Overblog
Editer l'article Suivre ce blog Administration + Créer mon blog
14 janvier 2019 1 14 /01 /janvier /2019 10:40

עליונות מוסרית או ראש מורכן במעמקי הגלותיות ?

יש בארץ הסכמה רחבה בין כל החוגים הפוליטיים. אנחנו הטובים ביותר ואנחנו המנצחים בכל המערכות ובכל המאבקים מול האויב הערבי-מוסלמי, בין אם הוא בעזה, בין אם הוא בנחלת אשר המקראית, ובין אם הוא בכל מקום אחר בארץ ובעולם. אם אנו יוצאים מנקודת ההנחה כי היות וכוונת האויב היא לא פחות מלהכחידנו, אז הישארותנו על המפה אכן יכולה להיחשב כניצחון מוחץ, בניגוד לעמדתו למשל של דוקטור אורי מילשטיין, היסטוריון ישראלי החולק כדעת יחיד על תפיסתה של צמרת הצבא והמדינה באומרו כי במצב של מאבק בצורת גרילה, אי-הכחדת כוחות הגרילה היא בעצם כישלון[1].

האינטלקטואלים משמאל מתאפיינים בתחושת עליונות לעומת האוכלוסיות המייצרות יום-יום מחבלים ורוצחים היוצאים במלחמה נגדנו, ואין כאן תרתי דסתרי (בניגוד לטענה כי אם יש מלחמה, אין רצח כי אם הריגה, המיוחסת ג"כ לד"ר הנ"ל). במשפט נירנברג נשפטו פושעי מלחמה שלפני מאסרם נטלו חלק במלחמה מעמדות שונות של דירוגים צבאיים. ואם הם דאגו לשפוט אותם ולא הסתפקו בהריגתם בקרב או בשטח, זה רק משום שהמלחמה נסתיימה. וכך הפכו אותם ה"לוחמים" לפושעים ברמה הפלילית. אצלנו, היות ולא נגמרה המלחמה, אין כל מניעה להמשיך לחסל רוצחים : עובדה שהם במלחמה. יתר מזו, המלחמה שלהם היא מאבק אנטישמי לכל דבר השואף להשמיד יהודים בשל היותם יהודים ותו לא, ואין זה משנה אם השאיפה מסתכמת באזור מוגדר על פני כדור הארץ או מתפשטת על פני כל כדור הארץ .

ובכן, ישנה עמדה המסתכלת בו-זמנית בנימת ערבוביה של חמלה ובוז על האויב-לוחם-רוצח. דבר הנובע והנגזר כנראה ממקור עליון, מסגולת עם ישראל, העם הנבחר מכל העמים. ומעניין שדווקא בקרב אנשים המסוגלים להגדיר את עצמם כחילונים, ישנה כזו תחושה חזקה של עליונות ואליטיזם עדתיים המוטבעת עמוק בנפש ובנשמה. שגם אנחנו נשיב מלחמה ונתחרה בכובש את עזה, שגם אנחנו נכוון את תחמושתנו לריכוזי הנתינים האזרחיים שלהם? מה פתאו! אנחנו לא כמותם! גם בימין מוסכם שלוּ רק היינו חפצים בכך, יכולנו להיפטר מהאויב על כל אוכלוסיותיו תוך זמן קצר מאוד, אלא שהאצילות והעליונות שלנו אינן נוטות לכיוון זה. אגב, ימין פוליטי שיישאף להעביר את האוכלוסיות העוינות המבקשות להשמידנו ולהחליפנו, כבר לא מצוי בזמן בנוף המדיני שלנו. כל מנהיג שחרף את נפשו להצלת עם ישראל מהניסיון היומיומי לטבוח בנו נרצח. ולא קמו עוד אנשים עם אומץ בעידן חדש בו כולם רוצים למצוא חן בעיני קיצוני התקשורת ומערכות השיפוט שלא שמים לנגד עיניהם את החשיבות להציל את האם היהודייה הבאה שתירצח כשתינוקה בידיה או במעיה.

