייב מיתה אם וכאשר יכנס לקודש שתוי. אפשר בכל זאת להבין שעניין הברכה נשאר חשוב לו באופן שגם יעקב אבינו לא יקבל אותה.

אם כן, הדבר קשה. מדוע יצחק רצה להעניק את הברכה לאדם כל כך לא ראוי? ייתכן שהנכונות של עשיו לצוד ציד ולקבל בתור שכר את הברכה חיזק אותו בדעה זו. אכן, לאחר שהוא החליט לתת לו את הברכה, הוא לא נענה בסירוב או בחוסר עניין. שמעתי פעם בדרשה של הרב זיני, בסעודת ברית מילה, שההבדל בין העמדה של יצחק ובין העמדה של רבקה בשאלת מי הוא הבן הראוי לקבל את הברכה, הוא נובע מכך שיצחק היה צדיק בן צדיק, ואינו יכול להעלות על דעתו שבנו עשיו יהיה נגוע בצביעות ולא יהיה ראוי לקבל את הברכה שהיא בחינת המשך השתלשלות הדורות והבחירה מאת ה'. לעומתו, רבקה לא הייתה עולה תמימה אלא ממולחת וידעה באיזו סוג של אנשים מדובר. לפני שהיא עלתה לארץ, ולמרות שהיא הייתה צדיקה, הכירה והבינה היטב את התפיסה שלהם. בתואל ולבן, אביה ואחיה, היו מאוד קרובים לה והיא ראתה את אופן דיבורם ופעלם.

מה שמעניין ביותר הוא שאף אחד, בחברה שלנו כיום, בין אם הוא נולד בארץ בין אם שהוא עלה מחו"ל, לא מבין את העמדה של יצחק. וגם אם מציעים תשובות, עדיין עומדת הקושיה בעינה. אם כן, מדוע אנשים רבים כאן מתרגשים עד כדי דמעה מעשיו של ימנו כשהוא מציג את עצמו כצדיק? מסורת עתיקת יומין הרי קובעת כי הנצרות היא עשיו. לא רק אצלנו. גם בנצרות ישנם לא מעטים  הכועסים על יעקב על שהוא "רימה" את עשיו וגנב ממנו את הברכה, אף על פי שהם לא מתרגשים מעצם מכירת הבכורה ברצון וביזיון, כאמור. הדעה הזאת נובעת גם מהכללה מסוימת וחוסר הבחנה מצידנו, וגם מתחושה שעשיו הוא לכאורה באמת צדיק.

ההכללה היא זו שנותנת ללב להתייחס לכל הגויים כאל דבר אחיד, כאשר לא שמים לב שיש הבדל עצום בין אינו-יהודי אוהב ישראל ובין נוצרי כביכול אוהב ישראל. צריך גם לדייק בין נוצרי הדוק לסתם אדם שגדל על רקע המסורת הנוצרית אבל הוא למעשה מנוכר לדת הזאת. כדי להגיע להבנה הזאת יש צורך ביהודים שמבחינה תרבותית ותפיסתית דומים לרבקה אמנו, שגדלו בסביבה הממולחת של בתואל ולבן בני ימינו. אינו יהודי המכיר בייחודיות של ישראל ייקרא חסיד אומות העולם, אבל נוצרי הדוק אוהב ישראל זה תרתי דסתרי: טובל והשרץ בידו. אולי אנשים ישרים ותמימים יחשבו שההגדרה כאן חריפה מדי. נכון ,ייתכן ויש בין האנשים ההם שוגגים. אז יש להסביר להם בדרכי נועם שאם נכנסים למקווה כשעדיין מחזיקים בשרץ, לא רק שהטבילה לא תטהר את השרץ, אלא שאף הטובל לא יטוהר. ואין כאן שום שיפור ברמה האנושית של הנוצרים של היום לעומת אבותיהם. יש פשוט שינוי טקטיקה ומסכה.

