Overblog
Suivre ce blog Administration + Créer mon blog
14 septembre 2020 1 14 /09 /septembre /2020 08:17
גל שני שלישי רביעי...

ככבשים אנו מקבלים כל גזרה אווילית ולא הגיונית שהיא פשוט עוול. וכבר קיבלנו בעבר הלא רחוק את תשובת המשטרה בנימוס מפליא כשהיא ענתה לנו שהפגנות מותרות ותפילות אסורות. בשכל רחב ואחראי שוב להפליא הסבירו בקרבנו במה הדבר מתקבל על הדעת בהוראה המשונה רק לכאורה. כי פשוט תפילות מקיימים כל הזמן ובצפיפות אבל הפגנות זה פעם ב... ומדולדל, וכנוקטים במשנה זהירות כדי לא להעלות את השאלה : "ובכל זאת למי מותר להפגין?" לאחר שמובן מאליו שרק לשמאל ולאנרכיסטיים מותר להפגין. כי לאלה שרגילים להתפלל אסור, גם מבלי לקרוא להתכנסותם "עצרת תפילה". כי אלה מקיימים עצרות המוניות.

ועל עוול וחוסר איזון ברור גם יורגעו רוחותינו. על האיפה ואיפה, על החופש הניתן לשמאלנים אנרכיסטיים להסית ולדרוס ברגל גסה את קנה המוסר הציבורי השכם וערב ליד בית רוה"מ, או לערבים ולפלוש בהמוניהם לחוף נתניה (ב-2 באוגוסט ביום אידם), כשההקפדה על שומרי אמונת ישראל מגלה באלימות ובתוקפנות חוסר סבלנות וסובלנות מוחלט, עוד ייאמר בפיותינו : "אבל זו בעיה שלהם אם הם לא רוצים לשמור על עצמם". (שימו לב שהם כבר לא מסכנים את הציבור).

אבל מה נעשה שהטענה ממש לא נכונה? לא השמאלנים הקיצונים ולא הערבים התמוטטו או מתו באלפיהם. וגם לא המפגינים בגרמניה נגד המסכות שאיימו לפלוש לבונדסטג.

ואם בהתחלה דיווחו על קרבנות הקורונה, כעת מדווחים על הנדבקים מהקורונה, המחלימים רובם ככולם. הא, רק רגע, יקשה המקשה. אני מכיר אחד ועוד אחד... כמובן שכל נפש היא עולם מלא, אבל כעת המתים מקורונה מגיעים למספר קטן ממתי השחפת. כמו כן מתי הקורונה שבתחילת התפרצות הנגיף הם הרבה פחות מהמספרים הגורפים, שהרי ספרו ביחד גם את דיירי בתי האבות שהוזנחו כתוצאה ישירה מהסגר, כי פשוט צוותי העובדים והמטפלים הפסיקו להגיע אליהם, וכן נאסרה הכניסה לקרוביהם. כך נעזבו ומתו מחוסר טיפולים, רעב, צמא, הפסקת טיפולים רפואיים חיוניים.

יש כאן מניפולציה שלטונית-תקשורתית. יש מדינות שעיקר החדשות רק על קורונה עד היום. ועובדה שפעולת ההסברה עובדת ופגעת קשות בכושר הניתוח השכלי שלנו. הנה! שכשאנחנו שומעים על חולה קורונה מאומת, גם כשהוא אדם יקר לנו, אנחנו כבר לא שואלים מה שלומו. לא צריך להיות רופא גדול או אפידמיולוג כדי להבין זאת. ואם בכל זאת יש אומרים שכן צריך, הרי שכבר בהתחלה הייתה מחלוקת בין שני בתי-ספר, ומחליטי ההחלטות לא ידעו למי לשמוע. יש מי שאמר שבמדינה כמו צרפת למשל ימותו חצי מיליון איש. גם אחרי שהוחלט באירופה על סגר המשיכו לטעון כך. ויש מי שטען שכל חברה סופה להגיע לחיסיון ושלא ייפלו כל כך הרבה בדרך. האחרונים טענו גם שיועיל רק סגר מיידי ולא לאחר מספר שבועות התפשטות המגיפה כפי שהונהג.

דבר זה קיבל תוקף בכל התקופות שקדמו כגון במגיפת הדבר שפקדה את מרסיי לפני שלוש מאות שנה או בשפעת המכונה ספרדית לפני מאה שנה. ובכל אירוע, אחרי תקופה בת חמישה עד שישה חודשים, רוב ככל האוכלוסייה שורדת ונשארת בריאה, גם ללא גילוי חיסון או תרופה, וגם כשלא נעלם החיידק או הנגיף מהאזור הנגוע. כי מערכת החיסון הקולקטיבית עושה את שלה. וקל וחומר וכו' כשמדובר במצבים שלא נראו כמחצית אזרחים נופלים בכל פינה כגון הזוועה במרסיי כנ"ל.

יש בסיס לאמצעי הזהירות שננקטו בתקופת הופעת הנגיף, כי לא הייתה לכאורה כל אפשרות לדעת איזה משני ביתי-הספר מחזיק באמת. למפרע שניהם צדקו כי התוצאות לא היו רחוקות בין נורבגיה לגרמניה למשל. אבל בעיון נוסף הסגר פגע מאוד קשה בכלכלה וכלכלה קורסת זה לא פחות פיקוח נפש מחשש להידבק ולמות.

בראיון ששודר במרשתת השבוע מתמודדים זה מול זה שני אפידמיולוגים משני בתי הספר המוזכרים לעלי. אחד בשם בלשיה מטיח בפני פרופסור טוביאנה כי רופאים שסברו כי ניתן לרפא את המחלה ו\או לא לעשות סגר הם לא פחות משרלטנים. פרופ' טוביאנה דרש שלא להוריד את רמתה השיח עד כדי כך. הוא הסביר שכל מי שהתמודד עם המצב עשה את המיטב כדי להציל כמה שיותר אנשים. אך דרך אגב הוא הוסיף והזכיר לבן-שיחו שאם כבר רוצים לפסול בצורה כזו, ודי לו ברמז, הוא דווקא נמנה בין אלה שטענו שרק בצרפת ימותו כחמש מאות אלף אנשים. השני ענה  : "מה פתאום, אמרנו שלוש מאות אלף". אז צחק הפרופסור, במקום לכנותו פשוט נביא שקר.

כמו כן פרופסור פירון גילה לאחרונה את כל מחדלי ניהול מצב הקורונה באלו המדינות. למחמירים ביותר כיום די במסכה ושמירת מרחק של מטר כדי למנוע את התפשטות הנגיף במידה ועדיין קיים החשש.

אז כעת נשאלת השאלה. מה השתנה בין היום למחר ש"אזור ירוק" בו יכולים לשהות מאה איש בכל "קפסולה" בבית כנסת, למחר כדי שהמספר ירד פתאום לעשרה  איש בפנים ועשרים בחוץ? ראש הממשלה מסביר את זה במפורש ללא שום חשש להכעיס, כי הוא כבר ניסה אותנו ויודע שאין כל חשש להתקוממות. הכבש איבד כעת גם את כישורו להיות פועה. במילים קרובות מאוד הוא אומר לנו : "הגזרה הזו שאני עומד להטיל עליכם היא רק לתקופת החגים, ראש השנה, כיפור ועד שמחת תורה". בפירוש הוא פוגע בכבוד הציבור היהודי בארץ ישראל, בחופש הכלל והפרט ובחופש הדת. הפיקוח נפש היום הוא בחוסר עמידה על העקרונות שלנו, על הזילות שאנחנו מגלים כלפי היקר לנו, להסתופף בבית ד' ולבקר בהיכלו. ואם לא נתפלל, אז כל שכן שלא יתפללו "העבריינים", המוני העם המכריזים על המלכת מלכות שמים בקול רם : "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". האם אנחנו אמורים לתת לקול הזה לשתוק?

(הדברים נכתבו בעקבות הודעת רוה"מ ביום ראשון, כ"ד באלול תש"פ, 13 בספטמבר 20, אודות הטלת סגר נוסף).

Partager cet article

Repost0
14 août 2020 5 14 /08 /août /2020 12:06

 

Qu'exige la morale juive ? Ne pas se réjouir de la chute de son ennemi ou entonner un cantique?

La confusion morale, si elle touche à première vue tout particulièrement les membres de la Cour suprême, semble toucher tout autant la direction politique de l'Etat, bien que l'atteinte semble plus modérée. Nous allons dans un premier temps nous intéresser aux répercussions du phénomène pour le moins curieux de la compassion à mauvais escient sur plusieurs strates de la société ou du leadership israéliens, avant de nous pencher succinctement sur diverses sources du judaïsme qui pourraient au premier abord sembler contradictoires au profane, ou plus généralement pour une pensée simplificatrice (où tout est bon ou mauvais). En dernier lieu, nous verrons, en nous référant à un Rachi de la Torah, dans quelle mesure la chute d'un ennemi dont nous ne mesurions pas le danger nous oblige sans que cela soit paradoxal à nous réjouir ouvertement, sans quoi il pourrait bien être question d'ingratitude.

Ne pas se réjouir de la chute de son ennemi ne signifie pas qu'il faille tendre le cou à son glaive.

En dépit de la colère et/ou du désarroi ressentis par l'opinion suite à une énième interférence de la gente judiciaire sur les affaires du pays, il n'est pas utile de se lancer dans de profondes investigations pour relever la similitude entre l'attitude des juges et celle des dirigeants élus envers l'ennemi. Malgré son effet fracassant, le dernier coup de force judiciaire n'est pas si colossal et nous allons voir qu'elle ne se démarque pas, fondamentalement, d'idées ou sentiments pour ainsi dire à la mode.

La Cour suprême, dont le sentiment qu'elle produit dans l'opinion qui voit en elle une instance qui pactise avec l'ennemi, a décidé d'entraver la décision de détruire le domicile du terroriste coupable de l'assassinat du soldat israélien Amit Ben Ygal. Vues les opinions politiques dont ne se cachent plus les juges depuis près de trois décennies, la surprise était prévisible. Si toutefois effet de surprise il y a eu, il ne résulte pas de leur prise de position inique, mais du fait qu'ils aient osé imposer leurs vues dans une affaire on ne peut plus flagrante.

Ils n'ont pas hésité, pour se justifier, à invoquer le motif de la «dignité humaine». Bien sûr, la question qui justement provoque l'indignation est : «La dignité humaine de qui?» La politique de démolition des maisons, qui s'inspire d'une loi jordanienne en l'occurrence, présente un aspect dissuasif indéniable, sachant que l'influence haineuse du milieu ambiant, et surtout familial, n'est absolument pas étrangère au passage à l'acte. Par ailleurs, certains  criminels contrôlent leurs pulsions quand ils savent que  leur acte  aura des répercussions sur son entourage familial. Ne pas dissocier le tueur de son environnement, du terreau empoisonné sur lequel il a grandi, et surtout empêcher ses complices immédiats de jouir d'impunité, est salutaire pour notre société et sauve des vies humaines.

