Overblog
Editer l'article Suivre ce blog Administration + Créer mon blog
15 février 2019 5 15 /02 /février /2019 10:40

 

הלימון אמנם פרי חמוץ אך הוא בריא. כמו כן דיבור בריא עשוי להישמע חמוץ.

להיראות יפה חשוב יותר מעמידה על עקרונות, גם כתלויים בעקרונות אלה חיים ומוות. כשמילים נמחקות, גם המציאות שהמילים אמורים היו לתאר הופכת כלא הייתה, ומי שידבר עליה ימשוך כהארקת יסוד את ברקי הזעם של החושבים והמנסחים נכון. יוצא מזה שחוסר קריאת התופעות כמות שהן כאן בארץ, שהמסורת האנטישמית ממשיכה לגבות מחיר דמים לאורך כל התקופות, כשזה כולל את העידן החדש של הקוממיות.

ניכנס בס"ד לעיון קצר בנקודה למחשבה בנושא הרודנות שבקביעת אוצר-המילים והטיפול במי שחורג מגדר זו.

ישנם תהליכים מדיניים שלא ניתן להבין כיצד יכלו הבוחרים לתמוך בהם או לשתוק כשהכתיבו להם אותם בעל כורחם. נראה שהכול הינו פועל יוצא של מלחמת מילים. יש מונחים "רשמיים" שחייבים להשתמש בהם, ומונחים אחרים שהנוקט בהם ייחשב לעבריין ובגופו ידונו. כולם חיים בפחד שהדיון ינוהל לא לגופו של עניין אלא לגופו של אדם, ליתר דיוק לגופו של האדם שיגיד אמיתות נגד המוסכמה השקטה.

כולם מכירים את ההחלקה המוציאה את השיח מהעניין ומעבירה אותו אל האדם. הסתכלות מהצד מראה שהסטייה מהעניין לאדם היא לרוב, במציאות החברתית בישראל, חלקו ושיטתו של השמאל מול הימין, או של המרוחקים מהיהדות כנגד העומדים על זכויותיהם בנות אלפי השנים על שמירת המצוות ועל הקשר עם ארצנו. בצורתה הפחות בוטה, שיטת ההטיה מהעניין אל האדם, מלבישה על השיח את המראה החיצוני שכביכול מדובר עדיין בעניין ולא באדם. ברמה היותר נמוכה, מגלים מייד שאין מדובר בדיון ענייני ורעיוני רציני. ברמה ירודה זו, מתנפלים ישירות על הבנאדם, ובריבוי תוויות מנסים לקבוע כי הוא אדם מסוכן, אדם מפחיד, אדם קיצוני, אדם משיחיסטי, אדם חמום מוח, והיד עוד נטויה. באופן הקצת יותר מתוחכם ומתורבת, כאילו לא מדובר בגופו של אדם, אז ייאמר כי אלה דעות מסוכנות, דעות מפחידות, דעות קיצוניות, משיחיסטיות, העשויות לחמם את מוחם של בני אדם שדעתם קלה. (מובנת כוונת החזרה על "אדם" ו"דעה", כי לגבי שניהם אין דיון אלא קביעה נחרצת שאין להשיב כנגדה).

בתקופת הסכמי אוסלו, המחלוקת בין "גופו של עניין" ל"גופו של אדם" התנהלה בערך ככה : "אתה בעד שלום", שאלו את מי שלא ראו בעין יפה את ייבוא ראשי ארגוני הטרור לארץ. "זה לא שלום", ענו. "אבל אתה בעד שלום או לא?" "אני בעד שלום אבל זה לא שלום". "אז אם אתה בעד שלום איך אתה אומר שזה לא שלום?" בקיצור : אנחנו נדון בך, באדם שבך, ולא בעניין שאתה מנסה להטיל עליו ביקורת. ואכן נחרץ המשפט בהחלטיות : "אלה מתנגדי השלום".

