Overblog Suivre ce blog
Editer l'article Administration Créer mon blog
15 juillet 2016 5 15 /07 /juillet /2016 12:00

לאחרונה הוחמר המצב בו נשלחים יהודים לכלא כאסירי ציון בציון. הדבר המעורר תמיהה פחות מתגלם ברדיפה העיקשת כנגד ציבור שלם והניסיון לעשותו מוקצה מחמת מיאוס בעיני שאר האזרחים, מאשר בחוסר התגובה ובדממה השוררת בקרב הציבור המותקף. כיום דם ה"מתנחל", במובן האירופי ולא במובן המקורי של "והתנחלתם את הארץ", כלומר במובן של זר המצוי בארץ לא לו, הוא דם הנתפס כפחות חשוב מזה של החרק הנדרס תחת סנדל הולך הרגל.

מעשי טבח ביהודים שבוצעו על ידי ערבים בשם הדת המוסלמית כבר לא עוררו סערה עולמית מרגע שצוין שהתינוק הנשחט בזרועות אמו הוא תינוק מתנחל ומרגע שהילדה שמחבל ערבי אלמוני פרץ לחדרה ודקר אותה בעשרות מכות להב היא סה"כ ילדה מתנחלת. התופעה של היום נותנת לנו לפענח למפרע את אי ההבנה התהומי מצד התודעה האנושית כלפי מעשי העינויים והרציחות הרבים שפקדו במלחמת העולם השנייה את היהודים, ולהבין הכיצד העולם הנאור השלים עם התופעה המכחידה. ובכן, הפיתרון הוא טמון בשאלה. כי אם היום התואר שנותן למצפון האנושי לישון בשקט כשיהודים נרדפים בשל זהותם הוא התואר "מתנחל", אז בזמנם התואר שנתן לאנושות לישון בשקט היה התואר "יהודי". המשפחות, הילדים, ההורים שנרדפו ונרצחו על לא עוול בכפם היו פשוט סה"כ "יהודיים".

עבודת הפרופגנדה על הרגש האנושי מתמקדת ביצירת המסר כי הציבור שזכותו לכבוד ולחיים מעוּרער ונרמס עומד מחוץ להגדרה ולתחום של מי שראוי לו להיקרא בן-אנוש. הציבור החיצוני נתפס כתת אנושות. ותת-האנושות נפלה באירופה תחת הכותרת "יהודי" והיא כיום כלולה תחת הסמל "מתנחל". הסמל היה באירופה עוד יותר חזק כאשר הוא לווה בתווית, כשהטלאי הצהוב המאוד ציורי הודבק על דיוקנו. היום ישנה עבודת הסברה מאומצת שלא בוחלת בשום אמצעי פרופגנדה אנטי-יהודית. הבה נתייחס כדוגמה לתרגיל אחד העובד בשיטה של התפשטות בשרשרת בדומה לעלילות הדם של ימי הביניים. אם פעם חשדו ביהודי מסוים – לשווא אמנם – שהוא רצח איזשהו ילד נוצרי, לא לקח זמן עד שהשמועה הפכה לדרישה מטורפת לעשות שפטים בכל יהודי באשר הוא ; כיום הדבר חוזר על עצמו, בשינויים נסיבתיים בלבד. מאשימים יהודי מסוים, סליחה, מתנחל, – לשווא – שהוא שרף בית והרג ילד הפעם ערבי ששהה בתוכו, ומשניאים על דעת הקהל את כל מי שייקרא מתנחל. וכדי שהנושא לא יירק מהכותרות, משחילים לשמחת נישואין רוקד עם תמונה של אותו הערבי שנהרג, ומייד הופכים את כל המעמד, מהחתן והכלה ועד לאחרון האורחים דרך המלצרים, ל"חתונת השנאה". וכשרואים שאפילו עיתונים שאינם נחשדים כמזדהים עם האויב ולא רגילים להתנכר לאחיהם כמו "ישראל היום" מפיצים את השמועות, אז יש לנו מבט אל הכוח של שיטות אפלות שלא התעייפו כלל ועיקר.