La dignité de la vie humaine d'un soldat d'Israël vaut moins pour les maîtres du tribunal que la dignité du tracas humain de personnes inhumaines d'une démolition que le boucher de Ma'alot et de Munich qui siège impunément au cœur du pays d'Israël s'empressera de reloger et de gratifier d'une pension à vie pour «acte héroïque».  L'assassin s'est «amusé» un peu comme un chasseur à jeter de son domicile un bloc sur un soldat que le devoir avait contraint de passer à cet endroit. On aurait pu accorder le bénéfice du doute à un juge si la pierre était tombée à côté de la victime sans la toucher. Il aurait écrit dans son verdict que le voyou voulait juste lui faire peur, ou lui faire une farce. Or quelle leçon le civil, l'armée, doivent-ils tirer de cette indulgence envers le crime? Il suffit de faire un parallèle avec ce qui se passe en France. Nombreux sont les documentaires où des membres de la police justifient leur non-intervention dans certains quartiers en raison des machines à laver ou autres outils électroménagers qui tombent des fenêtres quand ils passent. Donc on se contente d'ignorer l'identité de l'envoyeur et d'éviter ces quartiers qui échappent non seulement au contrôle de l'Etat mais qui s'en soustraient.

Revenons à nos juges qui, nous l'avons vu, ne cachent plus leurs opinions, et se rient de certains membres de cette cour de dernière instance issus de milieux respectueux de la tradition d'Israël incorporés à leur forum qui auront tôt fait de s'imprégner de leur odeur et de retourner leur veste. Ils se sentent les maîtres absolus du pays, et ont le sentiment que personne ne les détrônera, d'où les décisions dont l'iniquité est de plus en plus évidente, quand les citoyens qui leur font confiance se font de moins en moins nombreux.

2 L'explosion au Liban

Personne ne se réjouit de l'explosion survenue au Liban ce 4 août. Moralement, il est hors de question de ressentir une once de joie. Le verset, dans les Proverbes, est formel (XXIV, 18) : «Lorsque ton ennemi tombe, ne te réjouis point ; s'il succombe, que ton cœur ne jubile pas!»[1] A première vue, on peut s'interroger sur la raison de cette recommandation, qui nous permet d'être perplexes. En effet, existe-t-il un plus grand soulagement, pour un honnête homme menacé par des malfaisants, que de les voir mis définitivement hors d'état de nuire?

C'est bien en ce sens que le Midrach reproche, dans le contexte de la déchirure de la mer des Joncs en ces termes : «L'œuvre de mes mains se noie dans la mer, et vous entonneriez un chant?» Pourtant, toujours dans les exégèses de nos Sages, il est clairement reproché au roi Ezéchias de ne pas avoir composé un cantique lorsque l'armée de Sennachérib mourut, ce qui mit fin au siège de Jérusalem (II Rois, XVIII). S'il avait chanté, la face du monde en eût été changée, car il eût été alors le Roi Rédempteur. Alors, il faut rire et chanter, ou il faut pleurer et se lamenter, à la chute de ses ennemis?

Il semble que la réponse soit suggérée précisément dans la section hebdomadaire que nous avons lue précisément la semaine de cette explosion.  «Ne dis pas en ton cœur… "C'est grâce à mon mérite" etc. quand c'est à cause de la perversité de ces peuples» (Deutéronome IX, 4). «Non, ce n'est pas à ton mérite ni à la droiture de ton cœur que tu devras etc. C'est pour leur iniquité etc.»1 Considérons une parabole triviale.

Qui n'a pas assisté, ne serait-ce que par le biais d'un journal télévisé, à la réaction d'une équipe de foot qui vient de marquer un but, et à plus forte raison de remporter un match? Les joueurs sont joyeux à entrechoquer leur tête et out leur être les uns contre les autres. En fait, quelque part, cette joie signifie : «Nous sommes les meilleurs, tout le mérite nous revient. Les autres sont des nuls et l'ont bien mérité». On peut sans risquer de se tromper avancer que c'est ce type de joie qui est proscrit. Il ne s'agit pas de pleurer pour l'ennemi, ni de lui demander pardon quand nous gagnons contre lui la guerre. Il s'agit de ne pas s'enorgueillir. La joie reste de mise, mais elle consistera en la reconnaissance profonde envers D. qui nous aura donné la force de vaincre (idem, section Ekev), ou mené la guerre sans aucune intervention de notre part : «D. guerroiera pour vous et vous observerez le silence».

Moïse a entonné avec tous les enfants d'Israël le Cantique de la Mer, après l'anéantissement sans retour de l'armée pharaonique. C'est ce cantique que nous intégrons tous les jours de l'année au rituel de notre prière. C'est la nuance suivante qui solutionne ce qui semble à prime abord bourré de contradictions : tu ne te réjouiras pas de la chute de ton ennemi mais de ton propre sauvetage. Et surtout, tu reconnaîtras qui «t'aura donné la force d'accéder à cette victoire».

C'est exactement en ce sens qu'abonde la suite du passage du livre des Proverbes précité, qui en précise le contexte et le sens : «L'Eternel verrait cela de mauvais œil, et il détournerait de lui sa colère»1 (Proverbes XXIV, 18).

Avons-nous seulement conscience du danger qui nous menace du Nord? Aurions-nous oublié cette notion d'axe du mal «Iran-Syrie-Hezbollah»? Les guerres du Liban, les incursions et enlèvements, tout cela aurait-il été effacé de notre mémoire vive?

Certes, la réaction de la municipalité de Tel-Aviv n'a pas fait l'unanimité et l'affichage ostensible du drapeau libanais sur la façade de la mairie n'a pas endormi totalement la vigilance des citoyens d'Israël. D'aucuns ont précisé la nuance selon laquelle, s'il faut déplorer la catastrophe humaine, il ne faut pas tout mélanger, car le Liban reste envers et contre tout un pays ennemi, qui n'entretient aucune relation avec Israël et qui jette sur lui l'anathème. Le 12 juillet 06, Ehoud Goldwasser et Eldad Réguev ont été kidnappés à la frontière. Des célébrations se sont ensuivies partout au Liban, l'allégresse était à son comble. Nous ne devrions pas prendre à la légère les menaces génocidaires de nos ennemis à notre égard, ce qui n'empêche pas notre devoir de ne pas être en proie à une frayeur indicible et de ne pas vivre sous tranquillisant. Mais là où une autre nuance s'impose, c'est que notre sérénité ne doit pas dériver d'une confiance inappropriée à l'endroit de nos ennemis, en ayant de la peine pour eux et en riant de leurs menaces comme s'ils voulaient rire. Notre confiance doit être placée en notre D. qui, de même qu'Il nous rassemble des quatre coins de l'exil, protège notre communauté. Comment aurait réagi Houldaï, le maire de Tel-Aviv, s'il avait été contemporain aux bombardements de Dresde? Quel drapeau aurait-il affiché? (La supposition n'est pas si éloignée de la réalité, puisque Tel-Aviv a été fondée en 1909).

Pour revenir aux gros bras du tribunal, s'ils se sont autorisé cette ingérence inique, c'est qu'ils ont pressenti un contexte d'indulgence et de pardon envers nos assassins réels ou potentiels, pas seulement suite à l'éclairage du bâtiment de Tel-Aviv aux couleurs du Liban, mais principalement à la proposition d'aide présentée par Israël au Liban, qui, de son côté, n'a suscité ni colère ni contestation. Quant à nous, s'il nous est interdit de nous réjouir de la chute de notre ennemi, il nous faut cependant chanter à la gloire du D. d'Israël, car il ne faut pas perdre de vue le véritable but du stockage de ces explosifs (et qu'on ne nous mène pas vers la voie de garage des engrais).

Que la réalité de l'élimination de cette menace n'ait été connue qu'après coup ne change rien, comme nous l'avons lu récemment (Rachi sur Nombres XXI, 14-15-16) : «De même qu'il convient de relater les miracles de la Mer des Joncs, de même il convient d'évoquer les miracles des rivières d'Arnon, car là encore de prodigieux miracles se sont produits. Et quels sont-ils [ces miracles]? "Vaheb et Soufa, les affluents de l'Arnon". [Le terme] "Eched" se traduit par déversement. C'est le sang des Amorrites, qui s'y étaient embusqués, car les montagnes étaient en hauteur et la rivière encaissée et étroite. Les versants [de la vallée] étaient rapprochés, de sorte qu'un homme se tenant sur l'un pouvait converser avec son prochain se tenant sur l'autre, et le chemin passait au niveau de la rivière. Les Amorrites se dirent : "Quand Israël passera pour entrer au pays, nous surgirons des anfractuosités de la montagne au-dessus d'eux et nous les tuerons avec des flèches et des catapultes". Les anfractuosités et reliefs du côté moabite correspondaient à des anfractuosités et reliefs du côté amorrite, de sorte qu'ils pouvaient s'emboîter. Quand Israël s'y engagèrent[2], la montagne trembla… et les pointes rocheuse de Moab s'emboîtèrent dans les encoches et les broyèrent». Rachi poursuit : «Le Saint béni soit-Il dit : "Qui fera connaître ces miracles à Israël?"… Suite à leur passage, les montagnes reprirent leur place, et le puits s'écoula en direction de la rivière, y déversant le sang des tués, ainsi que leurs membres, qui jouxtèrent le camp d'Israël qui, à cette vue, entama un cantique.»

© Yéochoua Sultan

 

 

[1]  Traduction dirigée par le grand rabbin Zadoc Kahn.

[2] Syllepse.

 

 

[1]  Traduction dirigée par le grand rabbin Zadoc Kahn.

[2] Syllepse.

 

Partager cet article

Repost0
27 juillet 2020 1 27 /07 /juillet /2020 11:30

לפני מספר שבתות ישבנו בעונג השבת בקידוש החותם את תפילת שחרית. למי ששאל קצת בתמיהה על אודות מנהג הקידוש אם הוא מתקיים בכל שבת, אז התשובה היא שבמנייני החוצות אי אפשר לנדב תרומות. זו אכן הדרך היחידה לא לעלות חינם בדומה למי שלא רוצה להיות אוכל חינם. אז פעם יש בר-מצווה, פעם תאריך בר-מצווה, פעם תאריך עלייה של איזה עולה וותיק בשכונה, ואם אין, אז הקידוש מקודש לאחדות ולאחווה בעם ישראל.

