"אמא, אבא, אני רוצה פנימייה!"

התלבטויות מעניינות מעסיקות את התלמידים ואת התלמידות העולים לכיתה ט'.

נפתח במשל... הבה נתייחס לשבט החי בחיק הטבע. מולו עומד אתגר. עליו לעבור נהר סוחף ועמוק. אין כל גשר או שורת סלעים המתנשאים מעל פני המים. אפשרות החתירה היחידה היא ברגל ובשחייה. על בני השבט להתגבש כי המעבר מסוכן לבודדים, לפתח דרכי חשיבה ולרכוש מיומנויות וחכמת חיים. צריך להתאמן, ואחרי השתדלויות רבות מצליחים לעבור את הנהר. חלקם פגועים אך המסקנה הרווחת היא שרק משום שלא הייתה ברירה, הם נאלצו לעשות את זה. ואם העיקר זה המטרה, אז היא ההגעה לגדה השנייה.

הזמן עבר ונבנה גשר. האם יעלה על הדעת של מאן דהו מבני השבט להמשיך לשבח את הגבורה, הגיבוש, ההתגברות, הניסיון מהחיים, עם כל הנזקים והאבדות בדרך? האם יטען שיש לוותר על הגשר ולהמשיך לעבור את הנהר בשחייה? עד כאן המשל.

עד העבר הלא רחוק עמדו לרשותם של התלמידים ומשפחותיהם ביתי ספר עד לכיתה ח'. בידוע כי הלימודים מתחלקים לשלושה שלבים : בית הספר היסודי, מכיתה א' עד ו' ; חטיבת הביניים : ז'-ח' ; והתיכון עד י"ב. דא עקא : ביישובים ושכונות רבים לא היה כלום אחרי כיתה ח', או אולי לעיתים מוסדות שממש לא תואמים את רוח היהדות. ולכן נאלצו הצעירים והצעירות להעתיק את מקום מגוריהם לישיבות או לאולפנות, עם כל החסרונות, הקשיים והתסכול הכלולים בעניין. אלא שבדיעבד התפתחה הסתכלות חיובית מעודדת, בניסיון לראות תמיד את הצד הטוב שטרדות החיים. אין כאן כל אילוץ לוותר על ההתפתחות הנפשית הבריאה בחיק המשפחה, בין האחים והאחיות, בחמימות הבית. להיפך : יוצאים לטירונות החיים שממנה הופכים לבוגרים עם חוש אחריות, אכפתיות לזולת, נחישות, כושר החלטה ויוזמה. ובכך נהפך האמצעי למטרה, כמסע הכומתה ביחידות חי"ר שלא משנה אם ניתן לעובר את השבעים ק"מ בטיולית או במאן.

ובכן, כל העידוד הנ"ל מעיד על עומק המשבר הצפוי. כהורי שהוזמן לערב היכרות עם מוסדות המאלצים את הלומדים בם להעתיק את מקום מגוריהם לפנימייה, בו נטלו חלק גם בוגרות "שמיניסטיות", לא התרשמתי מכוח השכנוע שלהן, הן גילו קושי הבעתי, חוסר יכולת לנסח משפט אחד שלם בלי לגמגם או לחזור אין ספור פעמים על מילה בודדת אחת ("כאילו", או "ממש", או "ממש כאילו").

מובן שהנושאים לא יתמקדו במפגשים מכגון זה סביב הפער בין החיים בבית, כשפוגשים את ה"חברי" רק בחלק הציבורי של היום (הימצאות בכיתה, בהפסקות והחוגים) ; ובין חיים בפנימייה עם בנות (או בני) המחזור הכוללים את האילוץ לחיות ביחד, בחוסר פרטיות עשרים וארבע שעות ביממה (ארוחות, המתנה לשירותים ולמקלחות, החזקת החדר וסידורו שינה...)

הבית הוא מרכיב מרכזי וחיוני בבניית האישיות וההתפתחות הבריאה של כל נער. רק כשאין ברירה, כגון אצל יהודים שעלו ועולים לארץ במסגרת עליית הנוער, מתגוררים בפנמיות עם כל אי-הנוחות המשתמע, כי ההורים בחו"ל. במצבים אחרים פחות מחמיאים, הפנימיות שמשו פיתרון למשפחות בעיתיות או מן השורה עם ילדים או בני נוער בעיתיים החייבים טיפול במסגרת סגורה עם תנאי הגבלת חופש מחמירים.    