השב"כ עושה ימים כלילות, וגם ההשקעה בתקציב הביטחון כבדה מאוד למדינה, אבל אין מה לעשות, כי בכל זאת יירצחו כל שנה כששה-עשר יהודים שסך הכל רצו לנהל את חייהם בשלום, עת עומדם מול כיתות יורים צמאי דם יהודי. בסוף השבוע שעבר, נערכו טקסי זיכרון קהילתיים וממלכתיים בפריס, לזכר הקורבנות שפקדו את מכולת ה"היפר-כשר" ; הם נורו למוות  עת ערכו את קניותיהם לכבוד שבת, בשער ווינסן, לפני ארבע שנים. כאן אין דבר כזה וסוף המתים להישכח. קורבנות האיסלם הם כמחויבי המציאות,  כשאר דברים הממיתים בני-אדם. לא יזכו לטקסים ולא לאנדרטת זיכרון. לכל היותר הם ייכללו בחללי מערכות הביטחון כקרבנות פעולות האיבה. ייתכן שהדבר צודק, היות וגם החיילים הנופלים על המשמר הינם חלק מעם ישראל שהאויב מנסה להרוג בכל מאודו. החיילים והאזרחים בעם ישראל הם חלק ממערכה אחת ומאוחדת. בעניין דומה אבל במבחינה רעיונית בלבד, אנחנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בה הן הלוחמים בעיקר של גטו וורשאו, והן שאר האזרחים היהודיים, שהיו שותפים בגורל אחד. שם הפסדנו, כי מחקו אותנו מהמפה, וכאן ניצחנו, כי הרי ב"ה אנחנו רבים ופרצים. ולמי שלא רואה עדיין את הניצחון, די לראות באויבים האכזרים ביותר המתבצרים בבונקרים ולוקים מרוב יגון כצער המן בכל המחלות אשר שם ד' במצרים.

אלא ש... האם מה שמונע מאיתנו להשתמש במלוא כוחנו זה באמת סוג של סבלנות יתירה שממנה אנו מסתכלים אל האויב הירוד במידותיו, בערכיו ובכל אישיותו, כדוגמת מחנכים מול כיתת ילדים שובבים, כשאנחנו מזהירים אותם לפני שאנחנו נתכעס באמת? הלוואי וכן היה, אבל זה לא מה שמבחן המציאות מוכיח. הם יכולים אצל האויב לעשות את כל הפרובוקציות, אבל דא עקא : מדובר בחיי אדם. שלוש מלחמות. ועוד היד נטויה. חטיפות, ממקח וממכר עם מחבלים ושחרור אלפי מחבלים. מי עוד זוכר שפעם הייתה גאווה לאומית המשוריינת בחוק שאסר משא ומתן עם ארגוני טרור? סחיטה וסחטנות, שיגיונות שיגעוניות של הנהגה המגששת באפילה, כשמצד אחד רושמת הישגים מרשימים בהסברה הבינלאומית עם התעוררות יותר ויותר מוסדות ומדינות שמייבשים את הסיוע לחמס ולאונר"א, ומצד שני מאפשרת למדינת מחבלים קריא הקטר, להזרים עשרות מיליוני דולר לרצועה. ועוד ייתכן שיתגלה בעתיד שמשלם המיסים הישראלי הוא זה שמשלם במקומות שמקורות הכסף נסתמו.

הכיצד הגענו למצב בו האויב מצפצף עלינו השכם וערב, ללא שום רתיעה או בושת פנים? הוא מחליט מתי לעשות לנו חיים מרים ולשתק את כל מערכות חיי המדינה בדרום, מתי להפוך את אזרחי ישראל לנרדפים ולנסים בבהלה ומתחבאים במקלטים או חדרי מדרגות, ומתי לתת לנו הרווחה ולהפוך אותנו למכירי טובה כלפיהם על שהם מרפים ממנו את נחת זרועותיהם. ואלה אן התמיהות כשמצמצמים את ראייתנו בהווה בלבד. אבל אם נשוב לשורש הבעיה כפי שהיא נראית במציאות היום, אז נמצא שהכל התחיל ב"עזה ויריחו תחילה", והחמיר ב"התנתקות".