אם בעבר רדפו את היהודים בניסיון להשמיד אותם פיזית, כמו בלק, בלעם, עמלק או המן, (לא שחדלו להיות, אלא שהמבקשים את החיסול החומרי הם אלה שדבקו בדת אחרת שהשייכים לה לא מהססים לטבוח בילדים יהודיים, כמו באיתמר או בטולוז) המלחמה שלהם היום מתאפיינת בניסיון להרוג את הנשמה, כפי שיעץ בלעם וכפי שהתרחש עם בנות מואב. בנות מואב היו דרך אגב מאוד נחמדות, ובדרכי נועם הפילו עשרים וארבע אלף איש מישראל. מאידך, כשהמלחמה מגלה את פניה האמיתיות והמאיימות, העם נשען על הקב"ה, מתאחד ונלחם על גופו ועל נשמתו. כיום, עשיו מראה פנים שוחקות, ותכהנה עינינו מראות בשוחד אשר יעוור פיקחים שהוא נותן ביד נדיבה בעזות מצחו אף לישיבות קדושות. הרב אבינר, שהוא בחנת רבקה בנידון, סיפר לאחרונה שפנו אליו נוצרים והציעו לו מנה נכבדה של כסף שהייתה מצטברת היום למיליארדים אלמלא עמידתו האיתנה. משתמע מכך שיש כנראה מוסדות שכן לוקחים את הכסף.

הבה נזכיר כאן בקצרה מה היו התירוצים של בני עשיו, הנוצרים, בדורות הגלות המרה להמשך קיומו של עם ישראל, על אף פי שהם מגדירים את עצמם כ"יורשים" שלו, כשהמשך הקיום שלנו מקשה על אמונתם. בתחילת גלותינו בארצותיהם, הם טענו שהעלמות העם היהודי היא רק שאלה של זמן. אבל אחרי כתשע מאות שנה, וכשראו שהכבשה שורדת בין שבעים הזאבים, הם שינו כיוון. הם אמרו אז שעם ישראל יחיה לעולמים, אבל כמחוסר מולדת, למען יראו וייראו מה עלה בגורלם של מי שלא קיבל את הדת החדשה. לשמחתי אינני חי עדיין ביניהם כדי לדעת כיצד השתנתה התפיסה, או ליותר דיוק התירוץ, לאחר שקמה מדינה יהודית לתחייה. הפתח שלהם הוא שעדיין לא נבנה בית הבחירה. ולכן סביר להניח שהיות והגאולה השלמה במלוא המובן הינה עדיין בדרך, אז הם טוענים שעם ישראל יחזור לארצו על מנת, ה' יצילנו, לקבל בארץ את הדת שהיא לטענתם הדת האמיתית.

וכבר רוצים להחיל שינויים ההולכים בכיוון הנצרות, על ידי ביטול יום השבת במקומו כיום השביעי של השבוע, יום המנוחה שלמחרתו שוב מתחילים בימי העשייה. כפי שזה כבר מתרחש במדינותיהם, שם יום ראשון הוא היום השביעי, הניכר כיום שבתון כי מתחילים שם לעבוד ביום שני שהוא פותח את שבוע העשייה. וכשם שלפני הסכמי אוסלו והגירוש מעזה, טענו שונאינו והמזדהים עם דעותיהם מבפנים שיהיה שלום שישים קץ למאה שנים של מלחמה, כך טוענים היום שהזזת השבוע באופן שיום ראשון הוא זה שיתפוס את המקום השביעי בשבוע יוסיף בשמירת השבת. ואף אחד לא פוצה פה כדי לומר שהמלך עירום כשיידרשו בני ישראל לוותר על יום ששי כיום הכנה לקראת היום הקדוש וכשזה יגרום להם להגיע הביתה שחוקים ולא מוכנים במקרה הטוב כמה דקות לפני כניסת השבת. ושוב נדרשת כאן הבנה כהבנת רבקה אמנו שההתחקות לנצרות לא תחזק את שמירת השבת. ולכן יכולים שוב לתרום את השפעתם מי שבא מארץ אחרת וראה איך יהודים, אף על פי שלא נתבקשו לעבוד בעצם יום השבת פותרו מעבודתם כי לא הסכימו לעבוד ביום שישי עד סוף יום העבודה, כלומר עד בין 5 ל7 בערב. שלא לדבר על אלה שוויתרו בלית ברירה וויתרו על שמירת השבת.