גם כשלא מדובר בכך, יש בפנימייה צד לא נעים הפוגע באחדות המשפחה. לדוגמה : משפחה ביישוב שלנו נאלצה אף היא אז לשלוח את בתה למוסד הדורש ניתוק. ולאחר שנקבעה העובדה שלא התקיימו שיעורים מארבע אחרי הצהריים עד תשע בבוקר למחרת, ההורים ביקשו לשחרר את הבת כדי שתוכל קצת לרוות נחת בבית. הם נענו בשלילה. מובן שכל הריחוק ואי-הנעימויות המתוארים מעלה נבעו מלית-ברירה. כי הרי, כנזכר, הפנימייה מעולם לא היוותה מטרה אלא נסיבה מכוח המציאות כוון ששוב : לימודים סדירים ניתנו פעם רק עד כיתה ח'.

מאידך, אין מה לצפות מתלמידים שעברו את שלב חיי הפנימייה. הם לא יספרו, לפחות לא בסדנאות פתוחות לקהל, דברים שייתנו לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם מתלהבים כתלמידים היוצאים לטיול שנתי . כי השם הטוב של התלמיד או התלמידה כרוך בשם הטוב של המוסד. אז על מתח, אי-נוחיות, געגועים לבית, בעיות הנגזרות מחוסר דרך ארץ עד לזלזול או אלימות לפעמים, כשעשויה להתברר למשל מציאות של דירוג בצורת סולם בין שולטים לנשלטים, ועל כל מיני תנאים קשים, לא יספרו לכם. כי זה עלול לא רק להוריד בערכם של המוסדות, אלא בשמם האישי. "הא, למדת שמה!"

באחד מיישובי הדרום, תלמיד בכיתה ח' בא להיבחן בישיבת בני-צבי. אחיו למד שם מספר שנים לפניו ועמד בכל הדרישות ; אז אין שום סיבה שהוא לא יצליח כמוהו. הוא עבר את כל המבחנים וגם מצא חן בראיון האישי. אלא שחלה בהמשך תפנית : התברר לאחר מכן שבמרחק של עשר דקות נסיעה באופניים מהבית, ישיבה אזורית פותחת את שערה לכיתה ט'. כמובן שהוא לא היסס פעמיים והמשיך בה את לימודיו.

בבית אל סופסוף, אחרי שנים של קרעים משפחתיים, קמה המועצה ופתחה בית-ספר תיכון (השם אולפנה מבלבל) כדי שתוכלנה בנותינו להמשיך לנהל חיים בלי לחץ ואתגרים, למעט כמובן המאמצים המושקעים בלימודים וביחסים נאותים עם בנות-הגיל, כי לגור בבית זה העיקר, ואין כל מטרה ללמוד להתאקלם ולהסתדר בחברת נערים המנותקים מהחיים הנורמטיביים. הפנימייה באה בדיעבד לשרת את מטרת הלימודים, ולא להיפך : אין הלימודים באים לשרת את חיי ההישרדות של הפנימייה. על פי מסורת ישראל, רוב הילדים עזבו את בית ההורים רק כשהקימו את ביתם.

הבעיה היא שמרוב שהורגלו בגישה המחייבת לבחור באולפנה טובה, נתפס בית הספר שנפתח במיוחד עבורן כאן ביישוב, כשאר האולפנות, ולא כפיתרון טוב ומענה צודק לעשרות שנים של פרידה מהבית. ומשום שלא קפצו על המציאה, בדיעבד, היות ובית הספר כבר נפתח, נאלצו לקלוט בנות מיישובים אחרים, כשחלקן ברמה דתית יחסית נמוכה. ובמקום שבנותינו תבואנה לדרוש : "זה שלנו!!!", הן מפנות את הגב למקום ומפקירות אותו למי שהדבר לא נועד להם מלכתחילה. עליכן לקחת את מה שמגיע לכן "אנחנו בנות המקום ובית הספר יתנהל לרוחנו" – שהוא אגב גם לרוח ההנהלה והסגל – אך כמובן בעבודה חיובית בהשראת מידתו של אברהם אבינו בקבלת אורחים. אך שתדענה לעמוד על שלהן, ובל יהפוך האורח לבעל הבית.

ומובן שעל צוות ההוראה להתגייס לטובת מגמה זו ולא חלילה להכפיש את השם של המוסד היישובי באמירות מהסוג : "אם לא תלמדי כמו שצריך בסוף תמצאי את עצמך ב..."

ולמי שמבין התלמידות "לא יודעת" מה עדיף, אז שהיא תיתן להורים להחליט בשבילה. תמוה הדבר שבגילאי שלוש-עשרה \ ארבע-עשרה, אחריות ההחלטה לא ניתנת להורים.

בהצלחה בקרבה לבית ובלמידה פורה.