כמובן שמטרת ההכפשה היא להפוך את ה"מתנחל" לאונטר-מענש בעל ערך נחות כדי שאיש לא יזדעזע בעת פורענות שלא תבוא. השיטה הצליחה לפני כשבעים שנה בליל הבדולח דגרמניה ולפני כעשר שנים בליל הבדולח דגוש קטיף. (לאחר שלא קיבלתי תשובה בקשר לשם שניתן לאותו ליל פורענות בו נשרפו כל בתי הכנסת של עזה, הובן הדבר שאותו לילה ייקרא מעתה "ליל הבדולח דגוש קטיף").

אך כאמור, הדבר היותר תמוה הוא מדוע הקהל שצלם הא-להים שבו מעורער עד היסוד אינו מוחה. כאן נראה היבט שלא תמיד ערים לו. בקרב קהל המתנחלים, קריא בקרב אותו הקהל היהודי השפוי שברור לו שעם ישראל לא חזר לארצו ומולדתו, אחרי תקווה בת שנות אלפיים, כדי לצאת שוב לגלות, אך הפעם מתוך בחירה חופשית, באמצעות מסירת ארצו במו ידיו לזולתנו שבאומות ; בקרב אותו הקהל היהודי שלא חושב שהוא חטף את המקל מידי מכהו כדי להקל עליו ולהכות את עצמו לבד, הובן אכן שכל מגמת הפרופגנדה הפוסלת אותו בהבדלה בין ה"מתנחל" לשאר האנושות, היא להפרידו ולהחרימו, ואז הוא ישאף לאחד ולאחת את הקרע.

כאן מסתמנות שתי דרכים נגדיות לאחד ולהגיד שגם המתנחל וגם הלא-מתנחל שייכים לאותו העם. אז ניצבות לפנינו שתי אפשרויות : או שכולנו מתנחלים, או שאומרים שכולנו לא מתנחלים, או במילים אחרות, מבלי לזלזל בעיר הקודש תל-אביב, שכולנו תל-אביביים. אלא שהתוצאה שהאפשרות השנייה, היא שבמקום להזכיר שגם תל-אביב, העיר הגדולה, לא נבנתה כי אם מכוח הרוח החלוצית שאסור שהיא תיפסק, ולכן על תושביה להבין ולהזדהות עם הרוח ההתיישבותית של השומרון, חברון ובית אל, הוחלט להתרכז דווקא בפן האינדיבידואליסטי אנוכי של חברה לכאורה בנויה מאוסף של אנשים פרטיים. ואז נוקטים נושאי דגל קו ההסברה ההתיישבותית בנימה הבאה : "גם אנחנו קמים בבוקר והולכים לעבודה או ללימודים ביום וחוזרים הביתה כדי לשבת בשקט בלילה".

וכאן נגענו לשורש הבעיה של השקט הציבורי. כי נראה שהבחירה הזאת היא זו שגרמה לאי-יכולת התגובה מול מעשי עוול שרק הולכים ונהיים יותר חזקים. נפרשה לנו מלכודת באופן שאם נגיב במחאה משמעותית, מיד נעמוד בסתירה עם עצמנו ונגלה שלמעשה אין אנחנו כתושבי תל אביב המסתפקים בניהול חיי חברה של אנשים העמלים ללימודם ולפרנסתם ללא כל אופי "פוליטי".