ייתכן אמנם שלא כולם ייכנעו. יכול להיות שייפתחו מוסדות חינוך פרטים המתחילים את השבוע ביום ראשון, אם ח"ו ינסו לכפות את יום החופש הנוצרי על היהודים בארץ, כדי שהילדים לא יסתובבו בטלים ברחובות כשהורים לא ירצו לעבור ולעבוד ביום שישי, וכן כשהם לא ירצו לעשות את כל שבוע העבודה שלהם ולצמצם אותו ל4 ימים בני עשר או שתים-עשרה שעות יומיות.

כעת יש לשאול את העוסקים בטשטוש זהות השבוע של ישראל אם הם לא קיבלו או מקבלים שוחד מבני עשיו המכנים את עצמם נוצרים אוהדי או אוהבי ישראל.

Partager cet article
Repost0
22 mars 2012 4 22 /03 /mars /2012 15:02

IMG_0207.jpg

La doctrine qui a mis en mouvement le monstre sanguinaire de Toulouse et qui peut sembler évidente après le bon en avant des investigations, a toutefois laissé dans le flou une machine de formatage des cerveaux bien huilée, grippée par des spéculations variées qui l'ont fait cahoter en tous sens, tel un moteur dont la commande du changement de vitesses se serait désolidarisée du système, le conducteur ayant hésité trop longtemps avant de choisir la bonne. Voici près de 32 ans, un attentat semblable avait profondément choqué la France, et un vif débat public s'en était suivi. Là aussi, un motocycliste avait été pris pour un ressortissant d'une certaine tendance, avant qu'un mois plus tard, une première véritable piste n'indiquât la direction du Liban. C'était à la rue Copernic. Mais avant que les effets de cette brève incertitude, avec ce qu'elle a révélé des méthodes d'échafaudages de contextes, ne retombent dans l'oubli, nous verrons comment un mal qui passe pour sain en temps "normal" a dévoilé ses rouages.

Sur Israël 7, à un moment où toute interprétation des motifs du massacre restait plausible, Shraga a relevé une déclaration très symptomatique d'un mal spirituel qui touche la pensée et la civilisation occidentale depuis plusieurs décennies, et qui ne semble pas devoir guérir. Il ne s'agit pas ici de critiquer ni de juger la personne qui a fait part d'une réflexion difficilement rattrapable, surtout s'il parlait en direct sur une radio.  Le massacre d'innocents, dont des enfants poursuivis par un suppôt de la mort, produit toujours un effet déconcertant, même si on peut a priori s'y attendre dans un climat hostile et incertain, pour les Juifs, alimenté par un contexte de propagande et d'incitation à la haine attisé par les milieux politiques et médiatiques. La pensée est encore plus déstabilisée et troublée quand l'obédience du boucher est encore inconnue. Des idées extrinsèques s'imposent alors à l'intellect, au détriment de la personnalité. Elles sont préfabriquées et imposées par le conditionnement du cerveau qui échappe un instant à son maître, interdit par le choc des ravages de la haine, toujours présente. Un homme normalement constitué peut donc se trouver comme possédé et se mettre à remuer les lèvres pour débiter des propos qui ne sont pas les siens, sous l'effet de l'annihilation momentanée de son entendement. La bouche articule, mais l'esprit n'y est pas. Prodige malencontreux de l'encrassage progressif et répétitif des cerveaux.