והבעיה היא שזה עובד. ותיכף נראה כיצד. כי כמו שאף אחד לא רצה שידביקו עליו תווית של "נגד שלום", כך אף אחד לא רוצה שידביקו עליו תווית של "גזען". לפני כשבוע תפס גוי מתועב בתולת ישראל, גנבה, במובן החמור של גנבת נפשות, והתעלל בה כנאמן לציווי דתו - "איטבח אל-יהוד" – ובהמשך בתר את גופתה עד שמי שנאלץ  לטפל בה נחרד ונזקק לתמיכה נפשית-רפואית. האם בקישינייב הרוסית היינו, לפני כמאה שנה, נתונים לחסדיהם של הקוזאקים ; או בוורמס, עת פלשו הצלבנים לפני אלף שנה? או בפולניה בזמן הפרעות שהוביל חמלניצקי לפני כארבע מאות שנה? או בעבר קרוב יותר, בתקופת גרמניה הנאצית?

לא, כי בזמן שהדם השפוך טרם נתקרר, שוב אנחנו נוכחים לדעת שמדובר במדינת ישראל לה יש היכולת, אם רק תרצה, אם לא להשמיד אז לפחות להרחיק את האויב הנמצא בתוך קירות הבית הלאומי היהודי, למרות שהיא ערבה לכך תיאורטית שזוועות כאלה הינן נחלת העבר והגלות בלבד, וגם כשלא מדובר בהכרח בהרג המוני, ד' ישמרנו. זה לא הגיוני ולא מתקבל על הדעת, ולא מובן מדוע מדינת היהודים לא ממהרת לדרוש את יישום ה"אם תרצו".

כעת ננתח את המנגנון שהשלמה בראש מורכן עם הגורל המר נגזרת ממנו. עלינו ראשית כל לשים לב שכל פעם שבחו"ל, יהודי נחטף, סובל עינויים קשים, נרצח, ומושלך כפגר ביער או ליד פסי רכבת, כאילן חלימי אשר ציינו בצרפת את שלוש-עשרה השנים לחטיפתו והירצחו, ואפילו בכל פעם שיהודי "רק" סופג גידופים או מכות לא מסוכנות, וגם אם הוא "בסה"כ" מוצא בוקר אחד כתובת נאצה בדלת דירתו, בתיבת הדואר, או בחנותו, כל העולם צועק "געוואלט"! ודורש בחוזקה : "לא ניתן למפלצת האנטישמית לקום לתחייה!" ובכלי התקשורת מכנסים מומחי רוח הדנים סביב השאלה : "האם יש לחיה הנאצית עדיין או שוב כוחות העשויות להזיק?"

אבל כאן בארץ, הגינוי החריף והמזעזע ביותר שמותר יהיה לעלות על השפתיים מסתכם במונח "לאומניות". שנבין, זהו ה"פרס" היותר גדול שיסכימו לתת לנו, אחרי שנערכו כל הבדיקות המתחייבות כדי לוודא שלא מדובר ברקע פלילי, או בכל רקע אחר שרק ייתן לאזרח להמשיך לישון בשקט ולא להרים את הראש. רקע השונה קצת מהרקע "הפלילי", והנותן גיוון כדי שלא יחשוב הצופה או המאזין שתמיד אומרים לו את אותם הדברים, הוא הרקע ה"רומנטי". לדוגמה :

רצח תושבת גבע בנימין ב28 במאי 17 בחולון, מיכל חלימי הי"ד (מי בכלל זוכר?), התפרסם תחילה בתקשורת כי הרוצח הערבי "רצח את זוגתו הישראלית שהייתה בהריון מתקדם"[1] . אלא שבגוף הכתבה הדברים נראים כבר לגמרי אחרת. נצטט : " הוא הכחיש שרצח את זוגתו על רקע רומנטי. חארוף אף השתולל ביציאה מהדיון, בעט בסוהר ואמר: "אני הורג את כל היהודים". הוא ציין עוד כי הוא וחלימי כלל לא היו בני זוג. נציג המשטרה בדיון, רס"ב קובי ג'., הדגיש כי הרקע למעשה הוא פלילי."

איך אפשר לקבוע כזו כותרת ואיך אפשר ששוב יהיה פלילי, כשהרוצח "הורג את כל היהודיים"? בכל אופן, בסופו של דבר אותו מוחמד חארוף נאשם בבית המשפט ברצח על רקע "לאומני"[2].