ומי שחושש לדעות מסוימות הולך לו בשקט ובכבוד אחר השיר החותם את מעמד השחר. בין קרקר להרינג, חזרתי על דבר של חכם אחד מהיישוב, שאמרוֹ בביקור אצלו לרגל שלום זכר לנכדו : "או שאתה אוכל, או שאתה חובש מסכה". אחד הצעירים העיר כלא מבין : "אתה לא נראה לי מחסידי המסכה". יכולתי אולי לענות לו שהנה אני גם ככה מתפלל בחוץ ושומר מרחק ארבע אמות של חזון איש, ושלהיפך הסירותי את המסכה רק כי לא נראה שניתן לשתות רוב כוס או מלוא לוגמיו בקש מתקפל משוכלל. אבל בין אנשי אמת השיבותי לו :

"אכן. למה הדבר דומה? לעמידה בצפירה של יום הזיכרון. כשפלוני הולך ברחוב ופתאום נשמעת ההזעקה, גם אם הוא חושב שאין שום קשר בין השמעת קול זה ובין הכבוד והצער שרוחשים לקדושים שנפלו למען תחיית מולדתנו והגנתה, הוא יעמוד עד יעבור הזעם שהיה מחולל לו היה ממשיך ללכת. כמו כן הוא לו יפנה לכל העומדים שם בניסיון להסביר שהוא מכיר טובה ותודה לכל הנופלים אלא שהצפירה לא אמורה להביע דבר בהקשר זה. כי אם כך ינהג, הוא פשוט יכשיל את ההמון בשנאת חינם. [אגב החרדה בעת השמעת הצפירה אין זה חיקוי הנהגות גויים (לעומת החזקת דבר אחר בעל אתנן פסול שאין המקום להזכיר כאן), משום שכשספרי החיים והמתים נפתחים לפניו, יום תרועה יהיה דווקא לנו.

והנמשל בחבישת המסכה שמי שלא יכסה בה פניו ייראה כרוצח המונים. ובשיעור לצפייה במחשב בליל ששי האחרון, הרב הדיין משה ח' דן בשאלה : "האם מי שהולך בלי מסכה יחול עליו דין רודף?" לכאורה השאלה מגוחכת אבל לאחד הצופים היה נראה שוודאי כן : "זה כמי שקודח בחלקו בספינה?!?!" בסיכומו של עניין, הרב הסביר שניתן לומר הרבה דברים לא נעימים למי שלא חובש, שהוא לא נזהר בבריאות הציבור, ועל זו הדרך, אך אין כאן דין רודף.

מה שלא נאמר בפירוש הוא שאם נאמץ את השיטה הפוסקת שיש דין רודף, זאת אומרת שמותר להציל את הנרדף (קל וחומר הנרדפים?!) בנפשו של הרודף. במילים אחרות (שאינני מייחס למגיד השיעור אם לא מובן), ניתן לקחת תת-מקלע לרחובה של עיר ולהוריד את כל מי שייראה ויימצא בלי מסכה. אז בהפוך על הפוך ניתן לפסוק שחובה ללכת עם מסכה שמא יקום עליך מאן דהו שסבור שאתה רודף. אם כן זה פיקוח נפש ללא כל צל של ספק וחייב ללכת עם מסכה.

אך כעת, אילו היו לא עלינו אנשים מתים כבמגיפות המתוארות בספר במדבר, ייתכן שהחשש היה אמיתי ולא בשמא. לפני שבע שנים השפעת העונתית הרגה בארץ כתשע-מאות איש. מאז נבהלו לחסן את כל המדינה, אבל מי שלא בא להתחסן הניחו לו. כשבועיים לפני פורים השנה נפוצו שמועות שעוד חמישה-עשר עד עשרים יום כל המדינה תיכנס להסגר לחצי חודש כאורך התקופה הנדרשת לנגיף להעלות תסמינים. כשאשתי השמיעה לי את הדברים המוקלטים דרך רשתות חברתיות ושאלה אותי על סברתי, עניתי : "לא יכול להיות. זה אומנם נשמע הגיוני, אבל אם זה היה נכון, העוצר היה מתחיל כבר עכשיו, ולא אחרי זמן ארוך מאוד בהקשר שכזה".

ברפואת הנפש יש מושג המכונה "חרדת בריאות" (היפוכונדריה לעולים). זו מחלת נפש בעלת השלכות הרות גורל, כי הלוקה בה מושפע עד כדי הסתגרות בביתו וביטול עשייה מוחלט עד חרפת רעב וקריסת כל מערכות חיי אנוש. כמה מדינות שלמות יכולות לחיות מהמלאי התוצר והכסף, או כמה ימים רצופים אדם יכול לצום ולחיות? אז הדברים דלעיל אינם במאת האחוזים? אז בסדר, נחבוש מסיכות בגלל ספק ספקא של פיקוח נפש "ישיר". אך העיקר, שלא נשנא את אחינו בלבבנו, גם אם כוונתנו בטח רצויה. שלא נהיה דומים לקמצא ובר-קמצא שאנו בזים להם, בעיקר כשבלשון עם זר שמותם מזכירים את הביטוי שפירושו "ככה, ככה", או "בין כך ובין כך". כי עם כל הכבוד לגננת (שגם אותי זה מאוד מצער שלא אובן לא נכון)  על ילד שנחנק עד מוות כי שכחו אותו באוטו (כנראה שהנהג היה בשיחה חשובה), ועל אדם שנמחץ בכביש, אף אחד לא קם והתרעם בדרישה דחופה להוציא את הניידים ואת הרכבים מהנוף שלנו. ואף אחד לא מקפיד לטובתם כמובן על כל הנהגים על הפעלתם כלי משחית לצורך האישי שלהם לעבור ממקום זה למקום זה וחזרה. ומדוע? כי אולי נשענים בכל זאת על הצטברות המקרים בהם מי שלקח (לוקח וייקח) הגה בידיו יהרוג או יפצע את הנפש. אז איכן נעלמה השפיות במסכת המסכה? (ההולך ברחוב ספק נושא ספק לא נושא, ספק רוקו ייגע לדרכי נשימתו של הזולת ספק לא ייגע, ספק יידבק מהרוק ספק לא, ספק השני בקבוצת סיכון וכו'.)

אך כעת יש אומרים שעידן הניסיון עומד להסתיים, אם לא בשבת הקרובה אז בזו שאחריה, כבר נחזור לבתי הכנסת והמכה תהיה כלא הייתה. נחיה בס"ד ונראה כי כמאמר הכתוב "כי אין עוד נביא ולא איתנו יודע עד מה".   

Partager cet article

Repost0
21 juin 2020 7 21 /06 /juin /2020 16:42
Grotte mortuaire. Epoque mischnique. Judée.

Le paradoxe de l'antijudaïsme juif

Pourquoi l'antisémitisme cesse-t-il d'être défini comme tel si ses motifs sont repris par des Juifs?

Si vous traitez votre voisin d'abruti, vous étalez au grand jour les aspects négatifs de votre personnalité. Mais si vous vous traitez vous-mêmes d'abruti, ou de tout autre qualificatif peu flatteur, vous serez apprécié pour votre honnêteté, la haute exigence vis-à-vis de vous-mêmes et votre impartialité. Vous serez admiré pour votre autocritique, et pour l'idée modérée et humble que vous vous faites de votre propre personne. Qu'est-ce qui fait que ce «deux poids deux mesures» soit reconnu comme juste quasi universellement?

C'est que nous démarrons plus ou moins consciemment du principe de l'estime de soi et de la haine de l'autre. Le verset ne nous ordonne-t-il pas d'aimer notre prochain comme nous serions censés nous aimer nous-mêmes? Donc, si vous êtes dans l'autocritique, puisque vous ne pouvez que vous adorer, c'est que vous cherchez forcément à vous améliorer, en commençant par bien définir ce qui ne va pas chez vous. Par contre, puisque tout autre que soi-même est au départ détesté, on comprendra que vous ne cherchez qu'à l'enfoncer ou le détruire en le rendant convenablement détestable et surtout que vous évitez à tout pris de corriger vos tendances égocentriques.

Par analogie, critiquer les Juifs de l'extérieur révèle l'antisémitisme de l'auteur de la critique, tandis que l'accablement sera bien venu si ce sont des Juifs qui critiquent. Pourtant, l'implacabilité du présent raisonnement aurait pu être juste, mais ce serait alors sans compter avec un principe connu mais trop souvent laissé à l'écart des articulations de nos raisonnements et qui devrait en principe montrer qu'un antisémitisme imputable à des Juifs existe: «la haine de soi».

Il est clair que les antijuifs qui soutiennent qu'il serait faux de les considérer comme tels se confortent lorsqu'ils arguent que des Juifs sont d'accord avec eux. Ils se garderaient bien d'admettre que certains Juifs aient pu se laisser berner par leur cause. Le principe est solidement échafaudé : en partant  du principe que si même des Juifs le pensent, alors eux-mêmes ne peuvent être accusés d'antisémitisme.

L'antijuif arguera : «Mais de quelle haine de soi parlez-vous? Qu'est-ce qui vous fait dire que si un Juif est d'accord avec ceux qui s'énervent contre les Juifs deviendrait antijuif par haine de soi? Ce Juif n'aurait-il pas, à l'instar de tout un chacun, ne serait-ce qu'un soupçon d'amour-propre ?»

Bien dit. En fait, il faut nuancer, car, effectivement, comment pourrait-on considérer comme victimes d'une quelconque haine de soi des gens hautement imbus de leur personne, très sûrs d'eux et de l'ascendant qu'exercent sur eux les idéaux qui voient dans les Juifs un fléau?

La nuance qui s'impose doit introduire un qualificatif : la haine de soi, c'est la haine du premier ou de l'ancien soi, ou de l'autre soi, donc de l'autre.  Le premier ou l'ancien soi, c'est l'identité judaïque première, classique : l'héritage religieux et national multimillénaire, la pratique des commandements et l'aspiration au renouveau de la souveraineté d'Israël sur sa terre, véhiculée par ces simples mots : «l'an prochain à Jérusalem», tant que «aujourd'hui et pour toujours à Jérusalem» n'est ou ne semble pas réalisable. Par projection, ou dédoublement, dans ce prolongement de cette tendance à vouloir briser un miroir renvoyant une image détestée, la haine de soi sera renvoyée à ma tête de ce Juif qui refuse de renier son identité première.

Il suffit pour bien comprendre ce principe de haine, chaque fois qu'on assistera à des élucubrations et autres dérives de certains Israélites ou Israéliens (ou les deux), d'extrapoler et de se demander comment serait prise la chose si au lieu d'un Doudou Topaz qui met en scène les orthodoxes sous la forme plus que plaisante de Dardossim, d'un Sternhell, partisan du rasage à coup de bulldozer de localités juives en Judée-Samarie, ou encore d'un Gédéon Lévy, célèbre journaliste qui veut ligaturer les trompes des mères juives de Judée-Samarie pour les empêcher de proliférer, les mêmes dessins ou desseins émanaient de personnalités politiques ou médiatiques françaises ou allemandes, et que dans ces derniers cas les Juifs visés vivaient non pas en terre d'Israël mais à Paris ou Berlin.