En bref, quand l'avenir ne nous avait pas encore instruits, l'idée symptomatique (et non causale, nous le verrons tout à l'heure) qui peut attaquer jusqu'au système immunitaire moral d'un individu sensé dans un instant de faiblesse, s'énonce à peu près comme suit: Deux pistes sont retenues,  celle de l'intégrisme musulman, et celle du nazisme, ou, sous son appellation réactualisée, néonazisme. Si la seconde s'avère réelle, le coupable a aussi tué des soldats français parce qu'ils étaient d'origine arabe ou africaine ; mais  s'il faut retenir  la piste d'une doctrine qui s'est insinuée dans le paysage français trop récemment pour être appréhendée et analysée par la pensée, l'auteur aura voulu venger les victimes supposées de «Palestine» (sic). Si ces deux pistes sont réalistes et présentent de nombreuses similitudes, quand la vérité ne s'est pas encore faite, la teneur qui leur est arbitrairement imposée est différente sur le plan de la responsabilité et de la culpabilité. Si c'est un nazi, il sera montré du doigt par tous les courants de la société et du pouvoir ; si c'est un islamiste, alors Israël est coupable pour beaucoup de gens au cerveau conditionné.

La culpabilité d'Israël passe malheureusement pour tellement évidente pour la conscience collective que même des Juifs finissent par se laisser prendre. Le martelage des cerveaux est pour beaucoup de gens si intense à la longue que l'abjection la plus monstrueuse changera de couleur en fonction des résultats des investigations. Si c'est un néonazi, les démons du passé se réveillent ; si c'est un "combattant", c'est Israël le démon. C'est tellement fort que même un employeur non-juif qui ne peut être soupçonné d'antisémitisme se demandera pourquoi il faudrait tuer les coiffeurs dans la fameuse question test populaire ; ou encore, lorsqu'un politicien qui n'aura pas forcément été piégé par un lapsus révélateur aura fait état de deux "Français innocents" lors de l'immonde massacre de la rue Copernic. C'est normal! Ça fait deux mille ans qu'on y travaille. Cette idée maladive déteint même sur des Juifs, puisque toute la politique dite des "colombes" en Israël stipule que la haine des pays environnants contre l'Etat juif est imputables aux Juifs, et qu'il suffirait que les Juifs se montrent plus conciliants, ouverts, compréhensifs, pour que leurs ennemis deviennent d'un seul coup des amis. Aujourd'hui encore, certains s'imaginent que des concessions territoriales israéliennes apporteront une paix globale (voir le redéploiement, la paix contre les territoires etc.) comme si la haine contre les Juifs avait commencé avec la libération de Jérusalem, de Bet-El et de Hébron.

Mais l'incertitude qui a prévalu entre la tuerie et les premières véritables pistes permet à la classe politique en ballotage au futur proche de s'unir et de réagir contre l'antisémitisme. La piste de l'extrême droite étant sérieuse, on peut en espérer l'affaiblissement politique. Il ne faut pas perdre de vue qu'il s'agit d'un moment où on ne sait encore rien, hormis l'information qui veut que le tueur en cavale des soldats français est celui des enfants juifs. Mais on sait aussi qu'aucune mesure d'urgence n'est prise avant la rentrée des classes de ce lundi matin devant l'école juive, malgré un regard haineux qu'un mauvais œil porte sur la planète, et en particulier sur l'Europe. A Copernic aussi, la piste de radicaux européens avait été médiatiquement et politiquement privilégiée, avant que l'axe Olp-Fatah dont la filière remontait au Liban occupé par les terroristes de 75 à 82 ne soit révélé.

Les méthodes des nazis et des fanatiques musulmans se ressemblent à s'y méprendre. Elles affectionnent tout particulièrement de massacrer des victimes désarmées, à l'aube de la vie, jeunes enfants heureux et insouciants. Si les massacreurs ont le temps, et qu'ils ne sont pas dérangés, ils tueront des centaines ou des dizaines d'innocents, selon ce qui leur tombe sous la dent, comme à Oradour ou à Maaloth, ou plus récemment en Norvège. S'ils sont pressés, alors ils massacreront un petit nombre avant de prendre "courageusement" la fuite ou de se faire intercepter, comme à la rue des Rosiers, à l'école Mercaz Harav ou au domicile de la famille Vogel à Itamar.

