Overblog Suivre ce blog
Editer l'article Administration Créer mon blog
8 juillet 2014 2 08 /07 /juillet /2014 23:07

בפעם הראשונה ששמעתי את הרעיון שאחרי שעם ישראל יצא מהגלות, עליו להוציא את הגלות מתוכו, זה היה בסדרת הרצאות של הרב ליאון אשכנזי זצ"ל. הרעיון מצא חן בעיניי, וראיתי בו כמשחק מילים משעשע, כעין לשון נופל על לשון. רק בימים האחרונים הבינותי עד כמה האמירה מצביעה על בעיה עמוקה וחמורה.

אכן מי בארץ הזאת ממשיך להתנהג, לעשות שיקולים, לחשוב, להגיב, כמי שלא יצא מהגלות? הציבור החרדי? שלא רוצה להתחייב כלפי המשמעות של שיבת עם ישראל לארצו, למרות שהוא מצד שני מאוד מוקיר את הארץ? או הציבור הקרוי חילוני, המקובע ומאובן אי שם ברעיונות ההשכלה והאמנציפציה בצרפת של המאה השמונה-עשרה או של גרמניה של המאה התשע-עשרה למניינם? אילו היו כאן הבעיות היחידות בעניין, היינו מתנחמים וסומכים על התפיסה המשוחררת של הוגי הציונית הדתית, שמגשרים בין הנ"ל ואט אט ישפיעו לטובה על כל העם ויאחו ויימזגו את קצבות החברה הישראלית כולה.

אבל האם בציבור הדתי-לאומי הפסקנו באמת עם הפחד הגלותי מפני עלה נידף? הבה נגדיר את אחד המאפיינים בחיי המעשה הבולטים של אותו הפחד ונבחן את מערך התגובות במידה ואדם יהודי היה עושה איזה מעשה פשע נגד גויים. היה חשש סביר שהשלטונות יטילו סנקציות קולקטיביות וקהלים שלמים ייפגעו קשות כתוצאה מכך. על כן עקבו בקהילות היהודיות אחרי כל תנועה אפשרית מכגון זה וקידמו את הפורענות בהתנצלות פומבית והבעת חרטה והסתייגות נחרצת מפשע שהרוב המוחלט לא ביצע כשהוא מגנה אותו בכל כוחו. הביעו צער עמוק על העוול שנעשה לגוי ומוקיעים ומגנים בכל הסופרלטיבים שבעולם את האחראים. אין כאן ביקורת שלילית וחריפה. אין צל של ספק שההנהגה היהודית צדקה בגלות. כי לא זו בלבד ששונאי ישראל ששים להעניש מספר יהודים גדול ככל האפשר בגין מעשה אדם פרטי, אלא שבהעדר מעשה כזה, כשהם בכל זאת רצו להמיט עלינו צרות, הם העלילו עלילות דם וזרקו פגר של נוצרי צעיר שחוט לא רק כדי שמי שהגופה תימצא אצלו ייתפס וייענש,אלא כדי שהפורענות תיפול לא עלינו על כולם.

אכן, בגלות, ראשי הקהילות נהגו בתבונה רבה. גינוי, הסתייגות ממעשה של יהודי, היה בכוחם לבטל או למעט את מידת הפורענות. הדבר היה מחויב המציאות, ברחבי אירופה והמגרב החשוכים. אלא שלתדהמתי, נוכחתי לדעת שמה שהיה פעם מדיניות נבונה נחרט עמוקות בתודעה או בתת מודע גם של הציבור היותר משוחרר לכאורה מהשפעת הגלות, וממשיך להכות גלים ללא שום הגיון. דומה שהדבר נחרט במבנה התורשתי שלנו בצורה שנשאר רק הרפלקס הנובע מכעין פחד קולקטיבי גלותי יהודי שכבר לא עומד במבחן השכל וההיגיון.

הנידון כאן הוא לא אם באמת יהודי הרג את הילד הנוצרי (או מוסלמי), או שמא נוח לגורמים מסוימים להשיח את הדעת, ולקעקע את הדרישה של עם ישראל מהשלטונות בנושא הטיפול השורשי בארגוני המחבלים באזורי חברון, ירושלים ושכם. התופעה המדאיגה היא שאם יימצא פעם שיהודי יהרוג אינו-יהודי לא מאיזושהי מריבה על רקע פלילי, אנחנו נהיה עדים להתחבטויות אינסופיות, להכאה על חטא יותר עמוקה מאשר בימי הכיפורים והסליחות, ולדרישה מופרזת וחפוזה של הענשת האשמים, בהתעלמות מוחלטת מדאגה לתנאי מאסר הולמים, מהימנעות משמוש מופרז בכוח וטייזרים למיניהם. אין זה כי אם שיריים, משקע של גלות הנאחז עדיין עמוק עמוק בתודעה הציבורית של העם שיצא מאדום., כזפת הסותמת את נקבוביות ראות הנשמה של מי שכבר לפני זמן רב הפסיק לעשן.

ביציאת מצרים היה מצב יותר קל. דור המדבר לא היה מסוגל לפתח חשיבה או עמדה שלא תהיה תלויה ומקושרת לרודנים המצריים. לא יכולים לחשוב צעד אחד קדימה, אלא רק לחזור לנקודת ההתחלה שהייתה טרם היציאה מהעבדות. בניסיון העשירי, היה צורך להחליף את הדור בדם חדש. אלא שהיו במצרים לא יוכלו שלא להיות גלותיים. אבל הדור שלא נולד ולא חונך בשיעבוד, הוא יהיה מסוגל לכבוש את הארץ, להכריז ולחוש כאחד שיכול נוכל לה. זה היה נכון אחרי תקופה של ארבע מאות שנה (ברוטו). אבל אחרי גלות של קרוב לאלפיים שנה, לא די היה בהחלפת הדור שהיו חיים על פי קני מידה של נטולי אדמה, כי גם מי שכבר מלידה חיי במציאות של עם חופשי בארצנו חושב ומגיב על פי דפוסי התנהגות של גלות.