אז על אילן חלימי בצרפת, מתקיימות הפגנו לרוב, וכל החברה מתבקשת לעשות חשבון נפש. ועל מיכל חלימי בארץ, הכל עובר לסדר היום. כאן לא ידרשו מכל מיני גורמים ערבים-מוסלמיים לגנות בכל תוקף את זוועת המעשה המזכיר את התקופות האפילות והקשות של תולדות היהודים. כאן לא יתקיימו כנסים מתוקשרים של מומחים למיניהם סביב השאלה : "האם החיה המוסלמית שראשה אמין חוסייני שיתף פעולה עם העריץ הגרמני, האם החיה שחיכתה לקורפוס אפריקה של רומל מכוון צפון-אפריקה כדי להשמיד את כל היהודים שבארץ ישראל, כשש מאות אלף במספר אז, האם החיה הטורפת והמטורפת שאיימה על הממלכה הבריטית שמרוב פחד ובהלה סגרה ליהודים את שערי הארץ עד שמצאו את עצמם כלואים במלכודת הגרמנית, האם היא יכולה שוב להשתולל ולהכות ביהודים חפים מפשע?" וגם חשבון נפש פנימי לא יישמע : "עד מתי יהודים חפים מפשע שרק רצו לחיות יינתנו כקורבנות לאליל הפוליטי המכונה שלום?" את השאלות האלה לא ישאלו בארץ.

לאחרונה נפגש נשיא ישראל ריבלין עם עמיתו הצרפתי, מקרון, אותו אחד שהתפרסם לאחרונה בדיכוי אזרחי מדינתו (הדורשים שיספיקו לגנוב מכספם במקור לאחר שהעשירים קיבלו כל מיני פטורים ממיסוי ההון). כעת נבין מדוע העמיד מקרון במעמד זה פנים שוחקות, כמי שמספרים לו בדיחה, כשריבלין אמר לו שהוא מודאג מהאנטישמיות בצרפת.

ובכן, כאן בארץ, אין אנטישמיות. אין כאלה אנטישמים משתוללים וצמאי דם האורבים ליהודים כבר בתוך מכלאות הצאן. אדרבה : כאן בארץ, אפשר להיות בטוח שיקומו תמיד אנשים כאלה שיכעסו מבעוד מועד על אחיהם היהודים כדי שלא יעיזו לטעון ואפילו לחשוב שהחברה הזרה ליהדות וכל ההסתה החופשית לרצח שבה, או שהמשכורות המשולמות מידי אחראי הטבחים במינכן ובמעלות לרוצחים, יוצרות אווירה ובית חרושת לאנטישמיות מעשית.  ואם אסור לומר "אין ערבים אין פיגועים" אז קל וחומר שאסור יהיה לטעון על דרך החיוב : "יש ויש". וכל זה לא נאסר בשם האמת, אלא בשם השקר הגורם ליהודים להיות כמנהגו של עולם טרף לאותה התגלמות של שנאה כפי שחוו אותה בשנות הגלות.

ברמאללה, בבית לחם וברוב חברון, מקומות שהערבי אז בארץ, אין בתי כנסת, אין מוסדות חינוך יהודיים, ואף לא בית יהודי אחד. זה בלב מדינת היהודים, אבל שקט חרישי נכפה עלינו! אז למה שקמרון נשיא צרפת לא יצחק ? הוא צוחק כמי שמבטו אומר : "אין כזה דבר בצרפת מקום שלא יכולים להתגורר בהם יהודים".

ובכן, עכשיו ראינו שאין בארץ אנטישמיות. אם כן, מי שבכל זאת יראה אותה ייחשב לגזעני. בחברת המילואים, לכל מי שבא בטענות שונות ומשונות – כמובן בעדינות וברמזים – הייתי אומר לו : "אכן, אני גזעני נגד גזע האנטישמיים". אהבו את ההברקה, ומיעטו לדבר על הנושא.

המינוחים בפיקוח ממשלתי, גם אם לא של הממשלה. ומכוון שבשל ניווט השיח דרך המינוחים המותרים, אין כאמור אנטישמיות בארץ, מאבק ההשתקה עובר לטיפול ב"גופו של אדם" ללא הפרעה. ואם יותר גם במחנה השמאל לדון גורמים מסוימים "לגופו של אדם", אז כפי שכבר ראינו, הוא ייקרא "איש שלום".