תודעת חופש ההבעה חלשה בחברה הישראלית

בנוסף לנ"ל, חופש הביטוי בכלל וחופש המחאה בפרט אינם ממש חלק מהמסורת הציבורית בישראל. מאידך, ישנו עיקרון משפטי האופייני למשטרים דמוקראטיים שדעת הקהל בארץ נראית כלא מודעת לו : אותו ערך קרוי "הגינות דרכי גביית ראיות". בתקשורת הפחות או יותר חופשית העידו שהמתחקרים כל כך משכנעים בפשע המיוחס למתוחקרים, המטופלים כאשמים למרות שהם בקושי חשודים, עד שהאחרונים מתחילים להרגיש שהם לוקים במחלת השכחה. אם זה כל כך ברור שהם היו במקום פלוני ביום פלוני ועשו מעשה פלוני, איך זה יכול להיות שלהם בעצמם אין מזה שום זכר ואיך זה ושנדמה להם שהם היו במקום אחר באותו יום ועסקו במשהו אחר. פעם היה אדם בשם אדיר זיק שערך תוכנית בימי שישי בערוץ שבע. הכינוי בולשביקים היה שגור בפיו כשהוא דיבר על השלטון שהמיט על מדינתו את הסכמי אוסלו והכניס את התופת בחוצותינו. תחילה חשבתי שהוא מגזים, עד שראיתי באיזו צורה פוגעים במפגינים בזמן שהם מסתפקים להפגין, איך מתנפלים בשיטה אקראית שוטרים ללא תו זיהוי בקבוצות של ארבעה על אחד. היה אז שרטון קצר של נער מצרפת שצולם בעת הילקחו למאסר, כשהוא פנה להוריו והצהיר להם שהוא לא פשע בדבר.

אין במה גם בימין

ישנו עוד דבר אחרון האופייני לנטייה לשקט בחברה אפילו הלא שמאלנית. ניתן לשים לב לכך שמי שכותב או מדבר מבלי להיכנע למינוחים המגמתיים השוללים את זכויותינו בארצנו, לא ימצא בקלות במה אפילו באתרים שהם בעד ישראל. אין הדברים נאמרים מכלי שני או שלישי אלא מניסיון אישי. ולמרות שהמאמרים שאני כותב בצרפתית מתפרסמים באתרים מפורסמים בתחום היהדות והישראליות, אתרים שהם מהמובילים בהבעת הצדק שהוא איתנו בכל מה שקשור למדינת ישראל ולארצנו, אינני מקבל מענה מערוצים אינטרנטיים מהמחנה שלנו כשאני כותב בעברית.

ולסיכום, עלינו לשנות את הכיוון. עלינו לא רק להבליט את הצד השווה בינינו לבין תל-אביב בתור חלוצים לשעבר בשבילם ובהווה בשבילנו, אלא להסב את תשומת לבם שהחלוציות שלהם היא חלוציות של כל רגע ורגע, ומבלי שמירה על השאיפה להפריח את השממה ולהשיב בנים לגבולם, העתיד של העיר השוכנת בחוף הים התיכון לא יהיה מבטיח לאורך זמן. אם הערכים הבלעדיים יהיו ההישגים הכלכליים והצבאיים, עשוי להיווצר מצב בו אלופינו ימצאו את עצמם שומרים על אוכלוסיית נוכריים מפני אוכלוסיית נוכריים אחרים בהעדר יהודים ח"ו. כי בארץ ישראל כולנו באותה הסירה, ומה שמראות לנו האומות כשנאה כלפי המכונים מתנחלים רשמית וכאהבה כלפי מי שלא מכונה מתנחל רשמית, היא אחיזת עניים, ואותם השונאים מחוץ רוצים שה"אהובים" יחסלו ח"ו את ה"שנואים" כדי להקל על ההמשך. התנגדות אצל תל-אביב כלפי חברון רק תתן פתחון פה לבני עשיו : "אם את זה עוזבים, למה אתם לא עוזבים את זה?" כי הדורשים שארץ ישראל, המכונה פלשתינא בלע"ז, תהיה טהורה מיהודים בעזה, רוצים שכך יהיה בכל הארץ. אל ניפול בפח כי כולנו מתנחלים.

כותב : יהושע סולטן

Partager cet article

Repost 0
vu-sous-cet-angle Yéochoua Sultan - dans מאמרים בעברית
commenter cet article

commentaires