Overblog
Editer l'article Suivre ce blog Administration + Créer mon blog
31 décembre 2018 1 31 /12 /décembre /2018 12:13

אין כאן כל כוונה לערוך מאמר מדעי על הדיכוטומיה שבהגות עוז, אלא רק לשימת לב לנקודה למחשבה אודות אפיון תפיסתו הדואלית מניכאיסטית.

ככל, מעבר לחוברות ולספרים הדורשים מהקורא עבודה עיונית כדי להסיק מתוכן הכתיבה את הנחות ומנגנוני החשיבה של המחבר, ישנם אמירות קצרות ומבריקות בלשון סגי נהור היוצאות הישר מפיו של ההוגה הנותנות מבט כללי וקולע על כל התפיסה כולה. לאחרונה השכיל להגדיר זאת הוגה הדעות היהודי-צרפתי אלן פינקלקראוט, בנימה של התמרמרות. הוא קבל על כך שמצד אחד אדם מקים מפעל חיים אדיר של מחשבה פילוסופית, עמל בעבודות ממושכות כשהוא נובר באין-ספור ספריות וארכיונים למטרת איסוף מקורות מידע ומעבד אותם עד שהוא מגיע למחשבה האישית-ייחודית שלו, ושלעומת זאת, מצד שני, ההמון ננעל על איזו אמירה קצרה התופסת כמה שניות בסרטון כדי לשפוט הן את האיש והן כל מפעל חייו. הסופר והוגה הדעות שנכנס לחוג האקדמיה הצרפתית, בה הייתה אגב חברה הגברת סימון וייל, תולה את התופעה בהתפתחות האדירה של כלי התקשורת כשבאמצעותם ניתן להפיץ בפני אלפי רבבות משועממים סרטון המראה את האדם אומר משהו.

חכמים, היזהרו מדבריכם! מאיימת התקשורת, בה מתפרסמת התמונה שכבר לא זקוקה להתעכב במכונת הפיתוח, ובה נקראים הדברים הנכתבים בדילוג גמור על שלבי ההדפסה וההפצה באמצעות עגלות הנרתמות לסוסים, על האדם שיש בו דעה. רגע אחרי שהדבר נאמר, אם לא תוך כדי, הוא כבר על המסך של כל ניידי תבל.

צודק ההוגה. אלא אם כן המשפט הוצא מהקשרו, ואלא אם כן משמעותו עוותה, אכן אמירה קצרה תגיע לקהל הרבה יותר משמעותי מכל מאמר עיוני גם אם הוא יתפרסם בתקשורת הממוחשבת.

נחזור לעמוס עוז. אם אמנם ניתן – אם כי ללא וודאות מוחלטת - לזהות הסתכלות המצמצמת את המציאות בשחור ובלבן בלבד, ללא כל הבחנה בגוון אפור כלשהו, בספריו ובהתבטאויותיו הפוליטיות, בהם הוא מחלק את החשיבה בין שתי רשויות, הרע והטוב, ישנה לעומת זאת אמירה המשקפת את תפיסתו הרואה שתי רשויות בשיטתיות :

צריך להבין שכל הזמן הזה מתנהלות כאן, משני הצדדים, שתי מלחמות, שמנהלים אותן אנשים: יש מלחמה של העם הפלסטיני, שרוצה להיות עם חופשי בארצו, וזו בעיקרה מלחמה צודקת שכל אדם הגון צריך לתמוך בה, גם אם הוא סולד מהאמצעים שהם נוקטים במלחמה הזו. ויש מלחמה שנייה, לאומנית, אסלאמית, שמיועדת לקחת מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, וזו מלחמה שבה ישראל צודקת לחלוטין, וגם בה צריך כל אדם הגון לתמוך[1]