במנהג העולם, כשמתנהלת מלחמה על חבל ארץ נתון בין שני צדדים, לא יתואר כי הצד החזק יהיה זה שיתקפל לטובת הצד החלש תוך כדי מחיקת כל הקהילות שלו החזק, או שייהרס כל המפעל האדיר שהוא השקיע בחבל ארץ זה במהלך שלוש דורות. ואם נניח שהוא בכל זאת יבצע מהלך כזה בטעות של עיוורון או לקוי ראייה, כי נדמה לו מסיבות לא ברורות שבמחיר כזה הוא יקנה לו חבר, אז מדוע אינו מפעיל את מלוא הכוח שלו כדי לבצע מהלך הילוך לאחור ולקבוע עובדות מתקנות, להחזיר את נתיניו לשטח תוך כדי סילוק נתיני האויב?

עוד שאלה : מדוע יחשוב וידמה לעצמו שרק הצמרת השלטונית של האויב היא האויב, כאילו כל האוכלוסייה העומדת מאחוריה עשויה מאזרחים תמימים "חפים מפשע"? הכיצד אפשר להגיע להרגשה של ניצחון מוחץ באמירה מוזרה של "הצלחנו שלא לפגוע באף אזרח אחד"? וזאת אחרי מכה של כחמש מאות טילים שכוונו ללב ריכוזי האוכלוסייה היהודיים. ולא זו בלבד. בעל הדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל יוצא עם פרח בקנה והבעת חמלה עמוקה כלפי האויב, כאשר העם היושב בציון דורש לשים קץ לשרפת הארץ ולהפיכתה לשיממון תוך כדי סיכון ילדים רכים בין היתר. והוא בשלו טוען שרמתו המוסרית אינה נותנת לו לפעול נגד ילדים המשחקים בעפיפונים הרסניים ומתעסקים בשרפת מדינתנו. האויב קולט את המסר. הוא יכול להזיק ולסכן בכפוף לכלל משחק אחד : שיישלח את הילדים שלו להשחית, והוא סמוך ובטוח שלא ירע לא כל רע.

כל הנ"ל אינו עולה בקנה אחד עם התפיסה הרווחת בה אנחנו החזקים ביותר והמנצחים תמיד. עובדה שלא עושים מזה כלום ושגם מסתבכים בעיני העולם הרחב, ושוב במציאות מפריכה את דפוסי ההיגיון הראשוני. הטענה שכבר ירדה לתת-מודע הלאומית שלנו פעם הסבירה : "אם אנחנו ננהג ביד קשה באויב, אם נכה בו בהתאם לחומרת התקפותיו או אם נסלק אותו מהארץ, אז אנחנו נגרום בעקיפין ונהיה אחראיים לפגיעה באחינו היהודיים בכל קצוות תבל". המציאות הוכיחה כי ההיפך הוא הנכון. הבה נתבונן רגע באירוע היסטורי אחד מסיום וסיכום מלחמת העולם השנייה : כוחות הברית לא הסתפקו בניצחון מוחלט, כולל פירוק כל המסגרת והמנגנונים הנאציים. הם גם הסתכלו צעד אחד קדימה, וכדי שלא תהיינה טענות טריטוריאליות הטומנות בחובן את ניצני המלחמה הבאה, הם דאגו להעביר לתוך שטח גרמניה על פי גבולותיה המוסכמים את כל יוצאי העם הגרמני. גרמני בוהמיה והקרפטים, במבצע ענק של העברת אוכלוסין, הועברו לתוך שטח גרמניה. המהלך הבטיח שלעתיד הקרוב או הרחוק, לא תתעוררנה דרישות על עצמאויות או על סיפוח חבלי ארץ למיניהם לגרמניה.[2]