הבה נרשה לעצמנו לרגע לדמיין כנגד השמאל דיון שלילי לגופו של אדם. הבה נתאר מציאות בריאה שיכולה להיות נכון לעכשיו רק ברובד הרעיוני. נדמיין מהדורת חדשות בה יימצא השמאלן התורן את עצמו נבוך תחת מטר שאלות לא קלות. נחשוב על מי שטען כנגד הקטנוניות, באופן שיישמע לגופו של אדם אך בכיוון הנגדי: "אם אתה בכל זאת טוען שאין לך בעיה בהימצאותה של אוכלוסייה עוינת בארץ, אז כנראה שיש לך לפחות שתי בעיות :

האחת : ככל הנראה, בעיניך דם יהודי הוא לא דבר יקר כל כך. אה ! פה ושם רוגמים ילדה באבנים, בכפר ביתה או בכביש מודיעין, פה ושם עושים פוגרום בחיילים שטעו בדרך, דבר שגם בסדום המקראית לא היה קורה להם, פה ושם באיתמר רודפים והורגים בירי בבודדת ובתוך ביתה משפחה יהודית שלמה, או שוחטים אותה בעצם מנוחת השבת, או מעמידים אזרחים יהודיים על נשותיהם בהריון, כשהם עומדים בתחנה, כנידונים למוות שהועלו על הגרדום... אז בעינייך חייהם של יהודים לא כל כך חשובים, כי מה שיהיה בעיניך באמת חמור מאוד, זה לטרנספר את מעוזי האנטישמיות אל מחוץ לגבולות ארצנו, ולאלץ אותם להסתדר במקום חדש מהתחלה, דבר שדרך אגב אתה בעד כשמדובר במהגרים העוזבים בהמוניהם את מחוזות מולדתם באפריקה ובאסיה ונוחתים באירופה.

והשנייה : אתה סובל מהקטנוניות שהוטבעה בך במשך כאלפיים שנות גלות. אתה גלותי, וגם ההתנכרות שלך לאורח חיים יהדותי נובעת מפחד תת-מודעי מהאומות שלא רואות את זה בעין טובה ושאתה מפחד להרגיז. אתה פחדן גלותי, ותפסיק כבר עם ה"אנחנו יכולים לחסל אותם בתוך רגע", כי אין לך אומץ לכך, ולא משנה עד כמה פעולות האנטישמיות תהיינה מקוממות וזוועתיות, כי אותך זה לעולם לא יקומם."

על זו הדרך נוכל לחלום ולדמיין כאוות נפשנו, אלא שהמציאות הכואבת קובעת את ההיפך הגמור. יש לקטנות השמאל עוד ימים יפים לפניה, שהרי העומד במשפט בדיון ב"עניינו של אדם", הוא תמיד הימני או הדתי – ואוי לו למי שגם ימני וגם דתי – עד כדי כך שגם כהוא נוטל חלק בשלטון, הוא עדיין מרגיש שהוא נשפט, ושעליו להראות כמה הוא יפה, כמה הוא משלב את הערבים בתוך תוכי החברה הישראלית.

וכשם שמשמעות חייו של החילוני-שמאלני היא להראות לעולם כולו עד כמה הוא יפה והומני, ועד כמה אין שום סיבה לשנוא אותו, כך הימני עם הכיפה הסרוגה עושה הכל כדי להראות לחילוני-שמאלני עד כמה הוא יפה ועד כמה אין כל סיבה לשנוא אותו.

עזיבת העקרונות לטובת המאבק האחר הנ"ל, כלומר הנחיצות להיראות יפה, אינה דבר של מה בכך. כעת נראה שנבנתה לה תפאורה שלמה. ייתכן מאוד שדיון לגופו של אדם, המתמשך והחוזר על אותם האמירות ללא הרף, יכול לגרום לשעמום בקרב הציבור שבסופו של דבר עלול להסתייג ולהפנות גב לתקשורת. עד כמה אפשר לדוש שפלוני קיצוני ואלמוני נאור? כדי להקדים רפואה למכת איבוד האמינות, הושקעה עבודה לעומק ביצירת דמויות רקע של התייחסות תרבותית המשמשות קנה מידה ועמודי תווך לגיבוש כל דעה ועמדה. זאת אומרת שיש דמויות שכדאי להידמות להן ודמויות שכדאי לא להידמות להן.  מדובר בדמויות מופת לטוב ולרע.

