Overblog
Editer l'article Suivre ce blog Administration + Créer mon blog
9 avril 2019 2 09 /04 /avril /2019 08:50
והחורבות נבנות מחדש

למי הניצחון ?

מה אנו לומדים מגדעון , אליהו, מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים ?

מזהירה אותנו התורה פן נייחס את ניצחונותינו באויבנו ל"כוחי ועוצם ידי" בהבנה מוטעית. ואכן מיד בהמשך, מעלתו החיובית של ה"כוחי ועוצם ידי" מובנת מתוך ההבנה כי ד' הוא הנותן לנו "כוח לעשות חיל". אין כאן לכאורה שני מושגים העומדים זה לעומת זה – מעשינו מול מעשי ד' – אלא שילוב של כוח ד' הפועל מתוך כוח ישראל. ואם כי אין העיקרון הזה פוסל אפשרות כי ד' יפעל בדרך ניסית גרידא, ישנה הבנה כי הנגאל יחפוץ בגאולתו. בין כך או בין כך, יש חשש שהניצחון ייוחס לכוח האדם בלבד.למען הסר ספק, יש צורך בנסיבות שיעוררו פליאה כי לא יכול להיות שהאדם פעל כל זאת לבדו.

אז בין שתי סוגי השאיפות המנוגדות, אם לצאת למשימה עם כל אנשי הצבא ואם לא לעשות דבר כי ד' יילחם לנו ואנחנו נחריש, יש דרך אמצעית. גדעון, בטרם צאתו למלחמה, נדרש בנבואה להפחית את מספר החיילים היוצאים איתו לקרב לקבוצה הזעירה ביותר. אסור להכשיל את דעת הקהל, כי אם הכוח האנושי יהיה עצום מדי, אז לא יוכלו להבין כי ד' מסר לנו את האויב בידנו.

גישה זו נכונה באופן כללי יותר, ולאו דווקא בהקשר מלחמתי פשוט. אליהו הנביא בהר הכרמל עושה הכל לכאורה כדי להכשיל את המצבע. אם הייתי מתלווה אליו, הייתי נלחץ : "כבוד הנביא, מה אתה עושה? אמנם ד' אמר לך שיתקדש שמו היום, אבל מה פתאום להטביע את כל המזבח בקיטונות של מים?" אכן, יכולה להתפתח תחושה כי המהלך ייכשל דווקא בגלל האדם העומד בראש המערכה. כמובן שעלינו לנסות לראות את המעשה של אליהו לא כסרט, חוץ מכבודכם, שראיתם אותו כבר כמה פעמים ואתם מתענגים מראש על הסוף השמח.

לעומת זאת, במהלכים שהאדם רק מובל, כבמאבק במצרים, עדיין יש דרישה אחת שבני ישראל נתבקשו לציית לה : להסכים ללכת אחריו במדבר אל ארץ לא זרועה. חמושים עלו ממצרים. שמונים אחוז לא רצו לצאת. (כך מחבר רש"י בין ה"חמושים" כאן למכת החושך). על ה"אין בעל הנס מכיר בניסו", ניתן אולי להוסיף : "אין בעל נס שלא רוצה בניסו".

כעת נראה מה בקצה הנגדי. ישנם מהלכים שמסתמן כנראה שרק האדם מוביל. חנוכה ומלחמת ששת הימים. ושוב אנו מתבקשים להבין ולהאמין שד' הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, והנותן רבים ביד מעטים, גיבורים ביד חלשים.

ויש שלא מעניין אותם ולא מעוניינים להודות ולהלל ולשבח. היסטוריונים תמים על נס פך השמן, בראותם נכונות גשמית לצאת להילחם שעלתה בידם של החשמונאים.  

וכך מתפתח בית ספר חולני שמסביר את הכול רק מהצד של הנחישות והנכונות של בני אנוש מסוימים שתפסו אומץ ונאזרו בגבורה וחרב. למרות שבחלק מהתפיסות רואים מייד שההוגים מגזימים, כדוגמת האלוף שהסביר מרוב חכמתו במלחמת המפרץ שאין מה להתפעל כי הטילים העירקיים נועדו לפגוע בבניינים ולא בבני אדם, אם נתמקד ברישא, אותם הוגים כל כך בטוחים שהכול נעשה בידי אדם ותו לא, שאני מתחיל אם לא להשתכנע, אז לפחות לחשוש ולהסס.