Pareillement, comment réagirait tout quidam contemporain civilisé si un tribunal avait statué dans la banlieue de Londres que les maisons juives seraient illégales au point d'être anéanties? Pour ne reprendre qu'un cas parmi tant d'autres, la Cour suprême – mais c'est en Israël – a refusé l'argument de la bonne foi des acheteurs d'un quartier résidentiel à Ofra, dont l'affaire aurait pu être réglée à l'amiable même en donnant raison aux accusateurs qui voyaient dans le vaste terrain en question la propriété d'un individu rendu propriétaire par l'occupant provisoire Hussein de Jordanie dont l'illégalité de la mainmise a été reconnue internationalement.

Donc, nous avons aujourd'hui au sein du peuple juif des gens qui renient le lien entre le peuple et la terre. Remarquons qu'en général ils renient la religion en bloc, aussi bien le repos du Chabbat ou les lois de la cacherout que l'aspiration au retour d'Israël en ses frontières bibliques, même si d'autres se contentent d'une observance sélective confinée aux prescriptions qui les engagent à titre individuel ou communautaire uniquement (pureté familiale et prière en quorum par exemple).

C'est dans l'air du temps. Ceux qui tournent le dos à leur peuple originel seront selon le cas contre la présence juive en Judée-Samarie (pour un judenrein) et/ou contre la souveraineté officielle d'Israël sur cette partie des régions libérées où prospèrent d'importantes communautés israéliennes.

En tant que personnalités qui restent juives dans la conscience collective, bien que fortement imprégnées des mœurs de la pensée où ils baignent pour ne pas dire macèrent, certaines célébrités intellectuelles portent un grand coup à leur «ancien moi», ou à l'«autre moi», puisqu'ils s'expriment a priori en tant que Juifs et qu'il ne pourrait donc être question d'un quelconque antisémitisme.

Mais justement. D'où vient leur opinion? Cette opinion qui refuse au Juif de repeupler sa terre restée déserte pendant des siècles? Elle est tout simplement calquée sur les motifs de la haine contre le judaïsme et contre ses vecteurs qui traversent les époques et les civilisations. La haine, selon chaque temps t et les circonstances, s'acharne sur un motif sélectif.

Aujourd'hui, avec l'Etat d'Israël, c'est sur le Juif de Judée ou Samarie, ou, même topo, sur la terrible gravité de tout acte de prévention voire de défense d'Israël contre la coalition de pays arabo-musulmans limitrophes assoiffés de son sang. Certain chef d'Etat dont l'appel radio est célébré depuis le 18 juin, a poussé la fourberie jusqu'à garder la marchandise et refuser de la livrer alors que les Juifs l'avaient dûment et chèrement payée. Mais que faire? Les Juifs ne sont pas sanguinaires ni belliqueux, donc il ne coûte rien de les léser au profit d'autres.

En dépit du bourrage de crâne permanent que nous connaissons aujourd'hui, le prétexte antijuif n'a pas toujours été focalisé sur les collines et les vallées du cœur de la Palestine juive.

Déplaçons-nous de quelque huit siècles dans le passé. A l'époque, les antijuifs les plus virulents ne portaient aucun intérêt au lien entre le peuple et le sol. Ce qui les mettait hors d'eux, c'était au sens large l'attachement irrévocable des Juifs à la continuité de leur héritage – ils n'avaient jamais été déchus par D. de leur élection – et au sens plus limité le Talmud. La Loi orale sans laquelle l'approche de la Loi écrite reste incomplète.

Dans leur sillage, les membres du peuple juif qui tournaient le dos à leur propre cause reprenaient les chefs d'accusation fallacieux de l'Eglise. A l'époque, le débat n'était pas de savoir si la terre d'Israël appartient à Israël ou aurait été spoliée par eux. Ce qui dérangeait les antijuifs, c'était le Talmud. L'ancêtre du débat télévisé joué d'avance consistait dans la disputation. Pour la forme, avant de promulguer des décrets ignominieux, on organisait des débats autour de la pertinence du Talmud et de l'indéfectibilité de l'élection d'Israël. Les grands maîtres du peuple juif étaient convoqués chez des souverains à la solde de l'idéologie dominante à la mode.

1240 : c'est le procès du Talmud. Une question devrait immédiatement nous sauter au cerveau. Comment un dogme obscur dont la plus authentique approche lexicale et alphabétique se résumait au latin – normal puisque c'est l'Empire romain qui l'a imposé dans ses contrées – était-il à même de comprendre un texte où se côtoient hébreu  et araméen en caractères hébraïques pour en relever des éléments supposés dérangeants ? La réponse est simple : le phénomène dépeint plus haut est loin d'être le fruit pourri des mass-médias des temps modernes. Si un Sand a pu galvaniser l'antijudaïsme en lançant la question du comment et du quand de l'invention du peuple juif, terrain sur lequel les extrinsèques les plus virulents hésitent à s'aventurer, un Nicolas Donin a pu au même titre pousser au brûlement du Talmud à Paris, sur la place de Grève.

En 1235, Donin, dont le premier exploit a consisté dix ans plus tôt à renier la Torah orale jusqu'à l'excommunication, est fasciné par les exactions des Croisés à Anjou et dans le Poitou, contre les Juifs[1]. Il se fait officiellement renégat et veut se venger de Rabbi Yéhiel de Paris, qu'il contraint donc en 40 à prendre part à la tristement célèbre disputation. Inutile de préciser que l'issue du débat n'avait aucune importance, tout comme aujourd'hui, même si vous établissez noir sur blanc la légitimité du lien entre Israël et sa patrie et l'évidence de l'imposture, vous verrez que la «conclusion» de tout débat sera invariablement la haine du Juif de Judée. Que vous l'établissiez religieusement, historiquement, ou sur le plan du droit international – comme l'a fait le juge de la Cour suprême Edmond Lévy dans son rapport – la conclusion exigera selon l'époque le brûlement du Talmud ou l'expulsion des Juifs.

Le paradoxe de la non-émancipation  

Mais comment fonctionnent donc les mécanismes de la haine de soi? Pour le comprendre, il faut d'abord remettre certaines pendules à l'heure. On a trop souvent l'impression, à tort, que le Juif qui s'éloigne des siens est de son temps, qu'il est ouvert, tolérant, etc. etc. On s'imagine que tel individu est digne d'éloges s'il a accepté de prendre part à telle réunion un vendredi soir, ou à tel repas (non casher). Or c'est le contraire qui se vérifie. Le Juif qui se respecte est respecté et en devient respectable. Ne dites pas que la chair du cochon ne vous inspire pas à cause de la fièvre porcine. Dites : sa chair m'est interdite pour raison religieuse. Si on vous demande péremptoirement si vous avez oublié le code qui ouvre la porte de l'immeuble, répondez à votre questionneur s'il n'a jamais entendu parler des Juifs et du Chabbat. C'est en étant authentique sans pour autant opter pour l'agressivité que l'on suscite le respect.

Ce Juif moderne, qui contredit le Talmud, la cacherout, le Chabbat, le lien entre son peuple et sa terre, souffre du syndrome d'un genre très spécial de manque de confiance en soi. Comme tout le monde, il constate l'irrationalité de la réticence ressentie à l'égard du Juif. Il est perdu par son attachement à un esprit trop cartésien. La haine antijuive ne saurait en aucun cas être irrationnelle. Donc : si le Juif est détesté, c'est qu'il y a nécessairement une raison logique. Elle est toute trouvée : c'est tout ce qui fait du Juif le Juif : le Talmud, le casher, le Chabbat, l'idée que le Juif vivra sa rédemption de son ultime exil, l'exil d'Edom, et qu'il pourra répondre à la question sur l'étendue totale ou partielle de la souveraineté juive sur le sol du même nom : «Toute la terre d'Israël, toute.»

Le problème de cet élément moderne (partisan selon l'époque du brûlement ou de l'expulsion), c'est qu'il ne supporte pas la vue de ses frères qui ne sont pas ouverts et tolérants comme lui. Il ne les tolère pas, ça devient viscéral. L'homme tolérant voit rouge et il est prêt à toute accusation contre ce qu'il était avant de se renier. «C'est à cause de vous qu'ils nous détestent et que tous les efforts que je fais sont réduits à néant», lui souffle son entendement. A cause de nous tous qui refusons de renier le Talmud et le lien d'appartenance qui nous relie à D., à la Torah et à notre Palestine.

Les âmes tourmentées dans leur naïveté béate se figurent qu'il suffirait au Juif en général de se renier sans que ne subsiste la moindre exception pour régler le problème de la haine contre les Juifs. Même Herzl y a pensé avant d'y renoncer. Le cas pourrait être risible, mais il ne fait pas même rire jaune, car il touche jusqu'aux décideurs de l'Etat d'Israël, qui dispose pourtant d'une force surhumaine, surnaturelle et transcendantale, comme il s'en est lui-même étonné à l'occasion de cette fameuse guerre des Six jours qui a inversé la donne, ou encore de la guerre de Kippour où Israël a mis en déroute l'ennemi bien qu'il eût refusé au départ de se battre. Quelle est la motivation profonde de l'épuration ethnique de Gaza, où vivaient environ huit mille membres de communautés israéliennes florissantes, qui avaient depuis trois générations fait reverdir la région, sinon cette obsession de vouloir prouver aux Goïm qu'ils n'ont aucune raison de nous haïr?

Nous conclurons ces lignes avec un petit mot pour les haïsseurs. Œil pour œil, dent pour dent, mesure pour mesure, ou en termes plus triviaux : tel est pris qui croyait prendre ou l'arroseur arrosé. Comment pouvez-vous revendiquer votre droit inéluctable de propriété sur les zones perdues de vos pays d'Europe, avec lesquelles vous entretenez un lien confus qui remonte au plus profond de votre mémoire aux étrusques ou aux Gaulois, en arguant haut et fort que vos banlieues ou vos villes n'appartiennent pas à l'islam, d'une part ; et nier à Israël le droit à la souveraineté sur sa terre d'autre part? Où est votre bon sens? Ce n'est pas logique. Si Israël doit céder aux islamistes de l'Olp et du Hamas une terre à laquelle il est lié depuis l'an 2000 de son ère, soit depuis près de 4000 ans, alors vous devriez a fortiori céder à vos islamistes et autres trafiquants un sol où l'attestation de votre présence remonte à moins de 2000 ans.