Mais alors, si les nazis et les islamistes se ressemblent tant, pourquoi est-ce tellement important de connaître la doctrine avec laquelle s'identifie le forcené?

Nous pouvons trouver deux explications, électorale et éthique. La première s'explique du fait que s'il est question d'un militaire français non musulman de préférence, par exemple, ou d'un individu de souche européenne, on pourra tout de suite jeter pêlemêle l'extrême droite politique qui fait des efforts colossaux pour dédiaboliser son image (voir: Sommes-nous les gars de la Marine?) et le forcené dans le même panier, et inverser la tendance des intentions de votes de nombreux électeurs – n'oublions pas que la France est en période électorale – d'une part, et récupérer d'une pierre deux coups les voix des électeurs français musulmans, menacés eux aussi par la tendance représentée par un forcené qui les menace aussi (voir La théorie des ensembles). A contrario, s'il s'agit d'un extrémiste musulman,  c'est la droite de la droite qui pourra brandir le fanion du péril islamique et des nombreuses zones de non-droit décrites par des études américaines, qui servent de terreau à une culture totalitaire qui sape les fondements de la liberté durement gagnée au prix de terribles révolutions.

Pourtant, la pierre d'achoppement de cette différence ne se situe pas sur le plan du résultat ou du danger humanitaire que véhiculent le nazi ou l'islamiste, mais de la motivation de base qui prélude à leurs agissements criminels. Il suffit de prendre un peu de recul pour se mettre à l'évidence qu'à l'apogée du nazisme, le Juif n'était pas moins responsable de son malheur et des persécutions somme toute "compréhensibles" qu'il subissait en sa chair qu'il ne l'est aujourd'hui dans les consciences manipulées des persécutions subies par les organisations terroristes arabo-musulmanes. La haine des nazis contre les Juifs avait pour responsables les Juifs. Seulement, aujourd'hui, l'antisémitisme européen ne peut plus tirer profit de cette culpabilité inhérente au Juif qui fait de celui qui l'assassine un justicier ou un désespéré. Certes, la force d'inertie de la conscience collective européenne admettra toujours que l'on persécute les Juifs et non les coiffeurs, ou que le Juif n'est pas un "français innocent", mais le processus qui a fait s'appuyer la haine en Europe tour à tour sur la religion "victime" de déicisme, sur les croisades exterminatrices perpétrées par des "libérateurs", pour aboutir sur sa forme moderne, le nazisme et la collaboration, ne peut plus servir de fond ni de repère à une société responsable et honteuse de son passé obscure et meurtrier.

L'horreur indicible de la haine contre les Juifs a fini par éveiller les consciences. Des projets éducatifs amorcés après la guerre ont fini par porter leurs fruits. Pourtant, l'aboutissement à une situation idéale ne s'est pas réalisé, et une réalité dans laquelle il eût été indécent d'haïr les Juifs, "point final, on ferme le livre", d'une manière absolue, n'a été que relative – il ne faut pas haïr le Juif en l'accusant d'être déicide, d'empoisonner les puits, de répandre la misère, etc. – avant d'être franchement relativisé – mais on peut le haïr pour son sionisme etc. – et pour laquelle on échafaude sans répit un vaste contexte où il redevient permis de le détester "pour la bonne cause", à savoir la pseudo "cause palestinienne".

Comme nous l'avons vu dans Abrégé de l'historique contemporain de la guerre d'un Gog démagogue, la haine ne se fonde plus sur la tentative de déposséder Israël de son héritage spirituel, quand on lui enjoint d'abandonner son vieux Livre "désuet" et substitué par un autre qui appartient à un nouvel "élu", mais sur la tentative de déposséder Israël de sa Palestine qu'on lui enjoint d'abandonner au profit d'un autre nouvel "élu", fabriqué de toutes pièces pour se substituer à lui. On ne hait plus Israël parce qu'il ne veut pas se déposséder de son Livre, mais parce qu'il refuse de se déposséder de sa terre.