ואם יקשו קושייה, בטענה שאמנם בכל מקרה אסור להצדיק מעשה של נטילת החוק לידיים פרטיות, כי הוא פשע נפשע וכו' וכו', אז יש מקום להתבונן קצת במציאות של ימינו ובמנגנוני התגובה בעניין האחראיות הקולקטיבית. קודם נראה מה אומרים כשערבי פוצע, מענה, רוצח יהודי רק משום שהוא יהודי, וכשציבור תומכים ענק רוקד על הדם היהודי ומחלק עוגיות לציון החגיגה. במצב זה הוגי המוסר היהודיים, לפני כל נקיטת עמדה, יזהירו אותנו בל נגרר לתחושות של חוסר צדק או נקם, ובל נכליל את כל אויבנו תחת אחריות משותפת רחבה למעשים המתועבים של אותו או אותם המחבלים. ועכשיו הבה נראה את ההתהפכות של כל המדדים כשדבר דומה (תיאורטית בלבד כמובן) מתרחש, אלא שהפעם קום יהודי והורג סתם ערבי כי הוא רואה בו ערב למעשים הרעים של ערבים אחרים. ופתאום לא מוקיעים תחושות בטן, לא עושים קריאה להרגעה ולשיקול דעת מתון. כי במצב כזה, אוי לו ליהודי שלא יביע כאב עמוק מהמעשה, אוי לו למי שלא ידרוש בקולי קולות מוות מיידי ליהודי שעשה את המעשה, ועוד לפני שייפתח כל דיון בבית משפט. המתלהמים כבר גזרו דין מוות על היהודי עוד לפני שאפילו נתמנה תובע לצורך העניין. וכולנו ראינו בפרשת רצח תושב שועפט כאיזו עוצמה מפעם המניע הגלותי המנצל כדיבוק גם אנשים שהם בדרך כלל שקולים ומתונים. עמידה מאוזנת הייתה אמורה לגרום לייחס שווה בשני הכיוונים.

אבל אם רוצים לדעת מהי עמידה עוד פחות גלותית, תקבע שאת האחריות הקולקטיבית יש לייחס דווקא לאויבים. אז חוסר האיזון יישמר רק שהוא יתהפך? לא ולא! כי אם האויב היה חש במעמדו כזר שעליו לכבד את האדון בארץ, כמכיר טובה הנהנה מכל טוב הארץ, ממשכורות פי עשרים יותר גבוהות מאשר במצרים, משירותי בריאות וכו', אז הוא היה דורש ברבים, בכיכרות הערים, באמצעי התקשורת ובחוברות בבתי הספר, שיש להעריך את הישראליים, בגין חופש תנועה, חרות האדם, האשה, הילד ועוד. אבל עכשיו, כשהם מתמידים לחמם את מוחות אנשיהם ב"אויב הציוני" וכדומה, מחלב האם עד המסגד, וכשהם קמים בהמונים בניסיון לכלותינו, ולא אחד בלבד, אז יש מקום לייחס להם באופן קולקטיבי את האחריות. כשאם מוסלמית אומרת שהיא הניקה את בנה הרוצח הנתעב בחלב האי-סלם, אי אפשר כבר לומר שרוצח הנערים הוא יוצא דופן בסביבתו ושהיא לא הניעה אותו לבצע רצח כה אכזרי. כי עדיין כשהיהודי הנאור לא רוצה לייחס לקבוצות גדולות אחריות כוללנית, הוא בעצם מכריז : המחבל שונא לבד, פועל לבד, ומתפוצץ לבד.

גם בשיח הציבורי, כל מי שראה שותפות בין אויבים רבים התקפות הערביות נגד יהודים היה צריך להצטדק, להקדים להגדיר שהוא לא נוטה להיגרר אחר ראיה שלא בוחנת נכון, ולנקות את עצמו מהאשמה לפני שיוכל להביע עמדה. ואם הדיון הוא באמצעות הדברות ציבורית, רשות הדיבור תלקח ממנו לפני שיביע עמדה. אלא שפעם אחת, בראיון שהתקיים בין יוסי שריד לרפאל איתן. הראשון שאל את השני: "מה זאת אומרת? אז אתה רוצה לומר שאתה בעד אונש קולקטיבי???" והשני ענה : "רק עונש קולקטיבי."

מובן אפוא שהשאלה היא לא אם כן או לא מגנים את רצח הערבי משועפט. אם מישהו ישאל אותי, ובעיקר אם מדובר במישהו לא יהודי, וירצה לדעת אם אני מגנה את המעשה, אז אשיב לו בשאלה : "למה ? אתה שואל אותי כי אני יהודי ואז בהכרח יש לי אחריות למעשה?" וקל וחומר, ובנו של קל וחומר שאם רף אחד לא ישאל אותי, שאני לא אפנה לתקשורת העולמית באוי ובוואי.

אבל עד שנגיע לראייה כוללנית ולא מצומצמת, עלינו קודם כל להוציא מתוכנו את הגלות המקפיצה מתוך מקום עמוק את הפחד הגלותי שהוא כבר לא עומד בשום קני מידה רציונאלי.

יהושע סולטן

Partager cet article

Repost 0
vu-sous-cet-angle Yéochoua Sultan
commenter cet article

commentaires