Et pareillement, comment se fait-il que vous pleurez en constatant avec amertume que certains descendants – en grand nombre il est vrai – de ressortissants de pays nord-africains ne se soient toujours pas adaptés à la mentalité et à la culture française après trois voire quatre générations nées sur votre sol, quand vous continuez à abonder dans le sens de certaines confréries arabes ou musulmanes qui voient dans les lointains descendants de belligérants déplacés de gré ou non vers d'autres pays arabes non pas des citoyens de ces derniers pays mais des réfugiés de quatrième ou cinquième générations? Le descendant du réfugié tchétchène sera français quand l'arrière-petit-fils du descendant de l'Arabe qui vécut voici un siècle et demi à Haïfa sera pour vous saoudien ou koweitien.

Alors, Juifs qui tournez aux vôtres le dos, sachez que votre attitude non seulement ne vous mettra pas à l'abri de l'antisémitisme, mais qu'elle ne parvient au contraire qu'à empêcher les vieilles haines de s'éteindre. Et vous, non-Juifs qui souffrez de l'effritement de votre sol et de vos nationalités, approuvez et bénissez Israël, et vous serez bénis.  

  © Yéochoua Sultan

 

 

[1]  Les tueurs firent périr environ 3000 Juifs innocents au cours de leurs exactions. http://jewishencyclopedia.com/articles/5277-donin-nicholas-of-la-rochelle

Partager cet article

Repost0
9 juin 2020 2 09 /06 /juin /2020 17:40
מניין התחייה בציפייה לשיבתנו לבית מקדש מעט ולבית המקדש וזהו

כבר רגילים לשמוע שכאשר יש לבנאדם דבר יפה ובעל ערך, השם לב לדבר וגם מציין זאת בקול מוסיף את המילים : "בלי עין הרע". אכן יכול להינזק מי שה"מחמאה" מופנית אליו שהרי נתינת העין באישור הפה עשויה לעורר דינים ויישפט המאושר מכך. ההשתאות שואלת : האם באמת זכאי הוא פלוני זה שמתייחד בעושר, בבית נאה או בגינה נאה? אולם אנשים שלא חוששים לעין הרע יטענו טענה אחרת אף היא לא מדעית : אם בנאדם זה ניזוק, לא האמירה היא שהזיקה אלא הפחד מכישלון. בכל אופן, יש כאלה שגם הביטוי "בלי עין הרע" לא יהיה שגור על פיהם כשישתאו מכל הטוב של זולתם.

פחות נפוצה ואולי יותר מעניינת היא ההוספה של המילים "בלי לשון הרע" הנאמרים  אחרי דברי ביקורת. אך בניגוד ל"בלי עין הרע", נראה יותר אנשים שלא מאבדים את העשתונות ויעצרו את הדובר מיידית : "אל תגיד לא את המילים "בלי לשון הרע" ולא את מה שלפני כן.

כעת נראה מה דינו של ה"בלי לפגוע בך". הרי ידוע לכל שהמלבין פני חברו חשוב כרוצח, למרות שהנרצח יכול להתקיים בפועל עוד שנים רבות. אבל גם בתרבות הכללית יש מושג הקרוי "רצח אופי". וכמו כן, אין זה כל כך פשוט לטעון שהחילוני מתוך עלבון, יש לו בעיה אישית משלו. אם אדם יפסיק לבוא לבית הכנסת או לסליחות (למשל אם הוא חושב שכולם שווים בבית הכנסת אחרי שמשקיעים מאמץ בהגעה בזמן ובהתמדה, למרות שאחרים חושבים שיש צדיקים וחשובים יותר) כי הוא חש עלבון עמוק ; או אם הוא יפסיק לשמור מצוות, כפי שראינו אולי יותר בדור הישן שאנשים עזבו את דרך התורה כי הרב בחדר או בקוטב היכה או העליב אותם, הפיתרון הקל בשבילנו הוא להתייחס אליו כאל אדם המעניש את עצמו לבד כאשר אנחנו לא אמרנו לו להפסיק לבוא או לחדול משמור מצוות. האם יצאתי ידי חובה אחרי אמירתי לו שאין לי שום כוונה להעליבו, שהוא הוא פשוט טועה כשהוא הכל זאת נעלב?

לא כאן המקום להיכנס לוויכוח אם הסגר הוא דבר נכון, כשרוב מתי המגיפה באירופה היו סגורים ומסוגרים ולא זכו להיפטר מהעולם בנוכחותם האוהבת של אוהביהם הסובבים אותם באחרוני רגעי חייהם, כשמדינה לעומת זאת כגון שוודיה לא הטילה עוצר על תושביה ולא נראתה תוצאה הראויה יותר להיקרא אסון. אין ספק שנפלו בני האנושות למלכודת של שטיפת מוחות ומניפולציות בהסבירם שזה לטובתם, ורבים הידרדרו כלכלית עד פת לחם.

הבה נשאר אפוא בעניינו. גם בהנחה שאולי הייתה ההנהגה העולמית של הסגר נכונה, נחוצה ובלתי נמנעת, יש בנפשנו ובבשרנו משחק מסוכן. הרעיון כן ושקול : אין אני בא בטענה לאחיי ורעי, אלא לי בלבד. אני לא רוצה שבגלל רשלנות וזלזול מבחינתי אנשים יגיעו לידי סכנת מוות אמיתית. אבל הבה נראה כיצד הרעיון החלק הזה מחליק ומתהפך. השלב הבא הוא : "וכשם שאני לא מרשה לעצמי להסתופף בהיכל ד' ללא מסכה, כך אתה חברי חייב לדרוש מעצמך". והשלב בעל ההבדל בדקויות לפני האחרון : "אתה כמוני תהיה בחזקת רוצח בכוח אם לא תכסה פניך". ושלב השיא והאחרון : "אני לא אומר שאתה לא בסדר, חלילה לי מלהרשות לי את זה. אני פשוט לא מבין איך אתה משאר בשאננותך וממשיך להרגיש צדיק למרות התנהגותך הפושעת". זה מזכיר לנו גישות חינוך : "אני לא אומר לך, ילדי תלמידי הקטן שאתה לא בסדר, אלא שאני לא מבין הכיצד ייתכן שאתה לא מרגיש לבד בעצמך שאתה לא בסדר?"

כמו כן אין המקום כאן להעלות את כל הדברים הבלתי-הגיוניים שבהוראות השונות והמשונות. בתוך כיתות הלימוד לומדים בלי מסכות ובלי רווחים, רק בבתי הכנסת צריך. ולמי שמאוד חובב כל מילה שתישמע לועזית, ניתן לומר שאולי יש דווקא רמז עברי במושג הבא, האומר דרשני : יש הלומדים או העובדים במסגרות של קפסולות. אל תקרא קפסולות אלא כפסולות וכפסולים. פשוט : אנשים המתנהגים כפסולים. כמי שבדד יישב מחוץ למחנה ויקרא : "לא טהור לא טהור". אבל כנראה שמידת הצרעת אין בה שוויון. כי יש יותר מצורעים ויש פחות.

אבל בין כך ובין כך ההפכים נפגשים באמצע ומגיעים לאותה המסקנה. ושניהם לא חוזרים (נקווה שזה רק זמני) לבית הכנסת כי יש כאלה שמבריחים את המתפללים. יש מי שלא יבוא כי חלק מורידים את המסכה בבית הכנסת, ויש מי שלא בא כי תודעתו לא קולטת את ה"בלי לפגוע בך, תתרחק ממני שני מטר". רק חסר ה"יא מצורע אחד!"

יש לי חבר שיחזור רק כשכולם יהיו עם מסכות, ואני אחזור כשנחזור להיות נחמדים. אמרתי את זה לאחד הגבאים שאני מבקש להשאירו בעילום שם. והוא ענה לי : "אתה יודע מה? אתה צודק. אל תבוא."

וד' ישלח לנו במהרה רפואה שלמה, רפואת הגוף ורפוא

Partager cet article

Repost0
20 mai 2020 3 20 /05 /mai /2020 10:34

לחברים שלום. קיבלנו בשורה משמחת למחצה. הודיעו שמעתה מותר יהיה לשוב להתפלל בבתי הכנסת. אבל דא עקא שההפסד עולה על השכר. כי הרי ההיתר הוא עד לחמישים מתפללים בלבד. אז מה מתבקש המתפלל לעשות? מובן שלא משנה מה הוא יעשה או לא יעשה, כי הוא עלול תמיד לצאת מפסיד. יש מי שירוויח מצד ההישמעות להוראות, אבל לעומת זאת הוא ייגרר בחוזקה בשחף אווירת תחרות ההישרדות. הוא ירוץ מהר מכולם, וישכיל להיעזר במרפקים כדי להגיע בין החמישים המורשים.

ומה יעשה מי שיראה שהוא בעצם הבנאדם החמישים ואחד? קודם כל יש בעיה לספור. נכון שהוא יכול לפרט את מילות "הושיע את עמך..." חמש פעמים, ולחזור הביתה כי כבר לא יהיה לו מניין מסודר בשכונתו.

מאידך מובן שמאותו הרגע בו יימצאו בתוך בית הכנסת למעלה מהחמישים המותרים, בן רגע כולם יהפכו לפושעים. כולם ייעשו שוהים בלתי-חוקיים, שהרי הימצאותם יחד היא הגורמת.

ומה האפשרות שנשארת לחמישים הראשונים (ייתכנו גם ויכוחים בין כל אלה שיהיו בטוחים שהם היו לפני כולם) ? כיצד יהיה עליהם לנהוג כדי להישאר בסדר בעיני החוק? לצאת במתקפת נגד ולהדוף את הבאים אחריהם בכוח? או להסביר להם בצורה נחרצת שאסור להם להסתופף תחת צליית האמונה? אומנם יש דרך קצת יותר עדינה : שהאחראיים יעמדו על המשמר וינעלו את כל הפתחים מבפנים. ואם זו לא תהיה הבעיה שלהם איך ירגישו אלה שימצאו את השערים נעולים בפניהם.

אולם הדבר היותר סביר שיקרה, הוא שכל אחד יסתגר בתוך עצמו. כל אחד יגיע לבית הכנסת אם איזושהי תחושה של פחד שמא אורבים לו ותיכף יתנכלו לו. ואז הוא יעבור בהנחת רווחה פנימה, ברטט ובזיעה, בהבנה שאכן הוא בין חמישים הראשונים. גם החזן יסמוך על החזקה שבטח יש כבר מניין במקום לוודא שהוא לא אומר בלי מניין תפילות הדורשות עשרה. במילים אחרות נצטרף להתנהג ב"ראש קטן" ובכפיפת ראש ונמיכת קומה, היות ומצד אחד אף מתפלל לא מתכוון לפגוע בחברו, ומצד שני לא נעים לעבור על הוראות השעה. ואז שוב יתייחסו אלינו גבאים רציניים כאל ילדים קטנים. אגב זאת לא נימת ביקורת, פשוט לא תהיה להם ברירה. ואז? שוב יסגרו את בתי הכנסת משום שאנחנו לא מספיק ממושמעים. ומה הרווחנו?