Et ce vaste contexte, on y travaille sans relâche, on l'actualise sans cesse. On "invite" des jeunes "néopalestiniens" à l'Onu, on organise des rencontres "culturelles" au sommet, etc. Ce n'est plus l'Eglise qui prend la place de la Synagogue, mais le "Palestinien" qui prend la place de l'Israélien. Bien sûr, cette méthode et ce travail acharnés présentent des risques. La haine antisémite peut être brusquement révélée, mise à nu, et fâchera jusqu'au ministre Barak contre la déléguée Ashton. Cette haine peut se retrouver brusquement retirée et désolidarisée de son "contexte" trompeur, reconnue pour ce qu'elle est, abjecte, immonde et inhumaine. Elle sera alors débarrassée du papier cadeau qui la masquait, papier cadeau au motif du "pauvre palestinien". Et les chefs de cette propagande auront l'audace de protester que l'on n'accepte plus leur "contexte", ce contexte, dévoilé, qui ne se réclame plus de la justice contre les crimes rituels chrétiens mais pseudo-palestiniens.

Ce contexte n'est pas seulement entretenu par une certaine représentante de l'UE, mais au quotidien par des médias qui lavent d'une eau empoisonnée les cerveaux de millions de téléspectateurs ou auditeurs, au point que même un Juif stupéfié par l'horreur puisse dans un moment d'absence servir de caisse de résonnance à leur infecte litanie. Insidieusement, inexorablement, le grand public se fait inculquer au plus profond de son intellect la nécessité d'en finir avec les Juifs, sur de nouveaux chefs d'accusation. Les médias y travaillent d'arrachepied. On fait feu de tout bois, on diffuse un faux reportage diffamatoire éveillant la haine contre Israël et les Juifs de la diaspora, et on monte la garde pour intimider l'éventuel homme honnête qui s'inscrira en faux contre leurs méthodes, et tairont soigneusement les deux victoires devant les tribunaux, ne retenant que celle qui prouverait le prétendu bienfondé des allégations médiatiques. Et pendant ce temps, l'autre désinformation diffusera des films avec tous les stéréotypes répréhensibles attribués aux Juifs.

Le pouvoir n'intervient pas, n'oblige pas les méga médias à ne pas diffuser de reportages ou d'émissions instillant un mauvais œil sur Israël et sur les Juifs dans le cœur d'une population alourdie par la réprobation et la haine. Il n'obligera pas non plus ces mêmes méga médias à donner la parole à un autre son de cloche. En revanche, la Quai d'Orsay condamnera la présence juive en Judée, la trouvant aussi inadmissible que la présence juive en Europe pour les anciens motifs. Un esprit critique et analytique respectueux de la position officielle du pouvoir peut se dire logiquement que si la présence juive est inadmissible en Judée, alors que le Juif en est originaire, elle est à plus forte raison inadmissible sur une terre d'exil.

Le malaise s'étend, la tension monte. Le terrain devient instable. Les Juifs sont agressés dans la rue, insultés, pris à partie. Les premiers "volontaires" à se faire justice contre eux proviennent bien sûr d'un public qui s'identifie par ses coutumes et sa religion aux victimes modernes des Juifs. Mais que prétendent hypocritement les propagandistes des grands médias? «Nous faisons notre travail étique d'information de la vérité. Ce que nous disons sur Israël est vrai, et nous ne sommes pas responsables de l'amalgame que certains font entre Israël et les Juifs de France.» Au passage, il leur arrive de ne pas hésiter à faire porter aux Juifs de France la responsabilité de cet "amalgame", par leur prise de position pour Israël. Là encore, l'apostasie qui innocentera le Juif ne doit plus se faire sur la base de son reniement de son Livre mais de sa Terre.