כאן, בארץ ישראל, לא רק שהאוכלוסייה הזרה הוּשארה, ולא רק שהיא הייתה עוינת מתחילה, אלא שמשקיעים בשגשוגה דרך הענקת אזרחות וזכויות לחלקה ממנה, ומאפשרים להם מעמד כלכלי לפחות פי עשר יותר גבוה מבכל מדינה ערבית-מוסלמית באזור, מהפרץ הפרסי ועד לאוקיינוס האטלנטי.  וכל זה, הדורות האחרונים הוכיחו, לא שיחק לטובתה של מדינת ישראל. שבעים שנה אחרי השחרור המדיני וחמישים שנה אחרי השחרור המשלים של מרכז ארץ ישראל, מחברון ועד שכם, אותה השאלה והמועקה מטרידה את סדר היום שעה שעה. דברים שמטבעם היו הולכים ונעלמים עומדים בעינם עד עצם היום הזה. כי העוינים ליונים שאנחנו מחיים פה אכן באים בטענות טריטוריאליות לא רק בעזה, יהודה ושומרון, אלא על כל שטח המדינה, עד כדי כך שרבים וטובים שואלים בעולם : "האם יש לישראל זכות קיום?". ובמקום שהאנטישמיות כמחלת העמים תיחשב ככזו שכבר החלימו ממנה וטופלה היטב, וכמידה רעה שמתביישים בה לפחות במערב – ש שאל את עצמו למחרת מלחמת העולם השנייה איך הוא יכול היה לעשות את מה שהוא עשה, וכתוצאה מכך כבר נמנעו מרוב נקיפות מצפון מלהאשים את היודים ברציחת אותו האיש, בהרעלת מקורות המים, בשוד כל המשאבים הכלכליים של האומות שהתרוששו בגללם, וכן הלאה – היא אדרבה קמה מאפרנו עם פנים חדשות שהיססה בחיתוליה לבוא. האנטישמיות של העידן המודרני צרכה דלק חדש והסתפקה במה שדלק חדש זה נתן לה : האנטי-ציונות. לאיטה התפתחה מכוח שולי ומגומד לממדים המפלצתיים הכוחניים, שהרי היא אשפרה להחזיר לסדר היום את שנאת כל יהודי באשר הוא, כי הוא רואה באחיו הישראלי שותפים לגורל ומרכז חייו של עם ישראל הקם לתחייה. יותר מזה : לאחרונה, האנטי-ציונות הכשירה למפרע מחדש את כל סממני האנטישמיות ה"מסורתית".

אז, נעצור רגע : אנחנו ה"הכי חזקים" אלא שמי שקובע הוא דווקא הפחות חזק. אנחנו יכולים לפתור את הבעיה בן רגע, אבל אנחנו לא עושים את זה, עד כדי קושי עצום לנהל את המדינה ועד כדי נפילת ממשלות זו אחר זו כמשחקי קלפים.

ישנו רק כיוון אחד שיכול להסביר את התופעה, אבל הוא מוחרם מהסדר הציבורי בארץ. אסור לדבר על מנטאליות של עבדים או על אי-שחרור המוחות מהתפיסה הגלותית. אם נלך מנקודת התבוננות במובן הזה, דומה כי כן נוכל להכניס את כל הנ"ל לתוך גישה הגיונית המחברת להפליא בין כל החלקים, שסופסוף ימצא להם חוט מחשבה סביר.