אז הבה נמשיך עד יעבור זעם (עד היום לא הובהר אם הזעם דווקא מן שמיא או מכיוונים שונים) לנהוג באחווה בין שכנים, שכבר למדנו לפתח עמם יחסים אנושיים וחביבים יותר. כל איש מקובל, כל אחד זוכה ליחס שווה, ופתאום אנשים שמעודם לא היו שליחי ציבור או בעלי קורא מפסיקים להיות דמויות רקע.

אני ממליץ בחום על מניין התחייה, בהחזקת וניהול המארגנים המנוסים והאדיבים, מתחת לבית משפחת הרב שרון. נרו הולך לפניו, וכבר זכה להצטרפות מתפללים משכונות סמוכות, אך כמובן בשמירה על "שני מטר". לא חסר מקום, כי כמו כן מתחשבים ב"בית הכנסת" בעלי רכבים החונים במקומות אחרים במידת האפשר.

עד אשר נראה שהמגפה נעצרה. עד אשר יוסרו כל המגבלות בס"ד.

Partager cet article

Repost0
27 avril 2020 1 27 /04 /avril /2020 09:03
מעמד יום השואה השנה על פי ההנחיות

לחברים שלום. כמדומני שאת המליצה הזו כבר העליתי בשורות אלו. בקצרה. יהודי אחד ויחיד העובד בחברה בחו"ל בה מועסקים גויים פונה למנהל ומגיש לו את מכתב התפטרותו. לתמיהת המנהל הוא עונה : "כולם אנטישמיים כאן". המעסיק לא מבין, היהודי תמיד זכה ליחס של כבוד והערכה. היהודי בשלו : "עשיתי מבדק קטן. שאלתי אותם מה דעתכם אם יחליטו להרוג את כל היהודים ואת כל הספרים?" ואז מגיב המנהל : "הספרים?! למה הספרים?!" "אתה רואה! גם אתה!" מפטיר היהודי והולך לו.

אמת ויציב! משום שמתגלגל הסיפור הזה דווקא ב"ספרים". דא עקא וכבר הערכתי את חומרת מצבנו כשלא מעטים יהיו הישראליים שאם נשאל אותם את השאלה יענו בדיוק כמו המעסיק הגוי בצרפת. כך נעניתי למשל בהשכחת יהדות גוש קטיף : "לגרש את הערבים מעזה? מה זאת אומרת?" הגענו לכזו קטנות (שמאל באנגלית) שעוול כנגד היהודים הפך לדבר מקובל.

עד כדי כך שהפחות ספוגים אצלנו בתפיסה זו יסברו בכל זאת ששנאת היהודיים, אם אכן היא לא מקובלת מהותית, נדרשת בכל זאת עבודה על מנת להראות לכול הגויים שאין להם כל סיבה מוצדקת לשנוא אותנו, אפילו באמצעות ויתורים כואבים. הגרועים שבנו כשלעצמם ישתכנעו שאכן היהודים שנואים בצדק, באמירה שהם כובשים למשל או שהם לא רוצים ששונאים ישבשו את זכותם של היהודים לבחור בעצמם את מי שיעמוד בראשם.

אבל היום, הבדיחה נהייתה למציאות כמשמעה. אם כי לא מדובר בהריגה ישירה. זה רשמי! מאתמול הורשו הספרים לפתוח מחדש את מספרותיהם. יום לפני כן התפללו היהודים בגשם עומדים רווחים. וכן היה באותו היום בו נפתחו המספרות וכן ביום המחרת. אומנם היום בבוקר לא היה גשם, אבל בו בעת הספרים ממשמשים בראשם של מטופליהם, למתפללים היהודיים עדיין נאסרת הכניסה לבתי הכנסת, וגם לא ברווחים של שני מטר ובחבישת מסיכות.

מילא היו אוסרים את פתיחתם מחדש של ביתי-הכסת ה"ספרדיים", ומתירים את פתיחתם של ביתי-הכנסת ה"אשכנזיים". זה היה יכול להישמע הגיוני, כי הרי באלה האחרונים האנשים לא יושבים פנים מול פנים כי כולם מכוונים את פניהם ואת פיהם המזוהם והמזהם כלפי ההיכל גם בהיותם מיושבים. כמו כן היה הגיוני לאסור תפילה גם במרחב הציבורי הלא מקורה ולהתיר הפגנות, ודווקא הפגנות של השמאל, כי הרי בהפגנות של הימין או הדתיים יש הרבה יותר אנשים והצפיפות כידוע מסוכנת. אפשר גם להרחיק לכת ולהתיר לוויה של פוליטיקאי חילוני ולאסור כזו של רב גדול, כפי שהראתה שוב ושוב המציאות המדינאית שלנו, בלי להיכנס לפירוט המקרים.

"לאסור לספרים לעבוד? אבל למה???"

Partager cet article

Repost0
17 avril 2020 5 17 /04 /avril /2020 09:15
שני מטר של ארבע אמות בין מתפלל ומשנהו

בימי המגיפה נתבשרנו על הוראות שעה מיוחדות להגנה על הציבור. פורט בין היתר לאלו מטרות מותר לצאת למרחב הציבורי. בכ"ט באדר נתפרסמו ב"עדכון נגיף הקורונה" תקנות מתומצתות ובהרחבה, כשולחן ערוך לפני הקורא. אגב בנידון זה אני מודה מאוד למועצה ולעומד בראשה על שליחת ההלכות הפסוקות, כי לא קל להבין דבר מתוך ים ההודעות, הסברות והפרשנויות, שלא תמיד מובנת מהן ההלכה למעשה. ובכן, בסעיף קטן א' כתוב : "צמצום נוסף של המרחב הציבורי" ; ובהרחבה : "אסור לצאת מהבית אלא ל... הפגנה".

מאוחר יותר פורסם שבמצב הנוכחי התפילה ביחיד היא לכתחילה, והיא בוטלה אפילו במרחב הציבורי, אף על פי שמאוחר יותר ניתן שוב היתר בתנאים מגבילים חדשים (כל אחד משטח ביתי וכו'). תחילה נראה היה שדובר בהחמרה נוספת. אלא שכשפגה השבוע תקופת ההזדמנות של גנץ לנסות להרכיב ממשלה, כאשר יצאו לכיכר רבין מפגינים במספר עצום של כמאה משתתפים, אז הובן שההחלטות לגבי התפילה הן עניין לחוד והזכות להפגין היא עניין לחוד, ללא קשר ביניהן. ואם יש מי שראה אחרי ההפגנה אתמול כמידה של איפה ואיפה, ניתן להשיב לו שלא כן הדבר. כי לכאורה לכל המחנות הפוליטיים מותר להפגין באותה המידה בדיוק.

אז נשאלת השאלה : האם ניתן לצאת להפגנה ותוך כדי הפגנה להתפלל? באופן זה ניתן יהיה לקבוע נושא של הפגנה ברחת ביתי-הכנסת בשעות קבועות – ההפגנה של שש, ההפגנה של שש וחצי, של שבע ועשרה וכן הלאה, וכן ההפגנה של עשר לאלה שקשה להם לקום – ובמקום לעמוד בטל להתפלל. שבת שלום.

Partager cet article

Repost0
16 avril 2020 4 16 /04 /avril /2020 19:20
Même les supérettes semblent désertes (les cercles sur le sol représentent les emplacements autorisés pour les clients)

Macron, ou la théorie de l'aubaine

L'appréhension de phénomènes d'importance entraîne souvent des soupçons de préméditation où se profilent en filigrane de grands coups montés. Une puissance, une mouvance – ou un lobby – voire une personne unique, sont désignées comme les responsables d'une problématique donnée, celle-ci étant susceptible d'avoir été inventée ou créée de toute pièce. Non pas que ce soit immanquablement réfutable, car un idéal, un combat, une situation, peuvent résulter de la préparation artificielle avec mise en condition d'un public visé, comme c'est le cas notamment pour des produits ou penchants inutiles dont l'engouement d'abord inconcevable est suscité à coups de grands renforts publicitaires, qui éveilleront en vous l'inutile attraction pour l'un des recoins d'un bout du monde infesté de moustiques et où vous transpirerez à grosses gouttes même sans aucun mouvement tout en risquant à tout instant de vous faire happer par un alligator ou autre pachyderme d'eau douce selon le bourrage de crâne qui vous aura préalablement travaillé le cerveau avant d'instiller au plus profond de vos entrailles la pulsion du voyage vers l'improbable.

D'aucuns n'en reviendront pas, tel ce promeneur au long cours ayant achevé son périple dans l'anfractuosité rocheuse d'un précipice népalais, ou cet autre, dont l'embarcation fut renversée par un hippopotame zambézien, ou cet autre encore, réexpédié chez sa famille de Thaïlande, conservé dans des cubes de glaces. Tout comme les voyages en solitaire, ceux que l'on organise via des paquebots pour des croisières éprouvantes où vous serez contraints de tout photographier, il est permis d'assister à un conditionnement, sans lequel cette course aux grands espaces inconfortables ou au confinement à bord de bateaux dont la lenteur exige vingt-quatre heures d'attente pour couvrir moins de mille kilomètres ne trouverait aucune explication. Bien entendu, ce ne sont que des exemples, car le conditionnement se retrouve dans bien d'autres domaines, et il répond à l'ordre qui vous est donné : «faites comme tout le monde», et, que vous soyez parti en groupe ou en solitaire, vous aurez effectivement agi comme tout le monde.

Ce qui précède est une manière légère qui, tout en évitant de choisir pour toile de fond les méandres de la politique ou autres affaires internationales, montre que tel ou tel comportement anodin peut résulter d'une manipulation, ou, en terme plus à la mode, d'une conspiration. Le travail d'équipe des compagnies de transports et des agences de voyages a fait de l'humanité aisée un ramassis de globe-trotters qui font le tour du monde sans but réel, poussée par la frénésie fétichiste ou collectionneuse digne d'un chevronné muni d'une liste de lieux qu'il a l'obligation de remplir par une série de √, alors que, comme le dit le chansonnier : «Venise, c'est chez n'importe qui…», le bonheur se trouvant à votre porte.     

Il convient cependant d'éviter d'être trop catégorique et de ne pas se jeter la tête la première en voyant de la manipulation à mauvais escient partout. La méfiance ou la défiance systématiques peuvent détruire toute confiance, ce qui peut être préjudiciable dans notre monde où s'équilibrent de nombreux systèmes. Lorsque la menace du coronavirus s'est faite tangible, certains, et non des moindres, dans la mesure où ils assument par leur place ou fonction une responsabilité collective, n'ont pu s'empêcher de sourire et de se rire des pays ayant pris des mesures de distanciation sociale.