לפני כחודש הלך הסופר עמוס עוז לעולמו. ידוע שדעותיו לא התקבלו כסתם דעות. שיחו וכתיבתו של עוז יצגו את קנה המידה של התרבות בה"א הידיעה. הסופר נערץ בכל העולם. מי שחושב כמוהו נחשב אף  הוא לאדם בעל עדינות ואצילות רוחנית, הוא הבנאדם בשיא גילוי המשמעות המזוקקת והזכה שבעולם. אם אני מדבר כמו שהוא דיבר, אז אני בצד הנאור של האנושות. וזאת הדמות המופתית של הצד האחד.

כעת נראה את הצד השני. כשנתניהו נבחר נגד פרס, בתחילת המאבק המדיני שלו, היה ברור לכל שהימין הולך לנצח ברוב קולות, כי רק כל אדם חמישי או ששי התכוון להצביע פרס. היה אפשר פשוט להמליץ להם שלא שווה לטרוח ולהגיש מועמדות. מבחינה שכלית-אנושית, הסכמי אוסלו אפשרו לשונאי ישראל המסוכנים ביותר של הדור לעשות כהוות נפשם. ואם בודדים בלבד דרשו "פושעי אוסלו לדין", כנכד הפוליטיקאים שנתנו לחלום הבהלות (יש מי שאמר "שלום בהלות") להתגשם, הרוב רצה לפחות להיפטר מההנהגה הזו. ומה שטען אז נתניהו, אי-אפשר כבר היה להגיד שזה רק שיח של "ימני קיצוני", כי אי-אפשר היה לזוז מ"לגופו של עניין". "לגופו של אדם" קשור יותר לתחושות הבטן ופחות לכושר הניתוח ולדעת הצלולה. אז הוכנסה לתמונה דמות חדשה, יצירת המופת השלילית, בשם יגאל עמיר. באופן בלתי מובן ניתנה לו במה תקשורתית רחבה העקבות רצח רבין. ומה היו הדעות שהוא דגל בהן? פשוט הועתקו לשיחו כל הטענות והמלל הדורשים את זכות עם ישראל על ארצו ללא איום צורר זר השורר בקרבו. כל הטענות וההסברים ההגיוניים של נתניהו דובבו את פיו של המועמד לדין באשמת רצח רבין. ואם עדיין היה מישהו שלא קלט את המסר, אז היו שדאגו להסביר בציטוט תנ"כי : "הרצחת וגם ירשת?"

ואם אגב כבר הזכרנו את צרפת, אף עיתונאי שהיה עוין למיטראן לא טען שום טיעון מקטר או מקנטר. וגם לא היה מי שטען על מסך הטלוויזיה שבחירת מיטראן היא אסון שנגרם על ידי עם שיש להחליפו. פשוט כולם עפו והוחלפו בין רגע.

יובן אפוא שהעלמת הרקע האנטישמי גורמת לאשליה שהשנאה הפושעת נגד היהודים לא קיימת בארץ שלנו, וזה מה שגורם ליהודים הנאמנים למסורת, לה' ולארצו, לעמוד חסר אונים כמחוסרי יכולת להשמיע את נאקתם עד לב השמים, ולגמגם להגנה על ה"גופו של האדם" שלהם שהם "בטח בעד שלום" ואם יסכימו קצת לדון בגופו של עניין, אז העניין יוסט מעומק הקשר בן אלפי השנים לארץ, לעניינים שוליים כאילו הוויכוח סביב שאלת הביטחון, כמו שרואים בפתגמי תעמולת הבחירות של כמה "ימנים", הוא עיקר. אז למי רוצים להידמות כאשר מדברים?

כותב : יהושע סולטן ©

[1] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4997624,00.html

[2] https://www.10.tv/news/154662

Partager cet article
Repost0

commentaires