La vérité est qu'il n'y a pas ici d'amalgame. Bien sûr, cette famille soudée qui unit les Juifs de l'étranger et Israël ne doit pas être perçue dans le sens om il faudrait donner raison à des gens qui s'attaquent à des Juifs dans la rue pour se "venger" d'Israël, mais dans le sens où les médias doivent mettre fin à leurs attaques haineuses d'Israël parce que cette propagande va nécessairement faire des Juifs où qu'ils se trouvent les victimes des masses manipulées, soit qu'elles s'attaquent physiquement aux Juifs, soit qu'elles approuvent ces attaques. A titre d'illustration, une vaste propagande antifrançaise mettrait en danger les Français de l'étranger au même niveau que les Français de la France métropolitaine.

Il convient bien sûr de féliciter les autorités françaises pour l'élimination du forcené, mais le pouvoir central doit encore mettre un terme à la dangereuse propagande des mass-médias, pour au contraire s'en servir afin de promouvoir la paix et révéler la vérité, à commencer par l'affaire du faux reportage de la route de Netzarim (faux reportage Dura). Car toute incitation à la haine contre Israël est directement dirigée contre tous les Juifs, car c'est une seule et même grande famille, comme nous l'avons vu ce matin au Har HaMenouhoth, à Jérusalem, pendant les obsèques des victimes de la barbarie au nom de l'i-slam. Que ce soit un effet de Sa volonté que le peuple d'Israël se réunisse dans la joie de la rédemption, et de l'avènement du Bet HaMikdash. Que l'âme des victimes repose dans l'enceinte des Justes.