Le scepticisme en tant qu'école a poussé des cris d'orfraie. «On n'est plus au moyen-âge» ; «C'est juste une petite grippe, on n'est plus à l'époque de la peste bubonique», dédramatisait-on çà et là. Tel chef d'Etat critiquait avec sarcasmes Netanyahou, dès lors qu'il exigea des ressortissants étrangers de repartir à la case départ sans sortir de leur avion, et qu'il demanda aux Israéliens rentrés au pays d'Italie, de se placer en auto-quarantaine sans sortir de chez eux pendant quatorze jours (il est vrai que la mention : «Confinez-vous» qui ne rappelle que trop celle de «Allez en prison» n'a pas été scrupuleusement écoutée, d'autant que de l'aéroport à son foyer, chacun pouvait semer la contamination avant son retour au bercail).

Tel autre chef d'Etat s'empressait de rendre plus prépondérants ses bains de foule et de serrements de mains au tout venant. Paradoxalement, cette nonchalance qui se rie des peurs moyenâgeuses est par excellence le résultat d'un conditionnement que nous avons tous subi sur les bancs de l'école. L'humanité est bien trop avancée pour se laisser décimer par un vulgaire microbe, quel qu'il soit. A notre époque, nous ne sommes plus aussi attardés que nos ancêtres. Ce conditionnement nous a tous plongés dans un orgueil certain de la suprématie du genre humain, aussi puissant sinon plus que cette génération de la Tour de Babel qui était déjà persuadée de n'avoir de comptes à rendre à personne.

Ce conditionnement découle d'un autre dans lequel il est intimement imbriqué. De Cuvier à Darwin, nos éducateurs ont choisi Darwin. L'évolutionnisme a quelque chose de flatteur pour le genre humain, qui est inévitablement meilleur au temps t que tout ce qui l'a précédé. Il est bien plus valorisant, en démarrant de la stupéfiante ressemblance physionomique entre le singe et l'homme, de prendre le premier pour l'ancêtre du second, et de procéder à une classification s'inscrivant dans une fresque où prendront place divers types de primates allant du pithécanthrope au néandertalien, dans les traits duquel se fonderont pour finir toutes les formes de l'homme tel que nous le connaissons pourvu qu'elles lui soient antérieures, que de reconnaître ou du moins d'envisager qu'une intervention créatrice transcendantale ait pu façonné deux catégories d'êtres semblables dont l'une des formes eût bénéficié exclusivement de cette capacité d'intelligence et de discernement, donc de libre arbitre l'induisant implicitement à la capacité de se remettre en question. Le darwiniste se réserve volontiers la place de premier de la classe, du genre ou de l'espèce, mais son approche lui permet sans entrer en conflit avec lui-même, de ne pas trop s'investir moralement ni spirituellement, vu qu'il n'est pour finir qu'une forme à peine plus évoluée que l'ensemble des autres primates.

Le pouvoir central, en France et ailleurs, ne peut par conséquent concevoir ce que respect des anciens veut dire. Il se trouvera toujours dans une position qui l'éloignera davantage du premier brouillon, le singe, puis de tout ce qui vient après, et le rapprochera du produit fini. Ce conditionnement permet donc sans trop de sentiments ou scrupules, de recourir à l'euthanasie comme mesure d'urgence, en injectant aux personnes contaminées (ou non) dans un état critique du Rivotril, puissant sédatif synonyme de mort. L'opinion française est stupéfaite et scandalisée par l'hécatombe survenue dans les ehpads, juste après, coïncidence surprenante, que l'accès à ces maisons de retraites a été hermétiquement fermé pour empêcher toute intervention voire regard indiscret de l'extérieur.  Et ne parlons pas de l'Allemagne, où ce type d'établissement n'existe pas.

Néanmoins, il serait inapproprié d'accuser quiconque d'une quelconque conspiration, dans un sens comme dans l'autre ; dans un sens, comme nous venons de le voir, où on accuserait à la légère les alarmistes de tirer sur la sonnette du même nom, dans l'autre, en voulant à tout prix attribuer la cause de la pandémie à une force connue ou occulte parmi celles qui se terrent ou s'exposent dans le monde. Inutile de s'attarder sur les sempiternelles phobies qui voient du complot juif partout. Mais même sans préjugés ou juste un peu, les théories rivalisent d'ingéniosité et font de l'ombre aux meilleurs auteurs de science fiction.

Pour certains, l'Amérique a certainement inoculé le virus à Wuhan, pour éliminer déloyalement un concurrent gênant, désireux d'être la grande puissance mondiale à la place de la grande puissance mondiale. Mais voilà, l'Amérique a compté sans la puissance de l'effet boomerang. Pour d'autres, ce sont les Chinois qui ont mis au point ce virus artificiellement dans leurs laboratoires de recherche avant de le propager partout dans le monde, à commencer par la dissimulation de déclanchement de l'épidémie pour s'assurer qu'aucune intervention internationale ne se mette à l'étouffer dans l'œuf. Pour cette dernière théorie, l'effet n'est pas une répercussion malheureuse mais une vague ou un séisme dont l'épicentre se trouve être en Chine. Comment est-il possible que le dictateur chinois se soit promené avec un simple masque de tissu sur la figure dans la zone la plus contaminée de son royaume? C'est certain, il avait pris l'antidote. Et la preuve la plus formelle consiste dans cette dépendance planétaire en attente de l'intervention du rédempteur chinois. Voici donc les deux théories les plus retentissantes, aux antipodes l'une de l'autre, à même de semer le doute dans les consciences qui les écoutent. Le problème, c'est que toutes ces idées, farfelues sans doute mais peut-être ingénieuses, reposent toutes sur des propositions que l'ont peut introduire par des «Et si…» ; d'où leur caractère mignard.

Une approche plus pragmatique consiste à dénoncer l'attitude dissimulatrice d'une Chine prise au dépourvu en plein essor économique, espérant sans doute que la maladie ne se propagera pas comme la peste, et se considérant capable de s'en sortir toute seule sans risquer de porter préjudice aux relations prometteuses et même payeuses tissées avec de nombreux pays. On lui reproche aussi, dès qu'il n'a plus été possible de cacher les effets de son virus, de minimiser le nombre des victimes et l'ampleur géographique de son étendue. Elle a voulu aussi trop vite revenir à la normale – même si certains défendent qu'elle a pris quelques précautions, en ne faisant revenir à une vie normale sa population que progressivement, en ne libérant du confinement dans un premier temps que deux cents millions d'habitants, puis deux cents autres – ce qui l'a contrainte à refermer moins d'une semaine après leur réouverture tous les lieux publics à nouveau fréquentés. Le démarrage de la pandémie a donc très bien pu sous cette optique résulter d'une imprudence ou d'un accident, ayant pu démarrer de la consommation d'un animal impropre ou d'une fuite en laboratoire, selon diverses estimations ou investigations qui ne cherchent pas nécessairement à dénicher un complot ne serait-ce que dans cette affaire qui a conduit sinon à l'arrêt total voire ou ralentissement de l'économie et une grave entrave des relations humaines.

Il n'empêche… certaines conceptions doctrinales persistent à vouloir conditionner les mentalités et à reformater le monde. Il s'agit bien sûr de la mondialisation, du village planétaire, du gommage des frontières. Les dirigeants, et peu importe qu'ils soient élus, sont imposés de l'extérieur. Il faut qu'ils acceptent ce principe qui chemine, du Marché commun à l'Europe des douze, puis à l'Union Européenne. Il ne manque plus au traité de Maastricht qu'à procéder à des déplacements de populations à l'intérieur du vaste empire, à l'instar des grands monarques de l'époque biblique qui déplaçaient les nations d'une province conquise à l'autre, afin d'annihiler tout sentiment sous-jacent de résurgence de nationalismes locaux ou régionaux. Ainsi agit Sennachérib, ainsi agit Sephanat Péanéah, vice-roi d'Egypte. L'Union Européenne ne doit plus former qu'un seul pays. Donc, à défaut de pouvoir intervertir les habitants de France et de Hollande, du Portugal et de l'Allemagne, on noiera les particularités nationales et régionales par une marée montante extracontinentale.

Afin de ne pas «jeter la pierre», osons imaginer que cette mondialisation parte d'un noble sentiment. 1812, 1870, 1914 ou encore 1939 ne sont que quelques tristes exemples de l'illustration meurtrière et dévastatrice de nationalismes exacerbés. Chaque fois que la France, la Russie ou l'Allemagne semblaient devoir se calmer, un nouvel écueil replongeait la paix mondiale dans le plus inextricable chaos. De régionales, les guerres par crescendo sont devenues mondiales. Une certaine utopie a donc voulu que si toutes ces nationalités se fondaient pour n'en former plus qu'une seule, surtout quand la chute du mur de Berlin en étendait potentiellement lz superficie, il n'y aurait plus de guerres, et les canons feraient don de leur métal pour fabriquer des serpettes.

Dans cette démarche, tout sursaut nationaliste était ostracisé, mais pas seulement. On ne se contentait pas de rendre l'opinion allergique à tout ce qui de près ou de loin s'apparente au nationalisme provocateur de guerres, on faisait en sorte de lui vendre un produit alternatif peu soucieux pour finir des droits, de la protection, en fait de l'existence, de la nation qui le hisserait au pouvoir. Les unités nationales se défaisaient, et la décentralisation ne se faisait plus en direction de régions décentrées à l'intérieur de chaque pays mais d'autres continents.

Le président français Macron, incapable de fournir à ses citoyens le matériel de base pour se protéger du corona, et qui a noyé le poisson en affirmant que ce qui était manquant eût été en fait inutile, a trahi dans une allocution sa doctrine, après trois semaines de confinement. Il déplorait que les règles avaient brutalement changé, que, si jusqu'à une période récente, la mondialisation exigeait que l'on pût se passer de la fabrication ou de la conservation de masques de protection, puisqu'il était possible de faire venir n'importe quel produit d'un bout de la planète à l'autre – qui, soit dit en passant, semble étonnamment petite,  puisqu'il suffit qu'un Chinois contaminé tousse pour que périsse un Newyorkais – il n'en est plus de même depuis quelques semaines. Le président français prétend qu'il ne pouvait en fait pas prévoir que les règles allaient changer d'un seul coup.

Le hic, c'est qu'il est loin ici de s'agir d'une pure coïncidence. Les règles n'ont changé avec l'apparition de la pandémie. Et proclamer haut et fort qu'il ne serait question que d'un tragique impondérable, revient pour un dirigeant d'Etat souverain en paix qui serait soudain envahi par un envahisseur inattendu, à considérer : «Que voulez-vous, qu'y puis-je? Les règles ont changé. Jusqu'à présent, posséder ou entretenir une armée relevait du superflu, mais voilà que soudain il faut tout reconcevoir à la racine.»