הבה נתבונן באמירה התמוה לכאורה. ראשית, לא ניתן להבין אותה מבלי להסמיכה על הרקע הגדוש בדעות קדומות שעוצבו מאופן מלאכותי במהלך שנות יובל שהתחיל למחרת מלחמת ששת הימים, משום שלפני מסע השקר התקשורתי-מדיני, העם הפלסטיני, טרם כבשה לה השיטה החדשה את המוחות שעייפו מלחשוב, שנכתב גם לרוב באות שי"ן, העם הפלשתינאי, הוא העם היהודי. כאשר הדריאנוס קיסר ניסה להשכיח את שם יהודה מהעולם, הוא שינה את שם הארץ לפלשתין, אלא שמזימתו נכשלה, היות ומאותו היום נהפך גם שמם של היהודים שכונו מעתה פלשתינאיים. רק בהכרזת המדינה החזיר העם היהודי את שם סבו ישראל (כפי שאמר האומן האורח גולן אזולאי לתושבי בית-אל בהופעתו במוצ"ש פ' שמות תשע"ט, כשהוא ציין שהאומה הישראלית היא המדינה היחידה הנקראת בשם האב של העם). יהודים עלו לפלשתינה כדוגמת בן-גוריון בשיר, הפייטן המפורסם אשר מזרחי שעבר להתגורר בשכונת לריינה בתוניס זוהה כפלשתינאי, בנק לאומי היה הבנק של פלשתינה, היו ליגות ספורטאים לאומיות שנשוא את אותו השם, וכן הלאה. כל מה שנשא את השם "פלשתינה-פלסטין" היה יהודי.

גנבת השם והעתקתו לקומץ של ערבים או מוסלמים שבאו לארץ ישראל היא ניסיון בשנית לתת ניצחון להדריאנוס קיסר. אם יצליחו לגזול מעם ישראל את זיקתו לארץ ישראל, אז יימצא כי שם ישראל ח"ו יימחק מהמפה, אבל באופן הפרדוקסאלי בו השם ישויך לקבוצה אחרת שהתארגנה ולא גובשה כדי לשרת את המטרה. ניסיון לגנוב מישראל את שמו כבר נעשה על ידי אבות הנצרות שכינו את עצמם בשם "ישראל האמיתי", ה"וורוס ישראל" בלטינית, הידוע לשמצה. אם הנוצרים של אז באו בבשורה של "אתם לא העם של התורה", הלחץ החיצוני שלצערנו מאומץ במידה רבה גם בפנים כיום מבשרת לנו : "אתם לא העם של הארץ". כאן ניתן להבין את פשר האמירה של עוז ב"עם פלסטיני הרוצה להיות חופשי בארצו", במשמעות של עם המחליף את ישראל ושולל ממנו כל זכות על ארצו שהפכה להיות ארצו של אחר.

עוד דבר תעמולתי תקשורתי יש לקחת בחשבון כדי להבין לנכון את אמרתו של עוז. כי לכאורה, אם העם הזה הוא כבר עם אחר, אז לא מובן במה צריכה להיות בעיה בשלילתו של "העם היהודי את זכותו להגדרה לאומית". ובכן, אם מנסים להבין את פשט הדברים, הרי שלעם האחר יש זכות על הארץ וכדי שלא תהיה סתירה בהגיון הדבר, אז הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית יכולה להימצא במישור הרעיוני בלבד כשהיהודים מבחינת מציאותם הגופנית מפוזרים בכל קצוות תבל, או במקרה הטוב באיזושהי טריטוריה המצויה מחוץ לשטחה של ארץ ישראל.

ושוב אנחנו זקוקים למרכיב חדש של הפרדה היוצרת נגידויות : החלוקה הפנימית של הארץ, בין שני עברי קו הדמיון המכונה "הקו הירוק", הפוסל את חלקה המרכזי בכינוי הבזוי של "השטחים". יש באמירה זו נימת זלזול כשלעצמה, גם בלי תואר השם "כבושים". אז נגרר השיח סביב הוויכוח על הצדדה בעד או נגד "החזקת שטחים", ושוכחים שמדובר במהות עניין שיבת עם ישראל ללב לבה של ארצו ; פירוש השאלה "בעד או נגד החזקת שטחים" היא במילים בריאות שווה : "בעד או נגד גאולת עם ישראל והשבת ריבונותו?"