Partager cet article
Repost0
21 mars 2012 3 21 /03 /mars /2012 19:25
Vue-sur-la-mer.jpg
Gog est présenté dans la Bible comme le meneur des peuples qui déclareront la guerre à Israël à la fin des temps. Les prophéties réparties dans les psaumes et dans les différents versets notamment deיחזקאל  (Ezéchiel) etישעיהו (Isaïe) font état d'une agression sans précédent suivie d'une défaite à sa hauteur pour les agresseurs. En attendant d'assister à leur réalisation, différents peuples ou dirigeants tentent déjà d'intimider ou de déstabiliser Israël au regard de sa destinée et de son rétablissement  sur sa terre. La démagogie et la mauvaise foi se sont donné rendez-vous pour tenter d'annihiler la volonté de ce peuple et de lui  substituer une réflexion qui n'est pas la sienne.
Nous avons choisi ici quelques illustrations significatives de la dialectique qui a poussé le peuple israélien à la résignation, pendant la période qui a suivi l'expulsion des Juifs de Goush Katif, et qu'il s'est bien sûr avéré, pour ceux qui en auraient encore douté, que ce bouleversement terrible n'était pas le prix fort à payer pour une paix qui en valait la peine, mais de l'argent jeté dans la mer.
Voici de quelle manière on a voulu transposer le débat, comme si la désertification et la désolation imposées et traumatisantes n'avaient pas eu pour but la paix véritable, et comme si la question qui s'était posée avant avait été: «Est-ce que l'expulsion des Juifs de Gaza risque d'aggraver la situation ou non?» En ce temps-là, les démagogues pouvaient encore facilement répondre «non». C'était bien avant les missiles sur Ashdod et Béer-Cheva, et même sur Ashkelon. Ce qui s'est passé ensuite n'avait plus aucune importance pour les démagogues. Etre démentis plus tard ne les dérangeait pas puisque, comme nous venons de le dire, ils voulaient juste éviter une grande colère à la suite du redéploiement. Quand les bombes ont commencé à toucher Ashdod, l'absence totale de Juifs et de Tsahal à Gaza était déjà une vérité de fait. Ainsi, un participant à une délégation israélienne représentant la ville de Sdérot a été interrogé par la presse: «Selon vous, les bombardements que vous subissez sont-ils dus à l'expulsion des Juifs de Gaza?».  «Non, a-t-il répondu, les bombardements avaient commencé bien avant». Il a raison, alors, qui a-t-il de révoltant dans son propos?
 Transposition du débat
    Si nous tentons de répliquer en nous attachant aux aspects superficiels de l'idée, nous ouvrirons la porte à un débat stérile autant qu'épuisant du genre: «la ville de Sdérot reçoit forcément plus de bombes, puisque celles qui au départ devaient être lancées sur les Juifs de Gaza sont à présent envoyées sur Sdérot.» Ce à quoi on nous aurait rétorqué  que cette localité en aurait  de toute façon reçu autant vu l'augmentation de la production de l'armement. Et ainsi de suite. Le foyer du débat serait alors décentré et l'argumentation qui en découlerait conforterait les exécutants comme les partisans de l'expulsion des Juifs dans leur position. Ce n'est pas innocemment que les questions du type que nous venons de voir ont été largement posées, toujours le temps que le public se fasse à son nouvel environnement. L'approche des véritables problèmes a été avortée alors que le débat reformulé donnait l'impression qu'ils avaient été abordés. L'expulsion des Juifs pourra passer désormais dans l'inconscient collectif pour un acte sans conséquence du moment qu'elle n'est pas la cause des bombardements.
      On assiste à une inversion de la relation de causalité et des données du problème: si l'acte A doit impliquer le résultat B, et que A n'a pas impliqué B, il serait par conséquent honnête de revenir sur A. Ici, on n'annule pas A, en se disant tout simplement que la non obtention de B était déjà un fait ancien. A, c'est l'expulsion; B, c'est la paix et la tranquillité qui devaient être impliquées par l'expulsion; quant à l'annulation de A, elle eût dû consister dans le retour des Juifs sur les terres dont ils avaient été chassés, ce qui ne s'est bien sûr pas produit, malgré les déclarations médiatisées qui prétendaient qu'à la moindre balle tirée depuis Gaza en direction de la frontière réduite, Tsahal reprendrait position et le monde entier le comprendrait. Or, non seulement rien n'est réparé, mais de surcroît on considère A comme un événement banal et insignifiant sans incidence aucune sur la réalité. Alors si l'expulsion n'a rien à voir avec le problème, pourquoi a-t-elle été perpétrée?
    Etablissons un parallèle, à titre d'illustration: Si un terroriste promet de libérer des otages qu'il détient en échange d'une rançon, et qu'il les maintienne prisonniers après avoir été payé, se demandera-t-on si le payement de cette rançon a provoqué l'emprisonnement des  victimes, et auquel cas on pourrait effectivement répondre que le payement n'est pas la cause de la prise d'otages et rassurer les payeurs en leur affirmant qu'ils n'y sont pour rien? Allons donc! Bien sûr que non, on leur reprocherait d'avoir fait un geste inconsidéré, irréfléchi, voire complaisant envers les terroristes!
     Autre exemple: en supposant qu'un médecin prescrive à un patient qui lui fait confiance l'ablation d'un organe afin de permettre d'en sauver un autre, considéré comme plus vital, et que son diagnostic s'avère inexact après l'opération, n'allons-nous pas avoir en horreur ce docteur, et plus encore s'il tente de se déresponsabiliser en se défendant que l'ablation du dit organe est indépendante de la détérioration de celui qu'on considérait comme plus vital?
     La logique de ces suppositions est évidente. Ce qui l'est moins, c'est lorsque les données sont brouillées et que des solutions toutes faites sont proposées pour résoudre des problèmes mal posés. Dans les médias, l'effet est d'autant plus accentué qu'on nous les pose sous forme de "flashs" prétendus spéciaux mais répétitifs suivis de préférence d'un générique tapageur destiné à neutraliser toute éventualité d'un réveil de notre esprit critique et de notre bon sens. C'est ainsi que les couleuvres sont à avaler sont de plus en plus grosses. Un million et demi de citoyens sont menacés, perdent des journées de travail, d'études ou tout simplement d'une vie tranquille, on doit sacrifier une très forte portion du budget de la défense à la mise en place et au fonctionnement du dôme de fer, et tout paraît normal, ou du moins inévitable. Rappelons-nous que tout a commencé avec l'acceptation du début de l'inacceptable, c'est-à-dire les bombardements de Sdéroth, et l'expulsion de Gaza.
Partager cet article
Repost0