Néanmoins, entre les deux positions extrêmes consistant à voir des conspirations à chaque coin de rue ou à ne voir que de la candeur et de la bonne volonté partout, il reste la théorie de l'aubaine. N'oublions pas que la première préoccupation des Etats d'Europe, juste avant le corona, consistait dans le vieillissement des populations et son corollaire, l'impossibilité de payer les retraites. Une autre plaie s'est ajoutée à la première, car la génération montante, non par baby-boom mais par importation de ressources humaines prélevées dans les contrées désertiques plus éloignées que le Sahara et les sous-brousses de tristes tropiques, pressentie par certains comme les futurs ingénieurs et autres payeurs de cotisations venus prendre le relai, traînent à faire leur preuve en matière d'engouement pour le travail.

Et si on est en droit de s'interroger, quand un éminent médecin épidémiologiste de Marseille trouve une formule gagnante où intervient la chloroquine et qu'un peu partout des médecins soignent cette pneumonie atypique en ayant recours aux traditionnelles antibiotiques uniquement, en nous expliquant au passage que si ces dernières ne peuvent rien contre un virus, elles sont néanmoins capables d'en soigner les effets dévastateurs, il suffit de se rappeler la règle mathématique enseignée dans les petites classes : moins par moins, ça fait plus. Ou plus trivialement, à toute chose malheur est bon. Le casse-tête des retraites confronté au casse-tête de cette maladie que l'on veut incurable, peut en temps propice être une opportunité pour un pouvoir opportuniste : plus de vieux, plus de retraites. D'où la théorie de l'aubaine. On n'a rien conspiré, on profite simplement d'une occasion trop belle.

«Causerie» rédigée par Yéochoua Sultan ©

Partager cet article

Repost0
27 mars 2020 5 27 /03 /mars /2020 10:16

מאפיונה של תגובה שקיבלתי על כמה מהמאמרים הקודמים, רציתי ראשית כל להבהיר שלא הייתה כל כוונה לדבר נגד רב היישוב ואם בכל זאת הייתה הווה אמינא כזאת, אני מתנצל. אם רבי יהושע נאלץ להתייצב בפני רבו בעיצומו של יום הכיפורים בתרמילו ובמקלו[1], אז קל וחומר ובנו של הנ"ל שהחפ"ש[2] לא יעיז את פניו. ולא במקרה שמי כשמו של התנא. כשתמהתי על ההוראות החדשות שמשום מה הייתי בטוח שלא תחולנה על שכונתנו, לא פעלתי על דעת עצמי אלא ניגשתי למ"ר ראש הישיבה שקבע שיש להישמע להוראות וכן פעלתי. רק שבפועל השתדלתי במחילה להקדים את זמן הגעתי לבית הכנסת במחשבה שכנראה עליי לעשות תיקון בעניין בהנהגותיי.

אבל... מותר לפחות לנסות להבין. מה פשר המאמר של חז"ל בהבנת הפסוק שלא לסור מהדברים ימין ושמאל? ממי ניתן לקבל דברים גם שהוא מורה לנו על ימין שהוא שמאל? מסופר על אדמו"ר שהמליץ לחסידיו להישאר באירופה לפני התופת והם נספו כשהוא הציל את נפשו. כחמישים שנה מאוחר יותר הורה אחד מגדולי פוסקי הדור למפלגה אשר שמעה את פיו לחזק את הממשלה על סף פיזור וזו הכניסה את התופת לתוך העורף הנערף. ועל כן העזתי להבחין בדבריי בין חכם לנביא ולצטט את דוד המלך.

מו"ר ראש הישיבה אמר בצורה ברורה מאוד לפני כחמש שנים שיש להיזהר הן מ"עם הארץ דאורייתא ומדרבנן" והן מחכם שנותן עצות "לא הגיוניות". אז נודעה פרשת ה"רב מהצפון" שניצל נשים לרעה בשימוש הכריזמטיות שלו והשראת הסמכות שמעמדו שידר בתור חכם שככל הנראה ייחסו לו גם תכונות נבואיות וכוח לנתינת הוראות שעה משונות. "לפעמים יש לאדם כוחות... והוא אומר דרשה מאוד מעניינת... אבל לפעמים גם שטויות..." אומר מו"ר ראש הישיבה בהקשר של אדם מפורסם שהוא לא תלמיד חכם אלא רואה דברים שלא בדרך הטבע. ובמסקנתו הוא קובע : "צריך להיות עם ביקורת... צריך שכל ישר... לא לקבל דברים לא הגיוניים"[3]

אין כאן ניסיון להשליך את הדברים אל הביטול ההדרגתי של התפילה (עד מאה, עד שלושים או עשרה מתפללים מפסק לפסק, עד אפס...) אולם ההיגיון הארצי מבין שרב הוא זה שדווקא מעודד את הקהל לקום לתפילה בבית כנסת. וההיגיון השמימי מבין שעל כל צרה שלא תבוא, מרבים העם להביא תפילות, תחינות, ולהיקהל לביטול כל הגזרות (מגיפות, גנץ והאויב השולל את זכותו הדמוקרטית של עם ישראל לבחור לו מנהיג וכן הלאה).

וסלחו לי אם אני מייחס חשיבות יתר לדברים שהעירו לי שהם לא דאורייתא... אם חשבתי כנראה ככל מי שמשקיע את מיטב כספו בבתי כנסת לעשותם מפוארים. כי בנידון דידן אכן יש היגיון בדברים. אם נתאסף בבתי הכנסת וד' יצילנו הנגיף ימצא קרקע פורייה ויידבק את כל שונאי ישראל, אז עדיף לבטל זמנית את הנהגותינו משנחדול בעל כורחינו לצמיתות. אכן יש לנקוט במשני זהירות ובעיקר כשבעלי ההחלטה הם בעלי אחריות ציבורית. ובעניין הסתירה שבין ההימנעות מתפילה בבית כנסת להתקהלותם של בני המניין בתור במכולת, אין הכי נמי, אני מכיר אישית אנשים שנמנעים מכניסה למרכולים ועושים הזמנות במרשתת או מבקשים בקרובים שאינם כ"כ בקבוצת הסיכון להביא להם את המצרכים עד לפתח הבית.

 ושוב אבל... ברצוני להתייחס לדברים שמתרחשים בצרפת. קראתי בדף הפ.ב של רב הקהילה בעיר גרנובל[4], שהוא לא סגר רק את בתי הכנסת (סליחה אם קשה לי עם הביטוי ההולם) והמדרשות, אלא גם את מקוואות הטהרה בכלל. אז שני דברים, או שייוולדו ילדים פגומים (מה שלמדוני בישיבה בקשר לבאים לעולם מבלי שאימותיהם טבלו), או שיש כאן גזרה קשה מאוד שהרי "פרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות" (סוטה י"ב.)

האם בזו הדרך יגזרו גם שלא לקיים ברית מילה  ולשרוף את גופות המתים כמסתמן מדיונים פה ושם באירופה? ועוד היד נתונה.

יש אנשים שישבו בהסגר מלא והמגיפה לא נעצרה. בבית האבות הסעודי של קרן רוטשילד בפריס הלכו לעולמם ששה-עשר מטופלים בעיצומו של ההסגר[5]. שמונים נושאים את הנגיף. ויש עוד הרבה מקומות בצרפת שהמצב דומה כשמהרשויות נשמעה דאגה שמספר המתים בבתי האבות יגדל מזה שבבתי החולים. השערורייה לפני האחרונה שפקדה את צרפת הייתה לא פחות מהתסבוכת הממשלה בנושא שילומי הגמלאות לזקנים. בידוע שהמפריש לפנסיה של עצמו משלם בפועל את זו של מי שכבר פרש. הבעיה היא שהציבור הצעיר אין בכוחו לכסות בהפרשותיו את הכנסותיו של הציבור שכבר לא עובד. שלא לדבר על הנטל הכלכלי הכבד של מסת עצלני העולם השלישי כדוגמת צ'ומבה מאמאדו[6] היושב לו בבית קפה ברובע האחד-עשרה והמקבל קצבאות עבור ארבעים ילידיו ושש נשותיו (כשרק אחת נשואה לו כי אסור להיות נשוי ליותר מאישה אחת בו-זמנית).

מומחה צרפתי בשם פ' ראול גילה שתרופה נגד פאלודיזם טובה גם לקורונה. נשיא ארה"ב כבר אימץ את המלצתו של המומחה. בצרפת מהססים כי יש לערוך ניסויים מדעים במשך כמה חודשים כדי לבדוק אם אין בצריכת התרופה סכנה כשהמטרה לרפאות חולי אחר מהמיועד. במדינות בהם האוכלוסייה צורכת קלורוקין, כמעט ואין נפגעים מהקורונה. עדיין נשארת השאלה האם התרופה מועילה רק למי שכבר צרך אותה או שמא גם למי שייקח אותה מעתה. בין הטענות הנשמעות כנגד נשיא צרפת, יש מי שאומר שהוא מנצל את המצב כדי לתת מכת צעירות למשק, כשהמאשימים הקשים ביותר טוענים שהנגיף נוצר במעבדה למטרות זדוניות. החשדות הנוטות להקל ביותר מסתפקות בביקורת על הרשלנות של המנהיגים, ללא כל התייחסות לשכבות גיל.

ולמי שחייב למצוא קשר של גימטריות ומשמעויות של מילים, ניתן לומר כי קורונה זה כתר וכתר זה מלכות. הגיע הזמן שהעולם ימליך את הקב"ה על עצמו ויסור מהעבודה הזרה. לאחרונה נכחדו ששים ושלושה סגני אפיפיורים באיטליה. עדיין מותר לראות קשר בין מטר האש והגפרית שמחקו את העיר פומפיי בה גרו מהאצילים של רומי, הטכנוקרטיים  ומחליטי ההחלטות שהוציאו לפועל את חורבן הבית בירושלים כעשור קודם. ד' יצילנו מכל נגע ומחלה וכל המחלה אשר לקו בה המצרים לא תבוא אלינו. שבת שלום ותפילה טובה בכל בתי הכנסת הפתוחים שבכל שכונה ושכונה.

כותב : יהושע סולטן

 

[1] ציור של קריצת עין למי שלא מבין לשון מליצה.

[2] חייל פשוט.

[3] אנא שמעו את הדברים המלאים שלא תחשדו שאני מוציא דברים מהקשרם. https://www.youtube.com/watch?v=Nbz_7N2SGOA

[4] הרב ניסים סולטן, "חבר לשי" ב-FB.

[6] שם בדוי.

Partager cet article

Repost0