מנטאליות גלותית כזו של העבד. כשעבדים היינו לפרעה במצרים, טוב היה לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. ומה עוזרת לו לעבד כל אבירות כוחותיו הגשמיים, כשהוא משמש כידא אריכתא לאדונו? כך שככל שהעבד יהיה חזק יותר, כך תתפתחנה יכולותיו של אדונו לבצע תוכניות רחבות היקף יותר. במלחמת העבדים השלישית נגד רומא, אירוע שהתרחש לפני כאלפיים ושבעים שנה, מרדו המשועבדים. בראשם עמד גיבור בשם ספרטקוס, גלדיאטור במקצועו. ברגע האחרון חזר לטבעו המוקנה בשל מעמדו הקודם והוא נכנע וכך כשלה מלחמת העבדים.[3] הן לשיטתו של אפיאנוס והן לשיטתו של פלוט ארכוס, ספרטקוס לא ראה את עצמו כמסוגל לגבור על העיר רומא למרות כל הניצחונות.

אם נחזור לעניינו, בפרשת בשלח – פרשת השבוע שלנו – פרעה נמלח בדעתו ויוצא מלווה בחייליו לקראת עם ישראל, אחרי שהוא זה שנתן להם הרשות לצאת ממצרים. נחמה ליבוביץ', בספרה "עיונים בספר שמות", מתארת את יחסי הכוחות בין ישראל למצרים. הרי יצאו בני ישראל חמושים והיו כשש מאות אלף רגלי. ופרעה לקח "שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו". נחמה ליבוביץ מוכיחה שלישראל היה היתרון מספרי אלא שלא הוכנו נפשית להילחם ולעמוד על נפשם. אותו הדור שלא פעם צידד בנתינת ראש וחזרה למצרים לא היה בשל לחירות ורק הדור שנולד כעם חופשי אך טרם בארצו, היה כשיר לקרב. אנחנו יכולים לתמוה מדוע דור גנרלים שנולדו אחרי תש"ח עדיין זקוקים ל"ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" ואינם יכולים ליזום מהלך מלחמתי שיבטיח שלום בטוח לבני עמם. שמא האסכולה שלהם מעולם לא יצאה ממצרים?!

הביקורת וההבנה הרואה בתפיסת המנהיגים ראש גלותי אינן מתקבלות בשיח הציבורי בשיראל. נסו לשלוח כתבות לאתרים המגדירים את עצמם כלא מושפעים מתפיסות נסיגתיות וגלותיות. הם לא יענו לכם. גם תגובות של קוראים ברוח זו תמחקנה אם בכלל ניתן יהיה להכניסן. מי שלמשל יימצא קשר בין חוסר המלחמתיות מול אויב אכזרי היורה בנשים יהודיות הרות והמחלק עוגיות ברחובות כשזוג יהודי נשחט בשלוות השבת על תינוקם בביתם, ובין הביקורים הכפייתיים באושוויץ, יורחק מהשיח. כי כשבאים לטעון כנגד הצורך בזיכרון – בל נשכח את מה שעשו לעמנו בגלות אירופה, כשתועלת הזיכרון היא החיזוק בתודעה של רעיון חיוניות היותנו עם ריבוני בארצנו – שביקורי של צעירנו שם משדרים להם מסר של הזהרה : "יהודים, ראו מה עשוי לצפות לכם. אל תרימו יותר מדי את הראש...", אז הדעת אינה מסוגלת להשלים עם מציאות כזאת והשיח נחסם.

ושוב חוזרת המנטרה : אנחנו אצילים ומאופקים, ידנו על העליונה ורק אם נרצה, נוכל לכלות את אויבנו ולא יוכלו קום... אם רק נרצה... אם תרצו...

החתום : יהושע סולטן ©

 

[1] ד"ר אורי מלשטיין רואיין על ידי יגאל לוי במעריב ב17 באוקטובר 2014, במסגרת סיום מבצע צוק איתן.

המאמר תורגם בצרפתית ע"י הבלוגר מאי בניון. http://jerusalem24.com/blog/2014/10/20/vainqueurs/

[3] ניתן לעיין בקישור https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%93%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%AA

Partager cet article
Repost0

commentaires