אז ממילא מובנת גם במאמר ההבחנה בין "העם היהודי" ל"ישראל". כך קורמת לה עור וגידים ברית חדשה בין העם היהודי ובין חלק פריפרי-היקפי בלבד מארצו, דרך צמצום שטח מדינתו בחלוקתו לשתי רשויות.

מה שלא תופסים תלמידי בית מדרשו של עוז, הוא עצם העניין שאצל הגויים אין מושג כזה המבחין בין שני חלקים, או "שתי מדינות". כולם רואים כאן רק ארץ אחת. מסתמנת דרך ההפוכה מזו של אברהם אבי האומה, שידע שלשמש, לירח, ליום וללילה ישנו רק בורא ומנהיג אחד. כאן הולכים בדרך הפוכה המנסה לקבוע שיש כמה רשויות וארצות במקום שיש רק אחת.

רק המהלך החשיבתי המסובך הנ"ל יכול לתת חזות של היגיון לדרישת הזכות של מדינת ישראל להתקיים תוך כדי הכחשה הקשר לארץ. אבל ההיגיון הזה לא עובר. כי לשאלה : מי הוא זה שיכול לדרוש בצורה לגיטימית שהוא אכן שייך לארץ הזו? רק מי שיכיר שאין כאן פירוד בין שתי רשויות, בין שתי מלחמות. הכל נובע ממציאות אחת ובריאת עולם אחת בלבד. כאשר "וורוס פלסינאי" שואף להיות עם חופשי בארץ לא לו, הוא בו-זמנית מערער על זכותו של היהודי לחיות בכל מקום בארץ ישראל, וההבדל בין חיפה לחברון קיים בתפיסה המנותקת מהמציאות והדבקה במגדל קלפים כבדת. קוראים לדת הזו גם "שלום", בהעתקת אחד משמות ד' למכלול מושגים של רשות אחרת.

וכשבעולם מתבוננים בדעותיו של עוז ותומכיו שהיללו לו, לא חושבים : "איזה אדם פתוח, חכם, מתון..." אלא רואים בו כאדם המודה במקצת, כי לטענתו חלק מהארץ בבעלות צד אחר. העולם לא צריך לדעת משנה, כשתפיסת עוז היא כמי שאומר לכתחילה על הטלית שרק חציה שלו, ואז אם יישאר לו משהו בידיים, במקרה הטוב, זה יהיה רבע טלית, כי מובן אז לכל העולם שלשני הדורש את כל הטלית, מגיע שלושה רבעים. על זו הדרך, כל מאבקו של האיש נגד הטרנספר מתפרש באופן שהוא לא ממש פרדוקסאלי מכוון שהוא מתפרש כהודאה שכביכול הארץ אינה שלו כיהודי. הקל וחומר הבולט לעין אינו מטריד את בית מדרש עוז. אבל אם חברון לא שלו, היות והיא ב"שטחים", למרות זיקת עם ישראל לעיר האבות בת שנות ארבעת אלפים, מה דינה של תל-אביב החדשה? ושוב, לדידן של הטוענים "ליסטים אתם", אין כל משמעות ל"קו הירוק", לא בגלל איזה עיוורון צבעים אלא משום שהקמת ה"ארגון לשחרור פלסטין" הפועלת למחיקת "פלשתינה היהודית", ח"ו, קדמה בשלוש שנים את שיבת השליטה הישראלית על חבלי הארץ המרכזיים. קריא : הקמת אש"ף ע"י גורמי הקרמלין קדמה בג' שנים את שחרור ירושלים ויהודה ושומרון.

או שמא עוז ייחס להם כישרונות של נבואה. ייאמר לזכותו כי הוא אכן התנגד ל"זכות השיבה", שהיא עוד מושג שגונבים מהיהודים, אלא שה"שמאל הלא ציוני", כפי שהוא הגדיר אותו ואף תקף אותו, מנצל את דעותיו עד לנישול ידנו מהרבע האחרון של הטלית.

יהושע סולטן ©

 

 

[1] ראיון לטל בשן, "עוז לתמורה", הארץ, 6 בספטמבר 2002 (על פי המאמר בוויקיפדיה).

Partager cet article
Repost0

commentaires