כי אכן מתעוררת השאלה. ואם היושבים בציון לא יפעלו למען גאולתם ? אם הם יחליטו שלא מרימים את האצבע, אז כביכול יהיה קב"ה בבעיה. על התלבטות זו עונה ההקבלה בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. כי מכל מקום, בין כך ובין כך הם נגאלים.

ניתן לשער כי נהגו כנביאם, אליהו, שחפר תעלה והציף את הכל במים. בידי אדם, כבר לא ייתכן שהאש תידלק על המזבח. במלחמת ששת הימים, יצאנו למלחמת מנע. בכיפור, שחררנו כמה שיותר חיילים, לא גויסו למילואים, והסדירים קיבלו רגילות מדהימות. ידענו שעומדים לקום עלינו, אבל עשינו כמי שעיניים לו ולא רואה. הגם כי במלחמת ששת הימים האשימו אותנו השונאים לישראל כי תקפנו מדינות שקטות ונחמדות. עשינו כמי שרוצה להראות לחסידי הבעל שלא אנחנו המדליקים את האש שתכלה את האויב. אילו הייתי יושב ליד גולדה מאיר, הייתי בטח נלחץ : "מה את עושה? אמנם ד' הבטיח לנו שהוא ישיב אותנו לגבולנו ושנשב על אדמתנו לבטח, אבל..." "לא, חביבי, הייתה עונה לי כבוד המנהיגה, צריך שיבינו במאת האחוזים שד' הוא הא-להים". לא נלחמנו ונגאלנו. אבל המחיר יותר כבד.

ומה כהיום? קשה להבחין בין ימיננו לשמאלנו. כבר לא יודעים אם להאמין על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין. יש אחד שהוא ימין כל כמה שנים בסמוך לבחירות, ויש מי שמכריז שהוא "מתחייב ליותר", כשאותיות "יותר" הם גם אותיות "ויתור". וכן הלאה וכן הלאה. בחירות הולכות ובחירות באות, והארץ לעולם עומדת עם אותה הנוכחות העוינת של השונאים הקשים ביותר של הדור.

ומצידנו עלינו לא לשבת בחיבוק ידיים, עלינו ללכת להצביע, לא כבכרוז שראיתי, בו נטען שאסור לקחת ממשלה לפני זמן הגאולה. מי אמר להם שלא הגענו לזמן הגאולה? אדרבה, אם יש לנו שלטון, זה דווקא אומר שאנחנו בעצם נמצאים בתוך מהלכי הגאולה, כי בלאו הכי לא היה עולה הדבר בידנו. אבל בכל זאת יש הרגשה שההשתדלות שלנו דלה, ושאנחנו לפעמים מקבלים הפוך ממה שהשתדלנו, כמו בשימנו בעל כישרון בשלטון שנהיה לכישלון : הושמדה יהדות עזה.

אנו נעים בין מצבים תקועים ומקובעים לחידושים עצומים בתולדותינו.  

מידי פעם בפעם מתרחש אירוע שמשנה לגמרי את המציאות. היישוב. המושבות. קום המדינה. אבל נשארת מועקה רצינית שבסוף מתרגלים לה. וזה לא משנה כבר מה תצביעו ומה לא תצביעו. אתם חיים במדינה בלי המקומות המשמעותיים ביותר שלנו, שהתפללנו לשובה אליהם במשך שנות אלפיים. חיים ב"איפה חברון שלנו, איפה ירושלים שלנו?" במשך תשע-עשרה שנה, לא אתם ולא ממשלתכם משנה דבר.

ואז מכוח עליון – תרתי משמע – הר הבית בידנו, ושוב אפשר להגיע לכותל ולמערת המכפלה. אלא שישנה נוכחות עוינת של אויב שלא סולק כתוצאה מתבקשת מעצם ניצחוננו ותבוסתו. והנה : זה כבר חמישים ושתיים שנה שאנו חיים בארצנו עם ה"שיכים בעיננו" וה"צנינים בצידנו".

ומתי יבוא השלב המיוחל הבא ? בו נלך בבטחה ובשלום בכל מרחבי ארצנו, בלי אזורים "טהורים מיהודים", בו נספר לילדים הרכים שהיו היה אויב אכזר שופך דם היהודי, ואז הילדים לא יאמינו לנו. ושלב בניית בית המקדש שמתוך החמישים ושתיים שנים נראה רחוק... רחוק...

יהיה רצון שנראה בישועת ה' בקרוב ממש.

בחירות טובות.

כותב : יהושע סולטן ©

 

Partager cet article
Repost0

commentaires